אמיר דרורי

איש צבא ישראלי, קצין צה"ל בדרגת אלוף, מייסד רשות העתיקות ומנהלת הראשון, בעל עיטור העוז

אמיר דרורי (5 באוגוסט 193712 במרץ 2005) היה אלוף בצה"ל, ראש אג"ם, מפקד פיקוד הצפון וסגן הרמטכ"ל. מייסד רשות העתיקות ומנהלהּ הראשון. בעל עיטור העוז.

אמיר דרורי
כאלוף פיקוד הצפון, 1982
כאלוף פיקוד הצפון, 1982
לידה 5 באוגוסט 1937
כ"ח באב ה'תרצ"ז
המנדט הבריטיהמנדט הבריטי תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 12 במרץ 2005 (בגיל 67)
א' באדר ב' ה'תשס"ה
ישראלישראל נחל חווה, הר הנגב
מקום קבורה בית הקברות הצבאי קריית שאול עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה האוניברסיטה העברית בירושלים, בית הספר לעסקים של לונדון
צאצאים גילי דרורי, דניה דרורי, אסא דרורי
השתייכות צבא הגנה לישראל
תקופת הפעילות 19551988 (כ־33 שנים)
דרגה אלוף  אלוף
תפקידים בשירות
פעולות ומבצעים
מבצע קדש  מבצע קדש
פעולות התגמול
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
מבצע שלום הגליל  מבצע שלום הגליל
המערכה ברצועת הביטחון  המערכה ברצועת הביטחון
עיטורים
עיטור העוז  עיטור העוז
תפקידים אזרחיים
מנכ"ל רשות העתיקות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
אמיר דרורי משקיף מקרוב על פינוי פת"ח מביירות, 31 באוגוסט 1982

קורות חיים

עריכה

בית גידולו

עריכה

אמיר דרורי, בן אלה ואמנון דרורי, גדל בפרדס חנה[1]. סיים את לימודיו במחזור הראשון של הפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה כחניך המצטיין[2][3].

שירות בצה"ל

עריכה

בשנת 1955 התגייס לצה"ל ושירת בחטיבת גולני. בשנת 1956 במהלך מבצע קדש, לחם כמפקד מחלקת החבלה בגדוד 12 (ברק) בקרבות רפיח ובסיני. בהמשך שירת כמפקד פלוגה בגדוד 51. על חלקו במבצע חרגול, במהלכו פיקד על כוח חסימה[4], הוענק לו צל"ש[5] שהומר באפריל 1973[6] לעיטור העוז[7].

במלחמת ששת הימים לחם כסגן מפקד גדוד 51 (הבוקעים הראשון) של חטיבת גולני בקרבות רמת הגולן, בין היתר בכיבוש תל עזזיאת, מוצב פלוגתי סורי מבוצר ברמת הגולן[8]. במלחמת ההתשה היה דרורי מפקד גדוד 13, שלחם בקווי העימות ברמת הגולן, בעמק בית שאן, בבקעת הירדן ובתעלת סואץ. בהמשך שימש קצין אג"ם בפיקוד הדרום בשנים 1970–1972, בשלהי מלחמת ההתשה, בסיני ובערבה, ובמהלך הלחימה בטרור ברצועת עזה, אותה הוביל באותה עת אלוף הפיקוד, אריאל שרון[9].

בשנים 19721974 פיקד על חטיבת גולני[10] והוביל אותה בפעולות בלבנון, ובהן מבצע קלחת 4, ושנה לאחר מכן, במלחמת יום הכיפורים. דרורי פיקד על החטיבה בקרבות ההגנה והבלימה נגד הצבא הסורי בצפון רמת הגולן ובמרכזהּ, על קרב החרמון הראשון[11] ועל כוחות החטיבה שהשתתפו בהבקעה ובפריצה מעבר לקו הגבול. פיקד על החטיבה בקרב על החרמון השני[12] ונפצע באורח קשה בחזהו[13]. הוא שאמר ללוחמים, בתדרוך לפני הקרב: "יש חשיבות עליונה לכבוש מחדש את מוצב החרמון הישראלי משום שהוא העיניים של המדינה". למרות פציעתו חזר לפקד על החטיבה במלחמת ההתשה במובלעת הסורית וברמת הגולן עד סמוך להסכם הפרדת הכוחות במאי 1974. לאחר מכן מונה למפקד חטיבה 11 וסגן מפקד אוגדה 36, ובשנת 1976 מונה למפקד אוגדה 36 (עוצבת געש) ברמת הגולן, בדרגת תא"ל.

