פובליוס טרנטיוס אפר

פובליוס טרנטיוס אַפֵר (בלטינית: Publius Terentius Afer) היה מחזאי בתקופת הרפובליקה הרומית, שהתמחה בקומדיות, ביניהן "הסריס". הוא חי סביב 195 עד 159 לפנה"ס, בתקופת ראשית השירה הלטינית.

פובליוס טרנטיוס אפר
P. Terentius Afer

לידה	185 לפנה״ס קרתגו, אימפריית קרתגו
פטירה	159 לפנה״ס (בגיל 26 בערך) סטימפאלוס, יוון
מדינה	רומא העתיקה

טרנטיוס כתב שישה מחזות והפיק אותם להצגות בשנים 166 עד 160 לפנה"ס. המחזות נשארו מקובלים לאורך הדורות. הם נמצאו במאות כתבי יד מימי הביניים והרנסאנס, הודפסו לראשונה בשטרסבורג ב-1470 ואחד מהם הוצג בפירנצה ב-1475. רוזוויתה מגנדרסהיים, חלוצה בין מחזאי אירופה, כתבה במאה ה-10 גרסאות נוצריות ליצירות טרנטיוס. יצירתו של טרנטיוס שימשה ללימוד השפה הלטינית בבתי ספר.

ביוגרפיה

טרנטיוס היה עבד משוחרר ממוצא צפון-אפריקאי, ומכאן השם Afer, שפירושו "אפריקאי" בלטינית. את שמו הרומי, כמו גם חינוכו, קיבל מן המשפחה שברשותה היה ושבידיה שוחרר.

טרנטיוס נולד בקרתגו כנראה בשנת 195/4 לפנה"ס והיה עבדו של הסנאטור טרנטיוס לוקאנוס. ישנם מקורות עתיקים הטוענים שטרנטיוס היה בעל מראה טוב, וכתוצאה מכך אדונו העניק לו את החופש שלו ובסיס טוב בחינוך הליברלי.

לא נמצאו עדויות רשמיות המסבירות כיצד טרנטיוס נתפס ונלקח לעבדות. יש הסוברים שהוא נלכד במלחמה, אך ההיסטוריון הרומאי מהמאה הראשונה לפנה"ס, פנסטלה , שלל אפשרות זאת משום שטרנטיוס נולד ומת בין סוף המלחמה הפונית השנייה לתחילת המלחמה הפונית השלישית. בנוסף, אילו טרנטיוס היה נתפס על ידי נומידיאנים או גטוליאנים, הוא לא יכול היה להגיע לידיו של גנרל רומאי, כי הפעילות המסחרית בין הרומאים לעם הצפון-אפריקאי לא החלה עד לאחר חורבן קרתגו.

לאחר שחרורו מן העבדות בילה בקרב האצולה הרומית הצעירה, ופעל במסגרת "החוג הסקיפיוני", שהתרכז סביב סקיפיו אמיליאנוס והיווה חצר תרבותית, בה התרכזו משוררים, פילוסופים והיסטוריונים. טרנטיוס קיים קשרים אינטימיים עם גברים רבים בדרגה גבוהה, ביניהם סקיפיו אמילאנוס וגאיוס לאליוס . סביר להניח כי המראה החיצוני שלו היה אחד הסיבות לקשריו המיוחדים עם אותם אנשים. לפי הביוגרפיה של סווטוניוס מהמאה השנייה לספירה, בסופו של דבר טרנטיוס לא הרוויח מיחסיו עם הגברים החזקים כמו סקיפיו, לאליוס או פוריוס . כלומר, למרות היחסים האינטימיים עם אותם גברים הם לא סיפקו לו ממון משלו. הוא עבר תהליך של רומניזציה במובן החיובי – ילד פלא מקרתגו שהגיע לרומא להתחנך ועלה לגדולה – דבר אשר עורר בקרב הרומאים גאווה.

