ויקיפדיה

כבוד האדם

כבוד האדם הוא ערך המתייחס אל תכונתו הייחודית של האדם כאדם; הוא משווה משמעות מוסרית לעצם היות האדם אנושי.

למושג כבוד האדם ישנם מספר גדול של שימושים ומשמעויות אשר מקבלים את ביטוים בתחומים שונים כגון פילוסופיה, פוליטיקה, משפטים, ביואתיקה, פסיכולוגיה ועוד. באופן כללי, ניתן להתייחס לכבוד האדם כתיאור של תכונה הקיימת בבני אדם או כאל יחס נורמטיבי שיש לנהוג כלפי בני אדם, כאשר לעיתים ישנו עירוב ובלבול בין שני ההיבטים הללו. אין הגדרה אחידה של כבוד האדם, אך המושג הפך לשגור בשיח המשפטי והפילוסופי לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר הוכנס לשימוש במסמך המכונן של ארגון האומות המאוחדות (1945) ובהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (1948). המושג נמצא בשימוש גובר בפסיקות בתי משפט ברחבי העולם. בישראל "כבוד האדם" הוא מושג מפתח בשיח המשפטי והחוקתי מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992.

מקור המושג בהגות

עריכה

מקורו ההיסטורי של ערך כבוד האדם בתפיסה שהאדם נברא בצלם אלוהים, ולכן הוא בעל ערך מיוחד: כבודו של האל מצוי גם בו. לפי גישה זו, מה שמייחד את האדם ומעניק לו את ערכו המוסרי הוא צלם אלוהים שבו. כל בני האדם נבראו בצלם אלוהים, ולכן כולם חולקים את כבוד האל באותה מידה.

אחד ההוגים שהשפיעו באופן העמוק ביותר על התפתחות תפיסת כבוד האדם הוא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. קאנט קבע כי תמיד יש לראות בכל אדם לא רק אמצעי לקידום צרכיו של אדם אחר, אלא גם מטרה עצמאית בעלת ערך מוחלט העומדת בפני עצמה. כלומר: לעולם אין להתייחס לאדם כאילו היה חפץ, אלא תמיד יש לזכור גם את המתחייב מאנושיותו. ציווי זה נתפס עד היום כמבטא באופן הבהיר ביותר את משמעות כבוד האדם.

ערכים מקבילים

עריכה

כבוד האדם קשור בערכים נוספים, אך עם זאת הוא נבדל מהם ואינו מצטמצם בצירוף משמעויותיהם. החשובים מבין הערכים הללו הם השוויון והחירות.

ערך השוויון מדגיש את ההשוואה בין בני האדם לשם הבטחת הזדמנויות אחידות לכולם; ערך החירות מתמקד בהבטחת חופש הפעולה של הפרט, בעיקר לעומת הכלל, החברה, המדינה; כבוד האדם אמנם קשור בשניהם, אך הוא מתייחס בראש ובראשונה לכך שכל בני האדם שייכים למשפחת האדם, המשפחה האנושית, והוא קובע כי כבני משפחת האדם, כל בני האדם הם בעלי ערך ייחודי. זאת בין שהם צעירים או מבוגרים, עניים או עשירים, בריאים או חולים, לבנים או שחורים, גברים או נשים. כבוד האדם קשור בערך השוויון ואף מכיל תפיסה של שוויון, כיוון שהוא קובע שכל בני האדם שייכים באותה מידה, כלומר במידה שווה, למשפחת האדם; כולם אנושיים במידה אחת, ואיש אינו יכול לטעון ליתר אנושיות מזולתו. אך שלא כמו ערך השוויון, כבוד האדם אינו מתמקד בהשוואה בין בני האדם, אלא במכנה המשותף להם.

בדומה, כבוד האדם קשור בערך החירות ואף מכיל תפיסה של חירות, שכן השתייכות למין האנושי משמעותה, בין השאר, החופש להגדרה עצמית ולמימוש עצמי, וערכו של האדם כולל את ערכו כיצור חופשי להגדיר ולממש את עצמו. אך שלא כמו ערך החירות, כבוד האדם אינו מתמקד בהבטחת עצמאותו של הפרט מן הקבוצה או המדינה, אלא בערכן המוסרי של תכונותיו הטבועות, כמו חירותו. כבוד האדם הוא, לכן, בסיסי וכללי יותר מערכים אחרים, אפילו כמו השוויון והחירות. תכונותיו הכלליות והבסיסיות מקשרות את כבוד האדם לכל זכויות האדם ומקנות לו מעמד מיוחד בכל הקשור בזכויות אלה. לכן הוא מתאים לשמש כערך יסוד הנעוץ בלב השקפות עולם ערכיות, ובמיוחד כאלה המתמקדות בזכויות האדם.