אמיר דרורי היה ראש מחלקת המבצעים באגף המטה הכללי (1977) וראש מחלקת ההדרכה (19781981) בדרגת אלוף. בספטמבר 1981[14] מונה לאלוף פיקוד הצפון ונשא בתפקיד זה בעת מלחמת שלום הגליל, שבה פיקד על כוחות צה"ל בלחימה בכוחות אש"ף ובצבא הסורי. בתפקידו זה פיקד על 2 גייסות, 9 אוגדות ועוצבות נוספות, ובין היתר פיקד על כיבושם של ביירות, הרי השוף, ג'בל ברוך והבקאע. דרורי המשיך בתפקידו כאלוף הפיקוד למעלה משנה אחרי טבח סברה ושתילה, לאחר שוועדת כהן, שחקרה אירוע זה, לא מצאה לנכון להגיש נגדו מסקנות אישיות. ב-1985, בשובו משנת השתלמות בארצות-הברית, מונה דרורי למפקד המפח"ש. 5 שנים קודם לכך, ב-1979, כשהוצע להקים את מפח"ש, היה דרורי מהמתנגדים הבולטים לכך[15], ועל רקע זה אף הגיש אז את התפטרותו, שלא התקבלה. לטענתו ב-1979, מחלקת ההדרכה בנויה לבצע את התפקיד המיועד למפח"ש וכי הזעזועים שיתלוו להקמתו מיותרים[16]. ב-1986 מונה לכהונת סגן הרמטכ"ל.

 
אמיר דרורי בחפירות מצדה 1963‏
 
שלט לזכרו של אמיר דרורי במבנה התיאטרון הרומי בטבריה
 
מצבתו בבית הקברות הצבאי קריית שאול
 
בכניסה למוזיאון רוקפלר

דרורי היה המועמד המועדף על ידי הרמטכ"ל משה לוי כמחליפו. לוי שכנע את דרורי להישאר בצבא כמפקד חילות השדה (מפח"ש) החל מינואר 1985, ובאוגוסט 1986 דאג לוי למנותו לראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל במסגרת ההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל[17]. דרכו של אמיר דרורי בצה"ל הגיעה לקיצה אחרי שדן שומרון הועדף על פניו. בתגובה הביע דרורי בפני כתבים צבאיים ביקורת חריפה על הליך המינויים בצבא[18], ובעקבות זאת ספג ביקורת מצד חברי כנסת[19]. לכך לוו ידיעות על נזיפה חמורה משר הביטחון רבין[20] שלא נמצא לה זכר בדברי ההערכה שהביע רבין באותה התקופה במכתב אישי לאמיר דרורי[21]. דרורי סיים את שירותו הפעיל בצה"ל ב-6 באפריל 1987 עם החלפתו באהוד ברק[22]. במכתב הפרידה ציין שר הביטחון יצחק רבין[23]:

- - - דרך ארוכה עשית בשורות צה"ל - - - כמעט תמיד בשדה, כמעט תמיד בקו האש. שירתת במקומות היותר קשים, בזירות הקרב של מדינת ישראל. לקחת חלק במלחמות, ובמלחמות שבין המלחמות. הובלת פלוגות, גדודים, חטיבות וגייסות אל תוך היורה הרותחת של המלחמה. הצלקות בגופך הן עדות למקומך.

בתחום הארכאולוגיה

עריכה

בראשית שנות ה-60 למד דרורי ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, לימודים שסיים בהצטיינות. בשנת 1961 השתתף במשלחת האוניברסיטה העברית לסקר מערות מדבר יהודה[24]. בשנת 1963 השתתף בחפירות מצדה בראשות יגאל ידין, בהן היה אחראי לחשיפת המדרגה האמצעית (המבנה העגול) בארמון הורדוס[25][26].

