ביל"ו
תנועת בִּיל"וּ הייתה התארגנות של צעירים בעל אופי יהודי ציוני אשר הוקמה בא' בשבט ה'תרמ"ב, 21 בינואר 1882 בעיר חרקוב שבאוקראינה, אז חלק מהאימפריה הרוסית. שמה מורכב מראשי התיבות של הפסוק ”בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה” (ישעיהו, ב', ה'). בתחילה קראה לעצמה הקבוצה בשם "דאבי"ו" - ראשי תיבות משמות, י"ד, ט"ו: ”דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ”. התנועה הוקמה לאחר הפוגרומים, "הסופות בנגב", אשר התחוללו ברוסיה בעקבות רצח הצאר בידי מהפכנים, בשנת 1881. מייסדי ביל"ו הציבו לעצמם למטרה להתיישב בארץ ישראל. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארץ ישראל וכן להתחדשות השפה העברית. הם נחשבים לקבוצה הציונית-סוציאליסטית הראשונה, בשל ניסיונותיהם בחיי שיתוף וקומונה, ומאבקם בפקידי הברון רוטשילד, דבר שיצר חילוקי דעות קשים בינם לבין רוב תושבי המושבות האחרות בתקופתם.
רקע
עריכהתנאי המחיה היו קשים עבור כל נתיני האימפריה הרוסית בסוף המאה ה-19, אך במיוחד עבור האוכלוסייה היהודית באימפריה, כתוצאה מהפוגרומים של "סופות בנגב" וממדיניות הממשלה הרוסית בחוקי מאי, אשר נהוג לומר שנועדו "לגרום לשליש מן היהודים להגר, לשליש להיטבל ולשליש למות ברעב". מלבד יהודים עשירים, לרוב האוכלוסייה היהודית לא ניתן להתגורר מחוץ לתחום המושב. בתוך תחום המושב נאסר על היהודים לחיות בערים הגדולות, כגון קייב, כמו גם בכפרים אשר הכילו פחות מ-500 תושבים.
ממשלת הצאר גייסה את התושבים היהודים לצבא הרוסי במספר רב יותר משאר האוכלוסייה. החיילים היהודים סבלו מאפליה – הם נאלצו לעזוב את תחום המושב על מנת לשרת ביחידות הצבאיות שאליהן גויסו, אך כאשר היחידות קיבלו חופשה, אולצו החיילים היהודים לחזור לתחום המושב, גם כאשר שירתו באזור המזרח הרחוק הרוסי. חוקים נוספים התירו את גירושן של משפחות יהודיות שלא היה בהן מפרנס. במהלך מלחמת רוסיה–יפן, שופטים רבים באוקראינה ניצלו את העובדה כי הגברים היהודים הוצבו בחזית על מנת לגרש את בני משפחותיהם.
מצבה של האוכלוסייה היהודית ברוסיה החמיר בשנת 1881 לאחר ההתנקשות בחייו של אלכסנדר השני, אשר בעקבותיה התירה האוטוקרטיה הרוסית לאיכריה הנזעמים – ואף עודדה אותם – להוציא את תסכוליהם על שכניהם היהודים. בחודש מאי 1882 הוציא לפועל הצאר אלכסנדר השלישי את "חוקי מאי" אשר אסרו על היהודים להתגורר בערי האימפריה הרוסית שהכילו פחות מ-10,000 תושבים, והסדירו את המכסות האנטי-יהודיות במוסדות האימפריה, אשר השאירו אלפי יהודים ללא מקצוע ומחוץ לאוניברסיטאות. כתוצאה ישירה מחוקי התושבות החדשים גורשו מאות אלפי יהודים מן הערים והכפרים שבהם גרו משפחותיהם במשך דורות. תחילת המאה ה-20 הייתה נקודת השיא בדיכוי האוכלוסייה היהודית ברוסיה.
