דפש מודאנגלית: Depeche Mode) היא להקת מוזיקה אלקטרונית בריטית שנוסדה ב-1980. היא אחת מהלהקות המצליחות ביותר שצמחו מהגל החדש והנאו-רומנטי של ראשית שנות השמונים, והיא פעילה עד היום.[1] הלהקה מכרה למעלה מ-100 מיליון עותקים מאלבומיה.[2]

דפש מוד
Depeche Mode
דפש מוד בברצלונה, 2006
דפש מוד בברצלונה, 2006
מקום הקמה באזילדון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות בסילדון, אסקס, אנגליה
תקופת הפעילות מ-1980
סוגה סינת'-פופרוק אלקטרוניגל חדשדאנס-רוקרוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים Mute Records (בריטניה)
סייר רקורדס (ארצות הברית)
Reprise Records
פרסים והוקרה היכל התהילה של הרוק אנד רול (2020) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.depechemode.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
דייב גהאן
מרטין גור
חברים לשעבר
וינס קלארק
אלן ויילדר
אנדרו פלטשר
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ראשית ימי הלהקה

עריכה

הגרעין של דפש מוד החל לנבוט בשנת 1976, כאשר וינס קלארק ואנדרו פלטשר ייסדו את להקת "No Romance in China", שלא זכתה להצלחה. בשנת 1979 הקים וינס קלארק להקה חדשה בשם "French Look" עם מרטין גור. אנדרו פלטשר הצטרף גם הוא והלהקה שינתה את שמה ל "Composition of Sound" עם קלארק בתפקיד הסולן. לאחר מספר חודשים גייסו השלושה את דייב גהאן, לאחר ששמעו אותו שר בהופעה מקומית, ושינו את שמם לדפש מוד, שם שנלקח ממגזין אופנה צרפתי (במקור Dépêche-mode, בתרגום לעברית: "מברק אופנה")

להקת דפש מוד, שנודעה בעולם כלהקת סינתיסייזרים, ניגנה בתחילה דווקא בגיטרות. את השיר הראשון שלהם ("Photographic") הם הוציאו עדיין כשלישייה והוא הופיע באלבום האוסף של חברת התקליטים Some Bizzare, אך עד מהרה הוחתמו בחוזה שבעל פה בחברת Mute של דניאל מילר והוציאו בה את אלבומם הראשון (וגם את כל האלבומים שלאחריו). האלבום נקרא Speak & Spell והסינגל השלישי מתוכו Just Can't Get Enough זכה להצלחה גדולה ונכנס לעשירייה המובילה במצעד הפזמונים הבריטי.

זמן קצר לאחר מכן פרש וינס קלארק וייסד להקה משלו עם אליסון מויה, שנקראה "יאזו". עזיבה זו הביאה את גור לעמדת כותב השירים באלבום השני ובשנת 1982 יצא אלבום זה, A Broken Frame, לאור. לאחר יציאתו הצטרף אלן ויילדר כחבר בלהקה והיה למחליפו של קלארק בנגינה על סינתיסייזר. האלבום הצליח היטב והיווה המשך ישיר של הקו המוזיקלי של הלהקה, עובדה שעודדה את גור ככותב וגיבשה את סגנונו, תוך שהוא נוטה לכיוון מתוחכם וקודר יותר. סגנון זה ניכר גם באלבומם השלישי Construction Time Again מ-1983.

בתחילת שנות השמונים מעריצי דפש מוד היו כמעט אך ורק אירופאים (בעיקר מגרמניה). רק ב-1984 עם יציאת האלבום Some Great Reward הצליחה הלהקה לפרוץ לקהל הרחב בארצות הברית ובריטניה. שירי אלבום זה, היו בעלי צליל תעשייתי יותר ועסקו בנושאים טעונים כמין ודת: Master And Servant עסק ביחסי מין סאדו מזוכיסטיים, Blasphemous Rumours בנושא דת וכפירה והלהיט People Are People עסק בשוויון בין בני אדם. האלבום זכה להצלחה גדולה משני עברי האוקיינוס האטלנטי ובאהדת הביקורת.