טרנטיוס מת שנה לאחר עליית מחזהו האחרון "האחים", בשנת 159 לפנה"ס בגיל 35. הוא עזב את העיר רומא, בגיל 25, יצא ליוון ומעולם לא חזר. ככל הנראה הוא מצא את מותו במהלך שהותו ביוון. הסיבות למסעו ליוון מוסברות באופנים שונים. סויטוניוס מצביע על שתי סיבות: הראשונה היא שלאחר פרסום הקומדיות הוא יצא ליוון לשם הסחת דעת ולהימלט מרכילויות של הסביבה. הרכילות הייתה שהוא השתמש ביצירותיהם של אחרים כשלו. הסיבה השנייה היא שהוא רצה להתמצא במנהגים ומאפיינים יווניים שלפי דעתו לא הצליח להציגם כראוי בהצגותיו. בנוסף האופן שבו הוא מת אינו ברור. המשורר הרומאי, קינטוס קוסקוניוס (Quintus Cosconius) כתב שטרנטיוס אבד בים כשחזר מיוון עם 108 מחזות מעובדים של מנאנדרוס. ישנן עדויות המצביעות על כך שהוא נפטר בעיר העתיקה סטימפאלוס שבארקאדיה, לאחר שחלה מרוב צער ועצבנות על אובדן המטען שלו, ששלח על ידי הספינה, ואיתו המחזות החדשים שכתב.

יצירות ששרדו

יצירותיו של טרנטיוס ששרדו:

• האחים (Adelphoe) – עלה ב-160 לפנה"ס במשחקי הלוויה לכבוד המדינאי והמצביא הרומי, אמיליוס פאולוס.
• הסריס (Eunuchus) – עלה ב-161 לפנה"ס, במשחקים המגאליים.
• האישה מאנדרוס (Andria) – הועלה בשנת 166 לפנה"ס, במשחקים המגאליים.
• פורמיו (Phormio) – 161 לפנה"ס, במשחקים הרומיים.
• המענה־את־עצמו (Heauton Timorumenos) – 163 לפנה"ס, במשחקים המגאליים.
• החמות (Hecyra) – עלה שלוש פעמים:

1. 165 לפנה"ס, במשחקים המגאליים.
2. 160 לפנה"ס, במשחקי הלוויה לכבוד המדינאי והמצביא הרומי, אמיליוס פאולוס.
3. 160 לפנה"ס, במשחקים הרומיים.

העלאת המחזות להצגות ומידת הפופולריות שלהם ושל טרנטיוס

מסופר כי כשטרנטיוס הציע לבכירים רומאים בעלי משרות ציבוריות להעלות את מחזהו הראשון מבין השישה, "האישה מאנדרוס", הם הפצירו בו ראשית לקרוא אותו בפני המשורר קאסיליוס . לאחר שבא לביתו של המשורר כשסעד, נאמר שטרנטיוס קרא את תחילת המחזה כשהוא יושב על ספסל ליד ספתו של האיש משום שלא היה לבוש כראוי. אך לאחר כמה שורות הוא הוזמן לתפוס את מקומו ליד השולחן. לאחר מכן הוא עבר על שאר המחזה וזכה לאהדה והערצה רבה. יתר על כן, מחזה זה וחמשת האחרים שכתב והועלו בתיאטרון התקבלו בציבור באותה מידה. אחד ממחזותיו ששבר שיא בתיאטרון הרומי הוא המחזה "הסריס". הוא הוצג פעמיים באותו יום והרוויח יותר כסף מכל קומדיה אחרת שהוצגה – כ-8,000 ססטרטיוס (מטבע רומית).

לעומת זאת, ההופעות של המחזה "החמות" הופסקו באמצען בשני הניסיונות הראשונים. אי-היכולת לבצע את ההופעה בשלמותה נתפס ככישלון דרמטורגי של המחזאי ולאי שביעות רצון מצד הקהל. מכך אפשר להניח שכמחזאי היה חסר תמיכה עממית (אך לא מצדם של האריסטוקרטים והפטרונים). אבל ישנן סיבות לכך שההופעות הופסקו שלא מצביעות על כישלון ישיר של טרנטיוס. ההופעה הראשונה הופסקה בעקבות המונים מבחוץ שהפריעו למהלכה התקין. כלומר ההופעה לא ננטשה על ידי קהל שלא היה מרוצה מההצגה. ככל הנראה בעת הזו, נפוצו שמועות על מתאגרף ולוליין שהביאו קהל רב להתאסף בכניסה לאזור התיאטרון אשר מנע את המשך ההצגה. בהופעה השנייה, הקהל דווקא נהנה מההופעה עד השלב בו נופצו שמועות על קרב גלדיאטורים באותו מקום. הדבר גרם להמון להתפרץ לתיאטרון ולגרש את הקהל של טרנטיוס.