היהודים הגיבו ללחצים שהופעלו עליהם בדרכים שונות: היו שראו את עתידם ברוסיה והצטרפו למפלגות הסוציאליסטיות, בעוד שאחרים האמינו כי עתידם שוכן מחוץ לתחומי רוסיה ובעקבות כך היגרו למערב, ובהם תנועת עם עולם וההגירה לארגנטינה. יהודים אחרים כמעט ולא התייחסו לשינויים שהתרחשו בעולם, והמשיכו לחיות אורח חיים דתי בשטחי האימפריה הרוסית. יהודים אחרים בחרו בכיוון ההפוך והחליטו להתבולל באוכלוסייה הרוסית. בנוסף, בין האפשרויות האידאולוגיות אשר עמדו בפני היהודים ברוסיה בסוף המאה ה-19 הייתה התנועה הציונית – התנועה שביקשה ליצור בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בטרם החלו הרדיפות הגדולות של היהודים, נהגו יהודים לעלות לארץ ישראל בדרך כלל בשלב מאוחר בחייהם על מנת למות בה. גם מהגרים צעירים יותר היו אנשים דתיים, ללא שאיפות פוליטיות, אשר התקיימו בעיקר בעזרת תרומות של יהודים מחו"ל.
אף על פי שניתן למצוא מקורות לתנועת הציונות הנובעת משאיפת בניין פוליטי לאומי בזמנים קדומים במהלך ההיסטוריה היהודית, בעליית החסידים, עליית תלמידי הגר"א ועליית תלמידי רבי יהודה אלקלעי, האידאולוגיה עצמה התגבשה ככוח משמעותי בחיים היהודיים רק במהלך שנות השמונים של המאה ה-19. באותו עשור היגרו כ-15,000 יהודים, רובם מאזור דרום רוסיה, לארץ ישראל בכוונה לחיות בה – בניגוד לאלה שעלו כדי למות ולהיקבר בה – וחלק אף היגרו על מנת לעבוד בה בחקלאות, בניגוד לאלו שעלו במטרה ללמוד. גל העלייה הזה, במהלך שנות השמונים של המאה ה-19, נקרא "העלייה הראשונה".
הציונות נתפשת לרוב כבעלת שאיפות לאומיות, אך לציונות היו באותה עת גם שאיפות בתחומי הכלכלה והתרבות. הרעיון הכלכלי העיקרי שעמד בבסיס התנועה הציונית היה כי על היהודים לנטוש את המקצועות שאפיינו אותם, כגון פונדקאות, משכונאות ומסחר-זעיר, לטובת שיבה אל האדמה ועיבודהּ.
התנועה
עריכהגרעין ההקמה של התנועה מנה כ-50 איש, רובם סטודנטים ממעמד חברתי גבוה ובעלי נטייה סוציאליסטית, אך רק מיעוטם עתיד היה להגיע לארץ. מרכז התנועה היה בתחילה בחרקוב, ולאחר מכן באודסה. בראשם עמד ישראל בלקינד.
קבוצות ביל"ויות נוספות נוסדו גם בערים פטרבורג, מוסקבה, מינסק, אודסה, ניקולייב ועוד. לקבוצת הביל"וים היה אופי חלוצי עם שאיפה לעלות לארץ ישראל ולסוריה ולחיות חיי שיתוף.
בה' בתמוז ה'תרמ"ב עזבו הביל"ויים הראשונים את רוסיה ויצאו לקושטא. שם הקימו משרד ביל"ויי, ושני חברים, משה מינץ ויהודה סנדמירסקי נשארו שם לנהל משא ומתן בסיוע לורנס אוליפנט האנגלי ועות'מאן פאשה גיבור פלבן, בדבר יסוד מושבת ביל"ו בארץ-ישראל על אדמת הממשלה העות'מאנית; מאמצים אלה נכשלו. גם פניות לאנשי ציבור נוספים העלו חרס.
