אסלאם סוני

אסלאם סוני
أهل السنة والجماعة
	האסלאם הסוני
שורשים, סיווג והנהגה
דת	אסלאם
זרם	אסלאם
תאריך ייסוד	המאה ה־7
שפות	ערבית
תאולוגיה, טקסטים וטקסים
תאולוגיה	כלאם
טקסט מכונן	הקוראן, list of hadith books
ארגונים ופעילות
מוסדות	האסכולה המאלכית, האסכולה החנבלית, האסכולה החנפית, האסכולה השאפעית, מועתזילה, אתרי, אשעריה, סופיות, האסכולה המאתורידית, מורג'יאה

האסלאם הסוני הוא הזרם המרכזי באסלאם. מקור השם 'סונים' (בערבית: "أهل السنة والجماعة"; תעתיק מדויק: אהל א (ל)סֻנה ואלג'מאעה, ובקיצור: أهل السنة – אהל א (ל)סֻנה) לקוח מהמילה הערבית "סונה" ("سنة") שפירושו נוהג, דרך חיים.^[1]

האסלאם הסוני מחולק לארבע אסכולות הלכתיות, אך כולן נחשבות לגיטימיות באורתודוקסיה הסונית. מקובל לראות באסלאם הסוני זרם מאוחד שלאורך ההיסטוריה שמר על בסיס פוליטי ודתי יציב, ועל כן הוא לא התפצל לכתות שונות מראשיתו ועד ימינו. בניגוד לאסלאם הסוני, האסלאם השיעי, הזרם השני בגודלו באסלאם, מפולג לכתות רבות.^[2]

היסטוריה

התהוות האסלאם הסוני

עם מותו של הנביא מוחמד, התעוררה בקרב הקהילה המוסלמית דילמה אודות ה'ח'ליף' (ממלא מקום) שינהיג את המוסלמים ויכנס לנעליו של הנביא. כיוון שהנביא עצמו לא קבע בימי חייו מי יהיה יורשו, וכיוון שבשעת מותו לא היו לו בנים, התקשתה קהילת המאמינים לקבוע מי יהיה המנהיג הבא.^[3]

מיעוט מאמינים טען שעל הח'ליף להיות ממשפחת הנביא, ועל כן הם ראו בעלי אבן אבו טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא, כיורשו הטבעי. אולם רוב המאמינים ראו בזקני השבטים, שהיו קרובים לנביא בימי חייו, כממשיכים הראויים. לאחר מאבק כוחות קצר נתמנה אבו בכר, לאחריו עומר אבן אלח'טאב ועות'מן אבן עפאן, ורק לאחר רצח האחרון התמנה עלי לח'ליף.^[4]

מינויו של עלי לא היה מקובל על כלל המאמינים ולאחר מספר קרבות בתוך הקהילה המוסלמית בין תומכיו ומתנגדיו, נרצח עלי. תומכיו של עלי תבעו את עלבונו ופרשו מהקהילה המוסלמית. לטענתם, הנביא מוחמד ביקש מפורשות מעלי, שחי איתו בביתו של הנביא מספר שנים, שיהיה היורש שלו. טענות אלו נדחו על ידי הקהילה המוסלמית, ומעתה תומכיו של עלי החלו לבסס את מעמדם כאופוזיציה מקופחת בדת המוסלמית השואפת להחזרת המנהיגות לאחד מצאצאיו של הנביא. לימים נקראו אותם פורשים "שיעים" ("שיעה" בעברית: סיעה - סיעת עלי) ואילו שאר המאמינים, הזרם המרכזי באסלאם- 'סונים'.