כבוד האדם מקושר בעברית עם ערך הכבוד (honor). הכבוד הוא ערך המבחין בין אנשים על פי חשיבותם, מעמדם, ייחוסם, עושרם, או תכונות אחרות, שחלקן קשורות במשפחותיהם וחלקן ניתנות לרכישה. הכבוד הוא ערך המעודד אנשים להתחרות אלה באלה כדי לרכוש יותר מעמד ולהתנשא מעל אחרים. הוא שונה מכבוד האדם, כיוון שאינו מדגיש את השותפות המלאה והמוחלטת של כל בני האדם באנושיות, ובערך האחיד והמשותף של כולם מעצם היותר אנושיים. יש המבחינים בין הכבוד וכבוד האדם על ידי כינוי כבוד האדם "כבוד סגולי", ואת הכבוד – "הדרת-כבוד". לפי גישה זו, כבוד האדם, כמי שנברא בצלם אלוהים, מכונה "הילת כבוד", ואילו סוג נוסף של כבוד, "כבוד מחיה", מייחס ערך מוסרי לייחודו של כל אדם באשר הוא אדם שונה ומיוחד, בעל מקבץ תכונות המאפיינות רק אותו.

השפעת ערך כבוד האדם על החברה

עריכה

בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, אשר נחתמה ב-10 בדצמבר 1948 בעצרת האומות המאוחדות, בחרו אומות העולם בערך כבוד האדם, הנקרא באנגלית dignity, כערך היסוד הבסיסי והראשוני מכולם. הפתיח להכרזה קובע כי כל בני האדם שווים בכבוד האדם (ה-dignity) שלהם, וכי מעמדה ערכית זו נגזרות כל זכויות האדם הבסיסיות. כלומר, זכויות האדם הבסיסיות, כמו הזכות לחיים, הזכות שלא להיות מעונים, שלא להיות מורעבים, שלא להיות כלואים או חטופים, שלא להיות מושתקים או מבודדים – כולן נגזרות מן הקביעה הערכית, המוסרית, שכל בני האדם שייכים למשפחת האדם, הם שותפים באנושיות, וככאלה הם בעלי ערך. לכן לכולם זכות להגדיר את עצמם, לבחור לעצמם בני זוג, להקים משפחה כרצונם, לדבר בשפתם, לטפח את תרבותם, להאמין או שלא להאמין כראות עיניהם וכיוצא באלה.

ההכרזה לכל באי עולם, שנוסחה על ידי הפילוסוף הצרפתי היהודי רנה קסין, מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל. לפי גישה זו, בשום מקום ובשום זמן אסור – ואי אפשר – לגזול משום אדם בשל שום סיבה את השתייכותו למשפחת האדם ואת הערך הטבוע בו ככזה. קביעה זו היא פועל יוצא של מלחמת העולם השנייה והשואה, במהלכן ניסו גרמניה הנאצית ובנות בריתה לעשות בדיוק את הדברים הללו: לשלול מאנשים את אנושיותם, את שייכותם למשפחת האדם, ולכן גם את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם. יהודים, צוענים, אנשים בעלי מוגבלויות גופניות או נפשיות, הומוסקסואלים ולסביות ואחרים הוגדרו על ידי הנאצים כ"לא אנושיים", ולכן כמי שניתן להשתמש בהם כחומר גלם, לשלול מהם את כל זכויותיהם, ואף להשמידם. הקביעה שכבוד האדם הוא ערך מוחלט ואוניברסלי, אשר חל באותה מידה בדיוק על כל בני האדם באשר הם, תמיד וללא סייג, היא תגובת נגד של העולם שלחם בנאציזם וניצחו, ובחר לקבוע כערך עליון בדיוק את הערך שעליו קראו הנאצים תיגר.

