עשרה בטבת
עשרה בטבת הוא יום תענית קבוע בתאריך י' בטבת, אחד מארבע תעניות קבועות מדי שנה לזכר חורבן בית המקדש. ביום זה, בשנת 588 לפני הספירה, הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים. המצור הסתיים כעבור שנה ושישה חודשים,[2] בט' בתמוז[3] (או בי"ז בתמוז[4]), כאשר נפרצו חומות ירושלים. תקופת המצור מתוארת במקורות כזמן של סבל אכזרי וחסר תקדים עבור החברה היהודית. מספר שבועות לאחר פריצת החומות וסיום המצור, בט' באב, נחרב בית המקדש הראשון, תמה ממלכת יהודה והחלה גלות בבל.
 | |
| סוג | צום |
|---|---|
| מועד | |
| תאריך | י' בטבת |
  | |
”טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי-חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב, שֶׁהֵם יָזֻבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן, הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת-עַמִּי.”[1]
מאז שנת תש"ט (1949), בעקבות החלטת הרבנות הראשית לישראל, י' בטבת הוא גם יום הקדיש הכללי לזכרם של חללי השואה שיום פטירתם לא נודע.
המצור על ירושלים
עריכההטלת המצור
עריכה
ערך מורחב – צדקיהו - מרידת צדקיהו והטלת המצור על ירושלים
על פי המסופר בתנ"ך, בספר מלכים ובספר ירמיהו, המצור על ירושלים הֵחֵל בעשרה בטבת, בשנה התשיעית של מלכות צדקיהו. על פי הכרונולוגיה המקובלת, היה זה בשנת 588 לפנה"ס. על פי הכרונולוגיה המסורתית, היה זה בחודש ינואר, 424 לפנה"ס, שנת ג'של"ז. בתנ"ך האירוע מתואר כמתרחש "בחודש העשירי בעשור לחודש" מכיוון שבימי המקרא מנו את חודשי השנה החל מחודש ניסן, כך שטבת היה החודש העשירי.
בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הוּא וְכָל חֵילוֹ, עַל יְרוּשָלַיִם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק (מגדל) סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר.... וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ.[5]
בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום חווה הנביא יחזקאל התגלות נבואית שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים. יחזקאל צווה לסמן את התאריך של עשרה בטבת ולמסור לעם משל שבו ירושלים, הקרויה במשל "עיר הדמים", היא סיר ואנשיה הם נתחי בשר. הנבואה מובאת להלן בקיצור:
בֶּן אָדָם, כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם, אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל... שְׁפֹת הַסִּיר, שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ... רַתַּח רְתָחֶיהָ, גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ... אוֹי, עִיר הַדָּמִים, סִיר אֲשֶׁר חֶלְאָתָה בָהּ וְחֶלְאָתָהּ לֹא יָצְאָה מִמֶּנָּה... כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה... לְהַעֲלוֹת חֵמָה, לִנְקֹם נָקָם, נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת... אוֹי, עִיר הַדָּמִים, גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה... יַעַן טִהַרְתִּיךְ וְלֹא טָהַרְתְּ מִטֻּמְאָתֵךְ, לֹא תִטְהֲרִי עוֹד עַד הֲנִיחִי אֶת חֲמָתִי בָּךְ... לֹא אֶפְרַע וְלֹא אָחוּס וְלֹא אֶנָּחֵם, כִּדְרָכַיִךְ וְכַעֲלִילוֹתַיִךְ שְׁפָטוּךְ... בֶּן אָדָם, הִנְנִי לֹקֵחַ מִמְּךָ אֶת מַחְמַד עֵינֶיךָ בְּמַגֵּפָה, וְלֹא תִסְפֹּד וְלֹא תִבְכֶּה וְלוֹא תָבוֹא דִּמְעָתֶךָ. הֵאָנֵק דֹּם מֵתִים, אֵבֶל לֹא תַעֲשֶׂה... הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי, גְּאוֹן עֻזְּכֶם, מַחְמַד עֵינֵיכֶם וּמַחְמַל נַפְשְׁכֶם, וּבְנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ... לֹא תִסְפְּדוּ וְלֹא תִבְכּוּ, וּנְמַקֹּתֶם בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו... וְאַתָּה, בֶן אָדָם, הֲלוֹא בְּיוֹם קַחְתִּי מֵהֶם אֶת מָעוּזָּם, מְשׂוֹשׂ תִּפְאַרְתָּם... וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד...
