עיתונות נשים

עיתונות נשים כוללת עיתונים וכתבי עת שקהל היעד שלהם הוא בעיקר נשים והם מוגדרים במוצהר כעיתוני נשים. בנוסף לעיתונים, קיימים מדורי נשים בעיתונים כלליים ומוספים המצורפים לעיתונים ונתפסים כמוספי נשים. בדרך כלל רוב הכותבות בהם הן נשים. עיתוני הנשים, המדורים והמוספים עוסקים בעיקר בעצות לנשים ביחס לטיפוח הבית ולטיפוח היופי, נושאי צרכנות, בריאות, אופנה, מזון, זוגיות, הורות וחינוך.

דפי שער של עיתוני נשים

חוקרים ועיתונאים מתקשים למצוא הסבר לתפוצתם הרחבה של עיתוני הנשים, למרות הדעה הרווחת המייחסת להם רמה שטחית.

רקע היסטורי

ראשיתה של עיתונות הנשים במאה ה-18 בבריטניה ובארצות הברית. עיתונים החלו להתפרסם בסוף המאה ה-17 באירופה, בעיקר כאמצעים להעברת מידע, אך התפתחות טכנולוגיית הדפוס בצורה מהירה יותר במדינות אלה יצרה תנאים מתאימים להתקדמות בתחום העיתונות בכלל, ועיתונות הנשים בפרט.

עולם הנשים נתפס כשונה מעולם הגברים וכתוצאה מכך היה מקום להתפתחות עיתונות נפרדת לנשים ולגברים. היחס לנשים כקבוצה בעלת אינטרסים מוגבלים הביא לכך שהעיתונות שנכתבה עבורן עסקה בתחומי ה"הנאה" וה"פנאי".

השער של "Woman's Journal",‏ 8 במרץ 1913

במאה ה-19 גדלה אוכלוסיית יודעי הקרוא וכתוב, אך קריאה עדיין זוהתה כפעילות מתאימה למרחב הביתי. נשים מהמעמד הבינוני, שהיו קהל היעד להתפתחות עיתונות של נשים, נתפשו כשייכות לתחום הביתי-פרטי. מגזין נשים גודי'ס ליידי'ס בוק האמריקאי הגיע לתפוצה של מעל ל-100 אלף העתקים. בשנת 1892 יצא לאור באלכסנדריה עיתון הנשים הראשון בערבית, "אל-פתאת", בעריכת הינד נאופל .

עיתונות הנשים באנגליה כוונה לנשים מהמעמד הבורגני-גבוה והמודל שהיא הציגה הפך לשאיפה גם בקרב בנות מעמד הפועלים. המודל האידיאלי של האישה, כפי שהוצג בעיתונות, התייחס לגוף האישה. העיתונים הציגו נשים לבושות בשמלות הדוקות (עם מחוך) כמייצגות את השוני של הנשים ביחס לגברים, ובכך הגדירו את ההבדלים המגדריים כהבדלים של שוני פיזי, ועיגנו אותם בלבוש כשוני תרבותי. שיח זה סביב גוף האישה לא ירד מסדר היום החברתי גם לאחר שהביקורת הפמיניסטית הציגה אותו כסמל לכבילת הנשים.

ההתמקדות בנשים ממעמד מסוים יצרה מצב של "שיח נשים" שלא התייחס לבעיותיהן ולחוויותיהן של נשים אחרות, במקומות אחרים וממעמדות שונים. חנה הרצוג טוענת ששיח זה התעלם מהשונות בין נשים, כך שלמעשה רוב הנשים נשארו מבודדות בענייניהן האישיים ולא נבנתה ישות פוליטית של נשים.

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 התמקדו עיתוני הנשים במשפחה ובאמהות, אך החל משנות ה-50 וה-60 החלו העיתונים להתמקד בעצות לניהול משק הבית במקביל לעצות לבילוי הזמן הפנוי, כאשר ההדרכה המוסרית ביחס לאפשרויות ניצול הפנאי תופסת מקום משמעותי.

