Papers by Chagai Schlesinger
Oxford Journal of Legal Studies, 2025
Legal pluralism is a useful framework for analysing church-state relationships. Often overlooked,... more Legal pluralism is a useful framework for analysing church-state relationships. Often overlooked, legal diversity also exists within religions. This article examines the interactions between the two. It discusses how church-state arrangements influence the internal legal pluralism of religious systems: how religious actors' depictions of church-state arrangements impact their self-perception of internal legal diversity. Understanding these often-overlooked nuanced and complex influences has descriptive and normative significance. This argument is demonstrated by analysing a case study: the modern transformations of a hyper-pluralistic doctrine in Jewish law, named 'Kim-Li'. Modern legal centralism rendered rabbinical reluctance towards its application. The article reveals the correlation between rabbinical interpretations of the doctrine and particular assumptions and aspirations regarding church-state structures. By employing legal pluralism/law and religion classifications, the article suggests that reactions to the 'shadow of the state' are more diverse and nuanced than the current literature foresees, and concludes by suggesting its rectification.
Law and History Review, 2024
The twentieth-century processes of legal modernization rendered transformations to the concept of... more The twentieth-century processes of legal modernization rendered transformations to the concept of authority and its public perception. This article builds on the complex Weberian articulations of these transformations to analyze a contemporary contentious debate concerning the establishment of a Rabbinical Court of Appeals, in Mandatory Palestine, between 1918 and 1921. This initiative, imposed by the British government and supported by non-religious Jewish leaders, raised a heated controversy between two rabbinical figures-Haim Hirschnson of Hoboken, New Jersey, and Ben-Zion Uziel of Jaffa. Based on a close reading of their texts, juxtaposing them to Weberian conceptualizations of modern authority, and contextualizing them in particular historical circumstances, I argue that both rabbis comprehended the appellate mechanism as transforming the concept of rabbinical authority. By instituting appellate courts, authority shifts from its "charismatic" or "traditional" form to a "legal" institutionalbased form. They harshly disagreed, however, if this transformation is a positive development in the modernization of Jewish law, or, on the contrary, will have a detrimental impact on the public's trust in the judiciary. The rabbinical articulations of these Weberian themes, as I suggest to interpret their texts, shed light on the application of the Weberian theory of bureaucracy to the judicial system and legal profession and also provide illuminating insights into the analysis of current church-law relationships, in Israeli law and elsewhere. Modernity generated gradual but radical transformations in Western societies' legal worlds. The formation of legal bureaucracies, structured codifications, and hierarchic institutions, reconstructed essential social conceptions of legality and authority. How did legal practitioners respond to these shifts? How did they envision the social benefits or costs of these transformations? Were legal agents enthusiastically delighted by the modernization of legal authority, or
BYU Law Review, forthcoming, 2024
Religious exemptions from general laws are everywhere. The Court is expanding its exemption doctr... more Religious exemptions from general laws are everywhere. The Court is expanding its exemption doctrine, systemically preferring religious needs over conflicting considerations. This ignites an ongoing debate between those celebrating religious liberties, and those fearing their societal costs. Assessing this judicial trend, this Article highlights, requires noticing how it is facilitated by a broad deferential approach to religious claims, refraining from evaluating their content. This Article argues that this broad expression of judicial deference is analytically flawed and normatively implausible. The problem lies in the failure to distinguish between two types of religious claims when deferring to them: claims based on religious conscience, and claims protecting communal autonomy. The normative implications of this distinction for judicial deference are currently unrecognized. By examining two representative exemption cases, this Article argues that each type of religious claims triggers a distinct concept of deference. Conscience-based claims evoke a strong argument for secondary deference: a constraint from inquiring into religious content within the process of evaluating the primary conscientious claim. This is because conscience is a subjective-personal matter, whose evaluation in terms of content is constitutionally problematic. By contrast, community-based claims protect religious communal autonomy, not a direct conscientious conviction. Thus, they do not evoke this secondary, procedural deference. Rather, these claims call for deference as the manifestation of the religious right. That is, the court protects the right to autonomy by expressing deference to religion. After establishing this analytical distinction, the Article discusses its normative and doctrinal implications. It demonstrates the detrimental consequences of its conflation by the Court, especially in granting religious institutions foreclosing exemptions from anti-discrimination labor law. Finally, the Article concludes by suggesting a doctrinal alternative. I recognize that despite their analytical distinction, conscience and community considerations are commonly intertwined in practice. Accordingly, the proposed doctrine consists of a two-phased approach, sensitive to these possible reciprocal influences.
