זה בוקר חם יחסית של תחילת מרץ, כזה שמכונה כאן משום מה "חם מהרגיל" למרות שאין רגיל ממנו, אז הבלבול על פניו של המאבטח מובן.
לא ברור מתי הוא הוצב בנקודה המסוימת הזאת על הטיילת של נתניה, ומאוד לא ברור על מה הוא שומר עם כיסא הפלסטיק הלבן שלו (ותו לא), אבל זאת לא מדינה שאתה מערער על מאבטחיה ובוודאי לא מזג אוויר לתהות על כיסאות, ולכן אתה שואל שוב, בנימוס המתבקש, איך מגיעים לים.
העיניים נותרות מעט פעורות, וגם כוס המים הקרה שמוגשת לו מבית הקפה הסמוך מסייעת רק טיפה, אולי בגלל שהים ממש מולנו, אבל רחוק למטה. הוא מסתובב אחורה בחצי גוף, ומנסה להסביר עם המימיקה הזאת שהדבר הנישא ממולך הוא אכן מעלית, מעלית לחול ולמים, ולכן השאלה שלך היא לכל הפחות מוזרה, אם לא מטרילה לגמרי.
הפלא הזה, פלא ממש, נחלם מאז תחילת המילניום ומערב שמות כמו מרים פיירברג (עדיין כאן, 27 שנים אנד קאונטינג, תודה רבה) ואריאל שרון, תקציב מיוחד מהחברה הממשלית לתיירות ומקרה מיוחד עוד יותר, נדיר מאוד האמת, של פרויקט ישראלי שעמד בהבטחותיו.
מלמטה, ובכן, ים אדיר וחוף אדיר לא פחות, רחב וחולי ובהיר וממתין שה"חם מהרגיל" יהיה רגיל לגמרי. מלמעלה, טיילת שצופה עליו ומצוק כורכר אימתני שוותיקי העיר יודעים לספר על זוויותיו, בעוד צעיריה פשוט לוחצים על כפתור, יורדים ועולים בתאים שקופים ומקסימים.
מעלית, בסך הכול מעלית, נכון. אבל איזה חיבור היא יודעת לעשות.
עשרים שנה ועוד כמה חודשים של מעלית, והטיילת הזאת של נתניה מתחילה להתעורר אליה מחדש. זאת עיר גאה, ובצדק, ועיר מכונסת מאוד, גם כן בצדק. מבחוץ, אתה לא באמת יכול להבין מה קורה בה. מבפנים, אתה לא נורא מעוניין שעוד אנשים יבינו, ויפריעו לך ליהנות ממנה.
השוק שלה מפורסם, וגם הכדורגל. קו המים ידוע וגם התמהיל האנושי המרהיב לחלוטין שהצליחו ליצור כאן. הליכה קלילה בשעת ערב רנדומלית לחלוטין חושפת אותו כמו שחושפים פסיפס באתרים ארכיאולוגיים - לאט-לאט, בזהירות, ואז במהירות ובהחלטיות ובבת-אחת.
יש כאן עדות ומגזרים, קהילות וקבוצות אוכלוסיה שכולם אמרו להן שהן לא יכולות לחיות ביחד, שזה לא יסתדר. הן הקשיבו, שתקו, והחליטו לעשות בדיוק את זה. בשמונה בערב, למשל, מקרין מסך ענקי שהותקן על המדרחוב הסמוך לכיכר העצמאות תכנית בידור צרפתית בווליום שמגיע עד הריביירה, ומתחתיו כולם טבעיים. ילדים משחקים, הורים משגיחים, מבוגרים צופים בקוסם פרנקופילי חותך סייעת, ואתה מהופנט להכול חוץ מלמסך עצמו.
מאוחר יותר, ינסו להסביר לך שככה זה פה, ושזה חלק מהקסם. החיבורים האלה. בסוף תאמין.