החל משנות ה-80 של המאה ה-19, עם ההכרה בתפקיד האישה כצרכנית, עברו עיתוני הנשים שינוי שכוון לעצות בתחום הקניות. העיתונים שימשו כשותפים ליצירת דפוסי הצריכה ומדורי הפרסום הלכו ותפסו נפח גדול יותר. הגבולות בין מדורי הפרסום לכתבות היטשטשו, כך שרוב הכתבות עסקו בבניית זהות נשית של עקרת-בית טובה, אם ורעיה מסורה – המטפחת את עצמה ואת ביתה תוך עידודה לצרוך מוצרים לבית ולטיפוח הנשיות.

כאשר החלו נשים להיכנס לשוק העבודה, החלו העיתונים לעסוק במתח שבין תפקידי האישה המקובלים כטבעיים לבין עבודתה מחוץ לבית. בעיתונים הובאו סיפוריהן של נשים בשילוב עצות כיצד לתמרן בין התחום הפרטי לתחום הציבורי. במשך תקופה ארוכה עסקו הכתבות בעיתונים אלה בעיקר בנושאים הקשורים בטיפוח החן, טיפול בילדים ותחזוקת הבית, תחומים שבהתאם לתפיסה החברתית אמורים לעניין נשים. תפיסה זו גרסה שנשים זקוקות להדרכה ולהגנה, כך שתכני העיתונות שיועדו לנשים היו קשורים לעצות כיצד להיות נשיות ואימהות טובות יותר. בהתאם לתפיסה זו, היו העיתונים אמורים גם להגן על נשים מ"ידע אסור". מהותם של עיתוני הנשים הייתה סיוע לנשים לבנות את זהותן הנשית בעזרת עצות לבחירת לבוש, לשמירת משקל, לבחירת בן-זוג, לחינוך הילדים וכדומה.

הטענה נגדם הייתה שהם מציגים תפיסה פטרנליסטית סטריאוטיפית משפילה של נשים. היחס לעיתוני נשים היה מזלזל, הם נחשבו לעיתונים לא רציניים ותוארו כעיתונים שמתאימים לקריאה בחדרי המתנה.

בטי פרידן, ממנהיגות התנועה הפמיניסטית האמריקנית בשנות ה-60 של המאה ה-20, טענה בספרה The Feminine Mystique ('המסתורין הנשי') שהדימוי הנשי המרכזי העולה מעיתוני נשים הוא של אישה שכל אושרה הוא ענייני הבית וקראה לייצוג העולה בקנה אחד עם רעיונותיה של התנועה הפמיניסטית.

כתיבת נשים בעיתונות היהודית והעברית

נשים נעדרו כמעט לגמרי מן העיתונות היהודית-עברית עד ראשית המאה ה-20. באותה תקופה נשים משכילות, שידעו עברית והיו בעלות מסוגלות לכתיבה, השתייכו למיעוט ולכן גם כתיבתן יועדה למיעוט המשכיל. רוב הנשים כתבו ביידיש שפנתה לקהל קוראות וקוראים רחב יותר. נשים החלו לכתוב לקראת סוף המאה ה-19 בעיתונות ביידיש. הכותבות בעיתון "קול מבשר" שהופיע באודסה ובפטרבורג בשנים 1862–1871, אופיינו בהיותן בעלות מודעות נשית, ביכולתן לכתוב מנקודת-מבט נשית ובמחאתן נגד קיפוח האישה. למשל: נחמה פוחצ'בסקי וחמדה בן-יהודה. גם בעיתון "יידישעס פאלקס-בלאט" שהחל להופיע ב-1881 בליטא ובאוקראינה שותפו נשים בכתיבה. אחת הכותבות הבולטות בעיתונות עברית היא רחל מורפורגו שכתבה ב"כוכבי יצחק" שהופיע בווינה.

