הלכות עירובין
הלכות עירובין הם ההלכות העוסקות בנושא מלאכת הוצאה מרשות לרשות בשבת, שמשמעה האיסור להוציא חפצים ומשא בין רשויות השבת. כמו כן כוללות הלכות אלו את הלכות עירובי חצרות ותחום שבת. הלכות אלו מרוכזות במשנה ובגמרא במסכת עירובין ובמסכת שבת, ובספרות ההלכה: בטור ובשולחן ערוך בחלקו הרביעי של אורח חיים, בין הסימנים שמ"ה-תט"ז, וברמב"ם בספר זמנים, והם נחשבות להלכות מורכבות ומסובכות. בהלכות אלו ישנם חלקים רבים שהם איסורי דרבנן, שנוספו על ידי חז"ל לאיסורי התורה.
להלכות אלו משמעות רבה לגבי היכולת להתנייד בשבת ממקום למקום, שכן ללא תיקון עירוב, אסור להוציא חפצים כגון סידור או עגלת ילדים ממקום למקום. כיום דואגות רבנויות מקומיות לסידור עירוב, המאפשר את הוצאת החפצים בשבת ממקום למקום, והלכות אלו אינם משמעותיות כמעט לציבור הרחב בישראל. אולם במקומות שאין בהם עירוב, כגון במקומות מסוימים בחוץ לארץ, ישנה משמעות רבה להלכות אלו.
הלכות עירובין מהתורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדין התורה, אסור להוציא ולהכניס חפצים מרשות היחיד לרשות הרבים בשבת, מכיוון שזו מלאכת הוצאה מרשות לרשות שהיא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת. כמו כן אסור להוליך חפץ יותר מד' אמות (כ-2 מטרים) ברשות הרבים. (שתי פעולות אלו מכונות בספרות ההלכתית בכינוי 'טלטול') מדין התורה, שאר המקומות שאינם רשות היחיד ואינם רשות הרבים נחשבים למקום פטור, ומותר להוציא ולהכניס אליהם חפצים, בין מרשות היחיד ובין מרשות הרבים.
הלכות עירובין מדרבנן
[עריכת קוד מקור | עריכה]מלאכה זו של הוצאה היא המלאכה היחידה ממלאכות שבת שאין בה יצירה של דבר חדש, אלא רק שינוי מקומו של חפץ (לכן מלאכה זו מכונה "מלאכה גרועה")[1]. מכיוון שכך, קשה יותר להיזהר במלאכה זאת מאשר ממלאכות אחרות. חכמים אסרו אופנים רבים במלאכת הוצאה המותרים מהתורה, על מנת להרחיק את האדם מאיסור תורה: יצרו רשות חדשה בשם 'כרמלית', החמירו בהגדרות הדרושות על מנת להגדיר מקום כרשות היחיד וכמקום פטור, ואסרו על טלטול החפצים בין רשויות היחיד בבעלות נפרדת.
רשות הכרמלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – כרמלית (שבת)
חכמים יצרו רשות חדשה לשבת שנקראת כרמלית, שהיא מקומות פתוחים שאינם משמשים להילוך הרבים, כגון שדות, שמדין התורה נחשבו למקום פטור, ואסרו על הוצאת והכנסת חפצים אליהם מרשות היחיד ומרשות הרבים. כן אסרו על טלטול חפצים ד' אמות בתוכם, בדומה לדין הנוהג ברשות הרבים. סיבת גזירת איסור הכרמלית, הוא כדי למנוע בלבול בין רשות הרבים לבין מקום פטור, שהוא הגדרתם מהתורה של השטחים הנחשבים מדרבנן לכרמלית.[2] לאחר גזירת איסור הכרמלית הצטמצמה מאוד ההגדרה של מקום פטור, המוגדרת מדרבנן רק במקום שאין בשטחו ד' על ד' טפחים (כ-1,024 סמ"ר), או מעל גובה עשרה טפחים ברשות הרבים ובכרמלית שנחשב גם כן למקום פטור.
בדומה לכך מקום הגדול יותר מבית סאתיים [כ-2400 מ"ר], אף שהוא רשות היחיד מן התורה, נתנו לו חכמים במקרים מסוימים כל דיני כרמלית.
