סילואן

סילואן
سلوان
	מרכז השכונה
מידע
עיר	ירושלים
מדינה	ישראל
אוכלוסייה	19,000 (2012)
קואורדינטות	31°46′12″N 35°14′13″E / 31.77°N 35.237°E
	שכונות נוספות בירושלים
	(למפת ירושלים רגילה) סילואן

סילְוָאן (בערבית: سلوان) או כפר השילוח, היא שכונה ערבית עם מיעוט יהודי במזרח ירושלים, על שלוחה היורדת מהר הזיתים דרומה, ומשני צידי נחל קדרון בסמיכות לאזור שמכונה "האגן הקדוש".

השכונה גובלת בחומות העיר העתיקה ובשולי הר הזיתים מצפון, בהר ציון ובאבו תור (א-ת'ורי) מדרום מערב ובג'בל מוכבר מדרום. הגבול המזרחי של השכונה, עם אזור ראס אל-עמוד, הוא גבול שאינו מוגדר באופן חד-משמעי. סילוואן מורכבת ממספר שכונות-משנה: סילוואן אל-ווּסְטַא (התיכונה), ואדי חילווה, אל-בוסתאן ובטן אל-הווא. בתי השכונה בנויים בצפיפות על מדרון תלול.

השטח היה בעבר כפר נפרד משטחה של ירושלים, אבל סופח בהדרגה לתחום שיפוטה המוניציפלי לאורך תקופות שונות. שטח הכפר נכבש על ידי ירדן ב-1948 ועל ידי ישראל ב-1967.

נכון לשנת 2012, אוכלוסיית סילוואן מונה כ-19,000 איש^[1]. רובם הגדול ערבים, וכן למעלה מ-500 יהודים^[2]. על פי נתוני עיריית ירושלים, ב-2017 האוכלוסייה מנתה 19,771 איש^[3].

היסטוריה

השילוח ועיר דוד

שמחת בית השואבה בבריכת השילוח. ציור של דפנה לבנון.

תמונה של שרידי קבר בת פרעה שיצר הצלם אוגוסט זלצמן מ-1856

ערך מורחב – עיר דוד

בתקופה עתיקה הושתתה תעלת-שלחין ממעיין הגיחון להשקיית שדות בעמק קדרון; התעלה, והבריכה בסוֹפה, נקראו על-שם פעולת השלחין – שילוֹחַ. הכפר נוסד סמוך לבריכת השילוח, ששימשה כמאגר המים של ירושלים בתקופת בית המקדש הראשון ובית המקדש השני לאחר חפירת הניקבה ממי הגיחון בימי המלך חזקיהו ומכאן שמו. בבריכת השילוח נהגו בין היתר לקיים מדי שנה ברוב עם את טקס שאיבת המים בחג הסוכות עבור מצוות ניסוך המים במקדש, וכן את תהלוכת מי אפר פרה אדומה מעת לעת. מאוחר יותר הפכה השפה היוונית את השם שילוח ל- סילואָה, ונתווספה לו הסיומת "ן", תופעה פונטית ידועה בעברית של תקופת חז"ל, המתרחשת במילים הנחתמות בתנועה, למשל במילים "להלן" (מן: "הלאה") ו"כאן" (מן: כֹּה).

האתר הארכאולוגי עיר דוד, שנמצא בשכונת ואדי חילווה שבכפר, הוא האתר בו שכנה ירושלים הקדומה בראשית ימיה, בתקופת הברונזה התיכונה, והיא המשיכה להיות מיושבת באזור זה עד לאמצע ימי הביניים.