מבקר ספרות רומאי, וולקטיוס סדיגיטוס (Volcatius Sedigitus), שדירג את 10 הקומדיות הטובות ביותר בסגנון ה"פאבולה פליאטה" (קומדיות רומיות המבוססות על יצירות יווניות ועולמם הבדיוני ממוקם ביוון), מיקם את טרנטיוס במקום השישי. במקומות הגבוהים יותר הוא מיקם את המחזאים: קסיליוס סטטיוס (Caecilius Statius) פלאוטוס (Plautus), נביוס (Naevius) ועוד. לא נמצאו מקורות המעידים על אילו קריטריונים לדירוג התבסס אותו מבקר. קיימות השערות הטוענות שוולקטיוס רק קרא את המחזות ולכן דירג אותם רק על בסיס פרמטרים ספרותיים ולא על פי הפרמטרים פרפורמטיביים והחדות התיאטרלית של המחזות.

טרנטיוס והמסורות של "הקומדיה הרומית החדשה"

בז'אנר המכונה "הקומדיה הרומית החדשה" (Roman New Comedy) או "קומואדיה פליאטה" (Comoedia Palliate) או "פאבולה פליאטה" המחזאי מצד אחד נצמד לנורמות המקובלות אך מצד שני גם מתרחק מהן בכמה היבטים.

פרולוגים

טרנטיוס חורג מהמסורת על ידי שימוש בפרולוגים שלו לטיפול בבעיות שמעסיקות אותו כאמן, ומשאיר לדמויותיו להציג את הרקע הדרוש לעלילתו. פרולוגים אלה מספקים לנו הצצות מעניינות לחייו המקצועיים של המחזאי ואל האסתטיקה השונה שבאמצעותה הסתגל המחבר למקורותיו היווניים. הבולט ביותר בהקשר זה הוא המחלוקת על המנהג של טרנטיוס ב- "Contaminatio" - הכנסת סצנות נפרדות ממקור יווני אחד לעיבודו הלטיני למחזה יווני אחר. במחזותיו המאוחרים יותר ישנן עדויות לכך שהוא השתמש ב-Contaminatio כדי להחיות את עלילת הקומדיות הרגועות שלו. (במחזה "האחים", למשל, הוא מוסיף סצנה קלה וחסרת תועלת לחלוטין של סרסור שהוכה ומלגלג).

אך הפרולוגים של טרנטיוס מתארים את חיבוריו כנאמנים למסורות המבוססות של הקומדיה הרומית החדשה. הדובר/השחקן שמציג את הפרולוג ממשיך להריע על דבקותו של המחזאי במסורת, טכניקה שמושכת לשני כיוונים סותרים: מצד אחד, הוא מבטיח כי המופע הקרוב תואם את המסורת המבוססת. מצד שני, הוא עשוי להעלות חשדות כי איכשהו הדבקות של התוכנית במסורת דורשת הגנה או הסבר, מה שמרמז שטרנטיוס טוען נואשות שיצירותיו החדשניות באמת מסורתית אחרי הכל. בסופו של דבר, הפרולוגים מזמינים ומעצימים את הקהל לשפוט בשאלה הזו.

מבנה העלילה ואפיון הדמויות

מה שמניע את ז'אנר של הקומדיה מסוג הפליאטה הוא יחסי הגומלין בין עלילה תבניתית עם הדמויות. משפחות בז'אנר זה מורכבות לרוב מגברים צעירים מאוהבים, אימהות מודאגות, בנות בהריון, אבות כועסים, והעבדים החכמים או המסוכסכים שלהם מתמודדים עם משבר כלשהו. אף על פי שהמשבר יכול להתרחב כלפי חוץ ולכלול גורמים חיצוניים (למשל:חברים מועילים, סוחרי עבדים, חצרות, מיילדות, חיילים, בנקאים, טבחים וכו'), המיקוד שלו נותר מצומצם ומקומי ולא אזרחי, פוליטי או דתי באופן כללי. המשבר מעמיק באמצעות טעויות תמימות או הונאות ומניפולציות. בסופו של דבר, על ידי הון או פיקחות, מתקבלת החלטה המבהירה את הטעויות ופותרת את המשבר. ליתר דיוק, רוב המחזות ששרדו מציגים וריאציות על המצבים הבאים:

1. זוג האוהבים: צעיר חולה אהבה רוצה להשיג אישה צעירה, בין אם לנישואין או ליחסי מין. הנערה עשויה להיות יצאנית או שהיא נכנסה להריון מאותו צעיר. לעיתים קרובות מדובר בנערה שנולדה כאזרחית בת-חורין (ומכאן בעצם היא מותרת לנישואים) אשר אבדה איכשהו למשפחה הביולוגית המכובדת שלה. לכן בשלב הראשון לא יודעים את זהותה האמיתית.
2. דמות חוסמת: דמות מבוגרת אחת או יותר חוסמת את האיחוד הזה: אביו של הצעיר, סוחר עבדים שבבעלות הנערה, או מאהב יריב, כגון חייל שרכש אותה.
3. דמות העוזרת/דמות "מתירה": הצעיר, שנפגע מחוסר המשאבים הכספיים והאינטלקטואליים שלו, מבקש עזרה מבעל ברית, בדרך כלל העבד שלו או של המשפחה. אבל לפעמים זה יכול להיות גם מישהו שתלוי בו במידה מסוימת ( סוג של "טפיל"), חבר טוב או אפילו זקן עליז.
4. הפעולות מורכבות משילוב כלשהו של אי הבנות, הטעיות וצירופי מקרים מאושרים, ולאחר מכן הצעיר והנערה מתאחדים.

בדומה לסיטקומים מודרניים, הנוסחה העלילתית והדמויות אינן מגבילות. המסורות של ה"פליאטה" מספקות לקהל היכרות נוחה ומספקת. איפה שיש מבנה ותבנית, יש גם מידה של חופש. מכיוון שהחוקים נקבעים, סופרים וקהלים יכולים להתרכז באופן שבו דברים קורים ולא במה שיקרה. לרוב מחזאים משיגים גמישות ורעננות בשתי דרכים: הראשונה על ידי החלפה תבניתית – לפיה דמויות שונות מקבלות תפקידים חדשים בתוך נוסחת העלילה. השנייה היא על ידי חלקים ועלילות שלא מתקדמות בצורה פשוטה וליניארית אלא מתאגדות ומתקבצות.

ביצירותיו טרנטיוס מראה כישרון להעצמה, חידוד וכיוון מחדש של העלילות והדמויות המסורתיות בדרכים חשובות. יש להדגיש שטרנטיוס אינו מתעלם או מבטל את המסורות של מבנה העלילה ואפיון הדמויות של ה"פליאטה". יצירותיו אכן משתלבות בצורה טובה בתוך התבנית שלעיל. הוא לא מוסיף אפיון חדש לדמויות או דמות חדשה וכך גם לא קיימת ציפייה שהן יפעלו אחרת או שיקרה משהו אחר. אך בכל זאת, הוא כן הכניס כמה שינויים, או יותר נכון תוספות למבנה המסורתי. להלן חמישה מהשינויים הבולטים שלו (בהשוואה לפלאוטוס):