מעתה, היו הסונים לזרם המרכזי באסלאם. במרבית ארצות האסלאם קיבל השלטון את האסלאם הסוני כתפיסה המקובלת, בעוד שהשיעים התבססו כמיעוט דתי אופוזיציוני ומרדני. למעשה, מלבד השנים 945–1055 בהן שלטה בארצות האסלאם השושלת הבויהית אשר נודעה ביחסה האוהד לשיעה, האסלאם הסוני שלט ברובן המוחלט של ארצות האסלאם הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית.^[5]

תפוצה

ישנן מחלוקות רבות בנוגע לאומדן המדויק של המוסלמים בעולם ומוסלמים סונים בפרט. מחקר דמוגרפי מקיף קבע כי בשנת 2009 חיו בעולם 1.57 מיליארד מוסלמים, המהווים כ-23% מאוכלוסיית העולם כולו. המחקר מעלה כי האסלאם הסוני מהווה 87-90% ואילו האסלאם השיעי מהווה 10-13%.^[6] בנוסף, מהמחקר עולה כי ישנן 54 מדינות וטריטוריות בהן חיים מוסלמים, כאשר מלבד המדינות איראן, אזרבייג'ן, בחריין ועיראק, בהן רוב המוסלמים הם שיעים, ביתר המקומות מהווים הסונים רוב בקרב האוכלוסייה המוסלמית. בדומה לתפרוסת האוכלוסייה המוסלמית הכללית, רוב הסונים בעולם מתגוררים באסיה, ורק כ-20% חיים במזרח התיכון.^[7]

תאולוגיה

התאולוגיה האסלאמית בכלל, וזו הסונית בפרט, התפתחה במשך מאות שנים ועברה תהליכים רבים עד להתגבשותה. כיבושי המוסלמים חשפו את המוסלמים לפילוסופיה היוונית, וכך צמחה ה'מועתזילה'- התנועה התאולוגית הרציונליסטית ששמה לה למטרה לגשר בין עיקרי האמונה המוסלמית לבין השכל.^[8] מולם, עמדו אנשי 'אהל אל-חדית' אשר דבקו במסורת האורתודוקסית והתנגדו בכל תוקף להכנסת דיאלקטיקה רציונליסטית.^[9]

עיקרי המחלוקות נסבו סביב דרכי הבנת הקוראן, קיומה או אי קיומה של בחירה חופשית, האנשת האל ונצחיות הקוראן או היותו נברא. בראשית המאה העשירית ייסד אבו אלחסן אלאשערי אסכולה שגיבשה דרך ביניים אשר מהווה עד היום את עיקרי התאולוגיה הסונית.^[10]

משיחיות באסלאם הסוני

אחת התופעות הייחודיות באסלאם הסוני, היא העדר מוטיב משיחי של ציפייה לגאולה. בניגוד לאסלאם השיעי ולדתות המונותאסיטיות האחרות, הסונים לא מייחלים למשיח שיגאל אותם או למציאות האידיאלית שתופיע בעתיד. על פי התפיסה הסונית, כל עוד החברה הסונית מקיימת סדר חברתי ודתי תקין, כל עוד יש אחדות במחנה - אין צורך בשינוי, וההווה נחשב לאידיאלי.^[11]

כבר מראשיתו היה האסלאם הסוני בעמדה חזקה, הן במאבקים פנים אסלאמיים והן במאבקים חיצוניים. על פי התאולוגיה הסונית המאורעות ההיסטוריים משקפים נאמנה את רצון האל, והצלחת השלטון הסוני מבטאת את שביעות רצון האל מהמציאות הקיימת. לפיכך, החברה הסונית עשתה רבות כדי לשמור על אחדות יחסית, ועל פי רוב היא גם הצליחה.^[12]

ההלכה הסונית

ההלכה המוסלמית (שריעה; شريعة), מקיפה את כל תחומי החיים והיא אינה עושה הבחנה בין חוקי משפט אזרחיים לבין מצוות דתיות. תוקפם של כלל החוקים הוא אלוהי והם נועדו להסדיר את חייו של המוסלמי באופן המיטבי.^[13]

החל מאמצע המאה השמינית ועד לסוף המאה התשיעית לספירה, התפתחו ונקבעו ארבעת המקורות המרכיבים את ההלכה המוסלמית:

הקוראן.
ה"חדית'" - אורחות חייו של הנביא מוחמד שנמסרו על ידי בני דורו והועברו במסורת.
"קיאס"- ניתוח שכלי של הטקסטים, השוואה והסקת מסקנות עצמאיות.
"איג'מאע"- מנהגים שהוסכמו על הכלל והושרשו בקרב המוסלמים במהלך השנים.^[14]

מידת החשיבות של שני המקורות הראשונים לא הוטלה בספק, אך בנוגע למידת השימוש בשניים האחרונים התעוררה מחלוקת גדולה באסלאם הסוני. "בעלי הדעה" (אהל אל-ראי) השאירו פתח רחב לשימוש בשיקול הדעת העצמאי ועשו שימוש נרחב ב"קיאס", ואילו "בעלי המסורת" (אהל אל-חדית') העדיפו את הדבקות בטקסטים המקוריים, הקוראן והחדית'.^[15]

אסכולות ההלכה הסוניות: (מד'אהב مذاهب)

המחלוקת בין בעלי הדעה לבעלי החדית באה לידי ביטוי בייסוד ארבע אסכולות ההלכה הסוניות:

האסכולה החנפית, על שם אל-נעמאן אבן ת'אבת אבו חניפה - האסכולה שמאמצת במידה הרבה ביותר את החשיבה השכלית העצמאית.^[16] נחשבת למתונה ומתקדמת יותר ביחס לאחרות, אך מאמצת מספר תפיסות מחמירות בתחום הנישואין. נכון לכתיבת שורות אלו, זוהי האסכולה הרחבה ביותר באסלאם הסוני.^[17]

האסכולה המאלכית, על שם מאלכ אבן אנס - דוגלת בצמצום עקרון ה'איג'מאע' לחכמי אל-מדינה שבדורות הראשונים בלבד. מתירה שימוש בשכל במקרה הצורך.^[18]

האסכולה השאפעית, על שם מוחמד אבן אידריס אל שעאפי - נוטה ל"בעלי המסורת" ומסתייגת מהשימוש בשכל, אך נודעת בשימוש פשרות הלכתיות רבות.^[19]

האסכולה החנבלית, על שם אחמד אבן חנבל - האסכולה המחמירה והקיצונית ביותר. נוהגת על פי "בעלי המסורת" בלבד ומתנגדת בכל תוקף להפעלת שקול דעת בפסיקת ההלכה. עוסקת רבות בתאולוגיה, ובעלת השפעה רבה בתחום זה על התאולוגיה הסונית עד ימינו.^[20]

בקרב הסונים בישראל האסכולות הנפוצות ביותר הן החנפית והשאעפית.^[21]

עם השנים פחת כוחה של המחשבה העצמאית לטובת ההצמדות למסורת, עד שבמהלך המאה העשירית "ננעלו שערי ה'איג'תיהד'" (המאמץ השכלי)- נקבע כי אין עוד מקום לשימוש במחשבה העצמאית בפסיקת ההלכה באסלאם הסוני. במקום ה'איג'תיאד' נעשה שימוש ב'תקליד' (חיקוי) - הליכה בתלם ארבע אסכולות ההלכה האורתודוקסיות הסוניות, ללא אפשרות לחדש חידושים הלכתיים.^[22]

לקראת סוף המאה השלוש עשרה הושלם באופן מלא תהליך התגבשותן של ארבע האסכולות, נקבע כי רק הן בעלות תוקף הלכתי באסלאם הסוני והוענקה לכולן אותה מידה של לגיטימיות.^[23] עם זאת, יש המצביעים קיומם בפועל של זרמים אחרים באסלאם הסוני כגון עת'רים, סלאפים, וואהבים ואחרים.