The Canadian Journal of Law and Jurisprudence, 2023
When evaluating religious accommodation claims, courts refrain from
examining the relationship be... more When evaluating religious accommodation claims, courts refrain from
examining the relationship between the specific claim and the common
religious practice of the relevant religion. This paper rethinks this
doctrine. I argue that it stems from understanding religious
accommodation as a protection of conscience. This idea itself suffers
from conceptual and practical challenges. These, however, can be
mitigated if we understand religion as a communal function of
conscientious actions. This communal aspect bears practical and moral
significance, and I explore three dimensions of it: its epistemic
implications; its effect on constituting moral obligations toward others;
and its importance as part of one's culture.
This communal-conscientious approach to religion can mitigate many
challenges that confront conscience accommodation. This suggests that
the relationship between the individual's claim and his communal
practice is crucial, and should be evaluated by courts. I conclude with
outlining the main considerations for creating a new, nuanced, doctrine.
14 Haifa Law Review 413; דין ודברים יד, 2021
זוהי גרסה מעודכנת של מאמר שהתפרסם בספר יעקב טירקל (2020).
מאמר זה מבקש לנתח את אופן השימוש שעשה ה... more זוהי גרסה מעודכנת של מאמר שהתפרסם בספר יעקב טירקל (2020).
מאמר זה מבקש לנתח את אופן השימוש שעשה השופט יעקב טירקל במקורות
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות ניתוח ספרותי-טקסטואלי של
שמונה פסקי דין שבהם התבסס בהכרעתו גם על מקורות המשפט העברי. לאור
המחלוקת האידאולוגית המפורסמת שבין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק על
מקומו של המשפט העברי בדין הישראלי, אנו טוענים שהשופט טירקל לא היה
"אידאולוג" של המשפט העברי: הוא לא ביקש בפסקי הדין שלו לבסס את הדין
הישראלי על אדני הדין העברי. לעומת זאת, השופט טירקל ראה במקורות הללו
אוצר תרבותי-ערכי, שעשוי לשמש כמצפן לשופט בצמתים שונים של עבודתו
השיפוטית. השופט טירקל פונה אפוא לא אל הדוקטרינה של הדין העברי עצמו,
אלא למערכת הערכים שהוא מזהה מבעד לדוקטרינה.
להבנת גישה זו והדגמתה, אנו עורכים עיון טקסטואלי וספרותי בפסקי דין
של השופט טירקל, העוסקים במגוון תחומים, ובהם שימוש מעמיק או ייחודי
במקורות המשפט העברי. אחדים מפסקי הדין הללו עוסקים במצבים שבהם
השופט מוצא את עצמו מתלבט בין שורת הדין לבין תחושת הצדק הפנימית
שלו. הדילמה בדבר היחס שבין הדין החל ובין הצדק במקרה הקונקרטי עתיקת
יומין; כאשר השופט טירקל נתקל בהתלבטות מעין זו, ניתן לראות כי פנה אל
מקורות המשפט העברי כדי למצוא מתוכם פתרון ערכי לסיטואציה. תופעה זו
ניכרת במיוחד על רקע חוות דעת נוספות בחלק מפסקי הדין הללו, שבהם
שופטים אחרים במותב עושים שימוש במקורות הדוקטרינריים של המשפט
העברי, ומגיעים לתוצאות אחרות. פסקי דין נוספים עוסקים במצבים שבהם
נדרשת הכרעה ערכית, ובעיקר כאשר נדרש מתן פרשנות לדבר חקיקה או למושג
שסתום.