דפש מוד המאוחרת

עריכה

ב-1987 הוציאה הלהקה את האלבום Music For The Masses. בזכות סיבוב ההופעות של האלבום, החלה הלהקה ליהנות מהצלחה משמעותית בארצות הברית. סיבוב הופעות זה תועד בסרטו של ד.א. פניבייקר והונצח באלבום הכפול 101 ב-1989.

עם יציאת האלבום Violator בשנת 1990, שאופיין בצליל רוק אמריקאי כבד יותר, הפכו חברי הלהקה לכוכבי על. האלבום נמכר במיליוני עותקים בעולם כולו ונכנס לעשירייה הפותחת במצעד האמריקאי. שירים רבים באלבום עסקו שוב בנושאי דת ומין האופייניים לדפש מוד. האלבום הכיל את אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי-פעם (אם לא הגדול שבהם), Enjoy the Silence.

ב־1993 יצא האלבום Songs of Faith and Devotion שהיה שיא הצלחתה של הלהקה והגיע למקום הראשון בבריטניה ובארצות הברית מיד עם צאתו. שירי האלבום נוגנו ברובם בגיטרות, ונראה היה כי דפש מוד נטשה את מסורת הסינת'-פופ של "קלידים עם כל דבר".

בנקודה זו של פסגת הקריירה החלו צרות בלהקה. אלן ויילדר פרש ביוני 1995 לאחר סיבוב ההופעות "Devotional" עקב תחושת מיצוי ושאיפה לבטא את טעמו המוזיקלי האישי, וחזר לעבוד תחת ההרכב Recoil, בו הוא מארח אמנים שונים. זעזוע קשה היה אשפוזו של גהאן בבית חולים עקב צריכת יתר של הרואין. גהאן עבר תקופה של התדרדרות בחייו האישיים, שמהלכה עבר מבריטניה לארצות הברית, התגרש מאשתו ונשא את חברתו האמריקאית שהייתה מקורבת ל"סצנת ההרואין", התגרש גם ממנה, ניסה להתאבד וחווה מוות קליני.

גהאן התראיין למגזין NME והתוודה כי התנקה מסמים לאחר ששמע את בנו מבקש ממנו ש"לא ימשיך להיות חולה". לאחר ארבע שנות הפסקה הוציאו גהאן, גור ופלטשר את Ultra והוכיחו שהם עדיין מסוגלים לייצר להיטים.

 
הלוגו הישן של הלהקה

ב-1998 יצא אלבום אוסף כפול של להיטי דפש מוד בשם The Singles 86>98, ובעקבותיו מסע הופעות עולמי ב-18 ארצות בפני למעלה מ-650,000 צופים. ב־2001 יצא הסינגל הראשון מאלבום האולפן Exciter, ‏"Dream On". האלבום כלל גם את הלהיט "Freelove". אלבום זה הופק על ידי מארק בל, שעבד בעבר עם הזמרת ביורק.

ביוני 2001 יצאה שוב הלהקה למסע הופעות ב-24 מדינות. המסע נמשך חמישה חודשים ונערכו בו 84 הופעות, שבהן צפו 1.2 מיליון אנשים. הבמאי אנטון קורביין הנציח את ההופעה בפריז על גבי DVD שראה אור ב-2002.

ב־2003 הוציא דייב גהאן את אלבום הסולו שלו שנקרא Paper Monsters, שלו התלווה מסע הופעות בשם "Live Monsters". מרטין גור המשיך גם הוא בקריירת הסולו שלו ואנדרו פלטשר הקים לייבל משלו שנקרא "Toast Hawaii".

באוגוסט 2004 הודיעה "מיוט" על הוצאה מחודשת של "Devotional" ב-DVD, המלווה באוסף רמיקסים של שירי דפש מוד.

