קשה, כמעט בלתי אפשרי, ללכת אחורה ולאתר את הרגע המדויק שבו נהגתה לראשונה המילה דליקטסן. כמו המון מונחי אוכל, היא לוקחת מכאן ומכאן, מערבבת ושמה על האש, ואז בוויטרינה. זאת מילה שמדברת בגרמנית כמובן, מפי מהגרים שהגיעו לארצות הברית בסוף המאה ה-19, רק כדי להבין שהם עצמם "הלוו" את המונח מצרפת, ברור, מבססים אימפריות אוכל מזרח אירופאי על קלאסיקה פרנקופילית מעודנת.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
עבור רובינו, מדובר בביטוי שמאגד כל מיני מעדנים, ובעיקר אוכל מוכן לאכילה. הארומה יהודית, העגה יידיש בכלל, והגירסה המעודכנת של רותי ברודו הזניקה אותו למחוזות מודרניים ופוסט-מודרניים בו-זמנית. הבסיס, אבל, נותר זהה, לפחות ברוחו. בואו ללקט דברים טובים שמישהו טרח להציב עבורכם בחלון הראווה, בוויטרינה, במקררים ועל המדפים.
ואם זאת המטרה שלכם - וברור שזאת המטרה שלכם - אין כמו גולדיס בשביל להגשים אותה.
להיט מוכח. פיצה אסאדו של גולדיס
האותיות האדומות הגדולות בחזית המעדניה הענקית בבני ברק מכריזות דווקא "דליקאטעסען". כהגייה, אני מניח שנדרש פה איזשהו אימון לשון ושיניים שהאדם הבלתי מסורתי פחות רגיל אליו. כנדל"ן וכמקור הכנסה לדמי שילוט עירוניים, אני בטוח שאפשר היה לחסוך פה מעט עיצורים ולפחות שתי ע'. כהצהרת כוונות, זה עושה אותך רעב בתהליך שמתחיל בתת-מודע, וממשיך מודע לגמרי.
וזה נהדר, כי מה שהולך בפנים הוא כל מה שחשבת לאכול עכשיו, ואי פעם למעשה, מוכן לשליפה עבורך. אינני איש של כמויות ומספרים, והקלישאה (המוכחת כמעט תמיד) אומרת שמקומות עם תפריט גדול מדי, עם קטלוג רחב מדי, עם יותר מדי אוכל באופן כללי, אינם מצליחים לייצב את רמתם. עוד נגיע לזה, אם כי אפשר כבר עכשיו להגיד שזה ממש לא הסיפור פה. השף אבי דן דואג לזה, ודואג לזה היטב.
אבל לפחות כנקודת פתיחה, ברוכים הבאים למקום עם הכי הרבה אפשרויות בישראל. נקודה.
שלוחת בני ברק של גולדיס פועלת כבר שנתיים בגבולה הצפוני של העיר החרדית, על התפר האנרגטי שלה עם רמת גן, במעמקי הרחובות והסמטאות הסמוכים לקניון איילון ומגדלי המשרדים בסביבה. שנתיים פה, אבל יותר מארבעה עשורים בירושלים, כך שמדובר במותג מוכר ומבוסס, חכם שיווקית ומיומן מאוד לוגיסטית, שמזמן אינו פונה לקהל מסוים בלבד.
יש להם חנות אונליין שלקרוא לה שוקקת יהיה כמעט מעליב, אבל לא מעליב כמו לקרוא לנקודה הבני ברקית מעדניה. נסו יותר בכיוון של "מרחב" במקום חלל, או "מחלף" במקום מעבר. רוצים לראות מה יש במקררי הגראב-אנד-גו? בואו עם שעון דופק וטייץ של אימון פונקציונלי. בקטע של לסקור את זכוכיות הוויטרינה? נסו לחלק עומסים עם נעלי הליכה מקצועיות וג'ל שתייה של מרתונים. אה, ומאחורה, כמעט נחבא, יש עוד מטבח ועוד תנורים ועוד דוכן שהוא גם מזללה מהירה יותר (או, בשמו האמיתי יותר, "פריש טעגלעך"). בואו רעבים, בקיצור. רעבים מאוד.
יש כאן, בתמצית, הכול.