נורית גוברין, שעוסקת בחקר הספרות של הדורות הקודמים, מציינת שהיחס לנשים כותבות היה בדרך-כלל מסתייג ולעיתים עוין. גם עורכים שנתנו דריסת רגל לנשים כותבות היו חצויים בין הרצון להיות מושכים בשל שיתוף הנשים שנחשב לפעולה נועזת לבין הסתייגותם משוויון זכויות לנשים. כך, ניתנה לנשים באמריקה אפשרות לשלוח מאמרים או מכתבים לעיתון "העברי", ברוסיה השתתפו נשים באופן חלקי בכתיבה בשבועון "המליץ" וב"המגיד" שיצא לאור בגרמניה, רוסיה ואוסטריה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 גדל מאוד מספרן של נשים כותבות בעיתונות. מדובר בעיקר בעיתונות ביידיש ברוסיה. הנשים כתבו לרוב על נושאים של חיי היום-יום או הגיבו למאמרים של גברים. כתיבתן בעיתון מסמלת את כניסתן כשותפות משפיעות על החיים הציבוריים. הכתיבה ביידיש אפשרה לנשים לחרוג מהמרחב המסורתי הביתי אל המרחב הציבורי ולקחת חלק בעיצוב החברה שבה חיו.

בדרך כלל היו לנשים, שכתבו בעיתונים באותה תקופה, קשרים עם עורכים או כותבים בעיתונים, דבר שהקל על כניסתן לעיתון. עם זאת, נורית אורחן, שחקרה את כתיבת הנשים בעיתונות ביידיש, מסכימה עם ממצאיה של נורית גוברין באשר לעובדה שברוב העיתונים לא הוקצו מדורים מיוחדים לכתיבת נשים מתוך זלזול או עוינות וזה כנראה גרם למיעוט כתיבתן בעיתונות ביידיש. אורחן מצאה שהיקף כתיבתן של נשים, בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, היה די מצומצם. הן כתבו בעיקר על נושאי חינוך, תרומות וצדקה, בריאות ועוד. נשים הביעו ביקורת דרך דפי העיתון, דבר שלא יכלו לעשות לולא ניתנה להן במה זו.

מתוך המאמרים שכתבו עולה תפיסת-עולמן וזהותן הבורגנית שהייתה חשובה להן יותר מזהותן היהודית. בכתיבתן עסקו נשים רבות באורחות חייה של האישה, למשל, מלכה גולדמן כתבה ב-1903 ב"יודישע פאלקס-צייטונג" על מימושה העצמי של אישה בניהול הבית לשביעות רצונו של הבעל, חלקן כתבו על אופנה ואחרות אף כתבו מאמרים העוסקים בשחרור האישה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, שפגעה באורחות חייהם של יהודי פולין ורוסיה, הם נאלצו להתחיל להתייחס לפוליטיקה הבינלאומית. נשים יהודיות החלו להיות מודעות לפעילותה של התנועה הפמיניסטית ומצאו באידאולוגיה שלה את הדרך שבה ישיגו שוויון חברתי, כלכלי ופוליטי. בשנות ה-20 של המאה ה-20 הוקם בפולין ארגון "יידישע פרויען פעריין" (איגוד הנשים היהודיות) שפרסם מנשרים ועיתונים ביידיש ממקום מושבו בוורשה. העיתונים "פרויען-שטים" (קול אישה) ו"די פרוי" (האישה), נכתבו בעיקר בידי נשים והדגישו את חשיבות השחרור העצמי של האישה. השבועון "די פרוי" טען ש"לאחרונה נטלו על עצמן נשים יהודיות לייסד ארגונים משל עצמן ועל כן הן זקוקות לעיתון משלהן." משימתו העיקרית של העיתון הייתה למלא את החסך שהיה לנשים בקשר עם העולם הגדול, בידע ובעצמאות, ובו בזמן לחזק אותן בקיום הבית היהודי המסורתי. הוא עסק בתביעותיהן הפוליטיות והכלכליות של נשים, בביסוס תפקידן בתרבות, בספרות, באמנות, במוזיקה, בספורט ובאופנה, ובהגנה על זכויותיהן, זאת במקביל לעיסוק בשאלות בדבר אהבה וחיי משפחה, גידול ילדים ובריאות הנובעות מתפיסת חשיבותה של המשפחה היהודית.