הוצאה מרשות לרשות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הוצאה מרשות לרשות
חכמים גם אסרו אופנים שונים של הוצאה בין רשות היחיד לרשות הרבים שהיו מותרים מהתורה. כך למשל מהתורה מלאכת הוצאה מרשות לרשות מתקיימת רק אם מתבצעת עקירה מרשות אחת והנחה ברשות אחרת. אולם מדרבנן, ישנו איסור אף בחצי מלאכה, כגון אדם אחד שעוקר חפץ מרשות אחת, ואדם אחר מניח את החפץ ברשות אחרת. בדין זה עוסקת המשנה הראשונה של מסכת שבת.[3] כן נאסרו אופנים אחרים של הוצאה, כגון טלטול חפץ ברשות אחת כאשר האדם עומד ברשות אחרת, וטלטול חפץ שחלקו נמצא ברשות שבה האדם נמצא, וחלקו ברשות אחרת (כגון מגילת קלף שהתגלגלה לרשות אחרת, אסור להחזירה לרשות ממנה התגלגלה).
רשות היחיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – רשות היחיד
חכמים החמירו בתנאים הנדרשים להגדרת מקום כרשות היחיד. בעוד מהתורה די במחיצות מינימליות על מנת להגדיר מקום כרשות היחיד (כצורת 'פסי ביראות'), מדרבנן יש צורך במחיצות משמעותיות יותר. כך למשל חכמים החמירו את תנאי המחיצות הדרושות כדי שמקום המוקף בהם יחשב כרשות היחיד, ואסרו שיהיו במחיצות פרצות רחבות מי' אמות, (כ-5 מטרים) או ריבוי פרצות קטנות הגורמות לכך שהשטח הפרוץ יהיה גדול מהשטח הסגור ('פרוץ מרובה על העומד').
תיקון חצרות ומבואות
[עריכת קוד מקור | עריכה]לדעת רוב הראשונים, מדין התורה די בכך שמקום יהיה מוקף משלושה כיוונים על מנת להיחשב כרשות היחיד, אף שמצידו הרביעי הוא פרוץ. אולם חכמים אסרו חצרות ומבואות הפרוצים בצידם הרביעי לרשות הרבים או לכרמלית בטלטול, וגזרו עליהם את איסורי ההוצאה כפי רשות הכרמלית, עד שיתוקנו באמצעות פסי חצר, לחי, קורה או צורת הפתח, תיקון הנקרא "תיקון חצרות ומבואות". סיבת איסור זה הוא ליצור הבחנה בין רשות היחיד המשותפת לדיירים רבים, כגון חצר משותפת ומבוי, לבין רשות הרבים, המשותפת אף היא לרבים.
עירוב חצרות ושיתוף מבואות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדין התורה ניתן לטלטל חפצים בין רשויות יחיד שונות בבעלות אנשים שונים ללא הגבלה. אולם מדרבנן, נאסרה הוצאת חפצים בין רשויות יחיד פרטיות או משותפות בבעלות שונה, ללא תיקון עירוב חצרות שמשמעו שיתוף של כל הרשויות הפרטיות בין כל הדיירים. סיבת איסור זה הוא כדי להבדיל בין הוצאה לרשות היחיד משותפת, לבין הוצאה לרשות הרבים. בצורה דומה, תוקן שיתוף מבואות על מנת להתיר את הטלטול בין חצרות משותפות שונות הפתוחות למבוי אחד.
היתרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם כמה מקרים בודדים הנוגעים לשאיבת מים בשבת, שבהם הותירו חכמים על כנו את דין התורה המקורי, ולא אסרו את שאיבת המים, אף שאסרו דברים דומים אחרים. כך למשל חכמים התירו לעולי רגלים להשתמש במחיצות הנקראות "פסי ביראות", וכן התירו שאיבת מים מרשות הכרמלית לרשות היחיד באמצעות תיקון מחיצה מינימלית (ראו בהרחבה: היתר שאיבת מים בשבת).