1. "שיטת הדואליות" – ראשית, במונחים מבניים רחבים, טרנטיוס יוצר או מגביר עלילות כפולות, בהן אנו מוצאים קבוצות של דמויות שפעילותן משקפת זו את זו. הוא טוב במיוחד ביצירת זוגות אבות מנוגדים, בנים מאוהבים ועבדים. אנו מוצאים את "שיטת הדואליות" הזו בכל מחזותיו של טרנטיוס, אף על פי שבמחזה "החמות" השיטה מוצגת בצורה מוחלשת. בעוד שב"אישה מאנדרוס" אפשר לראות בבירור קבוצה אחת של אוהבים כפופה לשנייה. שיטת הדואליות של טרנטיוס בדרך כלל מייצרת עלילות מקבילות יותר מאשר עלילות מרכזיות ותתי-עלילות. כך טרנטיוס הוא זה שזרע את הזרע בדרמה המערבית שתניב את השיטה גם אצל יוצרים ומחזאים מפורסמים מתקופות אחרות, כמו שייקספיר.
2. טרניוס מספר אירועים בצורה כזו שמתחזקת או מגבירה הפתעה, באמצעות הפרולוג האקספוזיציה שבפרולוג ובאמצעות בניית העלילה והשתלשלות האירועים. הוא לרוב מחסיר מידע חיוני עד שלב מאוחר יחסית במחזה. הוא נטש את המוסכמה של הצגה מוקדמת של פרטים מסוימים לא מכיוון שהוא רצה להשאיר את הקהל במתח, אלא מכיוון שהוא היה בטוח שהקהל מבין את המוסכמות של עלילה ודמויות ושהקהל יכול לחברם בעצמו. חשוב להבין כי טרנטיוס לא המציא הפתעה ושולל אירוניה. למעשה הוא מדגיש את ההפתעה וממזער את האירוניה בהשוואה לפלאוטוס.
3. טרנטיוס מקטין את תפקידו של העבד החכם. זאת בניגוד למחזאי פלאוטוס, שכתיבתו מפורסמת בזכות מעלליהם של עבדיו החכמים אשר לרוב עוסקים בתחבולות ושולטים על הפעולות במחזה. טרנטיוס אכן מספק הרבה תחבולות בקומדיות שלו. אבל לעיתים קרובות זה למרות העבד החכם ולא בגללו/בזכותו. עבדים המנסים לבצע מרמה ותחבולות באופן פלאוטיני מסוכלים, או הופכים ללא רלוונטיים, או מועלים לבמה כאשר טרנטיוס מתמקד במעשיהם של האזרחים חופשיים, במיוחד בדמויות של האבות והבנים. באופן משמעותי, הגיבור הערמומי, המטעה והמסובך ביותר של טרנטיוס הוא אינו עבד, אלא האיש האזרח החופשי. לדוגמה במחזה "פורמיו"; פורמיו, אף שתפקידו הוא טפיל, מתגלה כדמות נדיבת לב במחזה. אחת התוצאות של ההחלטה לצמצם את תפקיד העבד החכם היא שהמחזות מגיעים לסופים מאושרים באמצעות מזל או הון מיטיב יותר מאשר תחבולה.
4. טרנטיוס מתאר במחזותיו דמויות ולא קריקטורות. זוהי נקודה בעלת חשיבות רבה. לצורך השוואה, המחזאי פלאוטוס מציע ביצירותיו דמויות מופרזות בעלות שמות מסוג ה-"name speaking" (לדוגמה: במחזה "החייל הרברבן" שמו של החייל הוא " Pyrgopolynices" שפירושו הוא "כובש מצודות רבות"). דמויותיו מגלמות וחוגגות את תפקודם או אופיים הארכיטיפי/אב-טיפוסי שניתן להם. לעומת זאת טרנטיוס מעניק לדמויותיו שמות ריאליסטיים ושגרתיים לתקופתו. למשל: גטה (Geta), חרמס (Chremes), דאבוס (Davus) ועוד. דמויות אינן מגלות מודעות למוצאן הבדוי ומעבירות איכות תלת־ממדית המאכלסת את המסכה, תחושה שאנו עדים לסיפורו של אדם שהוגש במלואו עם סוג של ביוגרפיה לפני המחזה ואחריו. דמות טרנטיאנית תרחיב את התחום הרגשי של אפשרויות המסכות מבפנים. לדוגמה: אבות קשים חושפים צד רך, בנים מתהוללים חשים ייסורי חרטה, יצאניות אינן רודפות בצע וכו'. כלומר, עם הדמויות הללו ניתן להרגיש מורכבות. בנוסף, ביצירותיו של טרנטיוס יש שימוש במושגים: Humanus ו- Inhumanus ("אנושיים" ו"לא אנושיים"). אלו מונחים שנעדרים באופן בולט מהלקסיקון הפלאוטיני. לא ברור אם מדובר בניסיון לדבוק יותר באפיון דמויות בצורה דומה לאפיון של המחזאי היווני מנאנדרוס או מעין דחייה של המוסכמות של אפיון קריקטורות. הדמויות של טרנטיוס הן מלאות ומורכבות יותר והן חייבות להיות כרוכות בשינויים במבני העלילה. יש להדגיש כי אין לתייג את אפיון הדמויות הזה כאפיון "ריאליסטי" או לקשר את טרנטיוס לז'אנר הריאליסטי (ז'אנר זה התפתח סביב המאה ה-19). זה נכון שביחס למחזות ולדמויות של פלאוטוס, הפעולות של הדמויות האלו נראות יותר אמינות, טבעיות ושגרתיות. עם זאת, הפעולות הללו עדיין הופכות למוגזמות, גרנדיוזיות ותיאטרליות ביחס לפעולות בריאליזם – שממש משקפות ומחקות את המציאות.
5. מבחינת העלילה, טרנטיוס מקנה תחושה שאירועי המחזה יצרו שינוי קבוע בחייהן של הדמויות הבדיוניות הללו. בעצם המחזות של טרנטיוס לא רק חוגגים עתיד אופטימי לאחר פתרון משבר ביתי, אלא גם מצביעים על כך שהדמויות למדו משהו בתהליך. בעוד שבמחזותיו של פלאוטוס ניתן הרושם לעיתים קרובות כי העלילה היא סוג של תירוץ לכמה שעות של השתטות

שפה

טרנטיוס כתב את מחזותיו בשפה הלטינית.