51 Mishpatim 499 (2021); משפטים נא, 499
עולם המשפט משתמש תדיר בחזקות, ועניינן נדון בספרות התאורטית מזוויות שונות. במאמר זה אבקש להראות כי... more עולם המשפט משתמש תדיר בחזקות, ועניינן נדון בספרות התאורטית מזוויות שונות. במאמר זה אבקש להראות כיצד השימוש בחזקה עשוי לסייע לכינונו של ריבוד נורמטיבי, כלומר ליצירתו של עולם נורמטיבי שבו משמשות בד בבד הכרעות נורמטיביות שונות. החזקה המשפטית מתמקדת בשאלה העובדתית (מה אירע), אולם קביעתה עשויה להתבסס על שיקולים נורמטיביים. כפל הפנים הזה מאפשר לחזקה להשמיע הכרעה נורמטיבית מסוימת, אך בד בבד לקבוע נורמה המבוססת על הכרעה נורמטיבית אחרת. תוצאה זו מסייעת לשחקנים בשדה המשפט במצבים שבהם ההכרעה הנורמטיבית היא "טרגית", כלומר במצבים שבהם קיים קושי בקבלת כל הכרעה בינארית שהיא.
את הטענה הזאת אדגים באמצעות חזקת המסוכנות של פורץ לבית מגורים כפי שעוצבה בתלמוד. ראשית, אראה כיצד השיקולים הנורמטיביים באשר להיקף הזכות להגנה עצמית בבית המגורים מקשים להכריע הכרעה נורמטיבית חדה, וכיצד מחוקקים מודרניים מתמודדים עם קושי זה, לרבות באמצעות מנגנון החזקה. לאחר מכן אדון בחזקה התלמודית ואראה כיצד עיצובה – במישור הנורמטיבי והספרותי – מכוון לכינונו של ריבוד נורמטיבי בסוגיה זו. בשלב השלישי אצביע על זיקות שבין החזקה המשפטית למנגנון נוסף היוצר ריבוד נורמטיבי – מנגנון ההפרדה האקוסטית ועל ההבדלים בין המנגנונים הללו. לבסוף אתייחס לפערים אפשריים בין חזקת המסוכנות במשפט התלמודי לחזקות במשפט המודרני על מנת לבחון בעין ביקורתית את היכולת ללמוד מן התופעה שהודגמה במאמר לעולם החזקות המודרני.
Yaakov Turkel Festschrift; ספר יעקב טירקל, 2020
מאמר זה מבקש לנתח את אופן השימוש שעשה השופט יעקב טירקל במקורות
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות... more מאמר זה מבקש לנתח את אופן השימוש שעשה השופט יעקב טירקל במקורות
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות ניתוח ספרותי-טקסטואלי של
שמונה פסקי דין שבהם התבסס בהכרעתו גם על מקורות המשפט העברי. לאור
המחלוקת האידאולוגית המפורסמת שבין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק על
מקומו של המשפט העברי בדין הישראלי, אנו טוענים שהשופט טירקל לא היה
"אידאולוג" של המשפט העברי: הוא לא ביקש בפסקי הדין שלו לבסס את הדין
הישראלי על אדני הדין העברי. לעומת זאת, השופט טירקל ראה במקורות הללו
אוצר תרבותי-ערכי, שעשוי לשמש כמצפן לשופט בצמתים שונים של עבודתו
השיפוטית. השופט טירקל פונה אפוא לא אל הדוקטרינה של הדין העברי עצמו,
אלא למערכת הערכים שהוא מזהה מבעד לדוקטרינה.
להבנת גישה זו והדגמתה, אנו עורכים עיון טקסטואלי וספרותי בפסקי דין
של השופט טירקל, העוסקים במגוון תחומים, ובהם שימוש מעמיק או ייחודי
במקורות המשפט העברי. אחדים מפסקי הדין הללו עוסקים במצבים שבהם
השופט מוצא את עצמו מתלבט בין שורת הדין לבין תחושת הצדק הפנימית
שלו. הדילמה בדבר היחס שבין הדין החל ובין הצדק במקרה הקונקרטי עתיקת
יומין; כאשר השופט טירקל נתקל בהתלבטות מעין זו, ניתן לראות כי פנה אל
מקורות המשפט העברי כדי למצוא מתוכם פתרון ערכי לסיטואציה. תופעה זו
ניכרת במיוחד על רקע חוות דעת נוספות בחלק מפסקי הדין הללו, שבהם
שופטים אחרים במותב עושים שימוש במקורות הדוקטרינריים של המשפט
העברי, ומגיעים לתוצאות אחרות. פסקי דין נוספים עוסקים במצבים שבהם
נדרשת הכרעה ערכית, ובעיקר כאשר נדרש מתן פרשנות לדבר חקיקה או למושג
שסתום.