בתקופה הישראלית המאוחרת (היא תקופת הברזל השנייה) שימש המקום כבית הקברות המזרחי של ירושלים, אל מול הגבעה של עיר דוד. בשנת 1968 ערך במקום הארכאולוג דוד אוסישקין סקר ארכאולוגי מקיף, שבו נבדקו כל המערות (חמישים במספר). בשלוש מערות נמצאו שרידי כתובות בכתב העברי העתיק. הכתובת המפורטת והארוכה ביותר נמצאה בקבר ...יהו אשר על הבית. קבר אחד בולט מעל שכניו בכך שהוא מונוליט החצוב בשלמותו מתוך הסלע. זהו הקבר המכונה קבר בת פרעה. כל המערות נמצאו ריקות. בכל המערות נעשו מאז ימי קדם שימושים חוזרים ונשנים. בתקופה הביזנטית שימשו המערות בעיקר לנזירים מתבודדים, ואחת מהן אף הותאמה להיות כנסייה.

היישוב הקראי "צלע האלף"

ערך מורחב – צלע-האלף

במאה התשיעית הקימו יהודים קראים את שכונתם בצד המערבי של המדרון וכינו את שכונתם בשם "צלע האלף" על פי הפסוק בספר יהושע^[4]: ”וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם”. שכונתם כונתה גם בשם "שכונת בני המזרח". יישוב זה התקיים כמה מאות שנים^[5].

מסגד ביר איוב הניצב מעל לבאר המשוערת כעין רוגל המקראית, 9/07

כפר סילואן

התקופה הערבית הקדומה

תושבי סילואן מספרים כי בניית הכפר מיוחסת לזמן הגעתו של הח'ליפה עומר בן אל-ח'טאב שנתן את האזור ליושבי המערות סביב המעיין. הכפר מוזכר בכתבי הנוסע הערבי מוקדסי, בשנת 985 הוא כותב:

הכפר סולאן נמצא בשולי העיר. מתחת לכפר 'עין סולאן', בעל מים טובים, המשקה את הגנים הגדולים שהוקדשו כוואקף על ידי הח'ליפה עות'מאן בן עפאן לעניי העיר. מתחת לזה ביר איוב. מסופר כי בליל ערפאת (אנ'), מי הבאר הקדושה זמזם במכה מגיעים מתחת לאדמה למעיין (של סילואן). האנשים עורכים מסיבה באותו ערב^[6].

התקופה העות'מאנית ותקופת המנדט הבריטי

סילואן בשנות ה-30 של המאה ה-20

הכפר סילואן החל להתפתח במאה ה-16. תושביו הראשונים התגוררו במערכות הקבורה הרבות המצויות באתר. תושבי הכפר נודעו בכתבי מטיילים כגזלנים המרבים להונות את הבאים לרכוש מהם מוצרים. תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות המבוססת על השקיית מי המעיין, וממכירת מי מעיין הגיחון בחודשי הקיץ לתושבי שכונות העיר העתיקה. מזיכרונות של יהודים-ספרדים מירושלים עולה, כי עגבניות וביצי סילואן היו שם דבר לאיכות. הסופר יהודה בורלא בספרו "בעל בעמיו" מתאר סיפור אהבה בין צעיר יהודי וצעירה ערבייה מוסלמית, על רקע ימי הקציר. מן הסיפור עולה תיאור מפורט של אורח חיים חקלאי, לצד קשרי רעות ויחסי קרבה בין יהודים וערבים בסילואן, אם כי הם מוצגים כתיאור בלתי טיפוסי של יחסי יהודים וערבים, והספר עצמו מסתיים במסקנות פסימיות לגבי מערכת יחסים מעין זו.

לצד החקלאות המפותחת, נחשבו בני הכפר, גם בזיכרון העממי הערבי, לשודדים. תעודות יהודיות ואחרות מייחסות להם גביית דמי חסות מהקהילה היהודית בירושלים על מנת שלא יפגעו בבית הקברות הר הזיתים, ומעשי שוד לאור היום של האבלים. פתגם ערבי שהיה נפוץ במאה ה-19 בעיר העתיקה אמר ”אנת תביע סלק עלא אהל סילואן?” ("האם אתה מתיימר למכור סלק לתושבי סילואן?"), שמשמעו שלא ניתן לרמות את תושבי הכפר הערמומיים.