בשנת 1992 הלכה מדינת ישראל בעקבות מועצת האומות המאוחדות ובחרה בכבוד האדם כערך היסוד של מגילת זכויות האדם שלה, כאשר הכנסת כוננה את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. סעיפו הראשון של חוק היסוד קובע כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות בהכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". חוק היסוד קובע הגנות על חיי האדם, גופו, כבודו, קניינו, חירותו ופרטיותו. רבים סבורים שחוק היסוד חולל בישראל "מהפכה חוקתית" במספר מובנים. אחד מהם, הוא שכבוד האדם הפך לערך הליבה של החברה הישראלית: זכויות האדם, חובות הרשויות וזכויותיהן, והיחסים בין הפרטים ובין המדינה נבחנים כולם לאורו. בתי המשפט מחויבים לבחון זכויות וחובות של פרטים ורשויות בהשוואה לכבוד האדם. בנוסף, חוקים ספציפיים מתייחסים להיבטים מוגדרים של זכויות האדם, וגוזרים אותן מכבוד האדם. כך, למשל, החוק למניעת הטרדה מינית, שנחקק בשנת 1998, נועד להיות אחד החוקים הללו, האוסר על הטרדה מינית כדי להגן על כבוד האדם. סעיפו הראשון של החוק קובע כי מטרתו "לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבוד האדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים".

ההתמקדות בכבוד האדם מעלה את ערכם של כל בני האדם, אולם יש הטוענים כי היא מבחינה מדי בין בני האדם ובין שאר היצורים החיים, ומתעלמת מערכם המוסרי.

הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"

עריכה

בעת החדשה נשחק מעמדו של ה"כבוד", ובמקביל צמח מעמדו של "כבוד האדם".[1]

הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם": "כבוד", במובן הקלאסי, מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך, "כבוד האדם" מבסס את חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם", במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדי, תרבותי ומעמדי.[1]

ביטוי לגישה זו כלפי מושג "כבוד האדם" ניתן לראות גם בההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, בה נקבע "כבוד האדם" (אנגלית dignity) כערך היסוד הבסיסי אשר מכונן את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה.[1]

הבנה זו מסבירה את שחיקת מעמדו של "הכבוד" המסורתי ואת צמיחת מעמדו של "כבוד האדם", שכן התפיסה, בעת החדשה בכלל ובמאה ה-21 בפרט, מפחיתה מערך הגופים המוסדיים ומערכם של נוהגים חברתיים-תרבותיים-מעמדיים. עם זאת, לפי ברגר "מותו של הכבוד הוא מחיר גבוה מאוד לאדם המודרני", וברגר מעריך ש"גילוי מחודָש של הכבוד [הקלאסי], במסגרת התפתחותה העתידית של החברה המודרנית, אפשרי מבחינה אמפירית ורצוי מבחינה מוסרית".[1]

כבוד האדם של הילד

עריכה

אמנת האו"ם לזכויות הילד[2] על כל סעיפיה היא הצהרה מפורשת לפיה חובה לכבד את כבוד האדם של ילדים וכי כבודם אינו נופל מכבוד האדם המבוגר.

שיח האמנה על כבוד האדם של ילדים והשימוש במושגים של זכויות וחובות, הנובעות מכבוד האדם, אינו רק שינוי שיח טרמינולוגי, אלא הוא שינוי בעל מהות משפטית, הנובע מתפישת היסוד לפיה כבוד האדם של ילדים טבוע בכל ילדה וילד מעצם היותם בני אדם. הגנה, כיבוד וקידום כבוד האדם של ילדים אינם עוד פועל יוצא של מחוות פטרנליסטיות, צדקה, רחמים, גישה הומניטרית או פריבילגיה, המוענקות מתוך רצון טוב פוליטי לספק צרכים והגנה. כבוד האדם של ילדים נטוע באמצעות מכלול זכויות אדם, המחייב מבחינה בינלאומית את המדינות החברות לאמנה, והוא בר אכיפה.

אמנם מבין 54 סעיפי האמנה נזכר ערך הכבוד רק ב-6 מהם, [3] הוא נע בין "כבוד" ל"כבוד עצמי", ל"כבוד אנושי", ל"כבוד ושם טוב" ול "תחושת הכבוד של הילד וערכו העצמי", אך ערך כבוד האדם של ילדים הוא ליבת האמנה, תפישת היסוד שלה והעיקרון המנחה את יישומה ואת פרשנותה. ערך זה הוא המטריה הנורמטיבית שמתחתיה חוסים כל הזכויות שבאמנה, פרשנותה ודרכי יישומה. לפי האמנה – זכויות האדם של הילד, הנובעות מכבוד האדם שלו, הן בעיקרן זכויות האדם המוקנות לכל אדם באשר הוא אדם, שהרי ילדים נמנים גם הם על משפחת בני אנוש. המסר המכונן הנובע מן האמנה הוא שילדים הנם סובייקטים נושאי זכויות. ילדים אינם חפץ, אינם רכוש ואינם אובייקטים בלבד, הנתונים לחסדיהם של מבוגרים לצורך סיפוק צורכיהם או הגנתם. יש להם ישות נפרדת ומכאן – אינטרסים משלהם, רצונות, צרכים, רגשות, מחשבות ודעות ואף ניסיון חיים לפי גילם.