Jewish Law Annual; שנתון המשפט העברי, 2018
Uploads
Papers by Chagai Schlesinger
examining the relationship between the specific claim and the common
religious practice of the relevant religion. This paper rethinks this
doctrine. I argue that it stems from understanding religious
accommodation as a protection of conscience. This idea itself suffers
from conceptual and practical challenges. These, however, can be
mitigated if we understand religion as a communal function of
conscientious actions. This communal aspect bears practical and moral
significance, and I explore three dimensions of it: its epistemic
implications; its effect on constituting moral obligations toward others;
and its importance as part of one's culture.
This communal-conscientious approach to religion can mitigate many
challenges that confront conscience accommodation. This suggests that
the relationship between the individual's claim and his communal
practice is crucial, and should be evaluated by courts. I conclude with
outlining the main considerations for creating a new, nuanced, doctrine.
מאמר זה מבקש לנתח את אופן השימוש שעשה השופט יעקב טירקל במקורות
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות ניתוח ספרותי-טקסטואלי של
שמונה פסקי דין שבהם התבסס בהכרעתו גם על מקורות המשפט העברי. לאור
המחלוקת האידאולוגית המפורסמת שבין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק על
מקומו של המשפט העברי בדין הישראלי, אנו טוענים שהשופט טירקל לא היה
"אידאולוג" של המשפט העברי: הוא לא ביקש בפסקי הדין שלו לבסס את הדין
הישראלי על אדני הדין העברי. לעומת זאת, השופט טירקל ראה במקורות הללו
אוצר תרבותי-ערכי, שעשוי לשמש כמצפן לשופט בצמתים שונים של עבודתו
השיפוטית. השופט טירקל פונה אפוא לא אל הדוקטרינה של הדין העברי עצמו,
אלא למערכת הערכים שהוא מזהה מבעד לדוקטרינה.
להבנת גישה זו והדגמתה, אנו עורכים עיון טקסטואלי וספרותי בפסקי דין
של השופט טירקל, העוסקים במגוון תחומים, ובהם שימוש מעמיק או ייחודי
במקורות המשפט העברי. אחדים מפסקי הדין הללו עוסקים במצבים שבהם
השופט מוצא את עצמו מתלבט בין שורת הדין לבין תחושת הצדק הפנימית
שלו. הדילמה בדבר היחס שבין הדין החל ובין הצדק במקרה הקונקרטי עתיקת
יומין; כאשר השופט טירקל נתקל בהתלבטות מעין זו, ניתן לראות כי פנה אל
מקורות המשפט העברי כדי למצוא מתוכם פתרון ערכי לסיטואציה. תופעה זו
ניכרת במיוחד על רקע חוות דעת נוספות בחלק מפסקי הדין הללו, שבהם
שופטים אחרים במותב עושים שימוש במקורות הדוקטרינריים של המשפט
העברי, ומגיעים לתוצאות אחרות. פסקי דין נוספים עוסקים במצבים שבהם
נדרשת הכרעה ערכית, ובעיקר כאשר נדרש מתן פרשנות לדבר חקיקה או למושג
שסתום.
את הטענה הזאת אדגים באמצעות חזקת המסוכנות של פורץ לבית מגורים כפי שעוצבה בתלמוד. ראשית, אראה כיצד השיקולים הנורמטיביים באשר להיקף הזכות להגנה עצמית בבית המגורים מקשים להכריע הכרעה נורמטיבית חדה, וכיצד מחוקקים מודרניים מתמודדים עם קושי זה, לרבות באמצעות מנגנון החזקה. לאחר מכן אדון בחזקה התלמודית ואראה כיצד עיצובה – במישור הנורמטיבי והספרותי – מכוון לכינונו של ריבוד נורמטיבי בסוגיה זו. בשלב השלישי אצביע על זיקות שבין החזקה המשפטית למנגנון נוסף היוצר ריבוד נורמטיבי – מנגנון ההפרדה האקוסטית ועל ההבדלים בין המנגנונים הללו. לבסוף אתייחס לפערים אפשריים בין חזקת המסוכנות במשפט התלמודי לחזקות במשפט המודרני על מנת לבחון בעין ביקורתית את היכולת ללמוד מן התופעה שהודגמה במאמר לעולם החזקות המודרני.