האסלאם הסוני הפונדמנטליסטי

החל משלהי המאה ה-19 ועד היום עובר עולם ההלכה הסוני שינויים משמעותיים. בעקבות כניסתם של שלטונות זרים והיחשפות מוגברת לעולם מערבי, ה'שריעה' המוסלמית הולכת ונדחקת בפני חקיקה מערבית-חילונית. בשלב הראשון החקיקה החילונית נועדה כדי להשלים את ה'שריעה' בנושאים כגון מסחר ופלילים, ולא לבוא על חשבון ההלכה המסורתית. אולם, עם השנים גבר כוחה של זו החילונית עד כדי השפעה על תחומי יסוד באסלאם כשבראשם דיני נישואין וגירושין.^[24]

השינויים הללו בתחום המשפט המוסלמי היו בעודן אחד הגורמים המשמעותיים ביותר לעלייתן של תנועות סוניות קיצוניות במאה השנים האחרונות. לטענתם, מקום ההלכה המוסלמית הסונית נמצא כיום בשפל חסר תקדים. הם קוראים לשיבה אל האסלאם הקדום וחותרים להקמת שלטון הלכתי טהור. הארגונים הפונדמנטליסטים, כגון האחים המוסלמים אל-קאעידה ודאע"ש, צמחו במדינות רבות בעולם המוסלמי בדגש על מדינות המזרח התיכון. על אף היותם מיעוט, נחלו הארגונים לא מעט הצלחות פוליטיות ודתיות בקרב הקהילות הסוניות, לא פעם תוך הפעלת אלימות רבה. ניכר כי לאחר מאות שנים של יציבות שלטונית ודתית, האסלאם הסוני נמצא כיום בעיצומה של התעוררות דתית וחברתית שתוצאותיה יתגלו רק בעתיד.^[25]

ראו גם

כנס גרוזני בצ'צ'ניה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אסלאם סוני בוויקישיתוף

אסלאם סוני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
תהפוכות המזרח התיכון, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
סונים, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ גולדציהר, יצחק יהודה. הרצאות על האסלאם. מגרמנית: י.י. רבלין. עריכה מדעית: מאיר פלסנר. ירושלים: מוסד ביאליק, 1951. עמ' 15.
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, חלק א. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 106-108
^ [1] lewis Bernard and Ellis Buntzie Churchill. Islam-The Religion and the People. Wharton School: New Jersey, 2008 [1916]. Page 61-62.
^ גולדברג, אורי. לחשוב שיעית. משרד הביטחון: בן שמן, 2012. עמ' 19-20.
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך א. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 134–135, שם כרך ג עמ' 15-17.
^ ישנם מיעוטים מוסלמים נוספים, אך בשל מספרם הזניח יחסית המחקר לא הקדיש להם נתונים סטטיסטיים משל עצמם וכלל אותם באוכלוסייה המוסלמית הכללית
^ Pew Research Center. "Mapping the Global Muslim Population". Published October 7, 2009. Accessed 8/5/2016
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 87-98
^ שם עמ' 120-125
^ שם עמ' 131-135
^ גולדברג, אורי. לחשוב שיעית. משרד הביטחון: בן שמן, 2012. עמ' 81-86.
^ לצרוס-יפה, חוה. "על הרעיון המשיחי באסלאם". משיחיות ואסכטולוגיה. בעריכת צבי ברס. מרכז זלמן שזר: ירושלים, 1994. עמ' 169-170.
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 11.
^ גולדציהר, יצחק יהודה. הרצאות על האסלאם. מגרמנית: י.י. רבלין. עריכה מדעית: מאיר פלסנר. ירושלים: מוסד ביאליק, 1951. עמ' 41-46.
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 30-31.
^ כאהן, קלוד. האסלאם – מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית. מצרפתית: עמנואל קופלביץ. עריכה מדעית: יהושע פרנקל. תל אביב: דביר, 1995. עמ' 109.
^ Roy, Jackson. Fifty Key Figures in Islam. Routledge: New York, 2016. Page 26.
^ כאהן, קלוד. האסלאם – מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית. מצרפתית: עמנואל קופלביץ. עריכה מדעית: יהושע פרנקל. תל אביב: דביר, 1995. עמ' 110.
^ שם עמ'110-111
^ שם עמ' 111
^ לצרוס-יפה, חוה. פרקים בתולדות הערבים והאסלאם. משרד הביטחון: בן שמן, 1967. עמ' 170.
^ ליש, אהרון. "התפתחות המשפט המוסלמי". האסלאם. בעריכת חוה לוצרוס-יפה. משרד הביטחון: בן שמן, 1980. עמ' 54-56.
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, חלק ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 40.
^ ליש, אהרון. "המשפט המוסלמי בזמן החדש". האסלאם. בעריכת חוה לוצרוס-יפה. משרד הביטחון: בן שמן, 1980. עמ' 57-63.
^ חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ד. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 183-192.

