שרה שלה

‫[‪]1‬‬ ‫ארבע גמדים שעולים בסולם שלי בלי נעליים‬ ‫עיון ביסודות מיתיים ואגדתיים ב"שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה‬ ‫מזל קאופמן‬ ‫הרומאן "שום גמדים לא יבואו" מאת שרה שילה" ראה אור ב‪ .2005-‬לשונו הבלתי תקנית וגיבוריו‬ ‫הייחודיים – תושבי עיירה צפונית מוכת קטיושות (קריית שמונה? מעלות?) ‪ -‬נתנו קול לפריפריה‬ ‫גיאוגרפית ותרבותית‪ .‬אך דווקא בשל כך עורר הספר תגובות עזות ומקוטבות‪ .‬במאמר מקיף‬ ‫התייחסה ורה קורין‪-‬שפיר לעמדות שננקטו כלפי הספר והביעה את עמדתה (‪ ,2006‬עמ' ‪:)189‬‬ ‫"הפרשנות החברתית היא הבולטת ביותר בהתייחסות הביקורת לרומאן [‪ ]...‬בפרשנות‬ ‫החברתית‪-‬פוליטית נתפס סיפור המשפחה כ'התנפצות משפחה מזרחית שנדרסה תחת מכבש‬ ‫הישראליות' (חירורג) [‪ ]...‬ההתמקדות במקום‪ ,‬בעיירה‪ ,‬ההופכת למיקום תרבותי ולא רק‬ ‫גיאוגרפי‪ ,‬מפנה את המבט לשאלת הגדרת המרכז מן הפריפריה או מול השוליים"‪.‬‬ ‫בצטטה את עלון ומרקוביץ (‪ )2004‬מתייחסת שפיר לשאלותיהם‪:‬‬ ‫"לאיזה קוטב קרוב מרחב חיי היומיום של רוב אוכלוסיית ישראל? האם אין השוליים רחבים‬ ‫מן המרכז? האם אין הפריפריאליות מייצגתּה האמינה והנכונה ביותר של הישראליות? מהו‬ ‫המקום הישראלי?" (שם‪ ,‬שם)‬ ‫שפיר מסכמת את מאמרה בדברים הבאים‪:‬‬ ‫"השילוב בין ה"אחרות" הפואטית ל"גטו"‪ ,‬המיוצג דרכה‪ ,‬שיש בו התאמה התוכן לצורה‪ ,‬יוצר‬ ‫עוצמת קול מתריסה‪ ,‬המהווה את קריאת התיגר האמיתית שלו‪ ...‬מה שברור כבר עתה‪ ,‬וזו‬ ‫האמירה המרכזית והישגו של הרומן‪ ,‬שהוא לא רק יוצר קשב‪ ,‬אלא מאלץ את הקורא בו ליצור‬ ‫סדרי קשב חדשים" (שם‪ ,‬עמ' ‪.)190‬‬ ‫מתוך קבלת עמדה זו אני מבקשת להתמקד במאמרי דווקא בלשון האלוסיבית‪ 1‬הטמונה בין‬ ‫קפליו של הסגנון "שובר הצורות" ברומאן; לעורר את הקשב לנוכחותה ולעמוד על חשיבותה‬ ‫ביצירה שלפנינו‪ .‬שפה זו היא שפת האגדה‪ ,‬המיתוס‪ ,‬הטקס והחלום השזורים לכל אורכו של‬ ‫הספר‪ .‬אלו מצויים‪ ,‬כפי שאבקש להראות‪ ,‬בתשתיתו של הטקסט‪ ,‬בבחינת "תת מודע" פרשני‬ ‫למערכות היחסים הסבוכות בו‪ .‬ציוריותה‪-‬סמליותה של שפה זו מפרשת אף את ניסיונן של‬ ‫הדמויות לפרוץ את הסבך המאיים‪ ,‬ובכך לאפשר את תיקונו של המעוות‪ :‬השבת הסדר המשפחתי‬ ‫על כנו‪ ,‬באופן שבו כל אחד מבני המשפחה ימצא את מקומו הנכון‪ ,‬יביא לתיקון ולמרפא‪.‬‬ ‫"האישה שהפכה לתמנון" ואולי למדוזה‬ ‫אפתח את העיון ברומאן דווקא מסופו‪ ,‬וזאת ברוח דבריה של אתי לאחיה הקטנים‪" :‬את הסיפור‬ ‫הזה מספרים מהסוף להתחלה‪ ...‬ואתם בעצמכם הסוף של הסיפור – תראו איזה סוף טוב‪.]245[ ".‬‬ ‫אתי מבקשת לספר לתאומים אגדה שתחשוף את אמת חייהם‪" .‬רציתי שיקשיבו לי היום כמו‬ ‫שעוד לא הקשיבו לי אף פעם‪ :‬לא לסיפור‪ ,‬לאמת‪ .]234[ ".‬שעת הסיפור היא שיאו של תהליך כאוב‬ ‫שעוברת אתי‪ ,‬המבינה כי השקר לפיו קובי הוא אבי התאומים‪ ,‬אוכל במשפחה ומסכן אותה ("אבל‬ ‫‪ 1‬מלשון אלוזיה‬ ‫[‪]2‬‬ ‫השקר גדל ככל שחיים ואושרי גדלו‪ .‬ואני הבטתי בשקר‪ ,‬וראיתי איך הוא גדל וצומח ואיך הוא‬ ‫נכנס לכל פינה בבית שלנו בלי לבקש רשות‪ ,‬והתחלתי לפחד ממנו‪ .‬פחדתי שהשקר ינסה להיכנס‬ ‫לראש שלי‪ ,‬והחלטתי שאני אתחיל להילחם בו" ‪ .)217‬כבר בדבריה אלה אפשר להבחין בחומרי‬ ‫הגלם לסיפור שתספר לאחיה ("גדל וצומח"; "ינסה להיכנס לראש שלי") ‪ -‬אגדה על "האישה‬ ‫שהפכה לתמנון"‪ .‬סופו הטוב מעורר בילדים שאלות ראשונות המעידות על כך שהם מתחילים‬ ‫לזהות את עצמם בתוך הסיפור‪ ,‬דבר הגורם לאתי לפרוץ בבכי‪ .‬הדבר מתרחש עם נפילת‬ ‫הקטיושות על השכונה ובכך נוצרת אנלוגיה בין חוץ לפנים‪ .‬בסערת ליבה אתי רצה אל המקלט‪,‬‬ ‫שיתברר מאוחר יותר כמקלטתם של השכנים‪ .‬כשתשוב לאחיה התאומים היא תמצא אותם‬ ‫חבויים בארון‪ ,‬מרחב המסמל את כליאתו של הפחד והסוד המאיים ואשר ממנו היא תרצה‬ ‫לחלצם‪ .‬שם תתחיל לספר להם סיפור חדש‪ .‬כפי שכבר ציינה שפיר (‪ )2006‬הפעם זו לא תהיה אגדה‬ ‫אלא "סיפור אמיתי‪ ,‬על המשפחה שלנו" [ שילה‪ ,‬עמ' ‪ ]253‬ואולם כפי שארצה להראות דווקא‬ ‫סיפור האגדה מכין את הרקע והאפשרות לסיפור האמיתי‪ ,‬זאת ועוד – סיפור זה מתכתב ומתקשר‬ ‫עם הלשון המטאפורית‪-‬סמלית של כל אחת מן הדמויות ביצירה וככזה הוא טעון משמעות מעבר‬ ‫לרושמו הראשוני‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬אתי מספרת לתאומים אגדה על "האישה שהפכה לתמנון" ‪ -‬אישה אלמנה שהעבודות‬ ‫מקרבנות אותה‪ ,‬היא אינה מסוגלת לעמוד במאמץ הפיזי הנדרש ממנה‪ .‬כדי להציל את עצמה‬ ‫מוכנה האישה לוותר על שערה הארוך והיפה "עם השורשים שלהם ביחד" [‪ ]237‬וכך לקבל זוג‬ ‫ידיים נוסף‪ .‬כשאלו אינן מספיקות ובתמורה לזוג ידיים נוסף היא מוכנה לוותר על "האמצע של‬ ‫הגוף עם הבטן והגב והכל‪ ...‬גם בלי האמצע של הגוף" ולבסוף מוכנה האישה לוותר על ליבה וכך‬ ‫היא הופכת לתמנון בעל שמונה זרועות‪ ,‬נטולת לב‪ ,‬חסרת תשוקה‪ ,‬חסרת אהבה ורגש לילידיה‬ ‫ולסובביה‪ ,‬יצור מת‪-‬חי‪" ,‬חיה מפחידה עם המון ידיים" [‪" ,]239‬אין לה לב לכלום"[‪" ,]241‬רק‬ ‫ידיים יש לה שעושות רק עבודות ועבודות מהבוקר עד הערב‪[ ".