פרעות "הפ-הפ"
פרעות "הֶפּ-הֶפּ" (Hep-Hep) הן כינוי לפרעות שנערכו ביהודי גרמניה בשנת 1819. הפרעות החלו ב-2 באוגוסט 1819 בעיר וירצבורג והתפשטו משם לכל שטח הקונפדרציה הגרמנית. הפרעות נמשכו עד חודש אוקטובר של אותה שנה. בפרעות נפגעו ונבזזו בתים פרטיים, בתי עסק ומוסדות דת ותרבות יהודיים. לפי חלק מהמקורות, היו גם אבדות בנפש אך מספר הקרבנות לא ידוע. בחלק ממדינות גרמניה נשלחו כוחות צבא לדכא את הפרעות.
מקור השם
עריכההמושג "פרעות הפ-הפ" הופיע לראשונה בעיתון בריטי כבר באוגוסט 1819. השם נובע מקריאות הקרב של הפורעים "הפ-הפ" ויש שהוסיפו "יוּדֶה פֶרֶק" (Jude verreck, בגרמנית בתרגום חופשי: "מוות ליהודים", כאשר הפועַל הגרמני מתייחס לבעלי חיים בלבד).[1] קיימות השערות שונות למקור המושג "הפ-הפ":
- "הפ-הפ" היא מילת זירוז לחיות בית.[2] זו קריאה שהשמיעו רועי צאן בגרמניה כדי לכנס את עדריהם. ייתכן שבכפרי פרנקוניה היא כבר שימשה קודם לכן כדי ללעוג ליהודים,[2] וייתכן שגם הפורעים השתמשו בה כדי לשים ללעג את היהודים. עם זאת, לדברי יעקב כ"ץ, העובדה שהמדווחים על המאורעות הרגישו צורך להסביר את משמעותה של הסיסמה, מצביעה על כך שהיא לא הייתה ידועה עד אז בקרב הציבור הרחב.[2]
- "הפ" הוא סירוס המילה "Hebrae" ("עברי").[3]
- "הפ" (Hep) הם ראשי התיבות של ההיגד בלטינית Hierosolyma est perdita – "ירושלים אבודה".[1] ראשי התיבות הללו הופיעו לאחר הפרעות, ככל הנראה הופיעו לראשונה בכתבה ב-13 באוגוסט 1819 (ב-Oppositionsblatt, פרנקפורט).[2] כבר באוגוסט 1819 יוחסה הקריאה לחיילים הרומיים בזמן המצור על ירושלים בשנת 70 לספירה, או לפורעים בחבל הריין במהלך מסעות הצלב. השימוש בלטינית מרמז על כך שמקור הקריאה באנשים משכילים. בכמה מן הערים השתתפו בפרעות בורגנים, סטודנטים ואפילו מרצים. קריאת הפורעים "הפ-הפ" הייתה זהה כמעט בכל מקום.[4] ייתכן שקראו אותה החיילים הצלבנים בעת כיבוש ירושלים.
הרקע לפרעות
עריכההפרעות נערכו בתקופת מתח פוליטי וחברתי שלאחר סיום המלחמות הנפוליאוניות ב-1815 והתחלת הרסטורציה האירופית של מטרניך. בשנת 1819, בתקנות קרלסבאד, הביא מטרניך לפיטורי פרופסורים ליברליים מהאוניברסיטאות הגרמניות ולהגברת הצנזורה על התקשורת. במקביל, בארצות הגרמניות החלו הצעדים הראשוניים של מתן זכויות אזרח ליהודים. בחלק מ-36 המדינות והערים החופשיות הגרמניות, ניתנו זכויות ליהודים ובשאר, הזכויות הוצגו אך נשארו על הנייר בלבד. עם כל זאת, עדיין ברוב השטחים הגרמניים נאסר על היהודים להחזיק משרות בשירות הציבורי, בצבא, בהוראה ובאוניברסיטאות. בהשפעת עידן הנאורות, המהפכה הצרפתית והצהרת זכויות האדם והאזרח היהודים החלו לדרוש את מימוש קבלת הזכויות (למשל, בקונגרס וינה ב-1815). עקב דרישות אלו, התקשורת האנטישמית החלה להציג את היהודים כשואפים להשתלט על הכלכלה וההון הגרמני.
בקרב הסטודנטים הגרמניים החל להתבלט ארגון סטודנטים חדש – "בורשנשפטן" (Burschenschaften) אשר חרת על דגלו רעיונות לאומניים ורומנטיים כמו חזרה לחיי אדמה ולמסורות ומיתוסים גרמניים עתיקים, מלחמה נגד הרציונליזם והתרכזות בחיי התבוננות רוחנית ורגשית. באווירה זאת, היהודים נתפסו כזרים ל"פולק" (Volk, עם) הגרמני ולמנטליות הגרמנית וכנטע זר מסוכן ובוגדני.
שנת 1816 התאפיינה בבצורת וברעב בחלק ממדינות גרמניה. שילוב גורמים אלו – תחושת ההשפלה מימי כיבושי נפוליאון, המתח הפוליטי שלאחר נפוליאון, ההתנגדות למתן זכויות ליהודים, התפתחות הלאומנות והרומנטיציזם הגרמני והמצב הכלכלי הקשה, הביא לאווירה אשר איפשרה את פרעות ההפ-הפ.