 
המופע בברמן, גרמניה אשר נערך במסגרת סיבוב ההופעות Touring The Angel, יוני 2006

ב-17 באוקטובר 2005 יצא אלבום האולפן ה-11 של דפש מוד, Playing The Angel. האלבום הגיע למקום השישי בבריטניה, ולמקום השביעי בארצות הברית.

ב-3 באוגוסט 2006, הייתה הלהקה אמורה להופיע בפארק הירקון בתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלה, Touring The Angel, אך ההופעה בוטלה יומיים לפני כן, בעקבות מלחמת לבנון השנייה.[3] ההופעה בתל אביב אמורה הייתה להיות הופעת הסיום של סיבוב ההופעות, בו הופיעה הלהקה מול קהל של למעלה מ-2 מיליון איש ברחבי העולם. בראיון שנתן באוגוסט 2008 לאתר מעריצים גרמני, הבטיח מנהל ההופעות של הלהקה, מארק ליברברג, שאת סיבוב ההופעות העולמי הבא שלה תפתח דפש מוד בישראל.

ב-20 באפריל 2009 יצא אלבום האולפן ה-12 של דפש מוד, "Sounds of the Universe". כמובטח, הלהקה פתחה את סיבוב ההופעות העולמי שלה, שנקרא "Tour of The Universe", בהופעה באצטדיון רמת גן ב-10 במאי 2009, לעיני כ-50 אלף צופים.[4][5] יומיים לאחר מכן אושפז הסולן דייב גהאן בבית חולים באתונה, שם הייתה אמורה להיות ההופעה הבאה של הלהקה, לאחר שחש ברע. הופעותיה הבאות של הלהקה בוטלו, ובאתר הרשמי של הלהקה נכתב, כי גהאן סובל מדלקת חמורה במעיים ובקיבה, וכי הוא עובר בדיקות נוספות.[6] מאוחר יותר פורסם, כי גהאן עבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול ממאיר בשלפוחית השתן. הלהקה חידשה את סיבוב ההופעות ב-8 ביוני בלייפציג שבגרמניה, לאחר הפסקה של חודש וביטול של כ-14 הופעות.[7] סיבוב הופעות זה היה הגדול והמקיף ביותר של הלהקה, וכלל 102 הופעות ב-45 מדינות ברחבי העולם.

ב-22 במרץ 2013 יצא אלבום האולפן ה-13 של הלהקה, "Delta Machine", מתוכו יצאו הסינגלים "Heaven" ו-"Soothe My Soul". ב-23 באוקטובר 2012 כינסה הלהקה מסיבת עיתונאים בפריז, בה הכריזה כי גם את סיבוב ההופעות העולמי של אלבום זה בכוונתה לפתוח בישראל, בהופעה בפארק הירקון ב-7 במאי 2013. ההופעה נערכה לעיני כ-35,000 צופים.[8][9][10]

ב-26 במאי 2022, מת חבר הלהקה אנדרו פלטשר.[11] ב-24 במרץ 2023 הוציאה הלהקה את אלבום האולפן ה-15 שלה, "Memento Mori", האלבום הראשון שהוקלט והופץ כצמד, לאחר מותו של פלטשר.

מועדון המעריצים הישראלי

עריכה

מועדון המעריצים הישראלי ללהקה הוא אחד מהגדולים בעולם. המועדון נוסד בשנת 1993 על ידי אבנר פרידמן ואורן שריג, וכלל כמה עשרות מעריצים בעוד שכיום הוא מכיל קרוב ל-10,000 איש. מאז הקמתו, נערכות מדי חודש מסיבות דפש מוד. דייב גהאן, סולן הלהקה, סיפר בראיון שאילולא מועדון המעריצים הגדול הם ככל הנראה לא היו שוקלים הגעתם ארצה.

