משפט (בלשנות)
 |
||
| יש לשכתב ערך זה. ייתכן שהערך מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים. | |
משפט הוא מבע שפתי המורכב ממילה אחת או יותר.
המבנה והמשמעות של המשפט קשורים זה בזה ויוצרים יחדיו את היחסים התחביריים שלו.[1] הסמנטיקה עוסקת בין היתר במשמעויות של המשפט וחלקיו השונים.
בכתב נהוג להפריד בין משפטים שונים בטקסט בעזרת סימני פיסוק מתאימים. לדוגמה: נקודה, סימן שאלה או סימן קריאה.[1] בדיבור ניתן לעיתים להבחין בגבולות המשפטים בעזרת ההנגנה שלהם, אם כי הבחנה זו נוטה להיות מטושטשת יותר.[1]
הפסוקית היא אחת מיחידות המשפט. יכולות להיות מספר פסוקיות בתוך משפט בודד.[1]
בשפה העברית על מנת להחשיב רצף של מילים כמשפט נדרש ברצף זה פועל, ובמקרים מסוימים ניתן במקום פועל להכניס תואר או שם עצם אך אלו פחות מצויים.
דוגמה: "כיס שולחן מעל חלון" לא נחשב כמשפט מכיוון שאין בו פועל.
דוגמה: "הנערה יפה" נחשב כמשפט מכיוון שהתואר מחליף מקומו של פועל.
סוגי משפטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימים מספר סוגים של משפטים, אשר ניתן לסווג אותם בדרכים שונות.
משפטים פעליים ושמניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת הדרכים להבחין בין משפטים היא לבדוק האם אחת מהמילים המרכיבות את המשפט היא פועל[1]:
- משפט פועלי - משפט המכיל פועל אשר מתפקד כנשוא ומצביע על הזמן של המשפט. רוב המשפטים בשפה העברית הם פועליים.
- משפט שמני (משפט לא פועלי) - משפט שאינו מכיל פועל.
חלוקה לפי מאפייני הפסוקיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמות הפסוקיות במשפט ואופן התקשרותן זו לזו יוצרים סוגים שונים של משפטים[1]:
- משפט פשוט - בנוי ממשפט יסודי בעל נשוא אחד בלבד. כלומר, משפט המורכב מפסוקית אחת בלבד.
- משפט כולל - משפט פשוט ביסודו, אשר יש בו חלקים כוללים.
- משפט מאוחה (משפט מחובר) - בנוי משני איברים או יותר. האיברים יכולים להתחבר בעזרת מילות קישור או בלעדיהן.
- משפט מורכב - בנוי ממשפט יסודי ומפסוקית משועבדת אחת לפחות. הפסוקיות המשועבדות של המשפט המורכב פותחות במילות שעבוד.
הגדרות שונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדקדוק המסורתי נוהג לעיתים להגדיר משפט כ"רצף מילים (מילה אחת אינה נחשבת כמשפט) המייצג מחשבה שלמה", או הגדרות דומות אחרות. אלא שהגדרה שכזו היא כמעט חסרת ערך: מהי "מחשבה שלמה"? והאם באמת מחשבה שלמה היא בהכרח משפט? ניסיון להגדיר באופן מדויק וברור מהו משפט מתברר כמשימה קשה ביותר.
גם הגדרות בנוסח "משפט הוא צירוף של נושא ונשוא" הן חסרות ערך, כי כדי להגדיר מהו נושא חייבים להגדיר תחילה מהו משפט (נושא הוא בהכרח נושא של משפט, ולא ניתן להגדיר נושא בלי להניח מראש שיודעים מהו משפט). לכן, זוהי הגדרה מעגלית.
הדקדוק הגנרטיבי ניגש לשאלה זו בצורה שונה. ראשית, משפט הוא מבנה תחבירי, והגדרת משפט אינה מתבססת על המשמעות או על מטרת השימוש. שנית, משפט הוא לא יותר מאשר סוג ספציפי של צירוף תחבירי. כשם שצירוף שמני או צירוף פועלי ניתנים להגדרה באופן מבני לחלוטין (למשל, צירוף של מיידע ושם עצם הוא צירוף שמני), ניתן להגדיר גם משפט באופן מבני. למשל, צירוף שמני שאחריו צירוף פועלי המתאים לו במין ומספר יהיה משפט.
מובן שזו רק דוגמה לסוג אחד, פשוט במיוחד, של משפט; ויש צורך לוודא שמתקיימים כל התנאים המבניים האחרים כדי שניתן יהיה לקבוע שמדובר במשפט תקין. למעשה, לא תהיה זו הגזמה להגיד שהתחביר הגנרטיבי כולו מהווה מסגרת תאורטית שלמה שבאה לענות על השאלה "מהו משפט", ותשובה מלאה לשאלה זו אפשרית רק על סמך הבנה מעמיקה של כל פרטי התאוריה.
העובדה שמשפט משמש לעיתים קרובות להבעת רעיונות היא עובדה פרגמטית: המבנה התחבירי שנקרא "משפט" מקבל משמעות באופן שיטתי, לפי חוקי הסמנטיקה הקומפוזיציונלית; וכללי השימוש בשפה קובעים לאיזה סוג של הקשר מתאים כל סוג של משמעות. בפרגמטיקה מבחינים בין משפט, שהוא קבוע ונושא משמעות קבועה לבין מבע, הנמצא רק בהקשר של מקום וזמן.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יפעת שרעבי, סודות התחביר, 2004.