ירושלמי בן התקופה מספר^[7] על ”הוצאות תמידיות על העדה אל אנשי הכפר סילואן... בעד שמירת הבית חיים אשר על הר הזיתים הסמוך לכפר הזה [...] לערך י' אלפים טאליר”.

חיימסון, הקונסול הבריטי בן התקופה, רשם במכתב לממונים עליו במשרד החוץ הבריטי:^[8]

הכפר סילואן הוא קן שודדים. הגברים, שהם גדולי גוף... הפילו את חיתתם במשך זמן רב על ירושלים. כגנבים, הם מומחים בטיפוס על חומות העיר בלילות. ומאחר ובית הקברות היהודי סמוך לכפרם, הם מצליחים כל שנה, באיומים ולעתים באלימות, לסחוט סכומי כסף גדולים מהיהודים המשלמים להם מקרן הצדקה לעניים.

נכון לשנת 1915 התגוררו בכפר כ-500 תושבים.

בתקופת המנדט הבריטי היה מרבית שטח הכפר מחוץ לתחום השיפוט של העיר ירושלים, למעט שכונת ואדי חִלווה. במהלך המנדט החל סיפוח של חלקים מהכפר לתחום העיר, תהליך אשר הסתיים בתקופת השלטון הירדני במזרח ירושלים, בשנת 1952. במהלך תקופה זו גדלה אוכלוסיית הכפר בצורה ניכרת, וערב מלחמת ששת הימים הגיע מספר התושבים באזור לכ-12,000 תושבים, כאשר מחציתם מתגוררים בשכונת ראס אל-עמוד.

משנת 1948

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

סילואן והר הבית בשנות ה-50 של המאה ה-20

ההתיישבות היהודית החדשה

זיכרונות מיוחס

בית משפחת מיוחס כיום, שנבנה מחוץ לחומות ב-1873

המשפחה היהודית הראשונה שהתגוררה בסילואן הייתה משפחת מיוחס. אבי המשפחה, רחמים נתן מיוחס, רכש בית מחוץ לחומה ועבר לגור בו עם משפחתו בשנת 1873. הבית היה באותו זמן על גבעה מחוץ למתחם בתי הכפר, אך עם הזמן והתרחבות הכפר, הוקף בבתים אחרים. בנו של רחמים מיוחס, יוסף מיוחס, היה איש ספר ופעיל מרכזי בעדה הספרדית ובחינוך. ילדותו המאושרת, אהבתו וגעגועיו לשכניו הערבים ותרבותם, מתוארים בהקדמה לספרו "הפלחים", שיצא לאור ב-1937:

"וכשאני לעצמי, אני מחויב להודות שהחיים הללו של שכנינו, שאני עוסק בתיאורם, חביבים עלי הרבה, ואפשר שמשום כך, מתוך אנוכיות גרידא, אני רוצה לחבבם גם על הקהל, אלא שהדיו והנימוס הספרותיים דורשים ממני להצדיק את אנוכיותי, ואת חיבתי אל החיים האלה... ולרגלי קביעת דירתנו בכפר זה, הייתי מאז אורח מצוי בבתי הפלחים במשך עשר שנים רצופות, ובערב, בערב, כשהייתי חוזר מן ה"חדר" או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח'דיג'ה, שכני חביבי. מפיתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכיבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ"קינוח סעודה" עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מידותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם, ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין "גירסא דינקותא", ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי זיכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי... אין להתפלא, אפוא, אם מחבב אנוכי את הפלחים ואת חייהם, ואם משתדל אני לקבוע ל"בני ישמעאל" אלה מדור בספרות ישראל"

— "הפלחים", הוצאת דביר, תרצז, 1937

הספר עצמו הוא עבודת מחקר מזרחנית קלאסית, ובמסגרתה מיוחס אינו חוסך את שבט לשונו מהפלחים (במשתמע, גם מתושבי סילואן), בעיקר בהקשרים של דיכוי הפלחות (כך), נטייה לאי אמינות (לדבריו), בורות ורדידות דתית.