בקיץ 1988, לאחר סיום שירותו הצבאי ותקופת לימודים בבריטניה, מונה דרורי למנהל אגף העתיקות במשרד החינוך[27]. דרורי הקים את רשות העתיקות, שהחלה בפעולתה בשנת 1990, וכיהן כמנהלהּ הראשון עד שנת 2000. דרורי נודע בעימותיו עם חרדים בשאלת חפירות באתרי קבורה עתיקים, ומשום כך היה נתון לאיומים על חייו[28]. עימותים אלו אף הובילו למשבר קואליציוני. דרורי התפטר במפתיע מתפקידו בשנת 2000, ודווקא לאחר שאושרה הארכת כהונתו[29].

אמיר דרורי נפטר ב-12 במרץ 2005 מדום לב במהלך טיול בנגב עם חברים[30]. בלכתו הותיר את רעייתו צילה, את ילדיו – גילי, דניה[31] ואסא. נכדו, עמית פלד[32], לוחם ביחידת אגוז, נפל בקרב מוצב כיסופים ביום שבת, 7 באוקטובר 2023 במהלך מתקפת הפתע על ישראל (2023).

אמיר דרורי היה נכדו של העיתונאי והעסקן יששכר-דב בר-דרורא ונכדהּ של ד"ר אסתר גוברקובסקי-שולריכטר.

על שמו רחובות בחולון ובירושלים וכיכר בפרדס חנה. רשות העתיקות קראה על שמו את חפירות התיאטרון הרומי בטבריה[33]. קיר הפסיפסים במסוף נתב"ג הוקדש לזכרו (הפסיפס). "מלגת אמיר דרורי" מוענקת לתלמידי-מחקר עובדי רשות העתיקות[34]. במרץ 2015, במלאת עשור לפטירתו, הוציאה רשות העתיקות חוברת לזכרו[35]. ב-2019 הוקדש לו גן ארכאולוגי במפקדת פיקוד הצפון[36].

