מעילה (הלכה)

מעילה
(מקורות עיקריים)
מקרא	ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים י"ד–ט"ז
משנה	משנה, מסכת מעילה, פרק א' ואילך
תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת מעילה, דף ב' ואילך
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות מעילה, פרק א' ואילך

בהלכה, מעילה היא שימוש בחפץ, בהמה או כסף השייך להקדש, שלא לצורך המקדש או הקרבנות.

בעברית מודרנית למילה משמעות שונה: שימוש במשהו שניתן בידיו של אדם שלא לצורך אליו יועד, ובכלל זה: מעילה בכסף, מעילה בסמכויות, מעילה באמון.

מקור

המקור להלכות המעילה בתורה מופיע בחומש ויקרא:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהוָה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַיהוָה אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ

— ספר ויקרא, פרק ה', פסוקים י"ד–ט"ו

במשנה ולאחריה בתלמוד הבבלי הלכות מעילה מרוכזות במסכת מעילה.

דיני האיסור

אדם שלקח מן ההקדש שווה פרוטה, או השתמש בחפץ של הקדש שימוש השווה פרוטה חייב להחזיר את שווי החפץ או השימוש בתוספת חוֹמֶש - בסך הכל 125% (כך שתשלום החומש יוצא חמישית מהסכום הכולל). בנוסף, מתחייב המועל בעונש; מיתה בידי שמיים או מלקות (לפי מחלוקת התנאים והראשונים בעניין^[1]) למועל במזיד, וקורבן אשם - כבש בן שנה - למועל בשגגה.

באיסור מעילה נכלל גם האיסור לגזוז בהמה המוקדשת לקרבן, אף שלא לצורך שימוש בצמר. הגזיזה והשימוש בבהמה המוקדשת למקדש שלא לצורך הקרבה, אסור רק מדרבנן, ואין עליהם קרבן ותשלום חומש.

איסור המעילה לא חל על דברים ששימושם הותר לאדם, אף שהותר רק לאנשים מסוימים בלבד, כגון בשר הקרבנות - כיוון שהותר לאכילת הכהנים, אין בו דיני מעילה.

קול מראה וריח אין בהם משום מעילה.^[2]

יציאה לחולין

לאחר שאדם אחד מעל בחפץ של הקדש, אותו החפץ איבד את קדושתו ויוצא לחולין. לדין זה יש מספר השלכות. ההשלכה הראשונית היא לגבי המשך מעילה באותו החפץ, שאינה יכולה להתקיים מפני שהחפץ כבר אינו קדוש. השלכה זו מבוטאת במשנה במשפט: "אין מועל אחר מועל", אין אפשרות מעילה בפעם השנייה.^[3] ההשלכה הנוספת היא לדיני ממונות, שכן החפץ בהיותו מוקדש כבר אינו שייך לבעליו הקודמים, אף על פי שעדיין נמצא ברשותו, אך ברגע שמעל בו והוציאו לחולין, החפץ חוזר להיות שלו מבחינה ממונית.

דין זה מוגבל רק לחפצים שחלה עליהם קדושת דמים, כלומר שמשמשים לבית המקדש רק כנכס למכירה ולא משתמשים בהם עצמם, אבל חפץ הקדוש בקדושת הגוף אינו יוצא לחולין במעילתו, כמו בהמה הראויה להקרבה (שאינה בעלת מום) או כלי שרת שנשארים בקדושתם. במסכת קידושין מובאת מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר האם דין יציאה לחולין הוא דווקא בשוגג שחייב קרבן מעילה, ובמזיד אין יציאה לחולין, או שדווקא במזיד החפץ יוצא לחולין ובשוגג אינו משנה את מעמדו.^[4] להלכה נפסק כרבי יהודה, שזה דווקא בשוגג ולא במזיד.^[5]