עיתונות נשים עברית

ערך מורחב – עיתונות נשים עברית

העיתונות הנשית העברית עברה תמורות ושינויים לאורך השנים מאז שיצא העיתון הראשון – "האשה" (1926). ירחון זה, לדברי העורכת הראשונה שלו, חנה טהון, (1886–1954) שאף ליצירת טיפוס חדש של האישה הארץ-ישראלית אשר רואה את פעילותה בביתה כחלק מהבניין הלאומי-הציבורי. שינויים אלה משקפים את השינויים שחלו בדימוי העצמי של נשים, ביחס החברה אליהן, בציפיות מהן ובקשרים המתקיימים בין נשים. השינויים מביאים לידי ביטוי הבניות חברתיות חדשות לפיהן יש מקום להשמעת קולן של נשים בעלות עוצמה שמהוות דוגמה לכך שגם נשים חזקות יכולות להתעניין בטיפוח ובטיפול בבית ובילדים.

בארץ ישראל החלה עיתונות הנשים כמדורים בעיתונים קיימים, בהם שולבו עצות לנשים, בענייני נימוסים, טיפוח הבית וטיפוח החן. בעיתון "השקפה" של אליעזר בן-יהודה הופיע מדור אופנה ב-1904. החל משנות ה-30 של המאה ה-20 הופיעו מדורי נשים בסגנון אלה שהיו בעיתונות האירופית אך במקביל אליהם, משנות ה-40 החלו להופיע גם מדורים שעסקו בסוגיות של זכויות נשים, רווחתן, שילובן בבניית תפריט (בתקופת הצנע) ובארגוני נשים.

עם היווסדם של ארגוני נשים נוצר הצורך בכתיבה עיתונאית שהיוותה כוח הסברתי של תעמולה, מידע ושיח מתוך מגמה ליצור לכידות ותמיכה של נשים בארגונים אלה וגם על-מנת ליצור קשר עם ארגוני נשים באירופה ובאמריקה.

ב-1934 יצא העיתון "דבר הפועלת" שנחשב לעיתון הפמיניסטי הלוחם הראשון בישראל. בתחילה היה חלק מהעיתון "דבר" ובהמשך הופיע כירחון בעריכת רחל כצנלסון. ליליה בסביץ, חברת מערכת העיתון, טענה שהנשים, הן העירוניות והן בנות המושב או הקיבוץ, שהולכות ונעשות מעורות יותר בעבודה, במשק ובחיי החברה מרגישות שנוצרת דמות חדשה של אישה שחיה את האישי ואת הציבורי בעת ובעונה אחת.

עיתון "עולם האישה", בעריכת ד"ר רחל ליפשיץ, שהופיע בין השנים 1940–1948 דמה לעיתונים שהופיעו באנגליה. הוא פנה בעיקר לנשים ככוח צרכני, והוצאתו נבעה משיקולים כלכליים. מגמתו הייתה הדרכת האישה בתקופת המצוקה (תקופת מלחמת העולם השנייה) ודיווח על פעילויותיהם של ארגוני נשים בארץ . ב-1947 נוסד השבועון "לאשה" שהתמקד בעיקר בדימוי של הנשיות הקלילה והתרחק מייצוגן של נשים בתחומי הכלכלה והפוליטיקה.

לאחר הקמת המדינה ובעיקר בשנות ה-60 גדל היקף המדורים שיועדו לנשים בעיתונות העברית ואף גדל מספר כתבי העת המסחריים לנשים ("לאשה" היה הבולט שבהם). "לאשה" היה היוזם של תחרות מלכת היופי, (1950) אשר יש הטוענים שקיומה משעתק את אידיאל הנשיות כחלק ממטרותיה של עיתונות נשים.

שנות ה-70 של המאה ה-20 הביאו לשינוי בשיח המובא בעיתונות נשים: באותה תקופה עדיין קיימת התייחסות רבה לתפקידי האישה כרעיה וכאם ולנושאים כמו קוסמטיקה, אפייה ובישול אך במקביל החלה העיתונות, שנפתחה למערב, לתת מקום גם לכתבות העוסקות בקריירה של נשים ואף להתייחס לסוגיות של דיכוי נשים, במיוחד דיכוי מיני של נשים בידי גברים, או אפליית נשים על ידי גברים. בסוף שנות ה-70 עם הקמת ארגוני נשים כ"נעמת" ו"הקרן לעזרת האשה" עלה נושא אפליית נשים על סדר היום התקשורתי והפוליטי.

