טומאת שרץ

טומאת שרץ
(מקורות עיקריים)
מקרא	ויקרא, י"א, כ"ט–ל"ח
משנה	מסכת כלים, פרק א', משנה א' ובפרק ח'
תלמוד בבלי	מסכת חולין, דף קכ"ו, עמוד ב'-דף קכ"ז, עמוד א'
משנה תורה	ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ד'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה צ"ז; ספר החינוך, מצווה קנ"ט; ספר מצוות גדול, עשה רמה

טומאת שרץ בהלכה היהודית היא טומאה החלה על פגרים של שמונה שרצים, שהם בעלי חיים ממשפחות הטורפים, המכרסמים והלטאות: ”הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ; וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת” (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוקים כ"ט–ל').

השרצים מטמאים את הנוגע בנבלתם, טומאה הנמשכת יום אחד בלבד (טומאת ערב, כלומר אם אכן טבל - אבל ללא טבילה הטומאה נמשכת ללא הגבלת זמן), אך לא מטמאים את נושא הפגר כאשר אינו נוגע בו^[1].

דיני הטומאה

כל אחד משמונה שרצים אלה לא מטמא בחייו אלא רק כשהוא מת ורק כשהוא לח (ולא יבש). כאשר כל גוף השרץ קיים אף אם הוא יבש הוא מטמא, שרץ מת ולח, או שלם אף שיבש, מטמא אדם, כלים, אוכלים, ומשקין הנוגעים בו, או בכלי חרס אף אם רק נכנסו לאוויר הכלי ללא מגע.

שיעור השרץ

נבלת שרץ מטמאת רק אם היא בשיעור מינימלי של נפח זרע העדשה^[2], אשר קטן יותר משיעור כזית שנקבע לטומאת אדם מת או נבלת בעלי חיים. שיעור ה'עדשה' הוא השיעור הקטן ביותר שיש בדיני טומאה וטהרה. עם זאת, איבר שלם של שרץ - מטמא אף אם אין בו שיעור עדשה.

דין נוסף המיוחד לטומאה זו הוא שהשרץ מטמא אף באונס (דהיינו גם כשהנוגע בנבלה לא התכוון ואף אם הוכרח נגד רצונו ליצור מגע עם השרץ, כגון אם נפל עליו שרץ מת).

שמונה שרצים

ערך מורחב – שמונה שרצים

כאמור, רק אותם מיני שרצים שפירטה התורה מטמאים אך שאר בעלי החיים הקטנים, כגון צפרדע, נחש, זבוב וכדומה - אין נבלתם מטמאת כלל^[3]. גם דגים ושאר בעלי החיים הימיים אינם מטמאים בטומאת שרץ^[4].

שמונת שרצים אלו מנויים בתורה בשמותם, אך בזיהוי המינים השונים ישנם מחלוקות רבות.