‬שם]‪ .‬האישה ניצלת כאשר‬ ‫המכשפה שהפכה טובת‪-‬לב (שהרי קבלה את ליבה של האישה) משיבה לה את שיערה ואת אבריה‬ ‫שנלקחו ממנה‪ .‬האישה המתומננת שבה‪ ,‬אפוא‪ ,‬ונעשית בת‪-‬אדם‪ ,‬בעלת זוג ידיים ורגליים אחד‪.‬‬ ‫סיפורה של אתי מזכיר במאפייניו את דמותה של מדוזה המיתולוגית‪ ,‬אחת משלוש הגורגונות‪.‬‬ ‫שמה ביוונית הוא "שומרת"‪" ,‬מגינה"‪ .‬מדוזה הייתה נערה יפהפייה‪ ,‬בעלת תלתלי זהב‪ ,‬שפותתה‬ ‫על ידי פוסידון‪ ,‬אל הים‪ ,‬ותנתה אהבים עמו במקדשה של אתנה‪ ,‬אלת החכמה ותכסיסי המלחמה‪.‬‬ ‫כשגילתה האלה את חילול מקדשה‪ ,‬היא קיללה את מדוזה‪ ,‬והפכה אותה למפלצת ששיערה‬ ‫נחשים חיים ומבטה מאבן את המתבונן בה‪ .‬פרסאוס‪ ,‬המקבל סנדלים מכונפות‪ ,‬מגל ומגן שמראה‬ ‫בצידו החיצוני מצליח לערוף את ראשה ולנצחה‪.2‬‬ ‫את מי מייצגת‪ ,‬אפוא‪ ,‬המפלצת התמנונית‪-‬מדוזית ביצירה שלפנינו? ראשית את השקר לפיו קובי‬ ‫הוא אבי התאומים‪ ,‬שקר זה הולך וגדל ככל שהילדים גדלים‪ .‬שלוש הן הדמויות הלוקות באבדן‬ ‫‪ 2‬להלן הטקס ב"מטמורפוזות"‪ .‬הדובר הוא פרסאוס‪.. ." :‬ואצלח יערות ללא דרך‪ / ,‬ואעבור במבואות נסתרים‪ ,‬על‬ ‫צורים התגברתי‪ /‬עד הגיעי אל משכן הגורגונות‪ ,‬ראיתי בדרך ‪ /‬את החיות ואת בני האדם דוממים כמו אבן‪/ ,‬כי‬ ‫לפסלים הפכם מראה הנורא של מדוזה ‪ /‬ואתבונן במגן הארד בראי המתכת ראיתי‪ / .‬אך כאשר נרדמה מדוזה עם כל‬ ‫נחשיה‪ /,‬ראש המפלצת כרתי – ואז מדמיה הגיחו‪ /‬פגסוס‪ ,‬סוס מכונף‪( "...‬אובידיוס‪ ,‬מטמורפוזות ספר ד ‪ 765‬ואילך)‪.‬‬ ‫[‪]3‬‬ ‫אנושיותן‪ ,‬בשיתוק ואיבון הכרוך אף באבדן שיערן‪ :‬האם‪ ,‬סימונה‪ ,‬בנה בכורה – קובי ואחיו הקטן‬ ‫ממנו – איציק‪ .‬גם במישור החברתי ניכרת פעולתה של המפלצת – הסיוט הביטחוני‪ ,‬השיטה‬ ‫הקפיטליסטית הנצלנית‪ ,‬הפערים החברתיים‪ ,‬השנאה הגזענית המלובה ע"י כהנא ועדתו – כל‬ ‫אלה כאן‪ ,‬אוכלים בכל פה‪ ,‬מכלים כל חלקה טובה‪.‬‬ ‫התבוננות בלשון האגדה תלמד שהיא יוצאת מן הגוף ומן הגופניות‪ ,‬באופן שהגוף‪ ,‬איבריו‪ ,‬שינוייו‬ ‫ותהפוכותיו הם ביטוי מטונימי סמבולי למסען של הדמויות אל עצמן‪ .‬גם מוטיב ההחלפה‬ ‫והתחליף‪ ,‬המוכר מיצירת עגנון‪ ,‬מופיע בסיפור המיתי כמסמן את השקרי והכאוטי המבקש את‬ ‫תיקונו‪ :‬החלפת הבזה בבז‪ ,‬החלפת הבן באב המת‪ ,‬היותן של ידי דודי חלקי חילוף לידיו של‬ ‫איציק‪ ,‬וגם החלפת הבית והמשפחה ב"דירה לדוגמה"‪ ,‬הטבעי במלאכותי‪ ,‬החלפת האמת בשקר‪.‬‬ ‫האם‪ ,‬כמו באגדת "האישה שהפכה לתמנון"‪ ,‬יהיה סוף טוב לסיפור? ומי יוכל למפלצת רבת‬ ‫ִ‬ ‫הזרועות?‬ ‫אתי‪ ,‬הבת היחידה מבין ילדי המשפחה‪ ,‬היא זו המחליטה "להילחם בשקר" [‪ ,]217‬להרוג את‬ ‫המפלצת הדמונית‪ .‬התמודדותה הישירה ובחירתה המפורשת בפעולה אתית מציבה אותה‬ ‫כגיבורת הרומאן ומעניין לשים לב לשמה אסתר – כדמות אסתר שבמגילה אשר הודות לתושיתה‬ ‫היא מצליחה לסכל את מזימתו של המן‪.‬‬ ‫אתי בוחרת לעשות זאת באמצעות הסיפור‪ .‬עולה כאן‪ ,‬אפוא‪ ,‬משמעות ארס‪-‬פואטית באשר‬ ‫לתפקידה של האמנות ביכולתה לפרוץ את טבעת החנק בשני מישוריו של הרומאן – החיצוני‪-‬‬ ‫חברתי והפנימי‪-‬נפשי‪ .‬בדומה לפרסאוס שניצח את המדוזה ע"י מגן שמראה בצידו החיצוני כך גם‬ ‫אתי בוחרת בו‪ ,‬בסיפור‪ ,‬כמגן וכמראה המאפשרת לתאומים להתבונן באמת הכואבת של עצמם‪,‬‬ ‫התבוננות שתביא עימה תיקון ויציאה מן הארון‪.3‬‬ ‫נתבונן‪ ,‬אפוא‪ ,‬בדמויות המרכיבות את משפחת דדון‪ ,‬אלו שנסיבות חייהן ובחירותיהן המוסריות‬ ‫הפכו את ליבן לקשה וקר כאבן‪ ,‬נבחן את ביטוייו הסמליים‪-‬מטאפוריים של שינוי זה ונראה את‬ ‫אופן גאולתן והחלצותן ממנו‪.‬‬ ‫שש שנים עם הלב בפריזר ‪ -‬סימונה‬ ‫הדמות הראשונה המזוהה על ידינו‪ ,‬הקוראים‪ ,‬עם אותה תמנונה מן האגדה היא כמובן האם‬ ‫סימונה‪ .‬הקשר ברור ומפורש‪ .‬דימויה של סימונה לתמנון‪-‬מדוזה‪ ,‬בעלת לב אבן ("שש שנים עם‬ ‫הלב שלי בפריזר" [‪ ,)]12‬רבת זרועות המאיימת לבלוע אותה עצמה ולאבן את סובביה משתמע‬ ‫‪3‬‬ ‫מוטיב ה"ארון" כנוצר סוד ופחד עובר שוב ושוב ברומאן – המקלט‪ ,‬הבית הנעול על אלף מנעוליו מפני מחבלים (גם‬ ‫הפחד לא יצא מפה כל הלילה‪ .‬אנחנו עם הפחד בתוך הבלוק כמו שדלילה והעכבר בתוך הארון‪-‬מטבח‪ ;)]109[ ".‬התיק‬ ‫של סימונה שאותו לא פתחה שש שנים‪ ,‬גם על הבזה אומר איציק את שמלמד עליו ‪" :‬דלילה יש לה את הכבוד שלה‪.‬‬ ‫מה שיש לה בפנים לא יוצא החוצה‪ .‬בית דין לא יעזור" [‪ ]114‬ודודי מעיד על איציק‪" :‬הפה של איציק גם‪-‬כן אותו‬ ‫הפה‪ ,‬רק שהוא מח זיק אותו סגור כאילו מישהו יבוא לגנוב לו את השיניים‪ .‬ואני‪ ,‬רגע אני לא סוגר את הפה‪)101( "...‬‬ ‫וכמובן הארון שקובי מכין כמקום מסתור מפני מחבלים לעצמו ולקטנים‪.‬‬ ‫[‪]4‬‬ ‫מדבריה כבר במשפט הפתיחה ברומאן המתאר אותה כלכודה בתוך רצף עבודה נחשי אחד ארוך‬ ‫המלפף את חייה‪ ,‬מאיים לחונקה (ומעניין לשים לב למקפים המחברים המופיעים במקור)‪..." :‬שש‬ ‫שנים אני לא יוצאת‪...‬בית‪-‬עבודה‪-‬שוק‪-‬בית עבודה‪-‬בית‪-‬קופת חולים‪-‬בית‪-‬עבודה‪ "...