את רוח הפמיניזם הכניס בשנות ה-70 הירחון "את" בעריכת שרה ריפין. העיתון יועד לנשים עצמאיות וחושבות וצומצמו בו מדורי הבישול והאופנה. במקביל, נוצרו שינויים מבניים בתחום המגדר שבאו לידי ביטוי בשינוי שמות המדורים שנועדו, עד אז, לנשים וכללו את המילה "אישה" – לשמות כלליים יותר כמו "סגנון חיים" ו"אדם וביתו". שינוי זה ביטא כיוונים חדשים בגישה החברתית לתפקידי נשים ופתח דלת גם לגברים לקרוא מדורים אלה. תכניו החדשים של העיתון לא תרמו לרווחיותו וריפין נאלצה לפנות את מקומה לעורך שטען שלא ניתן לקיים עיתון רק על בסיס אידאולוגיה, שכן עיתון חייב בראש ובראשונה להצדיק עצמו מבחינה כלכלית.

במאה ה-21 עיתונים הנשים שנחשבים לנפוצים ביותר הם השבועון "לאשה" והירחון "את". עיתונים אלה עברו, מאז הקמתם, כברת דרך ארוכה מבחינת עיצובם, תוכניהם, הכותבים והכותבות בהם.

עורכות העיתונים "לאשה" ו"את" אינן רואות סתירה בכך שהעיתונים עוסקים הרבה בנושאים הקשורים לטיפוח היופי בצד כתבות על נשים עצמאיות ומצליחות. הן רואות את קהל היעד שלהן כ"נשים זקופות, מוצלחות ועסוקות, שיודעות מה הן רוצות". לטענתן, "אשה חזקה יכולה להיות גם פועלת בבית חרושת, גם מורה, גם מנהלת בית חולים וגם אמא שמגדלת את ילדיה. גם נשים חזקות מתעניינות באופנה וביופי. רוב הנשים, ממש כמו רוב הגברים, רוצות להיראות במיטבן."

בישראל קיימת גם עיתונות נשית דתית, לדוגמה: "פנימה". עיתון זה כולל בעיקר כתבות שבהן הכוונה לתפקידי הנשים המסורתיים, עצות ודברי תורה. עורכות המגזינים גאות בעובדה שתכני העיתונים מגוונים, שהם כוללים כתבות שמעניינות גם נשים חילוניות ובעיקר בכך שהכתבות נותנות חיזוק והערכה למקומה של האשה בבית. בעיתון יש מדורים קבועים כמו מדור הורות, מדור רפואה אלטרנטיבית, מדור פוריות, ומדורי חינוך, אסתטיקה, עיצוב פנים, מתכונים, זוגיות, אופנה, בריאות ורוחניות יהודית. עיתוני הנשים החרדיים, מהווים כר פורה לביטוין ולהזנתן של התמורות בחברה החרדית. לצד הקול המרכזי, המסורתי, הדומיננטי, במאמרי המערכת, נשמעים קולות אחרים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בסוגות הטורים האישיים ובכתבות.

קיימים עיתונים נוספים לנשים דתיות כמו "נשים" ו"משפחה" שעיקר תוכניהם נועד לחיזוק תפקידיה של האישה בבית.

הבניות חברתיות בעיתונות נשים

העיתונות הנשית מבטאת שימור או שינוי של הבניות חברתיות - בתכנים ובעיצוב העיתונים קיימים מסרים גלויים ומסרים חבויים. בעיתונות נשים כותבים בעיקר על נשים למען נשים. רוב עורכי העיתונים לנשים רואים את מטרתם כמקור לבידור, לגילוי הצד האנושי והחום שביחסי בני-אדם בחברה. לטענתם, קריאת עיתון נשים דומה לשיחות על נושאים לא חשובים וזה יוצר את התפיסה ביחס למה חשוב ונחשב בחברה. כלומר, הדימוי הנמוך של עיתוני הנשים מגדיר את מה שקשור בהן כפחות מעניין ופחות חשוב.

