נמרוד אשל

נמרוד אשל (27 ביולי 1925 – 15 בספטמבר 2015) היה רב חובל, מנהיג פועלים, סופר ומתרגם שנודע כמנהיג שביתת הימאים שנערכה ב-1951. קודם לכן, היה לוחם בפלמ"ח ובפלי"ם ופעיל במוסד לעלייה ב'.

נמרוד אשל

נמרוד אשל, בדרגת חובל שני, מבצע תצפית כוכבים עם סקסטנט, באוניית חברה לשירות ימי עתיד, 1954
לידה	27 ביולי 1925 עין חרוד, ישראל
פטירה	15 בספטמבר 2015 (בגיל 90)
מדינה	ישראל
השכלה	בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן

ביוגרפיה

אשל נולד בעין חרוד. אמו הייתה שלומית גולומב (1982-1904), אחותו של אליהו גולומב. אביו, יהושע אייזיק (אשל), היה בן למשפחה חקלאית ברוסיה, עלה לארץ ישראל ב-1913, היה חבר בגדוד העבודה, ממייסדי עין חרוד, ובעל השקפת עולם קומוניסטית. לימים היה יהושע אשל מפקד שירות האוויר של "ההגנה".

ילדותו ונעוריו של נמרוד אשל עברו עליו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, אליה עברה המשפחה. למד בבית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן לילדי עובדים בגבעת השלושה, במחזור אחד עם רחבעם זאבי, רפי איתן וישעיהו גביש.

נמרוד אשל בעת שירותו בפלי"ם

לדבריו נמשך עוד מילדות אל הים וקרא כל ספר על ים וימאות שנפל לידיו. בגיל 17 הצטרף לצי סוחר כנער סיפון וכעבור זמן קצר התגייס לפלוגה ד' של הפלמ"ח והגיע לפלי"ם, הפלוגה הימית של הפלמ"ח.

בפלמ"ח עסק בעיקר בפעילות העפלה כימאי על אוניות "ההגנה" שהעלו מעפילים מארצות אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת המוסד לעלייה ב'. עסק גם בפעילות חינוכית לנוער שעל גבי האוניות ונפגש עם ניצולי השואה במחנה עקורים ליד מילאנו. בכ"ט בנובמבר 1947 שהה, יחד עם מלווים אחרים, על סיפון אוניית "החלוץ" (ששמה שונה ל"כ"ט בנובמבר") בשעה שגורשה למחנה מעצר בקפריסין. המלווים נשארו עם המעפילים, הכשירו אותם להגנה במחנות המעצר ועלו איתם ארצה עם הקמת המדינה.

במלחמת העצמאות שירת ב"גדוד הפשיטה" של חטיבת הנגב. לאחר השחרור הצטרף לצים כחובל.

מרד הימאים

ערך מורחב – שביתת הימאים (1951)

בנובמבר 1951 התכנס כינוס איגוד הימאים, שמנה כ-2,000 ימאים, ואשל נבחר ליושב ראש הכינוס. בכינוס נערכו בחירות דמוקרטיות לאיגוד ונבחרה רשימה לא מפלגתית בשם "נציגי כינוס הימאים", שהציגה תביעות לשיפור תנאי הימאים ששירתו ברובם על אוניות צים, שהייתה בשליטת ההסתדרות והממשלה, בשליטת מפא"י. ההסתדרות והממשלה סירבו להכיר בוועד הנבחר ומינו ועד אחר מטעמם. כתגובה פרצה שביתה, שהייתה הגדולה עד אז בארץ, בהנהגתו של אשל.

הימאים התבצרו על האוניות וסירבו להפעיל אותן, בעוד ההסתדרות והממשלה ניסו להפעילן על ידי שוברי שביתה, במקביל להתנגשויות אלימות מול הימאים השובתים שנערכו על ידי המשטרה ועל ידי אנשי פלוגות "הסדרן" של הפועל, בראשות מועצת פועלי חיפה. כאשר המרד לא נשבר, נשלחו מלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון צווי קריאה לשירות מילואים לאשל ולשאר מנהיגי המרד. למעשה היה זה צו שנועד להרחיק את מנהיגי המרד (אף על פי שהם הצליחו להתחמק מפעם לפעם). אורך השירות הבלתי קצוב מראש נמשך כשנה. בתום השנה נחתם הסכם, שאחד הסעיפים בו היה "שלא תהיה נקמנות כנגד מנהיגי השביתה".

למרות סעיף האי-נקמנות נמנעה מאשל עבודה ב"צים" ובמשך 13 שנה הפליג על אוניות חברה לשירות ימי עתיד. על חוויותיו בתקופה זאת כתב בספר "הקברניט דאוטי נשלח לגמלאות". במסגרת זאת הוסמך גם לרב חובל. לאחר תפקידו האחרון כרב חובל, על המעבורת "בילו", שימש כמפקח ימי בנמל אשדוד. ב-1968 התמנה למנהל אגף הספנות והנמלים שליד משרד התחבורה. בסוף 1970 התמנה למנכ"ל צים-קווי נוסעים, כשעוד לפני כן, במקביל להיותו מנהל אגף הספנות, שימש כמנכ"ל החברה הממשלתית "קווים", שהחזיקה בשתי אוניות: "דן" ו"נילי" שהושאלו לחברת צים.