‬וכו'‪,‬‬ ‫מטאפורת הנחש בהקשרו השלילי עולה אף מן ההמשך ‪ -‬סימונה מתארת את חוויית חייה לאחר‬ ‫מות בעלה כרצף המזכיר זרועות נחשים המסתבכים זה בזה‪" :‬מה יש בימים שלי שאני יזכור‬ ‫אותם אחד אחד‪ ...‬מעורבבים כולם אחד בתוך השני‪ .‬את רואה שרוול‪ ,‬ממשיך לך עם הרגל של‬ ‫המכנס‪ ,‬שמה מתחילה לך מגבת‪ ,‬נגמר לך סדין‪ .‬אין יום אחד שאני רואה אותו מהבוקר שלו עד‬ ‫לערב שלו‪ .] 21[ ".‬העירבוב שחשה הדמות הוא תולדת אובדן טעם חייה בשל אבלה העמוק ותולדת‬ ‫הסימביוזה החולנית עם תחליף האב‪ ,‬קובי‪ ,‬שככל שהזמן עובר כך היא נעשית בלתי נסבלת‬ ‫ומניעה את הדמויות לפרוקה‪-‬ניפוצה‪ .‬אותותיה של ההתפרצות מורגשים זמן מה בטרם בריחת‬ ‫האם אל מגרש הכדורגל (כך למשל בדבריו של קובי על אימו‪" :‬עוד הפעם החליפה לנו סדין?‪...‬לא‬ ‫יודע מה יש לה שהיא כל יום מחליפה‪ .)]181[ "...‬הנה כי כן מוטיב התחליף מופיע גם כאן בביטויו‬ ‫הטראגי המכלה‪ ,‬קושר אנלוגית בין האם לבין איציק המוצגים באמצעות מוטיב ההחלפה כחסרי‬ ‫עקרונות מוסריים מוחלטים‪.‬‬ ‫אנלוגיה מורכבת ועשירה יותר בין "האישה שהפכה לתמנון" לבין מאפייניה של האם נחשפת‬ ‫בסיפורו של קובי‪:‬‬ ‫זיהויה של סימונה כמלופפת בנחשים עולה מתוך סיפוריה של האם לקובי‪ ,‬ללמדך על האנומליה‬ ‫שביחסיהם‪ ,‬ולראיה ‪ -‬אלו מסופרים בחדר השינה של האם לאחר לידת התאומים‪" :‬פתאום היתה‬ ‫מדברת איתי "דודה שלי תמּו‪ ,‬במרוקו‪ ,‬היה לה נחש בבית‪ .‬מתי שהיתה נותנת לתינוק שלה חלב‬ ‫מצד אחד‪ ,‬היה בא הנחש לוקח לה חלב מצד השני‪ ....‬אלף סיפורים של נחשים היו לה ממרוקו‪,‬‬ ‫ששמה יש שוק שלם מלא עם נחשים‪ ,‬והיתה מספרת אותם רק בחדר‪ .‬אני לא יודע למה בחדר‪.‬‬ ‫אולי היתה חולמת אותם" [‪ .]182‬הנחשים סמל פאלי מובהק‪ ,‬סמל לפיתוי ותשוקה ואף לכוחות‬ ‫מרפא וריפוי (סמלו של היפוקראטס אף הוא נרמז כאן ‪ -‬נחשה המלפפת את מנעול חדר הדודה‬ ‫במרוקו ובכך מצילה את המשפחה מנחש הצפע‪ )4‬חושפים את מיניותה של סימונה‪ ,‬את אמהותה‪,‬‬ ‫יכולתה להעניק אהבה‪ ,‬הזנה ומגן ואף את יכולותיה להתגבר בעורמה על הכוחות הפטריאכליים‬ ‫שסביבה‪ ,‬לשנות את החלטותיהם לצרכיה הנשיים (יכולות המצויינות בפירוש ואשר דוכאו כעת‬ ‫‪ 4‬מעניין לשים לב למיתוס נחש בריח ונחש עקלתון המופיעים במקרא (ישעיהו עז‪ ,‬א)‪ .‬ע"פ חז"ל (בבא בתרא עד‪ ,‬ב)‬ ‫זכר ונקבה בראם‪ ,‬ואילולא נזקקו זה לזה‪ ,‬היו מחריבים את כל העולם‪ .‬מה עשה הקדוש ברוך הוא? סירס את הזכר‬ ‫והרג את הנקבה והכינה לצדיקים לע תיד לבוא‪ .‬נחש זה הוא הלווייתן‪( .‬לקסיקון למיתולוגיה‪ ,‬הוצ' ידיעות אחרונות‬ ‫‪.)2005‬‬ ‫בהמשך תתאר אתי את שהותה במקלט כהמצאות בבטנו של לווייתן‪" :‬וכולנו התנועענו כמו בבטן לווייתן‪ .‬ואני‬ ‫רעדתי‪ ,‬לא היה לי אויר‪ ,‬והבטן שלי היתה שק מלא אבנים מחודדות‪ ]202[ "...‬בטנו של הלווייתן מגוננת מפני האימה‬ ‫המאבנת‪-‬משתקת‪ .‬דווקא כאן חוזרת אתי לחיים וכאן גם תיוולד הצעקה – ההחלטה לתקן את המעוות‪ ,‬לגלות את‬ ‫הסוד ו להשיב את הסדר הנורמטיבי‪ .‬התחייות זו אנלוגית לתיאורה של סימונה את רגע שחרורה ממצבה המאובן‪:‬‬ ‫"הידיים עלו לחמם את הלחיים הקפואות ולתמוך במצח הצונן כמו ברזל‪[ ".‬שם]‪.‬‬ ‫[‪]5‬‬ ‫בשל התאלמנותה ‪ .)22-23‬סיפוריה המיתיים של סימונה משקפים את תקופת חייה הקודמים‪ ,‬את‬ ‫נעוריה ואהבתה למסעוד‪ ,‬בעלה‪ ,‬ואולם כאן‪ ,‬בשעה שהיא חוזרת ומשמיעה אותם באוזני בנה היא‬ ‫מובילה את מערכת היחסים ביניהם אל המקום האסור העומד בסימן חטא גילוי עריות ("תסתכל‬ ‫על קובי‪ ...‬תראה איזה גבר יפה יצא ממך‪ ...‬מה יש לי לחפש גבר חדש שיש לי את קובי בבית?"‬ ‫[‪ )]56‬וככזו היא כמדוזה המיתית המאבנת את המתבוננים בה‪ ,‬מערערת את עולמו שלו ואת‬ ‫יציבותה ושפיותה של המשפחה‪.‬‬ ‫זאת ועוד – הרגרסיה חלה גם בסימונה עצמה‪ .‬עברה המאושר מועצם באמצעות מטאפורת השיער‬ ‫המאזכרת את אגדת "בת הים הקטנה" הנרמזת אף היא בסיפורה של אתי לתאומים‪ .‬סימונה‬ ‫מתארת את שערה השופע בהקשר לנעוריה ואהבתה‪ ,‬סמל לארוס יופי ותשוקה "כל היום אחרי‬ ‫שלא ישנו כל הלילה‪ .‬אני הייתי מתה מעייפות‪ ,‬מתרחצת‪ ,‬מתלבשת‪ ,‬מסרקת את השיער שלי‬ ‫שהיה מגיע עד המותן‪ ,‬עושה ממנו צמה" [‪ ,]50‬שיערה אף עוצב ברוב פאר והדר לכבוד בר המצווה‬ ‫של איציק‪ ,‬תסרוקת גבוהה המרמזת על חטא ההיבריס המאפיין חגיגה זו‪ ,‬המבקשת להיות‬ ‫מפוארת ומרשימה עד כדי ניקור עיניים (שאת ביטויו המוחשי נמצא‪ ,‬באופן אירוני‪ ,‬באימון הבזה‬ ‫כאשר איציק משלח אותה לעבר עיני אחיו) גם ידיה‪ ,‬שלהן חיים משל עצמן‪ ,‬הם מקור לחכמת‬ ‫החיים הטמונה בה‪ ,‬וידיו של מסעוד בעלה ("האצבעות שלך הם רגליים של ארבע גמדים שעולים‬ ‫בסולם שלי בלי נעליים" [‪" ;]51‬רק בתוך האצבעות שהם קלות וזזות איך שאני רוצה‪ ,‬וגם יש להם‬ ‫כוח‪ ,‬שמה בפנים יש את השכל של החיים‪ ...‬הייתי שמה אותם על החזה שלי והם היו מעצמם‬ ‫מדברות לתוך הלב שלי‪.)]49[ "...‬‬ ‫הלב שהידיים יכלו לדבר אליו [‪ ]49‬הופך עכשיו ללב אבן המוליד ניכור עצמי וניכור ביחס לסובב‬ ‫אותן‪ .