אנשי ביל"ו החליטו לעלות לארץ ישראל, על אף שחבריהם ברוסיה סברו שמוטב שיגיעו לסוריה, שם ניתן היה לקבל קרקע בחינם. בי"ב בתמוז יצאה חבורה בת 14 חברים, בראשות ישראל בלקינד, באונייה "צרס" לארץ ישראל. ביניהם הייתה גם אישה אחת: דבורה (דריה) סירוט (לימים ברליאבסקי). ב-6 ביולי 1882 ירדה הקבוצה בנמל יפו. משהגיעו לארץ ישראל, שאפו חבריה להשתלב בתחום עבודת האדמה. חברי הקבוצה פנו לבית הספר "מקוה ישראל", שבו נתקבלו לעבודה כפועלים במחיר של חמישה גרוש ליום. הם שכרו דירה בבית אנטון איוב, בפרדסים שבין יפו למקוה ישראל. הם היו קבוצת הפועלים היהודית השנייה בארץ (מלבד העלייה מתימן - אעלה בתמר), והם חיו חיי קומונה עם עזרה הדדית ותקנון משותף. הדירה ששכרו כללה שני חדרים, האחד עבור כל הגברים (13 במספר) והשני עבור דבורה סירוט. קליטתם במקום הייתה קשה, ובתחילה הם נעזרו על ידי קרל נטר שתמך בהם. במשך הזמן עלה מספרם ל-25. עם מותו של קרל נטר נותרו ללא משענת. התנאים הקשים והשכר הדל תרמו לסכסוכים ולחילוקי דעות בין רוב בני הקבוצה לבין ישראל בלקינד, שאותו ראו כשתלטן. בלקינד ואחיו נאלצו לעזוב את הקבוצה.
בנובמבר 1882 החלו לעבוד בראשון לציון, על אף התנגדות של חלק מבני המושבה שחששו מאופיים החילוני. הם עברו לגור במושבה זו בחודש שבט ה'תרמ"ג, והתקבלו שם בעקבות מכתב שכתב קרל נטר לברון. הם התקבלו לעבודה בשכר של פרנק ליום, בהשגחת הגנן הצרפתי דיגור, שמונה לסייע לתושבי ראשון לציון על ידי מנהל מקוה ישראל. מצבם הכלכלי היה קשה בשל היבולים הדלים והשכר הזעום ששולם להם. בקשותיהם לקבל סיוע, בין היתר מתנועת חובבי ציון, הושבו בשלב זה ריקם.
עד סוף 1884 נמנו בארץ 48 ביל"ויים, ואילו התנועה ברוסיה חדלה להתקיים. מצבם הכלכלי הוסיף להיות חמור ועל כך נוספו עתה גם מחלות וקשיים חברתיים, וחלק מהם התפזרו בתפוצות השונות כולל ארצות הברית. באותה שנה יסדו כמה מחברי ביל"ו את המושבה גדרה, כישוב שיתופי.
המעטים שנשארו הוסיפו להתמודד עם קשיים רבים, תוך שהם הופכים מודל ומופת לעליות שיבואו.
חלק מהבילויים הלכו לנחלת שבעה שבירושלים ויסדו בה קבוצה בשם "שהו" – שיבת החרש והמסגר – בראשות יחיאל מיכל פינס. קבוצה זו התפזרה אחרי כשנתיים. חלק מחבריה שבו לגולה, וחלק לראשון לציון.
חלק מהבילויים נשארו בראשון לציון לפי עצת מנהל מקוה ישראל, שמואל הירש, אשר הבטיח להם בשם הברון מפריז שיקבלו אחוזות קרקע כשאר האיכרים. שמות הבילויים אשר נשארו שם (לפי ספרו של מנשה מאירוביץ) היו: אבגוסטובסקי, ישראל בלקינד, פאני בלקינד, שמשון בלקינד, יואל דרובין, אלכסנדר הרכבי, חיים חיסין, פאניה חיסין-פריזר, דוד יודילביץ, מנשה מאירוביץ, חסיה צלליכין בינינסון, יהודה אידל צלליכין, ד"ר מנחם (מרק) שטיין.