תחום שבת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – תחום שבת
חכמים אסרו ללכת למרחק של יותר מ־2,000 אמות (כ־1 ק"מ) מגבול תחום היישוב שבו יושב האדם בשבת. התחום שבו מותר לאדם להלך נקרא תחום שבת וישנו איסור דרבנן לצאת חוץ ממנו בשבת (ישנה דעת מיעוט שהליכה למרחק של יותר מ־12 ק"מ היא אף איסור תורה). חכמים הקלו במקרה הצורך להציב עירוב תחומין, המסוגל להכפיל את מרחק ההליכה המותר בכיוון אחד עד למרחק של כ־4,000 אמות (כ־2 ק"מ).
כללים בהלכות עירובין
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלכה כדברי המיקל בעירוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנו כלל בהלכות עירובין, לפיו כאשר יש מחלוקת בין חכמים בנושא הלכות עירובין - פוסקים הלכה לפי הדעה המקילה. מקור כלל זה הוא בגמרא[4], וכך נפסק גם ברמ"א[5].
האחרונים נחלקו האם כלל זה תקף רק לגבי מחלוקות תנאים או אמוראים ולא כלפי מחלוקות בין הראשונים, או שהכלל תקף גם למחלוקות ראשונים.[6]
שבת הואיל והותרה הותרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהלכות עירובין ישנו הכלל "שבת הואיל והותרה הותרה", לפיו המצב הקובע הוא זמן כניסת שבת, אף אם חל שינוי לאחר מכן. כלל זה נאמר כלפי שינויים קלים במחיצות ושינויים שלא במחיצות, אולם לא כלפי שינויים ניכרים במחיצות, כגון חוט עירוב שנקרע.
מידת האמה בהלכות עירובין
[עריכת קוד מקור | עריכה]מידת האמה ההלכתית אינה מוגדרת בצורה מדויקת, וישנם הבדלים במידתה בין תחומים הלכתיים שונים, שכן אמה מורכבת מ-6 טפחים, אך ניתן למדוד את הטפחים כשהם דחוסים או מרווחים ביניהם, כך שיש הפרש של חצי אצבע לכל אמה. בהלכות עירובין, לגבי ד' אמות שיש לכל אדם ברשות הרבים ובהם מותר לו לטלטל - מודדים את האמות מרווחות, ואילו לגבי מידות מבוי - מודדים את האמות מצומצמות.[7]
כיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]עיקר השימוש בפועל בהלכות עירובין כיום הוא בהקמת העירוב, שהוא כינויה של הקפת העיר במחיצות, בעיקר מחיצות מסוג 'צורת הפתח', ומשמעותם היא הפיכת שטח עירוני גדול לרשות היחיד אחת, בה מותר לטלטל חפצים בשבת ללא הגבלה. סביב העירוב התפתחו מחלוקות ופולמוסים במקומות שונים, בעיקר סביב השאלה האם יש בימינו רשות הרבים, שכן לא ניתן להקיף בעירוב שטח שנחשב לרשות הרבים, [אלא אם כן יש בקצה רשות הרבים דלת שנסגרת בלילה].
בבחינות לרבנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחד ממבחני הרבנות הראשית הוא על מספר סימנים בהלכות עירובין. בעבר המבחן היה מיועד לרבני ערים בלבד, אך לפי המתכונת הנוכחית ניתן לגשת למבחן על מנת לקבל הסמכה גם של רב שכונה או מושב.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עירוב (הלכה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תוספות, על תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ב', עמוד א', דיבור המתחיל 'פשט'
- ^ ערוך השולחן, אורח חיים, שמ"ו, סעיף ז'
- ^ משנה, מסכת שבת, פרק א', משנה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף מ"ו, עמוד א'
- ^ אורח חיים, סימן שס"ו, סעיף י'
- ^ חזון איש (או"ח סימן קיב ס"ק י) כתב שכלל זה הוא מכללי הש"ס, ונאמר כלפי מחלוקת תנאים, ואולי גם כלפי מחלוקת אמוראים, אך לגבי מחלוקת הפוסקים שאחרי הגמרא הוא לא נאמר. אולם ברכי יוסף (או"ח סימן שנח ד"ה עוד ק"ק) כתב שהכלל נאמר גם במחלוקת הפוסקים, וכך גם משמעות הרמ"א שהובא למעלה.
- ^ ערוך השולחן אורח חיים שסג סעיף לד
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.