NGC 2366
 | |
| תמונה של NGC 2366 שצולמה על ידי טלסקופ החלל גלקס | |
| נתוני תצפית | |
|---|---|
| קבוצת כוכבים | ג'ירף |
| מגלה | ויליאם הרשל |
| תאריך גילוי | 3 בדצמבר 1788 |
| סוג | גלקסיה לא-סדורה |
| בהירות נראית | 10.85[1] |
| סיווג מורפולוגי | IB(s)m[2] |
| עלייה ישרה | 07ʰ 28ᵐ 51.85ˢ |
| נטייה | 31.1″ 12′ 69°+ |
| מאפיינים פיזיים | |
| בהירות מוחלטת | 16.7- |
| מרחק[2] |
10,400,000 שנות אור 3,188,619.08 פארסק |
| קוטר | 24,580[2] שנות אור |
| מסה | 2.4×1010[3] ☉M |
| הסחה לאדום |
80[2] ק"מ/שנייה 0.000267 |
NGC 2366 היא גלקסיה לא-סדורה הנמצאת במרחק של 10,400,000 שנות אור ממערכת השמש בקבוצת הכוכבים ג'ירף.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לגלקסיה בהירות נראית מדרגה 10.85 והיא התגלתה על ידי ויליאם הרשל ב-3 בדצמבר 1788 והוכנסה על ידיו לקטלוג של ערפיליות שפרסם בשנת 1802 תחת הציון III.748 ותוארה כ"חלשה מאוד, קטנה מאוד ועם ענף חלש מאוד בכיוון צפון-מזרח".[4] בנו, ג'ון הרשל, כלל אותה בקטלוג הכללי של ערפיליות וצבירי כוכבים תחת הציון GC 1515 ובשנת 1888 ג'ון דרייר הכניס אותה לקטלוג הכללי החדש תחת הציון NGC 2403, כשהיא מתוארת כחלשה מאוד, גדולה למדי, מרכזה בהיר בהרבה משוליה, מכילה כוכב חלש מאוד ועם זנבות מתעקלים".[5]
תצפית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגלקסיה נמצאת בקצה המזרחי של קבוצת הכוכבים ג'ירף, סמוך לגבול עם קבוצת הכוכבים הדובה הגדולה באזור ללא כוכבים בהירים ושייכת לתת-קבוצת NGC 2403 שככל הנראה מהווה חלק מקבוצת M81. NGC 2403 שנמצאת במרכז התת-קבוצה והיא גם הגלקסיה הבהירה ביותר שבה, נמצאת כ-3.7 מעלות מדרום-דרום-מזרח ל-NGC 2366. במרחק זוויתי של כ-4.5 ממזרח-צפון-מזרח לה נמצאת הולמברג II שגם היא שייכת לקבוצת M81.
מאפיינים
[עריכת קוד מקור | עריכה]גודלה הזוויתי של הגלקסיה הוא כ-8 דקות קשת שממרחקה שקול לקוטר של כ-25,000 שנות אור, כרבע מקוטרה של שביל החלב. מסתה מוערכת בכ-2.4×1010 מסות שמש, כאשר מתוכה רק כ-7×107 מסות שמש, כ-3 אלפיות בלבד, הן של כוכבי הגלקסיה.[3] בגלקסיה יש כמות עצומה של גז חופשי, רובו בגדול מימן שמסתו הכוללת היא כ-109 מסות שמש - פי 13 ממסת הכוכבים וכ-4% ממסת הגלסיה.[3] שאר המסה, כ-95% היא של חומר אפל שטיבו אינו ידוע. בסמוך לגלקסיה, במרחק זוויתי של כ-1.25 דקות קשת מחלקה הדרומי, נמצא אזור H II עצום בקוטר של כ-2,200 שנות אור, המצוין כ-NGC 2363 (נראה בתמונה ככתם כחול מימין לחלקה התחתון של הגלקסיה), ושבו מתרחשת יצירה אינטנסיבית של כוכבים חדשים, ביניהם כוכבי וולף-ראייה מסיביים ביותר.[6] בין הכוכבים שבו נמצא הכוכב המשתנה כחול ובהיר NGC 2363-V1 שהוא על-ענק עם רדיוס של כ-200 רדיוסי שמש, טמפרטורה של למעלה מ-20,000 קלווין ועוצמת הארה כוללת של פי 6.3 מיליון מאשר השמש,[7] כך שזהו אחד מהכוכבים בעלי עוצמת הארה מהגבוהות ביותר שידועות כיום.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- NGC 2366, בבסיס הנתונים SIMBAD לגרמי שמיים אסטרונומיים
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ SIMBAD: NGC 2366
- ^ 1 2 3 4 NED: NGC 2366
- ^ 1 2 3 J. I. Read, G. Iorio, O. Agertz & F. Fraternali: The stellar mass-halo mass relation of isolated field dwarfs, Monthly Notices of the Royal Astronomical Society, Vol. 467, Iss. 2, p. 7 (2017)
- ^ W. Herschel: Catalogue of 500 new nebulous stars, planetary nebula, and clusters of stars; with remarks on the construction of the heavens, Philosophical Transactions of the Royal Society of London, Vol. 92, p. 511 (1802)
- ^ J. L. E. Dreyer: A New General Catalogue of Nebulæ and Clusters of Stars, being the Catalogue of the late Sir John F. W. Herschel, Bart, revised, corrected, and enlarged, Memoirs of the Royal Astronomical Society, Vol. 49, p. 73 (1888)
- ^ L. Drissen, J.-R. Roy & A. F. J. Moffat: A search for Wolf-Rayet stars in active star forming regions of low mass galaxies - GR8, NGC 2366, IC 2574, and NGC 1569, Astronomical Journal, vol. 106, no. 4, p. 1462, 1467-8 (1993)
- ^ J. S. Clark, P. A. Crowther, V. M. Larionov, I. A. Steele, B. W. Ritchie & A. A. Arkharov: Bolometric luminosity variations in the luminous blue variable AFGL2298, Astronomy and Astrophysics, Vol. 507, Iss. 3, 2009, p. 1562 (2009)