זהו מסר הנושא מהפכה גדולה, הבאה לקרוא תיגר על תפישות היסוד החברתיות, ההיסטוריות או הרווחות גם בימינו לעניין מהותו, תדמיתו ומעמדו של הילד. סעיפי האמנה מכוונים לספק את ליבת כבוד האדם של ילדים, את הצרכים והאינטרסים המכוונים לקיומם הפיזי, לשמירה על חייהם ועל שלמות גופם ונפשם, לקידום תהליך התפתחותם ההרמונית לקראת מימוש הפוטנציאל של האוטונומיה האישית שלהם ולהעצמתם הגופנית והנפשית, השכלית, הרוחנית, המוסרית החברתית והרגשית; כן מכוונות הזכויות לחיזוק הזהות העצמית של הילד, זו הייחודית, המשפחתית והקיבוצית, להגנה על פרטיותו ולחיזוק הקשר הדיאלוגי המכבד של הקטין עם הזולת ושל הזולת עם הקטין, ובכך לגרום לחיזוק ערכו וביטחונו העצמיים ולקידום ההתנסות ההדרגתית באוטונומיה היחסית שלו.

כבוד האדם של הילד מושתת על תבנית הוליסטית של האמנה, המבוססת על המבוא לאמנה, על ארבעת העקרונות הכלליים שלה ועל מכלול זכויות כלכליות, חברתיות, תרבותיות, אזרחיות ופוליטיות. כן כוללת האמנה זכויות הגנה, המחייבות את המדינות להגן על ילדים מפני מצבים העלולים לסכנם או לפגוע בהם. תבנית האמנה כוללת גם זכויות המיוחדות לילדים ככאלה.

עקרונות היסוד של האמנה, המנוסחים גם הם כזכויות, הם הזכות לחיים, הישרדות והתפתחות, עקרון אי ההפליה, עקרון טובת הילד כשיקול ראשון במעלה וזכות הילד שדעתו תישמע בעניינים הנוגעים לו ושתילקח בחשבון ביד המחליט בעניינו. (עקרון ההשתתפות ועקרון היכולות המתפתחות של הילד).[4]

הגשמת כל הזכויות על פי האמנה, לרבות הזכויות הפוליטיות, הכלכליות, החברתיות והתרבותיות אינה מותנית בקיומו של גיל מינימלי. ההנחה הבסיסית של האמנה היא שילד, גם אם בשל גילו או יכולותיו אינו מסוגל לממש את מלוא זכויותיו, הוא עדיין נושא זכויות, שעל הפרתן יכולים האחראים עליו לתבוע תיקון. גיל הילד רלוונטי באמנה רק לצורך הגדרת המושג ילד (מי שלא מלאו לו 18 שנה), [5]לעניין זכויות ההגנה המיוחדות שלו או כדרך להתאמת מימושן של הזכויות. זכות הילד להשתתפות חלה על ילד "המסוגל לחוות דעה משלו" והמשקל שיש לתת לדעתו של הילד הוא "בהתאם לגילו ולמידת בגרותו". בהערת הפרשנות הכללית של וועדת האו"ם לזכויות הילד [6]נאמר שהגיל כשלעצמו אינו משפיע על חשיבות דעתו של הילד, כי הבנתו של ילד אינה נגזרת אחידה מגילו הביולוגי וכי מחקרים מראים שידע, ניסיון, סביבה, ציפיות חברתיות ותרבותיות ורמת התמיכה בילד – כולם תורמים לכישורי הילד להביע את דעתו. לפיכך, לפי אותה הערת פרשנות, הערכת דעתו של הילד צריך שתהיה נדונה לגופה על פי נסיבותיו המיוחדות של כל ילד.

העדר התנאי של גיל מינימום להגשמת כבוד האדם של הילד משקף מעצם היותו הכרה וקבלה של הילד כישות אינדיבידואלית בעלת פוטנציאל התפתחות והעצמה ומבטא בכך את אחד המסרים הבסיסיים של האמנה.