‬כוחות חיים שופעים ומבורכים אלה אובדים לה לסימונה עם מות בעלה‪ .‬המבט הנורמטיבי‬ ‫הדורש מן האלמנה לאבד את שמחת חייה ואולי אף רגש האשמה על חטא ההיבריס‪ ,‬גורמים לכך‬ ‫שסימונה מענישה את עצמה במו ידיה ("התסרוקת של הבר מצווה‪ ...‬הורדתי הכל‪ ...‬אחרי החודש‬ ‫הורדתי את כל השיער של סימונה שלנו שהיה יורד לה עד למותן‪ .‬לקחתי מספריים‪ ,‬נכנסתי‬ ‫לאמבטיה‪ ,‬חתכתי לבד‪ .)]30[ "...‬הגיבורה מדחיקה‪-‬ממיתה את נשיותה‪ ,‬לובשת את בגדי האבל‪,‬‬ ‫מוחקת את גופה (בלשונה של אתי‪" :‬האישה חשבה דבר כזה‪ ,‬אני כבר לא צריכה את הבטן שלי‪...‬‬ ‫" [‪ ,)]238‬מושתקת ע"י מבטה של החברה העוקב אחר כל תנועה מתנועותיה‪.‬‬ ‫תחושת הקורבניות‪ ,‬הכעס‪" ,‬הברוגז" עם בעלה שנטש אותה פעמיים (ניגוד אירוני למשמעות שמו‪,‬‬ ‫מסעוד)‪ ,‬פעם אחת לאחר לידת איציק [‪ ]58‬ופעם נוספת עם מותו שלו הנתפס בעיניה כהפניית גבו‬ ‫אליה [‪ .]57‬ניתן לזהות כאן תגובה אופיינית לאדם השרוי באבל‪" :‬ההכחשה מפנה את מקומה‬ ‫לרגשות קשים של כעס‪ ,‬זעם‪ ,‬קנאה ושנאה‪ ...‬הכעס מופנה החוצה‪ ,‬לסביבה‪ ,‬לעיתים באופן‬ ‫שרירותי וחסר הבחנה‪ .‬תחושות אלו מוחלפות בתחושה חריפה של אובדן‪ ,‬מופיעות מחשבות‬ ‫עגומות על העתיד‪ ,‬רגשות של אשמה ובושה‪ ,‬כשלון והחמצה‪".‬‬ ‫שלב הקבלה וההשלמה מופיע בניצניו במונולוג של סימונה‪ ,‬המתרחש ערב האזכרה למסעוד‪:‬‬ ‫"שש שנים לא דיברתי איתָך‪ ,‬לא הסתכלתי עליך‪ .‬רק לשכוח ממך רציתי‪ ,‬שש שנים של ברוגז‪.‬‬ ‫בלילה הזה אני ישבור את הברוגז‪ .)]51[ ".‬אנו פוגשים את סימונה בשעת משבר בו אינה יכולה‬ ‫לשאת יותר את מצוקתה והיא מבקשת להשתחרר מן האיבון המשתק בו היא נתונה‪" :‬מתי‬ ‫שירדה השניה [הקטיושה] נפלתי על האדמה וצעקתי‪ ...‬לא מהגרון הייתי צועקת‪ ,‬מהלב הייתי‬ ‫צועקת‪ .]12[ "...‬פתיחת הלב ורגש השחרור מלווים באקט סמלי נוסף ‪ -‬פתיחת התיק בו טמונים‪-‬‬ ‫[‪]6‬‬ ‫מוסתרים חפציה האישיים‪-‬נשיים לאחר שש שנים בהם היה סגור‪ .‬פתיחתה של תיבת פנדורה‬ ‫מעלה מן האוב את "הריח של סימונה שלנו" [‪ ,]63‬אובדנם מכאיב‪ ,‬אך זהו גם רגע של התמודדות‬ ‫ושחרור רגשי מרפא‪ ,‬הממלא אותה בכוחות חיים מתחדשים‪ .‬נראה כי גם כאן נוצרת אנלוגיה‬ ‫לאופן התמודדותו של פרסאוס עם מדוזה המיתית‪ .‬בין שאר החפצים מוצאת סימונה גם את‬ ‫"המראה המגדילה עם הפינצטה" [‪ .]63‬מגדילה – תרתי משמע‪ .‬התבוננותה מבעד ובאמצעות‬ ‫המראה‪-‬הסיפור שהיא מספרת לעצמה יעורר בה "כוח חזק בתוך הרגליים‪.]65[ ".‬‬ ‫מעבר זה מן הרצון להיקטף ע"י הקטיושה לבחירה בחיים בא לביטוי בטקס הטמנת הטבעת‪,‬‬ ‫שהוא המשכו של מעשה פתיחת התיק‪ ,‬ושאל פרטיו אני מבקשת להקדיש תשומת לב‪.‬‬ ‫"רואה את הטבעת שנתן לי מסעוד בחתונה איך היא שוכבת בתוך הצמר גפן כאילו חולה במחלה‬ ‫אחרונה שהיא לא תק ום ממנה‪ ,‬אני לא שמה אותה באצבע‪ ,‬שמה בפה‪ ...‬אני יבוא לשמה [לקבר של‬ ‫מסעוד] לבד‪ ,‬יחפור בור באדמה שיש על יד הקבר שלו‪ ,‬ישים את הטבעת שלו שתשכב על ידו‪ ,‬יסגור‬ ‫עליה את האדמה ויתגרש ממנו [‪]...‬מתי שאני קרובה לבית‪-‬קברות‪ ,‬אני עוצרת את עצמי מלרוץ‪ :‬אני‬ ‫לא רוצה לשים את הטבעת שמה‪ ,‬אני לא רוצה לעשות לה קבר ולשבת עליה שבעה ולעשות לה‬ ‫אזכרות כל החיים‪]63[ ".‬‬ ‫אם בתחילה התכוונה סימונה לקבור את הטבעת בסמוך לקברו של בעלה‪ ,‬הנה כי כן היא משנה‬ ‫את דעתה ובוחרת לטמון אותה מחוץ למקום זה‪ .‬השימוש בפועל "לשים" נטרלי ואולם שינוי‬ ‫המיקום משמעותי ביותר‪ .‬סימונה‪ ,‬כשמה כן היא‪ ,‬מסמנת בהסרת הטבעת את הגבול המפריד בין‬ ‫המת לחי‪ ,‬הפרדה שתאפשר לעצמה ולילדיה חיים‪ .‬הפה הוא שמשליך את הטבעת לבור‪ ,‬לא‬ ‫הידיים‪ ,‬אולי ביטוי לצורך לתקן את החטא שחטאה הלשון‪ ,‬שחיים ומוות בידה‪ ,‬חטא ההיבריס‬ ‫וחטא השקר על רגשי האשמה העצמית והעונש שהביאו‪ .‬פה זה שאמר את השקר‪ ,‬פה זה יטמין‪-‬‬ ‫יאבד את הטבעת באדמה מחיה ולא באדמת בית הקברות‪ .‬הטקס חושף אפוא את רצונותיה‬ ‫העמוקים של סימונה‪ :‬בניגוד להצהרותיה על רצונה למות כאן ועכשיו ע"י הקטיושות‪ ,‬היא מגלה‬ ‫רצון עז להשתחרר מטבעת החנק המאפשרת לה לחיות על "חצי שמש" ("הבית קברות לוקח לי‬ ‫חצי שמש"‪ ,‬עמ' ‪.)64‬‬ ‫עמידתה על רגליה‪ ,‬כמוה כהשבת הגוף למימדיו האנושיים בסיפורה של אתי‪ ,‬מסמלים‪ ,‬אפוא‪ ,‬את‬ ‫ראשית השיבה לחיים‪ ,‬שיבה המבשרת אולי את הבחירה בערכי‪-‬נורמטיבי ‪ -‬במתוקן‪.‬‬ ‫קובי – "הילד שנכנס במקום רוזט"‬ ‫קובי מעיד על עצמו כך‪" :‬זה אומר שאני סגור משני הצדדים‪ :‬מצד אחד אני לא יכול להגיד לה‬ ‫אמא‪ ,‬ומהצד השני אני לא יכול לקרוא לה סימונה" [‪ .]178‬נתבונן כעת בדמות נוספת המבקשת‬ ‫להיחלץ ממצוקתה‪ ,‬לצאת מן הארון – קובי‪.‬‬ ‫בעבודתו במפעל הטקסטיל תופס קובי את מקומה של רוזט‪ ,‬הנערה בעלת השער הארוך וידי‬ ‫הזהב‪"( ,‬מרגישה אותו (את החוט) אם היה דק או עבה ברבע מילימטר") ששערה נתפס במכונה‬ ‫המפלצתית [‪ .]134-135‬החלפתו במקומה של העובדת (חצי שנה ראשונה מי הייתי בשבילהם?‬ ‫"הילד שנכנס במקום רוזט המסכנה" [שם] ובהמשך – "אה זה אתה שנכנסת במקום רוזט" [שם])‬ ‫מיקומו כתחליף לרוזט מציגה את קובי כמי שאיבד את שערותיו‪ .