קבוצה אחרת, לאחר שגורשה ממקוה ישראל, הקימה את המושבה גדרה, תוך שחבריה נעזרים ביחיאל מיכל פינס אשר רכש עבורם באמצעות "חובבי ציון" חלקת אדמה בת 3,300 דונם. הביל"ויים אשר הקימו את גדרה היו צבי הורביץ, שלמה זלמן צוקרמן, בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילנסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב. בסופו של דבר ישראל בלקינד הצטרף גם הוא לקבוצה.
תנועת ביל"ו הונצחה במושב שנקרא על שמה: כפר ביל"ו, אשר הוקם במבצע התיישבות האלף באזור רחובות, בשמו של צומת ביל"ו הסמוך למושב, דרומית לרחובות בילו סנטר ובשכונת הבילויים בדרום רמת גן. גם המושב תלמי ביל"ו הסמוך לעיר נתיבות, נקרא על שם התנועה, לציון שבעים שנים לעליית אנשיה לארץ ישראל.
היחיד מבין הביל"ויים שזכה לראות את הכרזת המדינה היה מנשה מאירוביץ (1860-1949) שעל שמו הוקמה חטיבת הביניים "אחרון הביל"ויים" בעיר ראשון-לציון
יש הרואים בעליית אנשי ביל"ו את "העלייה הראשונה" בהגדירם "עליה" כמגמה לשיבה אל קרקע המולדת כדי להאחז בה וליישב אותה. אחרים רואים בעליה זו כישלון קשה והם מונים כהשערות לסיבות הכישלון: החילוניות המובלטת של הקבוצה, תנאי חיים קשים מאוד, התנגדות היישוב הישן לאנשי ביל"ו, בירוקרטיה סבוכה ששלטה אז ביישוב הקיים בארץ ישראל, חוסר עזרה מיהודי הגולה וחילוקי דעות קשים בתוך הקבוצה עצמה.
המנון הבילויים
עריכה
ערך מורחב – חושו אחים חושו
בין השנים 1882 ל-1883 כתב הרב יחיאל מיכל פינס את השיר "חושו אחים חושו". בשנת 1884, כאשר הוקמה המושבה גדרה, החליטו הבילויים להפוך את השיר להמנון הבילויים והמושבה כאות תודה לפינס על עזרתו לתנועה.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- רן אהרנסון (עורך), בנתיב הבילו"יים: זכרונות ישראל בלקינד, משרד הביטחון, 1983.
- מנשה מאירוביץ, מ"בילו" עד "ויעפילו", (רשם: יצחק סלע), הוצאת התחיה, 1947.
- שולמית לסקוב, הביל"ויים, ירושלים : הספרייה הציונית, תל אביב: המכון לחקר הציונות - אוניברסיטת תל אביב, תשל"ט-1979.
- עודד פייננגרש, "צבע בטבע", ספרית מעריב, תשמ"ו (1986), פרק 20 : בעקבות הביל"ויים, עמוד 127-132 .
- שלמה נאמן, ראשיתה של הציונות כתנועה חברתית: ביל"ו, כתב העת זמנים, כרך 4, 1980.
- אניטה שפירא, צומת ביל"ו, הוצאת עם עובד, 2019.
- ארכיון ביל"ו, בספרייה הלאומית
- איילת רובין, חלוץ הביל"ויים, ישראל בלקינד, כותב על ארץ ישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 27 בפברואר 2022
קישורים חיצוניים
עריכה
- שלמה נאמן, ביל"ו - תנועת אמנציפציה וגוף מתנחל, הציונות ח, תשמ"ג
- מידע על ביל"ו בקטלוג הספרייה הלאומית
- העלייה הראשונה של הביל"ויים, באתר מטח
- ביל ו, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- מנחם שטרן, בית יעקב עלו והלכו, פורסם במגזין סגולה
- אמנון הורביץ, כאשר סבתא הייתה צעירה: חמש נשי ביל"ו מספרות, דבר, 9 באפריל 1954
- ביל"ו, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
אגודת ביל"ו, דף שער בספרייה הלאומית