חלק מהקסם. אדל
אדל יודעת את זה, ויודעת איפה היא נמצאת. היא בונה על החיבורים העירוניים האלה בדיוק ובונה לא פחות על הקהל שיגיע מחוץ לנתניה. בימי ההרצה שלה, היא דילגה בין הגדרות, מחקה תכנונים ותכניות וגם עכשיו היא מסרבת להתחייב על מה שייצא ממנה בסוף, כשתגדל.
יכול להיות שאין בכך צורך, וממילא אין דבר ישראלי יותר מהנון-שאלאנט הזה. טאפאס בר שהוא בר יין, ביסטרו ומסעדה כשרה, חצר חיצונית שמחכה לקיץ ודק שמנתק אותך מהסביבה ומניח אותך בריזורט. מה זה חשוב לעזאזל, ולמי אכפת. תנו לאנשים מקום שהשקיע בהם, תנו להם יפה מול העיניים וטעים על הצלחת, אש מהטאבון ואש של אנשים שרוצים להצליח, ורוב הדברים. כולם, בדרך כלל, יסתדרו מעצמם.
ימי הפתיחה של אדל, שהם גם ימיו הראשונים של מלון סינרג'י שבו היא שוכנת, הבהירו היטב את כל אלה. עדיף כאן, עם חיוכים אמיתיים ולא מזויפים, מאשר באינספור מקומות אחרים, מהודקים מעט יותר ומזויפים עד כלות.
התפריט של רועי דורי (מלון "פרא" בעבר, קצת פרא גם כיום, בקטע הטעים של המילה) הולך פשוט וישיר, עם מעט מאוד וואנבי והרבה מאוד Be. הוא נוכח, הוא ישראלי, הוא פשוט והוא טעים משולי הצלחת ועד הצלילה פנימה. הרטבים בועטים בזווית הנכונה בלבד, וכל מה שהם עוטפים מקבל אותם יפה ומתורבת. זה אוכל, נדמה לי, שרוצה להושיב פה את כולם, או לפחות את רובם. במיקום הזה, בעיר הזאת, זה ניסיון ראוי ומתבקש. לפחות כנקודת פתיחה, זה ניסיון שגם מצליח.
הוא מתחיל עם "קרות" שיודעות ללהוט בדרכן, בטח אם תוסיפו להן בצק טאבוני מהאגף הבא של התפריט. אף אחד לא ימנע מכם את העירבוב המהנה הזה. להיפך. ירוקים וסקורדליה (62 שקלים) עם פוקאצ'ה שמנונית-שמנמנה (32 שקלים). קרודו דג וסלסת בצל שרוף ליד פיצת תפוחי אדמה ורוטב פקורינו. טרטר דג הדרי עם זיתי טאסוס עוקצניים (76 שקלים) כתף לכתף עם צלחת של גזרים צבעוניים צלויים עם קרם פרש ושמן פפריקה. חיבורים, נו.
משם, גולשים בטבעיות ל"חמות" שמתמקדות במגרש המשחקים האהוב של הים התיכון - לינגוויני עם חמאת לימון (82 שקלים), למשל, או שווארמה דג ורוטב יוגורט חם, פילה מוסר בתבשיל מנגולד (112 שקלים) ופסטת דג מפורק ברוטב שמוגדר על ידי דורי כ"דמי גלאס דגים", ולכן מכריח אותך להזמין, להתנפל, ולאשר.
אלו נהנות ממערכת תומכת של הרבה מאוד יין טוב שאסף הסומלייה הנהדר עמרי יצחק, והרבה מאוד שחיתות (טובה, ברור) שהרכיבה הקונדיטורית הנהדרת נועה זינטי. להשאיר מקום זאת המלצה קצת מתעתעת, אז נסו לכל הפחות לזכור למזוג עוד כוס, או ארבע, וללכת על ארבעה קינוחים במקום על אחד.
למחרת, בארוחת בוקר שאף היא שואפת להתרחב בקרוב לבראנץ' של ממש, עם בופה נדיב, יכול להיות שתתהו לגבי אחת ההחלטות מאמש, אבל זהו יום חדש, עם אוכל חדש וקוקטיילים חדשים של בוקר, אז המונה מתאפס ממילא.