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ על משפחתו באתר "בית הראשונים", המרכז לתולדות פרדס חנה–כרכור
  2. ^ אמיר דרורי, באתר "בהשקט ובבטחה".
  3. ^ שמואל סולר, בן פרדס חנה צויין על ידי הרמטכ"ל, מעריב, 11 בפברואר 1960
  4. ^ אלישיב שמשי, ממני תראו וכן תעשו, הוצאת מודן והוצאת משרד הביטחון, 2016, עמודים עמודים 119–130
  5. ^ שני קצינים צויינו לשבח, דבר, 9 בפברואר 1960
    הוענק הציון לשבח לכהן ודרורי, מעריב, 10 בפברואר 1960
  6. ^ עיטור העוז שהוענק לאמיר דרורי, באתר "בעוז רוחם" של צה"ל;
    אמיר דרורי, באתר הגבורה
  7. ^ אורי שגיא, היד שקפאה, ידיעות ספרים, תל אביב, 2011, עמודים 101–102: "אמיר עלה לשם עם הכוח, ובסופו של דבר דווקא שם התנהל הקרב היחיד בגזרה; קרב שבסופו אמיר קיבל כאמור צל"ש, לאחר שהסתער על כוח סורי שניסה להגיע לאזור הפעולה".
  8. ^ אורי שגיא, אורות בערפל, תל אביב, ידיעות אחרונות, 1998, עמ' 56
  9. ^ שגיא, אורות בערפל, עמ' 100
  10. ^ אביחי בקר, אגדת דרורי, ידיעות אחרונות, ‏ 18.03.2005, עמ' 25, כפי שהועלה באתר פרש.
  11. ^ גל פרל, "התנסות קשה בתחום המנהיגות, בכושר העמידה וביכולת הספיגה", הבלוג על הכוונת, ‏ 15 באוקטובר 2015.
  12. ^ עמית נבון, גולני היה חייב לכבוש את החרמון, באתר nrg‏, 2 באוקטובר 2011, "'שתיים בלילה התחילה הלחימה. קשה מאוד. באויב סך הכל גדול, שקשה היה לאתר אותו. היו נפגעים'. איפה אתה היית? 'עם פלוגת החוד של גדוד 51. הסיירת שהלכה מצפון כבשה את הרכבל העליון, אנחנו הפנינו אותם לבוא מצפון לסייע לגדוד 51, היו לו קשיים גדולים מאוד, אבל היא נתקלה באש ומפקד הסיירת נפצע קשה ואחר כך נהרג. קצת לפני אור ראשון, בחמש בבוקר, גם אני נפצעתי, העברתי את הפיקוד ליודקה, אחרי כמה דקות יודקה נפגע גם הוא'."
  13. ^ נבון, "גולני היה חייב לכבוש את החרמון", אמיר דרורי: "בשמונה בבוקר העסק התחיל קצת להתייצב. יואב, קצין האג"ם החטיבתי שהיה חדש בחטיבה והיה חדש בצפון, קיבל את הפיקוד. בחור על הכיפאק. זה לא מצב אידיאלי שמפקדים, אפילו טובים מאוד, לא בדיוק מכירים את היחידות. אבל העסק היה תחת שליטה ולמעשה עד השעה שמונה, עם לחימה, עם עוד ארבעה הרוגים ועוד כעשרה פצועים, נכבש הרכס כולו, כולל החרמון הישראלי. בשעה תשע הונף הדגל על המוצב, וקראו ל תחנות כל העולם שישמעו שגולני כבש את החרמון. זה הסיפור של החרמון. היו לנו חמישים הרוגים ושבעים פצועים".
  14. ^ עורך: אל"ם (במיל') בעז זלמנוביץ, הקרב בסולטאן יעקוב, מבוסס על מחקרו של ד"ר רפאל יקר ממחלקת ההיסטוריה של צה"ל, מודן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2020, עמ' 34
  15. ^ יוסף ולטר, אפורים בחאקי, מעריב, 20 בספטמבר 1985; המשך
  16. ^ יוסף ולטר, האלוף דרורי: קפץ מספר המתנדבים לקצונה מאז יציאת צה"ל מלבנון, מעריב, 28 באוגוסט 1986
  17. ^ כיסאות מוסיקליים במטכ"ל, מעריב, 14 באוגוסט 1986
  18. ^ יוסף ולטר, האלוף אהוד ברק מספר 2 בצה"ל, מעריב, 12 בפברואר 1987; המשך
  19. ^ יוסף צוריאל, טוב שהאלוף דרורי לא נבחר לכהונת הרמטכ"ל, מעריב, 18 בפברואר 1987
  20. ^ יוסף ולטר, מעולם לא נזף שר ביטחון, מעריב, 13 בפברואר 1987
  21. ^ יצחק רבין לאמיר דרורי, אפריל 1987
  22. ^ יוסף ולטר, אלוף דן שומרון התחיל ללמוד, מעריב, 19 במרץ 1987
  23. ^ יצחק רבין במכתב פרידה לאמיר דרורי, אפריל 1987
  24. ^ אבן נעה במערת האגרות, מעריב, 19 במאי 1961
  25. ^ חפירות מצדה מתחילות היום, דבר, 15 באוקטובר 1963
  26. ^ שלמה גבעון, המשלחת העפילה עם שחר, מעריב, 15 באוקטובר 1963
  27. ^ יואל רפל, אמיר דרורי מנהל אגף העתיקות, מעריב, 24 ביוני 1987
  28. ^ דליה טל, ‏יוצא מהחפירות, באתר גלובס, 23 באוגוסט 2000
  29. ^ התפטר מנהל רשות העתיקות אמיר דרורי, באתר ynet, 3 באוגוסט 2000
  30. ^ האלוף (במיל') אמיר דרורי נפטר מהתקף לב במהלך טיול בנגב, באתר ynet, 12 במרץ 2005
  31. ^ דניה דרורי, שופטת בית הדין האזורי לעבודה בחיפה
  32. ^   טקס הצהרת אמונים לשופטים בפני נשיא המדינה בתאריך 16.07.2024, סרטון בערוץ "דוברות הרשות השופטת", באתר יוטיוב (אורך: 01:04:27)
  33. ^ החפירות בתיאטרון הרומי בטבריה ע"ש אלוף (מיל') אמיר דרורי, מייסד רשות העתיקות הודעת דובר רשות העתיקות מ-18 במרץ 2009
  34. ^ מלגת אמיר דרורי לעובדי רשות העתיקות באתר רשות העתיקות.
  35. ^ אנשי רשות העתיקות מסַפרים על אמיר (מרץ 2015)
  36. ^ הגן – "עין צופיה" – נחנך ביום 3 באפריל 2019
אמיר דרורי - תבניות ניווט