בעבר אופיינו העיתונים בכך שכל מדוריהם נועדו לנושאים הקשורים לבית, אך עיתונות הנשים שינתה את סגנון כתיבתה, ויותר מכך – כתיבה על התחום הפרטי חדרה גם לעיתונים יומיים. לדברי הרצוג "הגטו הנשי נפרץ – מדורי נשים פרצו אל מבצרם של הגברים".

עם זאת, יש לזכור שעיתוני הנשים מהווים את המרחב שבו מתקיים הפרסום הגדול ביותר לתחרויות יופי, ניתוח האירועים, ראיונות עם המתמודדות וכדומה. תחרויות אלה מזוהות עם מסחור והחפצת גוף האישה ומביאות את מנגנון השיעתוק לשיא. אך - הרצוג מציינת שבתחרויות יופי אין הבדלים בין גבולות אתניים ומעמדיים וזה מהווה "התרסה כנגד העולם הציבורי-פוליטי הנשלט על ידי קריטריונים גבריים שקובעים גבולות בין עדות לבין אומות."

בנוסף, כאשר בוחנים את עיתוני הנשים ואת עיצובם בולטת התופעה שבה לצד כתבות על נשים מצליחות יהיו (באותו עמוד) תמונות של דוגמניות, של מוצרי טיפוח או של מתכונים. עיצוב זה אינו מקרי ומעיד על הצורך לשמר את המבנה החברתי הקיים בו הנשים שייכות למרחב הפרטי וגם אם הן מצליחות להתקדם לתפקידים בכירים בספירה הציבורית, יש להחזירן למרחב הפרטי ולתפקידיהן בבית.

מצד שני, העיתון יכול להוות קרקע לביטויי התנגדות ושינוי של המצב הקיים. למשל: נשים מצליחות בתחום ייצור האופנה ודוגמניות שמשתכרות סכומים גבוהים - זה מוציא אותן אל מחוץ להגדרות הסטריאוטיפיות לפיהן בתחומי עיסוק נשיים מרוויחים פחות. כך, כאשר בחורה יפה ומצליחה מפרסמת מוצר בעיתון, נשים יתעניינו במוצר יותר. כמובן שאם הפרסומת צמודה לכתבה על אישה מצליחנית, המוצר יימכר יותר.

לסיכום – עיתוני הנשים יכולים להיות מרחב משעתק שמנציח את היחס לנשים ואת תפקידיהן בחברה, אך הם יכולים להיות גם מקור להבעת התנגדות ולשינוי המצב.

נועם יורן סיכם את מהותה של עיתונות הנשים:

"אולם היתרון של עיתונות הנשים הוא שלא ניתן להתעלם מן הקיום הממשי שלה במרחב החברתי. היא אף אינה יכולה להציג את עצמה כחלק ממה שתוחם את ה״פרטי״. עיתונות הנשים מחייבת אותנו לשאול כיצד מופיע הטקסט בתוך מקום, וכיצד מופיע המקום בתוך טקסט. היא מחייבת אותנו לתהות על הפעולה המתחילה בטקסט, ושאינה ניתנת לניתוק מן המשמעויות שלו."

לקריאה נוספת

• נורית אורחן, יוצאות מארבע אמות - נשים כותבות בעיתונות ביידיש באימפריה הרוסית. הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2013
• יפה ברלוביץ, אחרית דבר: סיפורת מ"יבשת אבודה". בתוך: יפה ברלוביץ, שאני אדמה ואדם - סיפורי נשים עד קום המדינה, הוצאת הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003, עמ' 319–360.
• חנה הרצוג, ‏"עתונות נשים - מרחב משעתק או מרחב לקריאת תיגר?", קשר 28, סתיו 2000, עמ' 43–52

קישורים חיצוניים

• טליה דיסקין, לא עיתון נשים רגיל: דגם האישה האזרחית בעקבות הירחון הארצישראלי 'האשה' וסוכנותיו 1926 - 1929, ישראל 18-19, 2011, עמ' 65–98.
• נועם יורן, חדר ההמתנה של הזונה: חנוך לוין ועיתונות נשים, תיאוריה וביקורת 10, 1997, עמ' 81–103.
• צפי סער, השינויים שעברו על עיתונות הנשים?, באתר הארץ, 25 בפברואר 2010