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות ניתוח ספרותי-טקסטואלי של
שמונה פסקי דין שבהם התבסס בהכרעתו גם על מקורות המשפט העברי. לאור
המחלוקת האידאולוגית המפורסמת שבין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק על
מקומו של המשפט העברי בדין הישראלי, אנו טוענים שהשופט טירקל לא היה
"אידאולוג" של המשפט העברי: הוא לא ביקש בפסקי הדין שלו לבסס את הדין
הישראלי על אדני הדין העברי. לעומת זאת, השופט טירקל ראה במקורות הללו
אוצר תרבותי-ערכי, שעשוי לשמש כמצפן לשופט בצמתים שונים של עבודתו
השיפוטית. השופט טירקל פונה אפוא לא אל הדוקטרינה של הדין העברי עצמו,
אלא למערכת הערכים שהוא מזהה מבעד לדוקטרינה.
להבנת גישה זו והדגמתה, אנו עורכים עיון טקסטואלי וספרותי בפסקי דין
של השופט טירקל, העוסקים במגוון תחומים, ובהם שימוש מעמיק או ייחודי
במקורות המשפט העברי. אחדים מפסקי הדין הללו עוסקים במצבים שבהם
השופט מוצא את עצמו מתלבט בין שורת הדין לבין תחושת הצדק הפנימית
שלו. הדילמה בדבר היחס שבין הדין החל ובין הצדק במקרה הקונקרטי עתיקת
יומין; כאשר השופט טירקל נתקל בהתלבטות מעין זו, ניתן לראות כי פנה אל
מקורות המשפט העברי כדי למצוא מתוכם פתרון ערכי לסיטואציה. תופעה זו
ניכרת במיוחד על רקע חוות דעת נוספות בחלק מפסקי הדין הללו, שבהם
שופטים אחרים במותב עושים שימוש במקורות הדוקטרינריים של המשפט
העברי, ומגיעים לתוצאות אחרות. פסקי דין נוספים עוסקים במצבים שבהם
נדרשת הכרעה ערכית, ובעיקר כאשר נדרש מתן פרשנות לדבר חקיקה או למושג
שסתום.
examining the relationship between the specific claim and the common
religious practice of the relevant religion. This paper rethinks this
doctrine. I argue that it stems from understanding religious
accommodation as a protection of conscience. This idea itself suffers
from conceptual and practical challenges. These, however, can be
mitigated if we understand religion as a communal function of
conscientious actions. This communal aspect bears practical and moral
significance, and I explore three dimensions of it: its epistemic
implications; its effect on constituting moral obligations toward others;
and its importance as part of one's culture.
This communal-conscientious approach to religion can mitigate many
challenges that confront conscience accommodation. This suggests that
the relationship between the individual's claim and his communal
practice is crucial, and should be evaluated by courts. I conclude with
outlining the main considerations for creating a new, nuanced, doctrine.
מאמר זה מבקש לנתח את אופן השימוש שעשה השופט יעקב טירקל במקורות
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות ניתוח ספרותי-טקסטואלי של
שמונה פסקי דין שבהם התבסס בהכרעתו גם על מקורות המשפט העברי. לאור
המחלוקת האידאולוגית המפורסמת שבין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק על
מקומו של המשפט העברי בדין הישראלי, אנו טוענים שהשופט טירקל לא היה
"אידאולוג" של המשפט העברי: הוא לא ביקש בפסקי הדין שלו לבסס את הדין
הישראלי על אדני הדין העברי. לעומת זאת, השופט טירקל ראה במקורות הללו
אוצר תרבותי-ערכי, שעשוי לשמש כמצפן לשופט בצמתים שונים של עבודתו
השיפוטית. השופט טירקל פונה אפוא לא אל הדוקטרינה של הדין העברי עצמו,
אלא למערכת הערכים שהוא מזהה מבעד לדוקטרינה.