הפרעות
עריכההמהומות החלו ב-2 באוגוסט 1819 בעיר וירצבורג שבחבל פרנקוניה אשר במדינת בוואריה.
המהומות החלו באוניברסיטה המקומית. פרופסור ישיש, שקרא זמן קצר לפני כן להעניק שוויון זכויות ליהודים, הותקף על ידי המון של סטודנטים זועמים ונמלט על נפשו. אל הסטודנטים הצטרפו בעלי עסקים קטנים, בעלי מלאכה ופועלים מובטלים. ההמון פרץ לחנויות ולבתים של יהודים, ובמשך יומיים או שלושה הרס, בזז והכה יהודים. הצבא התערב ודיכא את הפרעות, אולם יהודי העיר נמלטו מהעיר והשתכנו מספר ימים בכפרי הסביבה או באוהלים.[1] לדברי ההיסטוריון צבי גרץ יהודים אף נרצחו.
המהומות התפשטו לערים ומדינות נוספות בגרמניה. במברג וערים נוספות בחבל פרנקוניה ובמדינת בוואריה היו הבאות בתור. בפרנקוניה גורשו היהודים בכח מבתיהם. לאחריהן הגיעו המהומות למרכז ודרום-מערב גרמניה: ביירוית, דרמשטאדט, קרלסרוהה, מנהיים, פרנקפורט, קובלנץ, קלן וערים נוספות לאורך הריין, וכן צפונה עד ברמן, המבורג וליבק.[1] פרנקפורט הייתה מקום מושבו של הברון רוטשילד (אנשיל מאיר רוטשילד), אשר בבנק שלו נשמרו כספי מועצת הקונפדרציה הגרמנית. האירועים בפרנקפורט הביאו יהודים רבים ובהם משפחת רוטשילד לעזוב את העיר. השלטונות מיהרו להביא גדודי צבא לדכא את המהומות. בהיידלברג נזעקו דווקא הסטודנטים ובראשם שני פרופסורים להגן על היהודים.
מהמבורג נמלטו יהודים אל מעבר לגבול לדנמרק.[1] אלא שגם לקופנהגן בירתה הגיעו הפרעות. גם בחבלים מסוימים של פולין פרצו פרעות באותה עת. בקרלסרוהה נשמעה במשך יומיים הקריאה: "הפ! הפ! הרס ומוות לכל יהודי! אם לא תברחו, זה יהיה סופכם!". ביום השלישי הוכנס חיל הרגלים לעיר ותותחים הוצבו ברחובותיה.[5] הארכידוכס של באדן הפגין סולידריות עם היהודים, כאשר עזב את טירתו והשתכן בביתו של יהודי מקומי חשוב.[6]
התגובות של היהודים היו מאופקות, בין אם מתוך בהלה או משום שסמכו על שלטון החוק. בכתב העת היהודי "שולמית" אין לפרעות זכר.[6]
השפעת הפרעות על יהדות גרמניה
עריכהבקרב היהודים היו תגובות לשני כיוונים:
- התבוללות מוחלטת בקרב הגרמנים ואף המרת דת. הדוגלים בקו זה רצו לראות ביהודי גרמניה גרמנים לכל דבר, בעלי תרבות ומנטליות גרמנית.
- פיתוח חברה יהודית עם תרבות יהודית חילונית, חברה מודרנית החיה כשווה לצד החברה הגרמנית אך אינה מתבוללת בה.
שניים מבכירי אנשי הרוח של גרמניה באותה העת, הסופרים ממוצא יהודי לודוויג ברנה והיינריך היינה, היו בין אלו שיחד עם יום-טוב ליפמן צונץ וחבריו הקימו את האגודה לתרבות ולמדע של היהודים (Verrein fur Kultur und Weissenschaft der Juden), שמטרתה הייתה פיתוח תרבותי ומדעי חילוני בקרב היהודים.
לקריאה נוספת
עריכה- מיכאל מאיר (עורך), מיכאל ברנר עורך משנה), תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, כרך ב, פרק ראשון (כתבה: שטפי ירש-ונצל), 6. פרעות ה'הפ־הפ', עמ' 42–44.
- יעקב כ"ץ, "פרעות הפ-הפ של שנת 1819 בגרמניה על רקען ההיסטורי", ציון לח (תשל"ג), עמ' 62–115.
- אוריאל טל, תאולוגיה פוליטית והרייך השלישי, ספרית פועלים, 1989.
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ 1 2 3 4 5 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, פרק 4, עמ' 105.
- ^ 1 2 3 4 יעקב כ"ץ, "פרעות הפ-הפ של שנת 1819 בגרמניה על רקען ההיסטורי", ציון לח (תשל"ג), עמ' 103.
- ^ עמוס אילון, הרצל, עמ' 105, הערה.
- ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 106–107; הרצל, עמ' 105, הערה.
- ^ עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 108–109.
- ^ 1 2 עמוס אילון, רקוויאם גרמני, עמ' 110.