על פי המסורת של הפליאטה, נדרש עיבוד למקורות היווניים שיכלול לא רק שינויים בעלילה, באפיון הדמויות ובבימוי, אלא גם שינוי בהבעה סמנטית.

השפה של טרנטיוס שונה בצורה מובהקת מהנורמות של הפליאטה ונראה שנועדה לשחזר את הדיקציה החלקה של מחזאי מנאנדרוס בשפה הלטינית. השפה והדיבור במחזותיו מאופיינים כמאופקים, נטורליסטים/טבעיים ביחס למחזאים אחרים בני תקופתו. שפה ודיבור מסוג זה חושפים את אופי הדמויות בבירור ומאפשרים התקדמות בעלילה. בניגוד למחזאים אחרים כמו פלאוטוס, קסיליוס ועוד, השפה בשביל טרנטיוס כמעט נראית אמצעי למטרה ולא מטרה בפני עצמה. השפה שלו מייצגת העדפה ולא הבשלה של הז'אנר או של השפה הלטינית במהלך העשורים הראשונים של המאה השנייה לפנה"ס. הוא בחר לאמץ את הסגנון הלשוני-מסורתי של הז'אנר ויש שיגידו שהוא היה מעוות את השפה בניגוד למוסכמות בקומדיה. אך היו כאלו ששבחו אותו על שפתו כמו יוליוס קיסר והמדינאי והפילוסוף, קיקרו.

אופן בימוי ותיאטרליות

מבחינת הנמצא על הבמה והתפאורה אפשר לראות את אותם אלמנטים שנמצאים בקומדיות אחרות. אפשר למצוא את אותו כינוס נופי של רחוב עם שלוש דלתות, כניסות צדדיות, ומזבח בשכונה יוונית, המסכות והתלבושות המוכרות לדמויות הקומיות, הופעה רציפה ללא הפרדה של קטעי המקהלה. מבחינת האווירה הבימתית, אף על פי שטרנטיוס אכן מתרפק על סצנות קומיות טיפוסיות ויכול להקריב קוהרנטיות דרמטורגית לטובת אפקטים קומיים רגעיים, הקומדיה שלו נראית פחות סוערת משל פלאוטוס. בניגוד לצורות המשחק המסורתיות ניכר שבמחזות של טרנטיוס הוא מנמיך את העוצמה ואת הקצב. לדוגמה, תמונות עם דמות העבד שרץ לשאת חדשות חשובות, הן מקובלות בקומדיה הרומית החדשה. טרנטיוס אכן מציב תמונות כאלה במחזותיו, אבל בצורה פחות תזזיתית מאשר פלאוטוס. דוגמה נוספת לשונות בינו לבין פלאוטוס היא שפלאוטוס נוהג להשתמש בהצגותיו ב"סלפסטיק" (Slapstick) – כלי הקשה העשוי משני מקלות שמחוברים זה לזה בקצה, והמפיק קול של חבטה או מכה (למשל: כאשר דמות עבד מכה או חובטת בעבד אחר). טרנטיוס לעומת זאת אמנם לא מתנגד ל"סלפסטיק" אך משתמש בו פחות ביצירותיו יתרה מכך, הבמה בהצגותיו של טרנטיוס היא פחות מרהיבה והיא אינה צפופה. בעוד שהצגותיו של פלאוטוס כוללות מספר רב של ניצבים שקטים כמו: חיילים, בריונים, יצאניות וכו, בהופעות של טרנטיוס ניצבים אלו מופיעים לעיתים רחוקות.

רוב החוקרים סבורים כי יוצרים רומאים, שמעבדים יצירות יווניות, הוסיפו דמויות ליצירת תמונות עם ארבעה דוברים במקביל, מנהג שלא נמצא בשרידי הקומדיה היוונית. טרנטיוס עשה זאת גם, אך הוא מציג את הדובר הרביעי באופן לא בולט במשך כמה שורות לאורך מחזותיו. הוא גם נטה להפוך את המונולוגים היווניים לדיאלוגים בין שתי דמויות. תכונה זו, יחד עם הפיכת המונולוגים היווניים לדיאלוגים, מעניקה למחזותיו מסה יציבה ותנופה קדימה יותר מאלה של פלאוטוס.