[1] גולדציהר, יצחק יהודה. הרצאות על האסלאם. מגרמנית: י.י. רבלין. עריכה מדעית: מאיר פלסנר. ירושלים: מוסד ביאליק, 1951. עמ' 15.

[2] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, חלק א. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 106-108

[3] [1] lewis Bernard and Ellis Buntzie Churchill. Islam-The Religion and the People. Wharton School: New Jersey, 2008 [1916]. Page 61-62.

[4] גולדברג, אורי. לחשוב שיעית. משרד הביטחון: בן שמן, 2012. עמ' 19-20.

[5] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך א. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 134–135, שם כרך ג עמ' 15-17.

[6] ישנם מיעוטים מוסלמים נוספים, אך בשל מספרם הזניח יחסית המחקר לא הקדיש להם נתונים סטטיסטיים משל עצמם וכלל אותם באוכלוסייה המוסלמית הכללית

[7] Pew Research Center. "Mapping the Global Muslim Population". Published October 7, 2009. Accessed 8/5/2016

[8] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 87-98

[9] שם עמ' 120-125

[10] שם עמ' 131-135

[11] גולדברג, אורי. לחשוב שיעית. משרד הביטחון: בן שמן, 2012. עמ' 81-86.

[12] לצרוס-יפה, חוה. "על הרעיון המשיחי באסלאם". משיחיות ואסכטולוגיה. בעריכת צבי ברס. מרכז זלמן שזר: ירושלים, 1994. עמ' 169-170.

[13] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 11.

[14] גולדציהר, יצחק יהודה. הרצאות על האסלאם. מגרמנית: י.י. רבלין. עריכה מדעית: מאיר פלסנר. ירושלים: מוסד ביאליק, 1951. עמ' 41-46.

[15] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 30-31.

[16] כאהן, קלוד. האסלאם – מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית. מצרפתית: עמנואל קופלביץ. עריכה מדעית: יהושע פרנקל. תל אביב: דביר, 1995. עמ' 109.

[17] Roy, Jackson. Fifty Key Figures in Islam. Routledge: New York, 2016. Page 26.

[18] כאהן, קלוד. האסלאם – מלידתו עד תחילת האימפריה העות'מאנית. מצרפתית: עמנואל קופלביץ. עריכה מדעית: יהושע פרנקל. תל אביב: דביר, 1995. עמ' 110.

[19] שם עמ'110-111

[20] שם עמ' 111

[21] לצרוס-יפה, חוה. פרקים בתולדות הערבים והאסלאם. משרד הביטחון: בן שמן, 1967. עמ' 170.

[22] ליש, אהרון. "התפתחות המשפט המוסלמי". האסלאם. בעריכת חוה לוצרוס-יפה. משרד הביטחון: בן שמן, 1980. עמ' 54-56.

[23] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, חלק ב. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 40.

[24] ליש, אהרון. "המשפט המוסלמי בזמן החדש". האסלאם. בעריכת חוה לוצרוס-יפה. משרד הביטחון: בן שמן, 1980. עמ' 57-63.

[25] חזקיה, קרין. האסלאם מבוא להיסטוריה של הדת, כרך ד. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1998. עמ' 183-192.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]