כמה דקות אל תוך "שלב החשמל" ("The Electric State"), חייל במדים קוטע את השיחה של צמד האחים מישל (מילי בובי בראון, בעיקר אילבן מ"דברים מוזרים") וכריסטופר (וודי נורמן, "קדימה קדימה"). הסיבה - כריסטופר, ילד-גאון שבדיוק הצליח מעל ומעבר במבחן קבלה לאוניברסיטה, לובש חולצה עם דמות של רובוט מחייך. החייל כועס על חוסר הרגישות בתקופה שבה רובוטים וילדים הם אויבים. הוא אפילו מושך בחולצה כדי להבהיר לנו את הבעיה. הילד תכף יסביר שהרובוט הוא קיד קוסמו, גיבור של סדרה מצוירת לילדים, אבל לא לפני שהחייל יצהיר בקול רם: "אתה בטח חושב שזה מצחיק. רובוט על חולצה?!". ואז מגיע פלאשבק. לא בסרט עצמו, למרות שיש בו ממש המון פלאשבקים מיותרים, אלא אצלי בראש.
אני חוזרת מספר חודשים לעבר, לכותרות על השיטה הנהוגה במשרדי נטפליקס שזכתה לכינוי "תוכן מסך שני". על פי הפרסומים האחרונים, בנטפליקס מבקשים / מאלצים את יוצרי התוכן המקורי שלהם לשלב רגעים שבהם הדמויות מספרות מה הן עושות, כדי שהצופה יבין מה מתרחש על המסך גם אם הוא בדיוק גלל בטלפון או הלך לטגן חביתה בחדר אחר. אם פעם התיימרו בשירות הסטרימינג להציל את הקולנוע או להצעיד את הטלוויזיה אל העתיד, היום הם בעיקר שואפים להיות המקבילה הטלוויזיונית לפודקאסט.
"שלב החשמל", סרטם החדש של האחים רוסו, חוטא בזה לא מעט, אבל זה עדיין לא סרט שאפשר להבין תוך כדי שאיבת אבק. האמת, זה לא סרט שאפשר להבין באופן כללי. גם אם תעזבו הכל ורק תתרכזו במה שיש לדמויות להגיד, תגלו שם כמה מהדיאלוגים המבלבלים והמבולבלים בהיסטוריה של התסריטאות.
הבעיה לא נגמרות במילים שיוצאות לדמויות מהפה - גם בניית העולם, התפתחות העלילה, אפיוני הדמויות ואפילו עריכה הסרט. מילא סרט קלישאתי ומטופש, לזה כבר התרגלנו, אבל אי אפשר להמטיר עלינו את הקלישאות האלה בצורה קצת יותר קולחת? כל דקה שעוברת מעלה לראש עוד ועוד שאלות. שאלות כמו: למה זה מה שקרה עכשיו? איך זה הגיוני? מה זה אומר? למה היא שואלת דבר אחד והוא ענה על משהו אחר לגמרי? ובעיקר - באמת? הדבר הזה עלה 320 מיליון דולר?!
האסון היקר הזה הוא, לכאורה, עיבוד לספר מאויר של סימון סטלהג - אמן שוודי שספרו Tales from the Loop הפך אף הוא לסדרה נהדרת של אמזון פריים וידאו, "עלילות מהלולאה". בגרסת הספר, "שלב החשמל" נע בין קטעי סיפורים ואיורים יפהפיים ומעוררי אימה. האמנות בו מזכירה צילומים של מונומנטים מזרח אירופיים חרבים או קניונים נטושים שהולכים ומתפוררים לאיטם. לפעמים מופיעים באיורים גם צמד הכולל נערה ורובוט דמוי ילד, מעוצב בסגנון רטרו-פיוצ'ריסטי משנות החמישים או השישים. האווירה הכללית - דיסטופיה עגומה אבל גם שקטה ורגועה בדרכה, רוויה ערפל, שתיקות ומלנכוליה.
כל זה כמובן לא המשיך לעיבוד הקולנועי - "שלב החשמל" הסרט הוא יצירה הוליוודית מהסוג הגנרי ביותר, מסע עמוס, תזזיתי ורועש, עם הרבה סצנות אקשן ומרדפים וגם המון סיפור רקע בלתי נחוץ. עוד לפני שבכלל יש לנו סיפור להתעניין בו, הסרט מבזבז משהו כמו חצי שעה בהסברים איך הגענו לנקודה הזו בזמן - היסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה כשוולט דיסני ממציא רובוטים שיחליפו פועלים אנושיים ומסתיימת במלחמת אנשים-רובוטים עקובה מדם וגריז.