על פי המסופר בספר ירמיהו, המצור נמשך כשנה וחצי, עד להבקעת החומה שהקיפה את העיר בתאריך ט' בתמוז, אחת עשרה שנה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס).[6] כעבור חודש בדיוק, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.[7]
צום העשירי
עריכהבעקבות חורבן בית המקדש נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה: ”כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.” (זכריה, ח', י"ט)
"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום שבו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום שבו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום שבו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא[8] שתי פרשנויות שונות: לדעת רבי עקיבא הכוונה לעשרה בטבת שבו החל המצור; לדעת רבי שמעון צום העשירי מוזכר אחרון בפסוק מכיוון שהכוונה לציון מאורע מאוחר יותר, שאותו הוא מזהה עם אירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל: ”וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה – בָּעֲשִׂרִי, בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ – לְגָלוּתֵנוּ, בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר: הֻכְּתָה הָעִיר.” (ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק כ"א)
יום הקדיש הכללי
עריכה
בי"ב בכסלו תש"ט (14 בדצמבר 1948) החליטה הרבנות הראשית לישראל שמעתה ואילך יום עשרה בטבת בכל שנה יהיה גם "יום הקדיש הכללי". יום זה נועד לאפשר לקרובי הנספים בשואה שיום פטירתם לא נודע לנהוג במנהגי יום היארצייט של הנפטרים: להדליק נרות נשמה, לומר קדיש וללמוד משניות לעילוי נשמות הנספים. על פי תקנת הרבנות הראשית, אומרים בבתי הכנסת את תפילת אל מלא רחמים לזכר חללי השואה, לאחר קריאת התורה שבתפילת שחרית.[9] בנוסף לכך, קבעו שכל יתום מאב או מאם יאמר ביום זה קדיש יתום לזכר הנספים בשואה שלא נשאר שריד ממשפחתם, ולכן אין מי שיאמר אחריהם קדיש.[10]
החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי.[11] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.[12]
הלכות הצום
עריכהכמו שבעה עשר בתמוז וצום גדליה, שני ימי צום נוספים לזכר החורבן, גם בתענית עשרה בטבת אסורים רק אכילה ושתייה, בניגוד לתשעה באב ויום הכיפורים, שבהם קיימים איסורים נוספים. צום עשרה בטבת נמשך מעלות השחר ועד הערב, אך מכיוון שהוא חל בחורף בחצי הצפוני של כדור הארץ, הוא קצר יחסית.
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה בכ-20.1% מהשנים (בשנים מסוג השא, השג, זחא, זחג). כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים[13] ובראשונים[14] שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, מספיק זמן לאכילה ושתייה בנחת, כדי "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.[15]
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב בשם תשובות הגאונים שבניגוד לכל שאר הצומות שחיובם מדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. טעמו של האבודרהם הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה",[16] כפי שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת.[17] לעומת זאת, הרמב"ם[18] ורש"י[19] כתבו שהתענית נדחית כשאר התעניות. רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".[20]
סדר התפילות
עריכהבדומה לשאר התעניות הקלות, סדר התפילה כולל את תפילת עננו המתווספת בתפילת שמונה עשרה וקטעי סליחות המתאימים לעשרה בטבת. על פי מנהג אשכנז אומרים בסליחות בין היתר את הפיוט "אבותי כי בטחו" המתאר את אירועי היום:
בְּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל.
וְצָר עַל עִיר הַקֹּדֶשׁ וְנִקְרַב רַב הַחֹבֵל.
נֻתַּתִּי הָדֵשׁ וִעֻנֵּיתִי בַכֶּבֶל.
וִהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי.
...
הָאֱלֹהִים הֵבִיא יוֹם רָעָה וּמָצוֹר.
צִוָּה צָרַי סְבִיבִי, עוֹלָלַי לִנְצֹר.
יוֹם הֵרַךְ לְבָבִי וְאֵין כֹּחַ לַעֲצֹר.
וְדִבֶּר אֶל נָבִיא, מְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי.
...
אָמְרוּ לְכוּ נְכַלֵּם, וְנַשְׁבִּיתָה זִכְרָם.
אֵל קַנֹּא וְנוֹקֵם גָּמְלֵם, יִשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם.
כְּמַעֲשֵׂיהֶם שַׁלֵּם, וְיֵבוֹשׁוּ מִשִּׂבְרָם.
כְּאִישׁ חֲלוֹם חוֹלֵם, שְׁלֹשָה סַלֵּי חֹרִי.
רוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות הקלות, מדוחק הזמן. ברוב קהילות האשכנזים הנהיגו בתקופה מאוחרת להוסיף גם את תחינות אבינו מלכנו. לאחר הסליחות קוראים בתורה "ויחל משה" (שמות, ל"ב, י"א), בה מסופר על י"ג מידות הרחמים.
בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את קריאת "ויחל משה" וי"ג מידות. לאחר קריאת התורה במנחה, נהגו בני אשכנז לקרוא את הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו, נ"ה, ו') העוסקת בקריאת ה' אל העם לחזור אליו, "בהיותו קרוב". ברוב הקהילות של עדות המזרח לא נהגו להפטיר,[21] אך בחלק מקהילות צפון אפריקה נהגו להפטיר את הפטרת "שובה ישראל" (הושע, י"ד, ב').[22]
כאשר עשרה בטבת חל ביום שישי, ערב שבת, נדרשים שינויים בתפילת מנחה. המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל לא אומרים תחנון.[20] מכיוון שכך, גם לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלוות בהרבה קהילות אל התחנון בימי צום.[23]
אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת
עריכהבדברי חז"ל במגילת תענית מוזכרות תעניות נוספות על אירועים שהתרחשו בסמוך לעשרה בטבת. עקב סמיכות האירועים זה לזה, הוחלט שלא להתענות בכל שלושת הימים ולכלול את ציון כל המאורעות בתענית עשרה בטבת. מאורעות אלה נזכרים גם בחלק מהסליחות שנכתבו לעשרה בטבת.
- ”בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים”,[24] וגם: ”מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה.”.[25] אף על פי שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכול היה לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה, להפוך אותה לחכמה כלל אנושית ובכך לפגוע בקדושתה האלוהית שהיא החכמה והלשון המיוחדת רק לישראל.
- ”לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו” (שולחן ערוך)[26]. נאמרו השערות שונות בדבר, ואחת הנפוצות שבהן היא מותו של עזרא הסופר. עזרא היה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח בתקופת בניין בית המקדש השני.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- מתיה קם, עשרה בטבת, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- עשרה בטבת באתר כיפה
- מידע על עשרה בטבת בקטלוג הספרייה הלאומית
- עשרה בטבת, באתר ישיבה
- הרב אליעזר מלמד, הלכות עשרה בטבת באתר פניני הלכה
- עשרה בטבת, באתר הידברות
- מאמרים בנושא יום הקדיש הכללי, באתר ישיבה
- הערך "עשרה בטבת", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- הערך "צום עשרה בטבת", באתר ויקישיבה
- מאמרים על עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי באתר מרכז ישיבות בני עקיבא
רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- שמואל כ"ץ, יום השואה הראשון, מקור ראשון, מוסף "שבת", 5 בינואר 2012, גיליון 752
- שיעורים על עשרה בטבת באתר מכון מאיר
- חומרים חינוכיים לעשרה בטבת, באתר יד ושם
- הקשר בין חורבן המקדש ליום הקדיש הכללי באתר יד ושם
- יחזקאל כ"ד במיזם 929 - תנ"ך ביחד
יום הקדיש הכללי בהר ציון, 1952, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- מידע על עשרה בטבת בקטלוג הספרייה הלאומית
- חיפוש עשרה בטבת בעיתונות יהודית היסטורית
- נטעאל בנדל, פסק הלכה: בשל הכחשת השואה - גם הדור השלישי יאמר קדיש, אתר כיפה
עשרה בטבת, דף שער בספרייה הלאומית- מאמרים בנושא עשרה בטבת, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
עריכה- ^ מגילת איכה, פרק ד'
- ^ לפי פרשנות סדר עולם, שנות צדקיהו נמנות מתשרי ולא מניסן, ואם כן, המצור נמשך שנתיים וחצי.
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'; תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה'.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ד'
- ^ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ב'
- ^ משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ הודעת הרב שלמה עמאר, באתר משרד הדתות (שבור)
- ^ הרב שלמה שפר, עשרה בטבת - יום הקדיש הכללי, בר אילן - דף שבועי פרשת ויגש, תשע"ז
- ^ שלמה ברין, כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה, בעלון "דף קשר", באתר ישיבת הר עציון
- ^ רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"א, עמוד א'
- ^ ראו שו"ת יחווה דעת, חלק א, סימן פ
- ^ הגהת הרמ"א על השולחן ערוך, אורח חיים, סימן רמ"ט, סעיף ד'; עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ו, אורח חיים סימן לא
- ^ ספר יחזקאל, פרק כ"ד, פסוק ב'
- ^ אבודרהם, סדר תפילת התעניות
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה ה'.
- ^ במסכת תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה', עמוד א'
- ^ 1 2 רבי יוסף קארו, בית יוסף, אורח חיים, סימן תק"נ.
- ^ > סעיף כ"ג
- ^ הרב חננאל זייני, צום גדליה: תזכורת להלכות התענית, באתר "סרוגים", 8 בספטמבר 2013
- ^ ערוך השולחן, אורח חיים, סימן תקנ, סעיף ב
- ^ מגילת תענית- ימי הצומות
- ^ מסכת סופרים פרק א' הלכה ז'.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, סעיף ב'
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.