המלון, תוצאת מהלך מורכב ומסקרן מאוד של קבוצת Luxury Residence, מנסה לעשות בוטיק גלובלי, צמד מילים סותרות לכאורה, שמתחברות ככל שמעמיקים לחשוב בזה. החוויה שלו אינה שואבת השראה ישראלית בהכרח, אלא נשענת על ניסיון ופעילות ארוכה באירופה, והבנה שערכים מסוימים של אירוח וקבלת פנים, שירות ורצון, אינם בלעדיים ליבשת הישנה.
קחו את כל אלה, ערבבו עם עברית-ישראלית נגישה יותר, ויש לכם משהו שאפשר להתחיל ללכת איתו, ואז לרוץ. על הרחוב ועל הטיילת, מול הירוק ומול החול הרך ומול הרוח שכמעט משכיחה ממך את המסביב, ומותירה אותך ממורכז.
"השורה תחתונה היא שאין על המדינה שלנו", מתאר את המהלך הבעלים דודי לוי, "קשה לעשות עסקים בישראל, והמודל הכלכלי שלה כמעט בלתי אפשרי, זה נכון, אבל אין לנו ארץ אחרת, ואין ברירה אלא לעשות בה ולהצליח בה".
החורף המאיים של פראג, זירת הפעילות העיקרית של הקבוצה, מפזר בסוף השבוע האחרון של ינואר חמלה יחסית על קבוצת הישראלים שהגיעו כהרגלם מ"טמפרטורות גבוהות יחסית לעונה". תמיד זה יחסי.
קר פה, ברור, אבל לא קר-כואב, והחללים הפנימיים מרתיחים אותך מיד ביכולות החימום המופלאות שלהם. בפנים, ידוע, אין צורך במעילים ולא בשכבות. בפנים כמעט אוגוסט. ועוד יותר בפנים, הכי בפנים למעשה, בלאונג' הכי עמוק של בר היין במלון קינג'ס קורט, חם אמיתי. חום ישראלי.
לוי הגיע לכאן ב-2001, וצפה מאז בפראג הופכת מעיר מדהימה אך כבדה מעט, לעיר מדהימה עוד יותר שהשילה מעצמה משקולות עבר, בלי לוותר על שום דבר. בקומה מינוס אחד של המלון, למשל, משקיף פסל עתיק על הבריכה המקורה. הוא נחשף בחפירות עדינות, שומר ותוחזק וניצב מאז עם ה-POV המעולה ביותר שאפשר לזמן לעצמך, במיוחד אם אתה פסל שהיה קבור באדמה במשך שנים.
חזרה למעלה, יצחק מוזג לכולם (חברי המשלחת - ואני בתוכה, העבודה הזאת קשה מאוד, במיוחד בימים כאלה - היו אורחי המלון והקבוצה) יין מקומי כאילו הוא נולד בפראג 1. הוא מפרט על קווי רוחב, אדמה אופיינית, וגבול צ'כי-סלובקי שופע אפשרויות. 90 מיליון בקבוקים מיוצרים כאן מדי שנה, פי 2 מישראל. חלק גדול מהם, נדמה, נפתחו מול העיניים והכוסות שלנו. לחיים.
"אנחנו רוצים לעשות בועה של מקצוענות בנתניה", הוא מבהיר את הכוונות. תחת כנפי הכשרות של אדל הישראלית, הוא מתמקד ביקבים קטנים, משלנו. בפראג, הוא מרשה לעצמו השתוללות אחרת, עדיין מקומית. בין שם לכאן, עוד כוס ועוד כוס, הידע הזה נמזג, משמח ומחבר.