כפר התימנים בשילוח

כפר השילוח (כפר התימנים), 1891

ערך מורחב – כפר התימנים בשילוח

בשנת 1881 עלו במסגרת עליית אעלה בתמר יהודים מתימן לירושלים. בבואם לעיר הם נתקלו בקשיים משום שלא היה להם כולל שידאג לפרנסתם ומפני ששאר היהודים בעיר פקפקו תחילה ביהדותם. חלקם הגדול חפץ להישאר בקרבת מקום לשרידי בית המקדש, וכך נאלצו להתגורר במערות פתוחות אשר איתרו בצלע הר הזיתים.

ישראל דוב פרומקין, בעל עיתון החבצלת, הקים אגודה בשם "עזרת נידחים" אשר פעלה לטובת התימנים שגרו בצלע הר הזיתים, תוך שהיא נעזרת בברונית הירש ואחרים מחו"ל. בעזרת האגודה נתרמה אדמה בצלעו המערבי של הר הזיתים. האדמה הייתה ריקה לחלוטין ומרוחקת מבתי הערבים שהיו מצפון לה. חלקת האדמה נתרמה על ידי אדם בשם בועז הבבלי ועליה נוסדה התיישבות יהודית של עולים מתימן שנקראה "כפר התימנים" או כפר השילוח.
מפאת בעיות רישום והתנהלות מול השלטון הטורקי נוסד הקדש (וואקף) בשם "הקדש ע"ש מושון בנבנישתי". ההקדש נוסד על ידי ילדיו של משה בנבנישתי וריכז לתוכו את האדמות שנתרמו על ידי בועז הבבלי.

בהנהגתו הרוחנית של הרב סעדיה מדמוני, הוקמו בתי היהודים בשלושה מבנים טוריים, שנקראו על שם הנדבנים יעקב סלפנדי, יוסף קוקיא ויוסף נבון, ונחנכו בסוף 1884^[9]. כן נבנה בור מים גדול. לאחר מכן נקנתה חלקה סמוכה נוספת, עליה הוקמו מבנים נוספים. בנוסף ליחידות המגורים, כלל המקום מרפאה וחמישה בתי כנסת. בשיא פריחתו של הכפר מנה המקום כ-160 משפחות, אשר חלקן לא היו תימניות.

תושבי הכפר היהודי ובתיו נפגעו במהלך פרעות שביצעו בהם הערבים במאורעות תר"פ (1921), ובשנת 1929 (מאורעות תרפ"ט) התנפלו הערבים על הנשארים, פגעו בהם ושדדו את רכושם. עם זאת, תושבי הכפר היהודים ניצלו הודות לשכניהם הערבים מסילוואן, שהחביאו אותם בביתם^[10]^[11].

בסופו של דבר, מרבית התושבים היהודים עזבו בלחץ שלטון המנדט הבריטי. בני הכפר, בהנהגתו של הרב יוסף מדמוני, בנו של מייסד הכפר, חזרו לכפר למספר שנים, אך בעקבות הפרעות במהלך המרד הערבי הגדול, וחוסר רצונו של שלטון המנדט להגן על יהודי הכפר מפני הפורעים הערבים, גורשו היהודים לצמיתות מהכפר על ידי השלטון הבריטי בשנת 1938. למרות הבטחות (כתובות) של המושל הבריטי לאפשר את שובם של היהודים לכפר עם השבת השקט, לא הסכימו לכך שלטונות המנדט, והכפר נותר ריק מיהודים.

בעקבות הפרעות וגירוש היהודים, נבזז רכושם על ידי הערבים ובתיהם נהרסו כמעט לחלוטין. שלמה מדמוני, מתושבי הכפר, אף נרצח כשהיה בדרכו לכפר כדי לנסות להציל ספר תורה. מאוחר יותר חולל ספר תורה שנותר במקום^[12]. כל זאת למרות אין ספור פניות לשלטונות המנדט הבריטי, הן מכל הגופים בהנהגה הציונית, והן מצד התימנים, הספרדים והרבנות הראשית, בבקשה כי ייתנו להם לחזור או להציב כוח משמר במקום.