פעילות פוליטית

במהלך השביתה נפגש אשל עם המשורר יבי, שארגן לו פגישה עם חברת הלשכה הפוליטית של מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית), אסתר וילנסקה. אשל ווילנסקה המשיכו להפגש אך אשל חבר לסיעה השמאלית במפ"ם, בראשות משה סנה, ואל מק"י הגיע בעקבות פירוק הסיעה ב-1953. לדברי אשל: ”מבחינתי, ההצטרפות (למק"י) הייתה צעד אידאולוגי, הקשור בפעילות ציבורית, ובמיוחד בפעילות למען העובדים, וגם מחויבות ארגונית. ידעתי שהארגון הקומוניסטי בעצם מנוגד לאופי האנרכיסטי שלי. אבל משהחלטתי, הייתי ממושמע. פעלתי בסניף ת"א ובסניף חיפה...בשנות עבודתי כימאי, הכרתי קומוניסטים רבים בארצות שונות, וקשרתי איתם קשרי ידידות. הייתי אוהד שרוף של ברית-המועצות. אבל גם באותן שנים לא סברתי, שכל החוכמה נמצאת בברית-המועצות או אצל סטלין. נוכח התופעות שהתרחשו ונחשפו בברית-המועצות, הגעתי למסקנה, ששינוי חברתי שאינו דמוקרטי אינו טוב... אני מקווה, שגם הקומוניסטים למדו מניסיונם.”

שנים לאחר שחזר אשל לישראל ועזב את מק"י, התמנה למנהל אגף הספנות והנמלים במשרד התחבורה והיה יושב ראש הוועדה הבין משרדית לחינוך ימי.

פעילות תרבותית

נמרוד אשל סיפר את סיפוריו, סיפורי פלי"ם, סיפורי מרד הימאים וסיפורי הפלגות, במסגרות שונות (בהן תוכניות האירוח של יוסי אלפי). הוא שיתף פעולה עם נתן זך בתרגום ספרי המסעות של ג'וזף קונרד. תרגומיו זכו להערכה אמנותית, בין היתר מאת המתרגם עמינדב דיקמן.

אשל היה חבר ועדה למונחי תחבורה ימית באקדמיה ללשון העברית שפרסמה מילון למונחי ים וימאות. כמו כן, חיבר ספרים נוספים, שאת חלקם אף אייר בעצמו, וכתב מאמרים שפורסמו בבמות שמאל שונות.

הוא למד ולימד במכללה החברתית-כלכלית.

נמרוד אשל נפטר בשנת 2015, והובא למנוחות בבית העלמין בקיבוץ שדות ים.

היה נשוי לברכה ולהם שלושה ילדים. בתו, תמי, נשואה לשחקן יוסי פולק. בתו, יעל, פסיכולוגית מומחית בטיפול זוגי ממוקד רגש. נכדו, יונתן פולק, הוא מראשי הארגון "אנרכיסטים נגד גדרות".

ספריו

• העפלה במאבק על הקמת המדינה: סיפור אישי, אגודת דור הפלמ"ח, 1980
• דרך אניה בלב ים: סיפורים, הוצאת ירון גולן, 1996
• הקברניט דאוטי נשלח לגמלאות, ספריית פועלים, 1991
• שביתת הימאים, עם עובד, 1994
• סיפורי ים: השותף הסודי ועוד סיפורים, הוצאת כרמל, 2001. תרגומי סיפורים של ג'וזף קונרד (השותף הסודי), ארנסט המינגוויי (אחרי הסופה), אדגר אלן פו (נחיתה אל תוך המאלסטרום), ג'ק לונדון (שוט מערבה) וסטיבן קריין (הסירה הפתוחה)
• ג'וזף קונרד, קו הצל. מאנגלית: עודד פלד. בעריכת נתן זך ורב־חובל נמרוד אשל. ספריית פועלים, 2001
• הנרי וואדסוורת' לונגפלו, שירת היואתה (אפוס אינדיאני), הוצאת שוקן, 2001

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נמרוד אשל בוויקישיתוף

• נמרוד אשל, באתר הפלמ"ח
• ריאיון עם נעמי אלון
• מאמרים פרי עטו(הקישור אינו פעיל) באתר הגדה השמאלית
• נמרוד אשל מספר סיפורי פלי"ם
• רשימת הפרסומים של נמרוד אשל, בקטלוג הספרייה הלאומית
• הספרים של נמרוד אשל, באתר "סימניה"
• עופר אדרת, מת נמרוד אשל, מנהיג "שביתת הימאים" - השביתה הראשונה במדינת ישראל, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2015
• ראיון של נמרוד אשל למודי שניר בערוץ היוטיוב של עמותת "תולדות ישראל" לתיעוד דור תש"ח, 17 בספטמבר 2015
• קרב ימי: מפ"ם נגד מפא"י, בלוג ארכיון המדינה, 18 בנובמבר 2015
• בועז גרפינקל, "המגייסים שלי לשמאל ולקומוניזם היו יוסף אלמוגי, מרדכי נמיר ודוד בן-גוריון": 70 שנים לשביתת הימאים, באתר "פיגומים", 29 באפריל 2021
• נמרוד אשל, דף שער בספרייה הלאומית