כבוד האדם של הילד בפרשנות ועדת האו"ם לזכויות הילד

עריכה

האמנה לזכויות הילד היא המניפסט ההוליסטי ביותר המדבר בכבוד האדם של הילד הן כאידיאל והן כמדריך פרקטי להגשמתו. אך כמניפסט של כבוד האדם של הילד אין האמנה עומדת בפני עצמה. עבודת הפרשנות ובקרת היישום של וועדת האו"ם לזכויות הילד[7] היא זו שמגלה ומאירה את התובנות העשירות, העמוקות והמקיפות של תפישות כבוד האדם של הילד על פי האמנה. הוועדה ולא מנסחי האמנה היא זו שהפכה את כבוד האדם של הילד למטרייה נורמטיבית הסוככת על תרבות כבוד האדם של הילד ושתחתיה חוסות פרשנותה של האמנה ודרכי יישומה. הוועדה היא זו שהפכה את תפקיד הבקרה שלה על יישום האמנה לכלי פרשנות ולמערכת הנחיות להבנה ראויה והוליסטית של המשמעויות וההשלכות היישומיות של תפישת כבוד האדם על חיי היום- יום של ילדים. במובן זה ניתן לומר כי לוועדה תפקיד עליון בחיבור שבין סעיפיה הפרטיקולריים של האמנה לבין ההנחה הבסיסית בדבר כבוד האדם של הילד. תפקיד זה מתבטא בין השאר:

  1. באימוץ תפישת פרשנות הוליסטית של האמנה, המאמצת את ערך כבוד האדם של הילד כמטרייה החולשת על הפרשנות והמימוש של האמנה;
  2. בגיבוש עקרונות יסוד כלליים המשקפים את כבוד האדם של הילד;
  3. בהמלצות סיכום למדינות החברות בסיום תהליך הבקרה, המקדמות את כבוד האדם של הילד הלכה למעשה.

ממבט על ניתן לומר כי תרומתה החשובה הראשונית והמקורית של הוועדה היא בקידום התפישה הרואה בכבוד האדם של הילד את הדבק המחבר יחדיו את כל הזכויות על פי האמנה.

המשפט ושלטון החוק כמגן על כבוד האדם

עריכה

כבוד האדם מעוגן בחוק יסוד כבוד האדם ויש חוקים המגינים עליו,בין היתר, הן במשפט הפלילי וחוק העונשין, והן בחוק איסור לשון הרע

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • א' ברק (2014) כבוד האדם - הזכות החוקתית ובנותיה (כרכים א' וב'). הוצאת נבו
  • כבוד כתב העת דברים (המכללה האקדמית אורנים) גיליון מספר 12 (אוקטובר 2019)
  • קרפ י' למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על כבוד האדם בכבוד כתב העת דברים גיליון מס' 12 (אוקטובר 2019)
  • קרפ י' (1993) חוק יסוד : כבוד האדם וחירותו - ביוגרפיה של מאבקי כוח. משפט וממשל,א, 323
  • קרפ י' (1995) מקצת שאלות על כבוד האדם לפי חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. משפטים,כ"ה 129
  • פרופ' נחום רקובר, גדול כבוד הבריות - כבוד האדם כערך על. הוצאת ספרית המשפט העברי; משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל, תשנ"ט-1998.
  • אורית קמיר, שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם, 2004, הוצאת כרמל.
  • יוסף דוד (עורך), שאלה של כבוד - כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2006.
  • אלוף הראבן וחן ברם (עורכים), כבוד האדם או השפלתו? מתח כבוד האדם בישראל, אסופת מאמרים בהוצאת מכון ון ליר בירושלים והקיבוץ המאוחד, תש"ס 2000 .
  • מרדכי קרמניצר ומיכל קרמר, כבוד האדם כערך חוקתי מוחלט במשפט הגרמני, האם גם בישראל?, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"א.
  • אמנון שפירא, דמוקרטיה ראשונית במקרא:יסודות קדומים של ערכים דמוקרטים,תל אביב:הילל בן חיים- הקיבוץ המאוחד, 2009. פרק א' 'כבוד האדם במקרא', עמ' 35–54.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא כבוד האדם בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 4 ד"ר פיטר ברגר (מאנגלית: צור ארליך), ‏"לאן נעלם הכבוד?", השילוח, 4, אפריל 2017
  2. ^ U.N Convention on the RIghts to the Child כ"א 1038 עמ' 221
  3. ^ סעיפים 16(1), 23(1), 28(2), 37 ג, 39, 40(1)
  4. ^ סעיפים 2, 3, 6, ו-12
  5. ^ סעיף 1
  6. ^ הערת פרשנות כללית מס' 12 משנת 2009 CRC/C/GC12
  7. ^ הוועדה הוקמה מכוח סעיף 43 לאמנה, במטרה לפקח על דרכי יישומה בידי המדינות והיא גם הגוף הפרשני המוסמך של האמנה.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=כבוד_האדם&oldid=40044360"