‬בדומה לאימו גם ליבו שלו הפך‬ ‫לב אבן‪ .‬את יחסיו הטבעיים עם אחיו הוא ממיר‪ ,‬כבריחה ממצוקתו‪ ,‬בשקיעתו בחומר‪ ,‬באהבת‬ ‫[‪]7‬‬ ‫הכסף והרכוש‪ . 5‬קובי שאביו נפטר בגיל ‪ ,13‬גיל ההתבגרות‪ ,‬מורד באב ובסמכותו (מות האב נרמז‬ ‫כתוצאה מזעמו על הבן שהימרה את פיו)‪ .‬כאדיפוס הוא תופס‪ ,‬בבלי דעת‪ ,‬את מקום האב לצידה‬ ‫של המלכה‪-‬האם‪ .‬לפנינו תסביך אדיפלי הקוטע את תהליך התפתחותו‪ ,‬תהליך שאמור היה‬ ‫לאפשר לו לבנות זהות עצמאית וליצור משפחה משל עצמו‪ .‬מעניין לשים לב כי אימת הסימביוזה‬ ‫של האם עם בנה נרמזת כבר בלידתו באמצעות מטאפורת אובדן השיער‪" :‬בקובי גם חשבתי שאני‬ ‫נהיית קרחת‪ .‬כל הכרית שלי היתה מלאה שערות בבוקר‪( ]35[ "...‬ומכאן – האם זהו גורל‬ ‫דטרמיניסטי כבטרגדיה היוונית? האם עקיצת הדבורה היא ביטוי מודרניסטי ליד הגורל שאין‬ ‫ממנה מנוס?)‪.‬‬ ‫מיקומו החדש בתוך המשפחה‪ ,‬אח‪-‬אב‪ ,‬מבלבל ומאיים‪ ,‬יוצר בקובי חוויית נכות‪ ,‬ניכור ותלות‪,‬‬ ‫תהליך המקבל ביטוי סמלי אף בפרשנותו לשמו‪ ,‬קובי‪ ,‬שם המזכיר לו עצמו את המילה קביים‪,‬‬ ‫דימוי שהוא נותן לחתימתו העלובה בעיניו‪" :‬קובי דדון‪ ,‬עם הקו של הקוף‪ ...‬ועם הנון שיורדת לך‬ ‫למטה בסוף‪ .‬שתי קביים של צולעים יש לי בשם [‪ ]...‬אצלי זה אותיות שבחיים לא יתחברו‪ ,‬גם לא‬ ‫יודע מה יש לי להגדיל" [‪ .]141‬מעשה השקר המאיים מגמד את קובי ("אמא אמא אמא אמא‪,‬‬ ‫תינוק אתה קובי‪ ,‬אל תגיד לי שאתה יושב איתה בבית כל ערב" [‪ ,)]173‬דבר הנחשף גם בשפת‬ ‫החלום בה הוא רואה עצמו כתינוק הנישא בידי אימו‪ ,‬מגורה על ידה מינית [‪ .]185‬החלום מעיד על‬ ‫רצונו לשוב אל רחמה המגונן במחיר נסיגה אדיפלית‪ .‬מקובע ונכה הוא מתקשר אנלוגית לנכותו‬ ‫הגופנית של אחיו איציק‪ .‬קובי מאבד את זהותו המינית ("כל רגע משהו אחר‪ :‬גבר‪ ,‬אישה‪ ,‬גבר‪,‬‬ ‫אישה‪ .‬בא לך בלגן בראש מהפרצוף שלו‪ ,]57[ ".‬מרוחק מעצמו ומאחיו הקטנים (משתוקק לדירה‬ ‫לדוגמה בראשון לציון) ומתקשה ליצור קשר אינטימי עם נשים (רוצה "אישה תוצרת חוץ")‪ .‬יחסיו‬ ‫עם סימונה מאבנים את ליבו אף כלפי אביו ("אני לא סובל את התמונה שלו בקיר‪ ,‬מת להוריד‬ ‫אותה" [‪ .)]187‬מבולבל‪ ,‬מנוכר‪ ,‬חסר חמלה וכועס הוא מקרבן את עצמו ואת אחיו ואף את אימו‪.‬‬ ‫שוב ושוב חוזרת העובדה שדילג על בר המצווה של אחיו איציק‪ ,‬שהוא מקמץ במתן כסף לאימו‬ ‫כדי להשיג את הדירה הנכספת‪ .‬אתי מזהה ומבינה זאת בחושיה הנשיים בשעה שהיא מדמה אותו‬ ‫ליעקב אבינו "שכל הזמן הסתבך בשקרים של עצמו ושל אחרים‪ :‬קודם כל הוא נהפך לבכור על ידי‬ ‫השקר‪ ,‬ואחר כך על ידי השקר חיתנו אותו עם הבכורה‪ .]217[ "...‬האנלוגיה למוטיב היד המוחלפת‬ ‫ביד האמיתית עובר כמובן גם כאן‪.‬‬ ‫גם קובי כאימו מרגיש במחנק הנורא העומד להמיתו‪ .‬כאבי הגב האיומים יעידו על כך‪ .‬בריחתו אל‬ ‫משפחת ג'מיל הופכת לו למרחב מכיל ומוגן וככזה הוא מאפשר את התפרצותה של ההדחקה‪,‬‬ ‫השחרור והלידה מחדש [‪ - ]192‬לידה המקבלת ביטוי סמלי מרומז ויפה בדמותו של אמיר (נסיך‬ ‫בערבית) בן השלוש עשרה‪ ,‬אחיו הקטן של ג'מיל‪ ,‬הילד המשחק‪-‬צוחק השובה את קובי בקסמו‬ ‫[‪ ,]197‬ככזה אמיר הוא מעין מראה המובילה אותו לחיבורו שלו אל עצמו‪ ,‬אל ילדותו שלו‪ ,‬אל‬ ‫נקודת אריכמדס שתאפשר לו להמיס את לב האבן‪ ,‬תולדת סבך השקרים וההדחקות שאיבנו‬ ‫אותו‪.‬‬ ‫סימביוזה לקויה הזקוקה לשחרור ותיקון היא זו המתקיימת גם ביחסיהם של איציק ודודי‪ .‬נבחן‬ ‫כיצד המיתי מעצב יחסים אלו‪.‬‬ ‫‪ 5‬הקשר זה עולה בדבריו אף באופן סימבולי‪" :‬בלילה ישנתי עם הכסף שלי" (‪..."" ;)167‬לראות אותם יום אחד‪,‬‬ ‫להחזיק ביד‪ ,‬לספור‪ ,‬ללכת אתם בכיס‪ ,‬להרגיש אותם על הגוף שלי‪( "...‬שם)‬ ‫[‪]8‬‬ ‫מקולקלים הידיים שלו ‪ -‬איציק ודודי‬ ‫דודי בן השתים עשרה מהווה דמות מראה מנוגדת לאיציק‪ .‬בניגוד לאחיו הגדול ממנו בשנה‪ ,‬הוא‬ ‫מתפתח ע"פ גילו‪ ,‬מאוהב‪ ,‬זקוק לחברת אנשים ("אני‪ ,‬תן לי עולם רק עם אנשים‪ ,‬בלי כלום חוץ‬ ‫מזה‪ ,‬רק אנשים בעולם‪ ,‬אני לוקח‪ ,)]87[ ".‬לומד בבית ספר‪ ,‬זקוק לסמכות מבוגרת ולכן מקבל את‬ ‫סמכותו של קובי‪ ,‬זקוק לזכרון האב‪ .‬אלא שנטיות וצרכים אלו מאויימים ומוחנקים ע"י מבטו‬ ‫המאבן של אחיו הגדול ממנו בשנה‪ .‬כל כולו משועבד לרצונותיו של איציק עד כדי ביטול ה'אני'‬ ‫ואובדן זהותו ("בטוח שנולדתי רק בשביל להיות החלקי‪-‬חילוף שלו‪...‬שהידיים שלי יהיו הידיים‬ ‫הרזרבים שלו‪.6 )".‬‬ ‫כעסו ותסכולו של איציק על בגידת האב רק הולכים ומתעצמים לאחר מותו‪ ,‬ראיית עצמו כדמות‬ ‫קרבן‪ ,‬דבר הנרמז בשמו – יצחק‪ ,‬הופכת אותו למעין מדוזה נטולת שיער (אינו מסיר את כובעו‬ ‫לעולם) ורבת זרועות ‪ -‬לא רק ידיו של דודי מתמסרות לו‪ ,‬גם הציפור משועבדת לצרכיו אלא שכבר‬ ‫שמה‪ ,‬דלילה‪ ,‬המאזכר את סיפור בגידת דלילה בשמשון‪ ,‬מעיד על תמונת עולמו – חוסר אמון‬ ‫מוחלט באלוהים ואדם ותחושת נבגדות‪-‬קרבנות תמידית‪ .