מטבוחה וחצילים בתשע (תשע!) גירסאות, טאבולה ודיפ שום-שמיר אמריקני, קולסלואו וסלט מלפפונים עם בצל, וולדורף וגווקאמולי, חילבה וסחוג, סלט ביצים וכבד קצוץ וסלט תפוחי אדמה. יש גם, אחד ליד השני פיזית ופילוסופית כאחד, מגשי סושי אישיים וקופסת קרפלך במילוי בקר או כבד. אם אתם יודעים "Girl Dinner" טובה מהי, קחו פשוט אחד מכל אחד ותערבבו, בלי קשר לג'נדר שלכם.
משם, אתם מוסיפים בטבעיות לסלסלה סלמון מעושן ואחד מששת סוגי המטיאס, מרקים ופשטידות בכמויות שנעות מהאישי ועד הרב-משפחתי, דגים אפויים, מטוגנים, צלויים, מבושלים, מפולטים או שלמים, ברוטב אדום או צהוב, כקציצות או בממרח. עופות בכל דרך שבה אפשר לעשות עוף, ובשר גם - מבריסקט מעושן ועד אסאדו ברוטב פלפלת, צלי כתף בקדירה או שניצל קלאסי, מעורב ירושלמי או שיפוד פרגית.
ובייקרי נפרדת ופעלתנית, מדפי יין ואלכוהול מושקעים, מוצרי מזווה ודברים לבית, לשולחן, למטבח, לשבת ולחג וליום כך סתם.
רק אל תשבעו. יש עוד.
התרחשות ערב חמישי בגולדיס היא משהו שבין התפרצות אנרגטית והיתוך חברתי. אם אתם אופטימיים, אפשר לשאוב ממנה תקווה לעתיד. אם אתם מעדיפים פסימיות, צר לי, חבל, אבל בואו בכל זאת, אולי משהו ישתנה בכם.
התהליך איטי, אבל קורה. מעידים עליו תושבי בני ברק ותיקים ואורחים לרגע. מה שפעם היה בלתי אפשרי אפילו לכתיבה, שלא לומר לראייה במו עיניי - נגיד, עמדת בר קטנה שמוזגת קוקטיילים - היום היא חלק מהסיפור.
המקום מלא, רוחש, עמוס מאוד אבל גם שמח. סוף השבוע כבר התחיל, והתחושה הזאת לבדה יכולה לאחד את כל הנוכחים. ונוכחים כאן המון חובשי כיפות והרבה מאוד משפחות מהעיר הסמוכה, אפילו דייטים שכאלה, שולחן ליד שולחן עם כל מיני תיירי "סיבוב אוכל בבני ברק" או סקרני "אני רעב ובא לי לנסות משהו חדש".
אפשר לקחת, אפשר לחמם, אפשר לערבב, ואז לצאת לחלל החיצוני המקורה ולאכול יחד. אפשר מזה ומההוא, רצוי לנסות גם וגם וגם, ללכת ולשוב ולחזור בלי להירתע מתורים ומשטויות. המקום מתוקתק ומצוחצח, מבריק ומזמין, שירותי ואישי עד שאתה תוהה למה הארץ כולה לא יכולה להיות כזאת. כלומר, אתה יודע למה, אבל עדיין תוהה. פה, זאת פרצופה של המדינה, האמיתי, החיובי, המחובר.
הדרך הכי טובה לחוות את גולדיס היא לעשות את כל מה שמתואר למעלה, ועוד קצת. לבוא בצהריים כמו עובדי המשרדים (לכריכי בריסקט, למשל, או לעסקית) ובבוקר שישי כמו מתכנני האירוחים *וגם* בחמישי, לקבל משהו קצת אחר, ולא פחות מצוין.
צלחת חמה של חמין, ועליה מעורבבים דברים טובים אחרים - חומים כולם, הצבע הכי טעים על הסקאלה - ואז חלה שנבצעת (שוב, חום-שחום) כדי לנגב. או פיצה משגעת, בצק שהוא כר פורה להר של בשר אסאדו מפורק, שהיא לבדה המוצר הכי נמכר כאן, ולהיט מוכח שהוא גם סוד וגם "כולם יודעים על זה מה יש לך אתה". 88 שקלים, 88 מפיות, 88 חיוכים, לפחות.
התמחור כאן הוגן, ממוקם בול על התפר שבין הקהלים השונים, ומשתלם מאוד באופן כללי, אבל התמחור לא מתחיל לספר את הסיפור. כי גולדיס היא לא מסעדה כמובן, אבל היא הכי כיף של הכי מסעדה שיש. דליקטס, בקיצור. איך שלא יכתבו את זה, הפעם בעברית של כולנו.
גולדיס, מצדה 9, בני ברק