השפעה

עריכה

דפש מוד היא "להקת האלקטרוניקה הפופולרית ביותר שהעולם הכיר" כפי שנאמר במגזין Q, ו"אחת להקות הפופ הבריטיות הטובות בכל הזמנים" כפי שנאמר במגזין Sunday Telegraph.[12][13]
דפש מוד השפיעה על המון מהאמנים הפופולריים העכשוויים, בין השאר בשל טכניקות ההקלטה שלהם ושימוש חדשני בדגימות קול. פט שופ בויז, למשל, הכתירו את Violator כאחד המקורות הראשיים שלהם להשראה במהלך הקלטת אלבומם Behaviour. ניל טננט, חבר הלהקה אמר "אנו מקשיבים לאלבום Violator של דפש מוד, שהיה אלבום טוב מאוד, ואנחנו מאד מקנאים". כריס לאו, חבר הלהקה השני הסכים והוסיף "הם העלו את הרף".[14]

חברי ההרכב

עריכה
  • דייב גהאן (1980–הווה) – שירה (ברוב השירים), כתיבת שירים (רק מ-Playing The Angel ואילך)
  • מרטין גור (1980–הווה) – כתיבת שירים, שירה (בחלק מהשירים), קלידים, גיטרה, קולות רקע.

חברים לשעבר

עריכה

חברי הופעות

עריכה
  • פיטר גורדינו (1998–הווה) – קלידים, קולות רקע
  • כריסטיאן אייגנר (1998–הווה) – תופים, קלידים

דיסקוגרפיה

עריכה

במשך שנות פעילותה הלהקה הוציאה 13 אלבומי אולפן, 12 אלבומי וידאו (DVD וקלטות), 5 אוספים, 3 אלבומי הופעה ו-49 סינגלים.

אלבומי אולפן אלבומי הופעה
אוספים

סינגלים

עריכה
# שם סינגל שנה אלבום UK
Singles
US
Hot
100
US
Dance
Club
Play
US
Modern
Rock
1 Dreaming Of Me 1981 Speak & Spell 57 47
2 New Life 1981 Speak & Spell 11 29
3 Just Can't Get Enough 1981 Speak & Spell 8 26
4 See You 1982 A Broken Frame 6
5 The Meaning Of Love 1982 A Broken Frame 12
6 Leave In Silence 1982 A Broken Frame 18
7 Get The Balance Right 1983 סינגל ללא אלבום 13 31
8 Everything Counts 1983 Construction Time Again 6 17
9 Love, In Itself 1983 Construction Time Again 21
10 People Are People 1984 Some Great Reward 4 13 44
11 Master And Servant 1984 Some Great Reward 6 87 49
12 Blasphemous Rumours / Somebody 1984 Some Great Reward 16
13 Shake The Disease 1985 The Singles 81-85 18
14 It's Called a Heart 1985 The Singles 81-85 18
15 Stripped 1986 Black Celebration 15
16 A Question Of Lust 1986 Black Celebration 28
17 A Question Of Time 1986 Black Celebration 17 34
18 Strangelove 1987 Music For The Masses 16 76/501 1
19 Never Let Me Down Again 1987 Music For The Masses 22 63 12
20 Behind The Wheel 1987 Music For The Masses 21 61 3
21 Little 15 1988 Music For The Masses 60
22 Everything Counts (Live) 1989 101 22 13 16
23 Personal Jesus 1989 Violator 13 28 12 3
24 Enjoy The Silence 1990 Violator 6 8 6 1
25 Policy of Truth 1990 Violator 16 15 2 1
26 World In My Eyes 1990 Violator 17 52 6 17
27 I Feel You 1993 Songs of Faith and Devotion 8 37 3 1
28 Walking In My Shoes 1993 Songs of Faith and Devotion 14 69 1
29 Condemnation 1993 Songs of Faith and Devotion 9 23
30 In Your Room 1994 Songs of Faith and Devotion 8
31 Barrel of a Gun 1997 Ultra 4 47 11
32 It's No Good 1997 Ultra 5 38 1 4
33 Home 1997 Ultra 23 88
34 Useless 1997 Ultra 28
35 Only When I Lose Myself 1998 The Singles 86>98 17 61 36
36 Dream On 2001 Exciter 6 85 1 12
37 I Feel Loved 2001 Exciter 12 1
38 Freelove 2001 Exciter 19 1
39 Goodnight Lovers 2002 Exciter
40 Enjoy The Silence 04 2004 Remixes 81-04 7 25
41 Precious 2005 Playing The Angel 4 71 1 23
42 A Pain That I'm Used To 2005 Playing The Angel 15 6
43 Suffer Well 2006 Playing The Angel 12 1 38
44 John The Revelator / Lilian 2006 Playing The Angel 18 38
45 Martyr 2006 The Best Of - Volume 1 13 22
46 Wrong 2009 Sounds of the Universe 24 1 12
47 Peace 2009 Sounds of the Universe 57
48 Hole To Feed/Fragile Tension 2009 Sounds of the Universe
49 Heaven 2013 Delta Machine
50 Soothe My Soul 2013 Delta Machine