להבנת גישה זו והדגמתה, אנו עורכים עיון טקסטואלי וספרותי בפסקי דין
של השופט טירקל, העוסקים במגוון תחומים, ובהם שימוש מעמיק או ייחודי
במקורות המשפט העברי. אחדים מפסקי הדין הללו עוסקים במצבים שבהם
השופט מוצא את עצמו מתלבט בין שורת הדין לבין תחושת הצדק הפנימית
שלו. הדילמה בדבר היחס שבין הדין החל ובין הצדק במקרה הקונקרטי עתיקת
יומין; כאשר השופט טירקל נתקל בהתלבטות מעין זו, ניתן לראות כי פנה אל
מקורות המשפט העברי כדי למצוא מתוכם פתרון ערכי לסיטואציה. תופעה זו
ניכרת במיוחד על רקע חוות דעת נוספות בחלק מפסקי הדין הללו, שבהם
שופטים אחרים במותב עושים שימוש במקורות הדוקטרינריים של המשפט
העברי, ומגיעים לתוצאות אחרות. פסקי דין נוספים עוסקים במצבים שבהם
נדרשת הכרעה ערכית, ובעיקר כאשר נדרש מתן פרשנות לדבר חקיקה או למושג
שסתום.
את הטענה הזאת אדגים באמצעות חזקת המסוכנות של פורץ לבית מגורים כפי שעוצבה בתלמוד. ראשית, אראה כיצד השיקולים הנורמטיביים באשר להיקף הזכות להגנה עצמית בבית המגורים מקשים להכריע הכרעה נורמטיבית חדה, וכיצד מחוקקים מודרניים מתמודדים עם קושי זה, לרבות באמצעות מנגנון החזקה. לאחר מכן אדון בחזקה התלמודית ואראה כיצד עיצובה – במישור הנורמטיבי והספרותי – מכוון לכינונו של ריבוד נורמטיבי בסוגיה זו. בשלב השלישי אצביע על זיקות שבין החזקה המשפטית למנגנון נוסף היוצר ריבוד נורמטיבי – מנגנון ההפרדה האקוסטית ועל ההבדלים בין המנגנונים הללו. לבסוף אתייחס לפערים אפשריים בין חזקת המסוכנות במשפט התלמודי לחזקות במשפט המודרני על מנת לבחון בעין ביקורתית את היכולת ללמוד מן התופעה שהודגמה במאמר לעולם החזקות המודרני.
המשפט העברי במסגרת פסיקתו, באמצעות ניתוח ספרותי-טקסטואלי של
שמונה פסקי דין שבהם התבסס בהכרעתו גם על מקורות המשפט העברי. לאור
המחלוקת האידאולוגית המפורסמת שבין השופטים מנחם אלון ואהרן ברק על
מקומו של המשפט העברי בדין הישראלי, אנו טוענים שהשופט טירקל לא היה
"אידאולוג" של המשפט העברי: הוא לא ביקש בפסקי הדין שלו לבסס את הדין
הישראלי על אדני הדין העברי. לעומת זאת, השופט טירקל ראה במקורות הללו
אוצר תרבותי-ערכי, שעשוי לשמש כמצפן לשופט בצמתים שונים של עבודתו
השיפוטית. השופט טירקל פונה אפוא לא אל הדוקטרינה של הדין העברי עצמו,
אלא למערכת הערכים שהוא מזהה מבעד לדוקטרינה.
להבנת גישה זו והדגמתה, אנו עורכים עיון טקסטואלי וספרותי בפסקי דין
של השופט טירקל, העוסקים במגוון תחומים, ובהם שימוש מעמיק או ייחודי
במקורות המשפט העברי. אחדים מפסקי הדין הללו עוסקים במצבים שבהם
השופט מוצא את עצמו מתלבט בין שורת הדין לבין תחושת הצדק הפנימית
שלו. הדילמה בדבר היחס שבין הדין החל ובין הצדק במקרה הקונקרטי עתיקת
יומין; כאשר השופט טירקל נתקל בהתלבטות מעין זו, ניתן לראות כי פנה אל
מקורות המשפט העברי כדי למצוא מתוכם פתרון ערכי לסיטואציה. תופעה זו
ניכרת במיוחד על רקע חוות דעת נוספות בחלק מפסקי הדין הללו, שבהם
שופטים אחרים במותב עושים שימוש במקורות הדוקטרינריים של המשפט
העברי, ומגיעים לתוצאות אחרות. פסקי דין נוספים עוסקים במצבים שבהם
נדרשת הכרעה ערכית, ובעיקר כאשר נדרש מתן פרשנות לדבר חקיקה או למושג
שסתום.