‬ביטוי לליבו הקר‪ ,‬תולדת מנגנון ההגנה‬ ‫שיצר לעצמו‪ ,‬מצוי גם בחלומו על הבזה‪ ,‬בת דמותו ובה בעת‪ ,‬כמשקפת את דמות האישה בעיניו‬ ‫(ואולי אף את אימו)‪ ,‬חלום שניתן לפרשו גם כשיקוף ותמונת מראה שלו עצמו וגם כביטוי‬ ‫לתחושת הנבגדות והקורבנות‪" :‬אני מרגיש אותה שהיא ברזל‪ ,‬הנוצות שלה במקום שיהיו רכות‪,‬‬ ‫דוקרים לי את היד‪ ...‬העיניים שלה זכוכיות לא מכירה אותי" [‪ .]112‬פיקחון קר זה הוא כמנגנון‬ ‫הגנה מפני העולם‪ :‬איציק שונא את קובי ומורד בסמכותו‪ ,‬אינו מרשה לדודי להזכיר את אבא‪,‬‬ ‫ואפילו לא להתגעגע אליו ("מה יש לנו לדבר על אבא? מה שמת – מת‪ ),)]79[ ".‬אינו מאמין‬ ‫לכוונותיהם (הטובות?) של הבאים לסייע לעיירה (המתנדבים‪ ,‬המורות החיילות)‪ ,‬או בלשונו של‬ ‫דודי‪" :‬איציק ואנשים‪ ,‬זה משהו שלא הולך טוב ביחד" [‪ ,)]87‬דברותיו הרובין‪-‬הּודיות כביכול אינן‬ ‫אלא מניפולטיביות לטובת צרכיו ("אתה חושב שצד ימין זה טוב‪ ,‬צד שמאל זה רע‪ ,‬בא איציק‬ ‫מחליף לך את הצדדים" [‪ ,)]179‬אף הן מלמדות על יחסיותו של הצדק בעולמו‪ .‬בקשיחותו הוא‬ ‫אנלוגי לקובי המכופף את חיי סובביו לתוכניותיו הפנטסטיות (דבריו של דודי לאיציק מתאימות‬ ‫אפוא גם לגבי קובי‪" :‬אתה‪ ,‬שנתפס לך משהו בראש‪ ,‬רק מתלהב מעצמך איזה תכנית גדולה יש‬ ‫לך‪ ...‬לא זז ממנה מילימטר" [‪.)]127‬‬ ‫סבך עולמו המיוסר מוצא פיצוי סובלימטיבי בגידול הבזה‪ ,‬פיצוי לגבריותו הפגומה והמיוסרת‪.‬‬ ‫שליטתו בה ברצועת עור הסנדלים מדגישים את היותה פיצוי לנכותו‪ .‬רצועות העור שנלקחו‬ ‫מסנדליה הגנובים של ליאת אמנם נותנים לו סנדלים מכונפים כלפרסאוס אלא שבניגוד אירוני‬ ‫לגיבור המיתולגי הם מסמנים את היעדר החופש של הציפור הנתונה למרותו‪ ,‬הנדרשת לחיות‬ ‫בטבע מלאכותי (כיור המטבח) במקום במקומה הטבעי‪ .‬רצועת עור זו היא גם קשר אחר‪ ,‬מחשבה‬ ‫חדשה על היותו נבחר האל המבקש לנסותו‪ ,‬מחשבה הנולדת בו סמוך לבר המצווה ‪ -‬מעין הנחת‬ ‫‪6‬‬ ‫ראו למשל הציטוטים הבאים‪" :‬איציק סוגר את העיניים ואת הידיים ואני סוגר את הפה ושתינו נדבקים ככה‬ ‫לבנאדם אחד שמגלח את עצמו באמבטיה לבד‪" ]99[ ...‬מי ששמע אותי בטוח מאה אחוז שזה העור שלי שנחתך‬ ‫שמה‪" ; ]100[ "...‬אני יודע את הנשימה שלו‪" ;]101[ ".‬העור של איציק ושלי עשו אותו מאותה חתיכה" [‪]101‬‬ ‫[‪]9‬‬ ‫תפילין בדרך אחרת‪ ,‬או בלשונו‪" :‬גם איך יקשור את עצמו לאלוהים‪ ,‬צריך שימצא בעצמו איך‪.‬‬ ‫ותפילין זה לא משהו שאח שלך יכול לשים לך‪ .]85[ ".‬תפיסתו את עצמו כקרבן וכנבחר בה בעת‬ ‫מאפשרת לו גם לקרבן את החלשים ממנו‪ ,‬אלא שמצב דברים זה מחייב את רגע "ההתפוצצות"‬ ‫שייתפס על ידי איציק כבגידה בו‪ .‬במתן שמה של הציפור‪ ,‬דלילה‪ ,‬מסמן אפוא איציק את מאפייניו‬ ‫של מעגל חייו‪ .‬זאת ועוד ‪ -‬לכאורה זוהי בזה שכוחה בנוצותיה‪ .‬בניגוד לאם‪ ,‬התסרוקת וצבעי‬ ‫השיער יציבים ועמידים‪" :‬לא מתחלפת כל הזמן" [‪ ]...‬אולי זה מסדר לה גם את המחשבות שלה‬ ‫בתוך הראש‪ ,‬כמו הנוצות‪ .‬אולי יש לה בתוך הראש את המחשבות עומדות מסודרות‪ ,‬מחשבות‬ ‫שאף פעם לא תפסו עליהם לכלוך‪ ,‬לא התערבבו אחת עם השנייה‪ .]107[ ".‬יחוס תכונות אלה‬ ‫לבזה מלמד‪ ,‬כאמור‪ ,‬על הכאוס המודחק בעולמו של איציק עצמו‪ ,‬על היעדר הסדר הנורמטיבי‬ ‫בביתו‪ ,‬על הערבוב המסבך את חייו‪.‬‬ ‫יחד עם זאת "הבגידה" היא רגע של גילוי אמת וככזו יש בה פוטנציאל לשבירת המעגל‪ ,‬לשחרור‬ ‫ולתיקון‪ .‬זהו הרגע בו דודי מורד ומסרב לשתלטנותו המאיימת של אחיו‪" :‬גמרה לעשות מה‬ ‫שאתה רוצה‪ .‬מהיום היא מחליטה על עצמה‪ ,‬בשביל זה התחלפה!" [‪ .]127‬דרישתו של איציק לגלח‬ ‫את הציפור נענה בסירוב‪ .‬דודי אינו מסוגל למעשה האכזרי‪ .‬דודי מתבונן באיציק‪ ,‬רואה כיצד‬ ‫אחיו‪ ,‬בחוסר שליטתו בידיו‪ ,‬ממית את הציפור‪" ,‬איך הוא נופל בתוך הכובע שמלא עם הדם שלה‪,‬‬ ‫ברגע נפל ואיך איציק מסתכל ‪ ...‬ומתחיל לבכות עליה‪ – ]132[ "...‬גילוי השקר מביא לכאב משחרר‪.‬‬ ‫לראשונה במחיר היסורים איציק מסיר את הכובע‪ ,‬חווה כאב‪ ,‬בוכה לנוכח ראשה השמוט של‬ ‫הציפור‪ ,‬לכלוך נוצותיה בדם‪ ,‬במו ידיו ניפץ איציק את אשליית היציבות והסדר והוא נוכח כעת‬ ‫אל מול מות הבז הסובלימטיבי למותו של אביו שלו‪.‬‬ ‫בשעה זו דודי מרגיש לראשונה בכוחותיו ובכך מתחיל תהליך פרוק הסימביוזה – "ואמרתי בקול‬ ‫רם‪ :‬מחשבה של דודי זה לא רק רוח! מחשבה של דודי אף אחד לא יחליף לו אותה יותר!" [‪,]135‬‬ ‫סערת הרגשות משחררת ממנו את געגועיו העזים לאביו‪ ,‬מסרב למחיקת האב מחייו הוא שב‬ ‫וקורא לו‪ ,‬שב וקורא לו [‪.]136-137‬‬ ‫אתי – תופסת הסיפורים‬ ‫אתי תופסת סיפורים [‪ ]229‬לא רק לאושרי וחיים‪ .‬שימת לב לדבריה מלמדת כי לא רק משלב‬ ‫לשונה גבוה יותר‪ ,‬אלא שבדבריה שלובה לשון ציורית מטאפורית המאזכרת אגדות‪ ,‬מעשיות‬ ‫ומיתוסים‪ .‬בכוח דמיונה היצירתי אור המקלט‪ ,‬המוחלף באור השמש‪ ,‬כמוהו כאור של סינדרלה‪,‬‬ ‫"אור בלויי סחבות" [‪ ,]202‬החרדה מדומה למפלצת רבת זרועות [‪ ,]203‬האימה הנוראה מתגלמת‬ ‫בתינוק אותו התבקשה להחזיק בידיה ואשר כינה זוחלת על ראשו‪" ,‬הסתכלתי על הכינה כאילו‬ ‫היא כיפה אדומה שמטיילת לבדה ביער ומיד יגיח הזאב" [שם]‪ ,‬מיטות הברזל האחוזות‬ ‫בשרשראות אל הקירות ועליהם יושבי המקלט מזכירות לה תמונות שואה [‪ ..]204‬הסיפור הוא מה‬ ‫שהמראה לפרסאוס‪ -‬מגן ומראה בצידו הפנימי‪ .