ההתיישבות היהודית החל משנות ה-80 של המאה ה-20

בית מגורים המאוכלס במשפחות יהודיות בלב הכפר

החל משנות ה-80 של המאה ה-20 החלו משפחות יהודיות להתיישב בעיר דוד במסגרת עמותת אלע"ד.

בשנת 2004^[13]^[14] שבו לאזור שבו היה ממוקם כפר השילוח התימני, משפחות יהודיות מטעם ההקדש של כפר התימנים לאחר שהקרקעות נקנו שוב. בספטמבר 2014 נכנסו תושבים יהודים ל-25 דירות בשכונה, נוסף על כ-25 משפחות שהיו בה קודם לכן; הדבר עורר התקהלויות מצד תושבי השכונה^[15]. ב-19 באוקטובר 2014 נכנסו 9 משפחות יהודיות להתגורר ב"בית עובדיה" ו"בית פרומקין" בכפר השילוח^[16]. עיקר ההתיישבות בוצעה על ידי עמותת עטרת כהנים.

ב-6 במאי 2015 נכנסו כ-20 יהודים להתגורר במבנה סמוך לבית יהונתן, שבעבר שימש כבית כנסת בכפר התימנים. הכניסה לבית התאפשרה בתום מאבק משפטי ממושך, בין הבעלים היהודי – הקדש כפר השילוח, לבין משפחת אבו נאב שהתגוררה בו^[17]. באוגוסט אותה שנה נכנסו עשרות משפחות להתגורר בבניין בן 12 דירות, שהיה ברכוש ההקדש התימני. במהלך הדיונים המשפטיים על הבית, הסכימו תושביו הערביים להתפנות מרצון^[18].

נכון לתחילת 2016, מתגוררות בסילוואן למעלה מ-62 משפחות יהודיות^[19].

ביולי 2018 יזמו השרים זאב אלקין ומירי רגב את הקמתו של מרכז למורשת עולי תימן בשכונה, בתקציב של כ-4.5 מיליון שקל^[20].

בנובמבר 2018 דחה בג"ץ עתירה של 104 מתושבי בטן אל-הווא הערבים (שטח במרכז סילוואן שבמאה ה-19 גרה בו קהילה של יהודים תימנים, במסגרת "הקדש בנבנישתי"), נגד העברת הבעלות על הקרקע לעמותת "עטרת כהנים", והכשיר את פינוים של כ-800 התושבים המתגוררים באזור בכ-80 בתים.

תיאור חיי היומיום בעיני תושב סילואן בסמוך לאתר עיר דוד

לצד פיגועים ואירועים אלימים, התפתחו לאורך השנים יחסי שכנות בין יהודים לערבים. ילדים משתי הקבוצות משחקים יחד, מתקיימים ביקורים הדדיים והשתתפות בחתונות ומתבצעת פעילות משותפת מול הרשויות בנושאים מוניציפליים ושיפור התשתיות המקומיות^[21].

גלריית תמונות

כפר סילואן, 2009
מבט על כלל שכונת סילואן
ואדי יצול
מבט לחלק הדרומי של סילואן
מבט לשכונה מעיר דוד, (2024)
סימטה טיפוסית בכפר (באזור בו שכנו בתי "כפר התימנים")
פתח למערת קבורה קדומה המשמשת כיום את תושבי המקום כדיר עיזים וכאסם
קבר בת פרעה – מבט מעיר דוד
כוכים, כניסות למערות קבורה
מצבות חדשות על קברים ישנים בעמק בין הר הזיתים לבין הר הבית – ראו את גדר האבן המתעגלת הסוגרת עליהם
שרידים מקברי בית דוד, שנחשפו ב-1914 על ידי ריימון וייל בחפירות בעיר דוד (השערה)