הקומדיה הרומית נהנית לזייף את מוסכמות הבמה שלה. טרנטיוס מנצל מוסכמה זו ללא התייחסות גלויה לבימוי. למשל ב"אישה מאנדרוס", דמותו של סימו הזקן חושב שזעקות של נערה בלידה "מבוימות" כדי שהוא ישמע (הנערה היא בעצם מושא אהבתו של בנו וסימו מתנגד לאיחוד). סימו שואל את העבד האם הוא חושב "שהוא כזה אידיוט", שהוא יכול להאמין לתעלול של לצעוק ברחוב את מה שצריך ללחוש בחדר השינה. סימו מפרש לא נכון אירועים ומרמה את עצמו; הבדיחה מצליחה מכיוון שההבנה הלא נכונה שלו מניחה מוסכמה תיאטרלית מסורתית.

טרנטיוס, כמו פלאוטוס, מעסיק את הקהל שלו עם מוסכמות תיאטרליות מסורתיות ובלתי מציאותיות כמו סצנות האזנה, בהן שיחה קופאת, כך שהמאזין יכול להגיב כאשר רק הקהל שומע את ההערה. כאשר טקסטים ותרגומים מודרניים של טרנטיוס מעידים על תוויות שאינן נשמעות על ידי כל הדמויות על הבמה כ"הצידה", עלינו להתנגד לרפלקס כדי להבין זאת כאל לחישות טבעיות ולא כהערה ישירה לקהל.

השראה יוונית לכתיבתו של טרנטיוס

פובליוס טרנטיוס נודע ביצירת הדמויות ובניית העלילות באופן עקבי. זאת בניגוד למחזאי הרומאי הפורה, טיטוס מאקיוס פלאוטוס, שגם הוא כתב מחזות מסוג "פאבולה פליאטה". מבחינה סגנונית טרנטיוס נראה קרוב יותר לסגנונו של המחזאי היווני מנאנדרוס. לפי הפרופסור פיטר בראון, לטרנטיוס אמנם חסרה שמחת חיים בסגנון שלו (דבר שקיים ומאפיין את מחזותיו של פלאוטוס) אך סגנונו בולט בעיקר באינטליגנציה שלו. בנוסף בראון טוען כי המחזאי התייחס למקורותיו היווניים במידת חופשיות מסוימת אשר ניתנת לניתוח ופרשנות. כך גם הרלוונטיות של מחזותיו לסוגיות רומיות ניתנות לניתוח ופרשנות, גם כאשר הם נשארים בלבוש יווני באופן עקבי.

היו אחדים שטענו כי טרנטיוס עשה סוג של תעמולה לתרבות היוונית בתוך הרפובליקה. אבל הוא אינו רומז במחזותיו ובפרולוגים שלו שהוא מודע למשימה כזו ולא נמצאו עדויות נוקבות המצביעות על כך.

יצירותיו שתורגמו לעברית

• פובליוס טרנטיוס אפר. האישה מאנדרוס. תרגמה מרומית והוסיפה מבוא ופירושים דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1994.
• פובליוס טרנטיוס אפר. פורמיו. תרגמה מלטינית והוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1995.
• פובליוס טרנטיוס אפר. הסריס. תרגמה מלטינית והוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1999.
• פובליוס טרנטיוס אפר. האחים. תרגמה מלטינית והוסיפה מבוא ופירוש דבורה גילולה. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002.

קישורים חיצוניים

• פובליוס טרנטיוס אפר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פובליוס טרנטיוס אפר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי פובליוס טרנטיוס אפר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• המחזות (באנגלית)
• חייו של טרנטיוס מאת סווטוניוס (באנגלית)
• ששת מחזותיו של טרנטיוס (בלטינית)
• המחזות, קונקורדנציה ורשימות שכיחות של מילים (בלטינית)
• Commentum Terenti מאת אליוס דונאטוס (בלטינית)
• טרנטיוס, דף שער בספרייה הלאומית
• פובליוס טרנטיוס אפר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• פובליוס טרנטיוס אפר, באתר Discogs (באנגלית)