הרובוטים האלה מגוונים מאוד ברמת התחכום שלהם - ממכונות קפה עם רגליים ועד לסטודנט לפילוסופיה - אבל בסך הכל מדובר במכונות די פשוטות וחביבות, מעין מתקן בג'ימבורי שהתחיל לדרוש חופשה שנתית והפרשה לפנסיה.
אחרי המלחמה נדחקו הרובוטים לאזור סגור משלהם, תחת הנהגתו של רובוט בדמות הקמע הפרסומי מר בוטן (וודי הרלסון). בשאר העולם שולט תאגיד טכנולוגי מרושע בהנהגתו של אית'ן סקייט, שהוא בעצם סטנלי טוצ'י בבגדים של סטיב ג'ובס. גם לתאגיד המרושע יש רובוטים, אבל כולם אוהבים אותם כי יש להם מסך במקום ראש ואפשר להתחבר אליהם מרחוק בזמן שהגוף הפיזי שלך נהנה בבית.
אבל רגע, זוכרים איך בתחילת הטקסט סיפרנו על מישל וכריסטופר? אז אחרי שהוריה ואחיה הגאון מתו בתאונה, מישל נותרה לבדה, כועסת ומתמרדת. לא כי יש לה איזה בעיה מהותית עם הממסד התאגידי, זה פשוט סרט שמתרחש ב-1994 וכך מקובל בסרטים נוסטלגיים לתקופה הזו.
יום אחד צץ בדירת האומנה של מישל רובוט (בדיבובו של אלן טודיק, "תושב חוץ") שנראה ממש כמו הדמות המצוירת האהובה על אחיה, שמסוגל להגיד רק משפטים נבחרים מסדרת הטלוויזיה כמו "יש צרות על הירח!" או "את יכולה לעשות את זה, ג'סי!". למרות המגבלה הזו, הרובוט מצליח איכשהו להסביר לה שהוא בעצם אחיה כריסטופר, שלא מת אלא נחטף על ידי מדען ממושקף ותודעתו חוברה איכשהו לזו של הרובוט הקטן הזה. כדי למצוא את המדען הזה ולהבין איך להציל את כריסטופר, השניים צריכים להסתנן לאזור הרובוטי הסגור בעזרתם של נהג המשאית קיטס (כריס פראט) וחברו הרובוט הרמן (אנתוני מאקי).
הבעיה העיקרית של "שלב החשמל" היא היותו סרט מאוד מאוד לא מנומק. הוא מורכב מחתיכות של כל מיני סיפורים שבאף אחד מהם לא הושקעה מחשבה של יותר משלוש דקות. היה אפשר, למשל, לכתוב סרט או שניים רק על הרשעות התאגידית שממכרת את ההמונים למכונות מאיימות ומסוכנות לאללה, תמורת ההבטחה לבילויים ולעלייה באיכות החיים, בזמן שהיא הופכת רובוטים חביבים לאויבי הציבור כדי לא לתת להם זכויות עובדים. ואם לא רוצים להיכנס יותר מדי לעומק של סוגיות פוליטיות-חברתיות - היה אפשר להתמקד באבל של מישל על משפחתה ובניתוק שלה מכל שאר העולם בגלל האבל הזה. הניתוק היה מתמוסס בהדרגה בזכות ההיכרות עם קיטס והרמן, או עם הרובוטים החמודים במושבת המצורעים.
כל הקוביות האלה קיימות בסרט באיזשהי רמה, אבל הן לא מצליחות להתחבר יחד למגדל. במקום זה, הדמויות מספרות לנו על המגדל שהיוצרים תיכננו לבנות. לדוגמה, מישל מסבירה באיזשהו שלב שאסור להתנתק מאחרים כפי שהיא עשתה, אבל במעט הסצנות שלה לבדה לא ראינו אותה באמת מנותקת מהעולם. היא אמנם סירבה להרכיב מסכת VR בבית הספר, אבל המסכות האלה הן בדיוק מה שמייצג בסרט את הניתוק בין אנשים. אז בעצם מישל הייתה בסדר, לא?