‬בעזרתו תוכל אתי להתקרב למפלצת ולנצח‬ ‫אותה‪" :‬רציתי שיקשיבו לי היום כמו שעוד לא הקשיבו אף פעם‪ :‬לא לסיפור‪ ,‬לאמת‪.]234[ ".‬‬ ‫[‪]10‬‬ ‫סיפורה של אתי לתאומים מתאר בסמליותו אף את אתי עצמה‪ .‬בשעה שהיא נמצאת במקלט‪,‬‬ ‫אותו היא מדמה לבטן ליוויתן [‪ ,7]202‬המגוננת מפני "ריח הפחד שהמפלצת פלטה מכל אבריה‬ ‫הפזורים במקלט‪ ,]203[".‬מקום המאפשר את הבשלתה של ההחלטה לפוצץ את השקר‬ ‫("והסתכלתי עליו‪ ,‬במקלט‪ ,‬על השקר שלנו‪ ,)]216[ ".‬אולי בדומה ליונה הנביא הנענה לצו האלוהי‬ ‫בבטנו של הדג‪ ,‬רחשי הלב מתגלמים בתיאור השיער על כפל משמעויותיו‪ ,‬כביטוי מפתה ועוצמתי‬ ‫וכביטוי מסוכן‪ ,‬נחשי חונק‪" :‬פתחתי את הגומייה של הצמה‪ ,‬ופיזרתי את השיער וחרשתי בו‬ ‫באצבעות עד שהתפצל לשלושה נחשים ארוכים‪ ...‬והם עוברים ביד ומתפתלים ונקלעים זה בזה"‬ ‫כליאתו‪-‬קליעתו של הכוח המסוכן בצמה ענוותנית‪ ,‬שסופה בגומיה ובקבלת סיכת ביטחון כנגד‬ ‫כפתור שנפל מחולצתה [‪ ]218‬מרמז‪-‬מטרים את דמותה כמי שתביא לתיקון באמצעות הבידול‬ ‫והסדר שאותו תשיב למשפחתה (ומעניין שמעשה זה אנלוגי להסרת הטבעת הסמלית של האם‪,‬‬ ‫המציינת‪ ,‬כאמור‪ ,‬היפרדות)‪.‬‬ ‫הנה עוד חלום בהקיץ שאתי הוזה בשעה שהיא מצותתת לשיחת המטפלות במעון בו עובדת אימה‪,‬‬ ‫ואשר מוטיב השיער‪-‬נחש עובר בו‪ ..." :‬הגבר שדיברו עליו עוד ראיתי לרגע כמו בזמן שהייתי ילדה‬ ‫– הוא יצא ישר מתוך הגימל של המילה גבר‪ ,‬רגל אחת שלו מונפת קדימה‪ ,‬הראש קטן‪ ,‬העיניים‬ ‫בולטות‪ ,‬קצת דמה לבז של איציק‪ .‬הידיים שלו היו בתוך הכיסים‪ ,‬והוא הצמיד אותן חזק לגוף‬ ‫שלו כי התקשה להתאפק‪ .‬את האישה ראיתי יוצאת מתוך האות אלף‪ ,‬הידיים שלה מונפות‬ ‫למעלה והרגליים מפושקות והיא רוקדת ריקודי‪-‬בטן‪ ...‬והשיער הארוך מכסה את הישבנים שעוד‬ ‫לא התעגלו לה‪ .]221[ ".‬משמעויותיו הארוטיות של הדמות הנשית‪-‬גברית רבת הזרועות מעידה על‬ ‫התעוררותה המינית‪ ,‬עדות להתחיותה הבריאה‪ ,‬וזאת בניגוד לחלומה הילדותי‪ ,‬המעיד אף הוא על‬ ‫הצורך בבריחה אל השם‪ . 8‬אתי מבקשת להחליף את ראומה אלדר הממתינה לה בראש מגדל‬ ‫התקשורת‪ ,‬חלום שאם כל קסמו‪ ,‬הוא מלמד על רצון להסתגרות מפני העולם‪ ,‬עד לבואו של נסיך‬ ‫חלומות מן האגדות‪" :‬לפני השינה דמיינתי לי איך אטפס בכל מדרגות המגדל [‪]...‬ואיך אחרי‬ ‫שתרד (ראומה) משם אני אשאר ולא אצא מן החדר שבראש המגדל לעולם‪.]228[ ".‬‬ ‫מעניין לציין כי דימוי האותיות עולה בליבה של אתי בשעה שהיא מגיעה בריצה אל המעון‪ ,‬מקום‬ ‫עבודתה של אימה‪ ,‬כולה נסערת‪ ,‬כמי שמבקשת להשמיע לאם את תובנותיה על הצורך הדחוף‬ ‫לפוצץ את הסוד השקרי‪ ,‬אלא שבשלב זה מבינה הבת כי אימה ממאנת לשמוע (סמליות הסמך‬ ‫המהסה את השין השומעת מתבטא בחלומה של סימונה עצמה‪ ,‬עמ' ‪ )60-63‬דבר המקבל אף ביטוי‬ ‫סמלי במעשיה של האם – הבת מוצאת את אמה עושה מעשה רמיה – מרטיבה וסוחטת חיתולים‬ ‫נקיים (המזכירים בצורתם צורת נחשים מלופפים) כדי להציג מצג שווא של טיפול מסור‬ ‫בתינוקות‪ .‬סיומה של סצנה זו בהחלטתה של הנערה לשוב לביתה ולספר בעצמה את האמת‬ ‫לאחיה‪.‬‬ ‫כאמור‪ ,‬כוחו של המפלצתי מצוי גם בעולם החיצוני‪-‬חברתי המקיף את המשפחה‪ .‬נשוב ונתבונן בו‪.‬‬ ‫‪ 7‬ראה בעניין זה הערה ‪1‬‬ ‫‪ 8‬קורין שפיר כבר עמדה על משיכתן של הדמויות אל השם‪ ,‬כבריחה מן הכאן הפרובלמאטי – קובי אל הדירה לדוגמה‪,‬‬ ‫דודי ואיציק – אל עולם הקולנוע‪ ,‬אתי – אל המגדלור המרוחק‪.‬‬ ‫[‪]11‬‬ ‫ה"אנחנו" – מפלצת הפחד‬ ‫עלילת הרומאן מתרחשת בעיירה בצפון הארץ החיה במתח בטחוני תמידי‪ .‬חדירת מחבלים‬ ‫שהתרחשה בשנות ה‪ 70-‬הטביעה בה חותם של אימה נוראה‪ ,‬על כך נוספו מטחי קטיושות‬ ‫המשבשים את ימיהם ולילותיהם של בני המקום‪ .‬ביטוי למצוקת חייהם הוא אופי הנעילה על‬ ‫מנעול ובריח מפני המאיים‪ ,‬הנועל את הפחד מבפנים‪ ,‬או בלשונו של איציק – "עכשיו אף אחד לא‬ ‫ייכנס ואף אחד לא יצא מהבלוק‪ ...‬גם הפחד לא ייצא מפה כל הלילה‪ .‬אנחנו עם הפחד בתוך‬ ‫הבלוק כמו שדלילה והעכבר בתוך הארון‪-‬מטבח‪ .]108[ ".‬אימה זו משמשת כר נוח לצמיחתה של‬ ‫השנאה המפלצתית אף היא‪ ,‬מלובה ע"י הרב כהנא ועדתו‪ .‬גחלת אש זו תשמש לדעתו של איציק‬ ‫לליבוי יצר זה אצל הבזה [‪.]114‬‬ ‫אתי מדמה את האימה בליל הקטיושות למפלצת המערבת את תושבי העיירה אלו באלו ללא‬ ‫הפרד‪" :‬ואחרי הצרחה שהתפשטה בחלל חדר‪-‬המדרגות בתוך החושך הסמיך העושה מכולנו גוש‬ ‫אחד מרבה רגליים וידיים [‪ ]...‬ומייד התחילה המפלצת לנוע‪ ,‬מתמיינת על פי משפחות" [‪]201‬‬ ‫ומעניין לשים לב לסיקול האותיות שבין תמנון והתמיינות ללמדך על הבידול המתבקש לשם‬ ‫תיקון המעוות‪.‬‬ ‫זאת ועוד‪ :‬דומה כי אותו סבך מפלצתי של זרועות‪ ,‬סימביוזה תאומית המבטלת זהויות עד כדי‬ ‫סכנת אובדן‪ ,‬משקפת אף את יחסינו עם שכנינו הפלסטינאים המתגוששים עימנו על אותה חלקת‬ ‫ארץ‪ ,‬סבוכים ולפותים זה בזה‪ .