בדיוק בזמן לאכול. פראג
שתי תחנות חשמלית משם, נהוראי סבן מתחיל סיור אוכל שהוא יותר מסיור, והרבה יותר מאוכל. הוא סוחף אותך צמוד לנהר הוולאטלבה, דרך סקייט-פארק שהוא גם מעבר גרפיטי תת-קרקעי מרהיב אבל עדיין שומר על חיספוס, תופס חשמלית נוספת ויוצא חזרה לפני הקרקע באזור Hala 22, השוק המרכזי של העיר, בדיוק בזמן לאכול. שוב לאכול.
כריך הרינג מוחמץ וסמסה אוזבקית עם טלה, בקר, תרד או דלעת, ואז קוביות פיסטוק ושוקולד לבן שיוצאות מהתיק שלו במהלך שובבי מתוכנן ומתוזמן, והליכה קצרה ל"ביג סמוקרס" ולמגשים של בטן חזיר, נקניקיות, לחי ובשר מפורק בתוך לחמניית בריוש עם מלפפונים חצי מוחמצים, חצי רכים, חצי נוקשים.
משם, עצירה מתודית לקינוחים בסופרנובה, בייקרי-פטיסרי בהולישוביצה שברובע פראג 7, ואיסוף מחודש בדים-סאם ספוט הנהדר והחבוי, לא רחוק משם. השעון הפרטי שלי עוצר בשלב הזה את פעילותו על כ-35,000 צעדים, ומספר קרוב לזה של קלוריות. השעה 16:00, אז יש עוד לאן לשאוף.
זינוק הוא כנראה לא המונח המתאים ביותר לתאר את מה שעשתה פראג בעשורים האחרונים. תושביה, ואפילו אלה שרק ביקרו בה פה ושם - פעם בכמה שנים אפילו, לצורך העניין - מדברים יותר על טיפוס מאומץ. הליכה עקבית, אבל רק קדימה. צעדים שקולים, במעלה כל מדד שהופך עיר מ"היסטורית" אך מעט כבדה, לכזו שרוקדת את עצמה איתך. רוקדת ברחובות, ברור.
המסעדות שלה כבר מזמן לא "טובות יחסית". גם בתי הקפה איתן. הכיסונים אמיתיים, המאפיות לוהטות והבשר מדמם כברירת מחדל. ברי היין פה מותחים מדפי בקבוקים בפנורמת קירות שהיא עיצוב פנים סקסי, אין מילה אחרת, והכול מרגיש חי. רוצים את הטריוויה המקסימה ביותר האפשרית? בפראג, ובצ'כיה כולה, אין חיות זמינות לאימוץ, והעמותות הרלבנטיות מייבאות בעלי חיים מלטביה. ככה כיף פה.
ובכל זאת, כבודה של העיר במקומה וכו', הכול נעצר, מושתק ממש ואז מתפרץ בבת-אחת חזק החוצה, כשישראלים, והכי *רק* כשהדלתות של Le Terroir נפתחות ביום שבת רנדומלי יחסית, ושתי ישראליות מסוימות מאוד מתפרצות דרכן פנימה.
מהצד, ואז בבהייה מוושכת קדימה, זה נראה כמו שילוב של מדונה מתקופת ה-Justify My Love ומיה וואלאס מהדיינר ההוא של ספרות זולה - פיאה בלונדינית ארוכה אחת לפחות, שובל שמלה שחור שהשתרך ככל שהעין הצליחה לראות (והרבה מעבר) וכפפות א-סימטריות שנדמה לי שמעולם לא התכוונו באמת ליצור סימטריה בעולם. סביר יותר שרצו בדיוק ההיפך.
אבל מה אני מבין. די בטוח להגיד שאינני עורך אופנה, אז קחו ממני רק את המעט שאני יודע להגיד על בני אדם ועל חדרים עם בני אדם בתוכם, וספציפית על החדר הזה, אחרי שהמופע הזה לקח אותו - פראג אולי חיה, אבל ישראל הכי בועטת. כל אחת מהן בנפרד זה חמוד. כשהן ביחד, בחיבורים, זה מושלם.
אדל, מלון סינרג'י, גד מכנס 14, נתניה, 09-7449900