עוד החלטה בלתי מנומקת בעליל היא המסגור התקופתי. כאמור, מדובר בסרט היסטוריה אלטרנטיבית, אבל לא יותר מדי. מעבר לתסרוקת מטופשת או שיר פופ תקופתי פה ושם. העובדה שיש רובוטים בעולם - ועוד רובוטים מספיק פיקחים כדי להמציא בדיחות או להרהר בקיום - לא השפיעה על העולם כמעט משום בחינה. המציאות אותה מציאות - קלינטון עדיין הנשיא, יש מצלמות וידאו ומסכי טלטקסט ברוח התקופה ומארקי מארק מקליט שירים. אבל יש גם רובוטים חכמים, מערכות מציאות רבודה מתקדמות לאללה ואינטרנט איכותי ברמה שלא הייתה מביישת סיב אופטי ב-2025.
אין בסרט שום תובנה מעניינת על איך הם היו משפיעים על העולם, כי בתכל'ס, הם פשוט לא משפיעים עליו אלא מתקיימים כמעט במקביל למציאות שאנחנו חווינו. אז אם כבר כלום לא באמת השתנה, תנו גז בכל הכוח על הנוסטלגיה! אם זה היה סרט בטעם של פעם, "דברים מוזרים" פינת "שחקן מספר אחת", כזה שמצדיע לגיבורי הגיקים מהתקופה, אולי היה אפשר להבליג על חלק מהשטויות שלו. אבל הסרט הזה נראה, מדבר, מתלבש, מסדר שיער וכנראה גם מריח כמו סרט עכשווי, חוץ ממחשבים עם מסכים שמנים או להיט עבר מזדמן פה ושם, אין בו שום דבר מ-1994.
זה בעיקר חבל כשמדובר ברובוטים - הם מעוצבים כמו בובות בלונה פארקים או במסעדות כמו צ'אק אי צ'יז, אבל האנימציה שלהם חלקה, נקייה ו"עדכנית" מדי בשביל להדהד תחושת נוסטלגיה חמימה כלשהי. אגב, רק בשנה שעברה הסרט העצמאי "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" חזר לשנות התשעים מזווית דומה - טראש ונוסטלגיה נמהלים בכאבי התבגרות ובאבל - ועשה את זה יותר טוב מכל בחינה בתקציב שכנראה נופל מעלות הקייטרינג על הסט של "שלב החשמל".
אחרי הופעות בינוניות במקרה הטוב בסרטי "אנולה הולמס" ו"אם לא נסיך לי", בנטפליקס עשו כאן עוד הימור על מילי בובי בראון בתפקיד הראשי. מישל היא דמות מאתגרת, לא בזכות עומק רגשותיה או דרישות פיזית, היא פשוט נטולת אופי לחלוטין. תפקיד שקם ונופל על הכריזמה של השחקנית. ואכן, מדובר בהצלחה מסחררת, אם הכוונה הייתה לקבור לבראון את הקריירה באופן סופי.
למעשה, היא רק חלק מרשימה ארוכה של שחקנים שמתבזים פה, בהם בריאן קוקס, קי הוי קואן, ג'ני סלייט וקולמן דומינגו, רק שרובם מבצעים בחן וכישרון מסוים טקסט רע, בעוד היא הופכת משפטים לא מוצלחים לממש איומים. בשלב הזה יש לנו מספיק ראיות לזה שההצלחה של בראון ב"דברים מוזרים" הייתה בעיקר שילוב נסיבות ממוזל. אולי היא צריכה להתמקד בדמויות שלא מדברות הרבה ובוהות באינטנסיביות בדברים.
ובכל זאת, יש גם נקודת אור מפתיעה. כריס פראט מספק פה את ההופעה הכי מוצלחת שלו מאז "שומרי הגלקסיה", אולי כי הוא פשוט משחק עוד פעם את סטארלורד, בעוד הסיידקיק שלו הרמן הוא הרובוט הכי כיפי בסרט. הצמד הזה מציל את מעצמו כל פעם מחדש - רק כשהם שם "שלב החשמל" באמת מרגיש כמו סרט אמיתי ולא כמו נטפליקס מנסים לעשות "המפיקים" וליצור כישלון ענק בכוונה.
הדינמיקה ביניהם אפילו מזכירה קומדיה אקשן מהניינטיז - כמו שסרט כזה אמור לעשות. נכון, זה כולה כריס פראט עושה את השטות הרגילה שלו ורובוט שאומר סלנג של שחורים כדי לשבור את הקרח, אבל איך אמרו בסרט שיצא ב-1994 האמיתית? מלוכלך אבל משביע.