‬משתמעת מכאן המחשבה כי רק הפרדה ויצירת גבול ברור תביא‬ ‫מזור לארץ זו‪.‬‬ ‫כוחה של ה"יד הנעלמה"‪ 9‬מתגלה ככוח נצלני מנוכר המאלץ עובדים כרוזט לעבוד בשעות לילה‬ ‫מאוחרות‪ ,‬הסחת דעת הביאה לתלישת שערותיה והטחת ראשה במכונה‪ ,‬המפלצת הקפיטליסטית‬ ‫אוכלת כל ומנצלת כל רגע לעבודה יעילה‪ ,‬כך כדי שהעובדים לא ישוחחו ביניהם "היו שמים אותנו‬ ‫עם הגב אחד אל השני שלא נראה עיניים של בנאדם‪ ,‬שנעבוד להם כמו איזה מכונות" [‪.]144‬‬ ‫מראת הלשון המטאפורית בהקשריה האינטרטקסטואליים‪ ,‬מזמינה אותנו‪ ,‬אפוא‪ ,‬להסתכל‪-‬‬ ‫להילחם גם במפלצת שבתוכנו‪ .‬לשאול על חלוקת הכוח והכסף‪ ,‬על זהותנו הישראלית‪ ,‬על השפה‬ ‫שלנו‪ ,‬על התפתחותה‪ ,‬על החלומות שלנו‪ ,‬על שינוי הערכים שהתחולל כאן ב‪ 63-‬השנים האחרונות‬ ‫– מאידיאולוגיה ציונית לאידיאולוגייה הסוגדת לעגל הזהב‪ ,‬על יחסינו עם שכניינו הערבים‪ ,‬על‬ ‫הקלות שבה אפשר להצית שנאה במקום שיש בו תסכול והזנחה‪ .‬על עצמנו‪.‬‬ ‫מגימוד לגדילה‬ ‫‪9‬‬ ‫היד הנעלמה (‪ )hand Invisible‬היא מטאפורה שבּה השתמש אדם סמית כדי לאייר את עקרון "האינטרס העצמי‬ ‫הנאור" שלו‪ .‬בספרו "עושר האומות" טען סמית כי במערכת קפיטליסטית‪ ,‬פעולתו האנוכית של אדם נוטה לקדם גם‬ ‫את טובת הקהילה‪ .‬הוא ייחס את העיקרון למנגנון חברתי שאותו כינה "היד הנעלמה"‪.‬‬ ‫[‪]12‬‬ ‫"הסבל הפיזי‪ ,‬בכל דרגותיו‪ ,‬הוא האי‪-‬אפשרות לנתק עצמך מרגע הקיום‪ .‬הוא אי‪-‬ההתנערות‬ ‫עצמה מהישות‪ .‬יש בסבל העדר כל מחסה‪ ...‬הוא סיבת ההדחקות לקיר החיים והישות" (מריון‪,‬‬ ‫‪ ,2007‬עמ' ‪ ,)143-144‬הנה כי כן נקראות הדמויות לעשות את עבודת השחרור מהסבל בעצמן‪ .‬אין‬ ‫קיצורי דרך‪ .‬שום גמדים לא יבואו‪ .‬במובן זה גם שפת הרומאן דוחקת אותנו "לקיר החיים‬ ‫והישות"‪ .‬שבירת הצורה הלשונית הנורמטיבית אחוזה בביטויו של העיוות הגופני – בגימוד‬ ‫המפלצתי‪ ,‬מעין ואריאציה חוזרת לייצור מן האגדה של אתי‪ ,‬ניגודם של הגמדים הטובים‬ ‫הנבראים מן האהבה (אלו מוזכרים בתאורה של סימונה את ימי אושרה‪ ,‬וגם איציק שבאהבתו‬ ‫לאחותו הוא לה כגמד קטן וטוב המפתיעה אותה בבקרים בסוללות לטרנזיסטור שלה)‪ .‬גמדיות‬ ‫מפלצתית גרוטסקית זו שבה ומופיעה בחלומותיהם של הדמויות‪ ,‬מבטאת רצון להדחקה‪ ,‬ללידה‬ ‫מחדש‪ ,‬מעידה על תהליכי האבל וחוסר האונים למולו‪ ,‬כך סימונה מגמדת את בעלה בחלומה [‪,]63‬‬ ‫בניסיונותיה לילדו מחדש‪ ,‬אך אינה יכולה לו‪ ,‬כך דודי המגמד את איציק בחלום‪ ,‬עד לאובדנו ("כל‬ ‫הלילה היית י חושב עליו שהוא מת‪ .‬כל רגע הייתי גומר עליו שהוא יותר קטן‪ ,‬עד שהגעתי שהלוואי‬ ‫שהיה מת איך שיצא מהבטן של אמא‪ .‬שהייתי נולד ולא היה לי אח כזה‪ ,)]100[ ".‬כך קובי בסבך‬ ‫תשוקתו לאימו וברצונו לשוב אל רחמה ולהיוולד מחדש [‪.]158‬‬ ‫מסען של הדמויות אל השחרור והתיקון מקבל את ביטויו בתחושת גדילה וצמיחה מיטיבה בסמל‬ ‫העמידה על הרגליים‪ ,‬ובהתחיותן של אלו – כך האם מקבלת כוח חדש ברגליה בשעה שהיא‬ ‫מתבוננת ב"מראה המגדילה" וטומנת את הטבעת באדמה [‪ ,]65‬גם דודי רץ בכל כוחותיו [‪,]136-7‬‬ ‫משאיר מאחוריו את איציק לבדו‪ ,‬להתמודד בכוחותיו הוא אל מול פני האמת‪ ,‬כך קובי המשחק‬ ‫עם אחיו של ג'מיל בכדור‪-‬רגל מתחת לשולחן‪ ,‬משחק העומד כפי שהראינו בסימן ההתחיות‬ ‫ושמחת החיים [‪ ]197‬ולבסוף – אתי השבה בריצה לביתה‪ ,‬נחושה לספר לאחיה את האמת‪.‬‬ ‫השבת הידיים והרגליים אל בעליהן‪ ,‬כמוה כהשבת הגוף כמזוהה עם ה'אני'‪ ,‬כהשבת הטריטוריה‬ ‫של העצמי‪ ,‬זוהי המטאפורה המשקפת את התרת הסבך "בסיפור חד‪-‬גדיא שהתפרק והתבלבל"‬ ‫[‪ ,]252‬גם שושן הכרטיסן באולם הקולנוע מבין זאת‪" :‬אני את האנשים סופר רק מהרגליים‬ ‫שלהם‪ ...‬על כל שתי רגליים שהוא סופר‪ ,‬הוא קורע כטיס אחד" [‪ .]129‬זוג הרגליים האחד וזוג‬ ‫הידיים האחד הינם התמיינות המעידה על השבת הסדר הקיומי והאתי על כנו ומכאן חוויית‬ ‫הקטרזיס בסיום‪ .‬הסיום הסוגר את הרומן מפגיש אותנו עם שני האחים הקטנים‪ ,‬תאומים‬ ‫"אמיתיים" השבים ומתעמתים זה עם זה‪ ,‬לבסס את עצמיותם‪ ,‬ואתי המספרת להם את הסיפור‪,‬‬ ‫"סוף סוף צוחקת" [‪ ]244‬אבל גם בוכה‪ ,‬מזהה בילדים את הבנתם כי הם הם אלו המתבקשים‬ ‫לעזור "לאישה" "לעמוד על הרגליים" [שם]‪.‬‬ ‫ביבליוגרפיה‪:‬‬ ‫•‬ ‫אובידיוס‪ ,1965 ,‬מטמורפוזות‪ ,‬תרגם‪ :‬שלמה דיקמן‪ ,‬הוצ' מוסד ביאליק‪ ,‬ירושלים‪.‬‬ ‫•‬ ‫בהר‪ ,‬אלמוג‪" ,2006 ,‬באה הסכין של העברית‪ ,‬עשתה אותנו שתי חתיכות"‪ ,‬הארץ‪ ,‬תרבות וספרות‪ 26 ,‬במאי‪,‬‬ ‫עמ' ה ‪.3‬‬ ‫[‪]13‬‬ ‫•‬ ‫בטלהיים ברונו‪ ,1987 ,‬קסמן של אגדות‪ ,‬הוצ' רשפים‪,‬ת"א‪.‬‬ ‫•‬ ‫מריון ז'אן‪-‬לוק‪ ,2007 ,‬על העודפות‪ ,‬תרגום‪ :‬ד"ר סמדר בוסתן‪ ,‬הוצ' רסלינג‪ ,‬ת"א‪.‬‬ ‫•‬ ‫שפיר קורין‪-‬ורה‪ ,2006 ,‬על מלכים‪ ,‬מלכות‪ ,‬מפלצות וגמדים – עיון בשום גמדים לא יבואו לשרה שילה"‪,‬‬ ‫הופיע בתוך זהויות ישראליות – בין זר למוכר‪ ,‬עריכה‪ :‬אלקד‪-‬להמן אילנה‪ ,‬הוצ' מכון מופת‪ ,‬ת"א‪ ,‬עמ' ‪155-‬‬ ‫‪. 190‬‬