1 - הסינגל Stranglove הגיע למקום #76 כשיצא, אך חברת התקליטים של הלהקה בארצות הברית, Sire, הוציאה גרסה נוספת של הסינגל. כמו כן, הלהקה ביצעה את השיר בטקס פרסי המוזיקה של ערוץ MTV, ובעקבות שני הגורמים הנ"ל השיר הגיע למקום #50 במצעד.

פרסים ומועמדויות

עריכה
שנה פרס קטגוריה עבודה מועמדת תוצאה סימוכין
2024 פרס גראמי הקלטת הרמיקס הטובה ביותר, לא קלאסית "Wagging Tongue" (Wet Leg Remix) זכייה [15]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא דפש מוד בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^   בלומברג, הלהקה שגדלנו עליה עושה הרבה יותר כסף מאד שירן וברונו מרס - בלי להיט מצעדים, באתר TheMarker‏, 6 בדצמבר 2017
  2. ^ Kerri Mason, ‏"Depeche Mode Prepares For Tour Of The Universe", במגזין בילבורד, 23 במרץ 2009
  3. ^ תמר איש שלום, ‏דפש מוד: "הפעם לא תפתחו במלחמה?", באתר ‏מאקו‏, 25 באפריל 2009  
  4. ^ נויה כוכבי, הבטיחו וקיימו: דפש מוד באים לישראל, באתר הארץ, 5 באוקטובר 2008
  5. ^ אילת יגיל, רמת גהאן, באתר ynet, 11 במאי 2009
  6. ^ אור ברנע, "דפש מוד" מבטלת עוד ארבע הופעות, באתר ynet, 14 במאי 2009
  7. ^ עינב שיף‏, דפש מוד חוזרים להופיע, באתר וואלה, 9 ביוני 2009
  8. ^ אלקנה שור, דפש מוד בישראל: עכשיו מספיק?, באתר nrg‏, 8 במאי 2013
  9. ^ עידן בן סימון, דפש מוד בישראל: ככה מפנקים קהל, באתר nrg‏, 8 במאי 2013
  10. ^ אמרי מרמור‏, דפש מוד בפארק: עדיין מרמים את הזמן, באתר וואלה, 8 במאי 2013
  11. ^ המוזיקאי אנדרו פלטשר, ממייסדי דפש מוד, הלך לעולמו בגיל 60, באתר וואלה, 26 במאי 2022
  12. ^ Music for the Masses Collectors Edition Gatefold LP - Depeche Mode, What Records (באנגלית)
  13. ^ "THE THINGS YOU SAID... ", אתר מועדון המעריצים הישראלי, ‏12 במרץ 2005 (באנגלית) (ארכיון)
  14. ^ Music. Information (p. 16) – 10 years of Being Boring., 10yearsofbeingboring.com
  15. ^ 2024 GRAMMY Nominations: See The Full Winners & Nominees List | GRAMMY.com, grammy.com