פדיון הבן

פדיון הבן (או פדיון בכורות) הוא מצוות עשה מתוך תרי"ג מצוות, לפיה חייב כל אב מישראל לפדות את בנו הבכור מחזקת הכהן. עם היוולדו הבן שייך להקדש בשל מצוות קידוש בכורות ולכן יש לפדותו. החיוב לפדות חל מגיל 30 יום אך ניתן לקיימו גם אחרי כן, וכן ניתן למסור את התשלום לפני כן ולהכריז שהפדיון תקף מגיל 30 יום.

פדיון הבן
(מקורות עיקריים)

בחלק מעדות ישראל נהוג שהנשים הנוכחות בטקס הפדיון מקיפות את הילד בתכשיטיהן.
מקרא	ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ט"ו–ט"ז
משנה תורה	ספר זרעים, הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרק י"א
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן ש"ה
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה פ' ספר החינוך, מצווה שצ"ב

קערה מכסף להנחת התינוק בטקס

מגש הכסף להנחת התינוק בטקס ולידו כוס יין וסלעי כסף לפדיון

עוגה שהוכנה לפדיון הבן של ילד בשם עידן, המשלבת אלמנטים מהטקס

הפדיון הוא אחת מעשרים וארבע מתנות כהונה שבהן זכו אהרן ובניו הכהנים. התינוק נפדה מהכהן על ידי תשלום חמישה סלעים, שהם חמישה מטבעות כסף טהור, כל אחד במשקל סלע, או חפץ השווה לסכום זה.

מקור המצווה

בספר שמות, ביום יציאת מצרים, אומר ה' למשה: ”קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוק ב'). בהמשך, מצווה משה את בני ישראל בפירוט את מצוות קידוש הבכורות, שנועדו לזכירת יציאת מצרים בכלל ומכת בכורות בפרט:

וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ – הַזְּכָרִים לַה'. וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה.

— ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"א–ט"ו

בפרשת קרח, לאחר מחלוקת קרח ועדתו, מוזכרת מצוות קידוש בכורות כחלק ממתנות הכהונה, ופרטי מצוות הפדיון מפורטים יותר. וכך אומר ה' לאהרון:

כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה. וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא.

— ספר במדבר, פרק י"ח, פסוקים ט"ו–ט"ז

טעם המצווה

במקרא מתוארת המצווה ככזו שנועדה להזכיר לעם ישראל את יציאת מצרים ומכת בכורות: ”וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה” (ספר שמות, פרק י"ג, פסוקים י"ד–ט"ו).

ספר החינוך כתב טעם נוסף: קידוש הפרי הראשון, ובכלל זה הבן הראשון של האדם, מזכירה לו שאין לו דבר בעולם זולת מה שנתן לו ה':

כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טורחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו – מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו.

— ספר החינוך, מצווה י"ח

לפי ספר הזוהר, כל זמן שלא נפדה הבן הבכור מלאך-המוות קשור בו, ועם פדיונו נפדה ונקשר לחיים.

מיהו בכור

ישנם כמה תנאים לחיוב פדיון הבן:

• המצווה חלה רק על בן ישראלי מצד אביו ומצד אמו. כלומר, אם האב הוא כהן או לוי, או האם היא בת כהן או בת לוי, הבכור אינו חייב בפדיון.
• החיוב חל רק על בן זכר שהיה פטר רחם לאימו, כלומר הוולד הראשון. הילד נחשב לפטר רחם גם אם אינו בכור לאביו.
• על הבן להיוולד בלידה טבעית ולא בניתוח קיסרי (הנקרא "יוצא דופן").
• אם לפני הולדתו עברה האם הפלה (טבעית או מלאכותית) בשלב מתקדם של ההיריון, הוא אינו נחשב לבכור. לגבי הפלה בשלבים מוקדמים, הדעות חלוקות.

סכום הפדיון

מטבעות פדיון הבן של החברה הממשלתית למטבעות יחד עם יין וגביע לברכה.

הסכום המופיע בתורה הוא חמישה שקלים. השקל היה מטבע כסף, לאו דווקא טהור, שהיה נוהג בזמן התורה. חז"ל השוו את השקל למטבע "סלע צורי" שהיה נוהג בתקופת המשנה והתלמוד. במערכת מטבעות זו, סלע כסף היה שווה 4 דינרי כסף, ובדינר כסף היו 192 פרוטות נחושת.

לדעת הרמב"ם במשנה תורה שווי פרוטת נחושת הוא כמשקל "חצי שעורה" כסף נקי. לפי מדידות שנערכו בזמננו, משקל חצי שעורה הוא כ־1/40 גרם (0.025 גרם). לפיכך שווי חמש סלעים לפדיון הבן הוא 96.15 גרם כסף נקי. נהוג לעגל כלפי מעלה ולהשתמש ב-100 גרם כסף מחשש לטעות. או ב-102 גרם כמנהג חב"ד.

מחיר הכסף נמדד באונקיית טרוי (Troy Ounce) שמשקלה 31.1034768 גרם. לפיכך חמש סלעים שוות 3.091294283 אונקיות כסף (96.15 גרם חלקי 31.1034768 גרם באונקיה). ומכיוון שנהגו להחמיר ולהשתמש ב-100 גרם כסף, יש לקחת 3.21507466 אונקיות כסף.

ישנה מחלוקת בין גדולי הרבנים כיצד נקבע שווי הפדיון לפי ההלכה:
לפי דעת הרב מרדכי אליהו נקבע המחיר לפי מחיר הכסף בתוספת עמלות סוכנים ומע"מ (כלומר מחיר סופי שמשלם הלקוח בחנות), ולעומת זאת, לפי חלק מהרבנים האחרים מדובר על מחיר של כסף על פי המקובל בין הסוחרים לבין עצמם. למשל, לשם הערכה, נכון לינואר 2024 שווי אונקיית כסף בבורסה הוא 22.605 דולר אמריקני, והשער היציג של הדולר הוא כ-3.737 ש"ח לדולר. לכן, הסכום של פדיון הבן לפי המחיר הסיטונאי של מתכת הכסף (כלומר לפי השיטה ההלכתית המקלה) הוא כ-261 ש"ח, וסכום הפדיון לפי המחיר ללקוח, דהיינו בתוספת מע"מ (כלומר לפי השיטה ההלכתית המחמירה) הוא בערך 296 ש"ח (נכון לינואר 2024).

סכום זה אינו משקף את כוח הקנייה של חמש סלעים בזמן המקרא, בגלל ירידת ערך הכסף בעת החדשה. לשם השוואה, ניתן היה בזמן המקרא לקנות בחמש סלעים קרקע חקלאית בשטח של שני דונם, ובשלושים סלעים נאמד ערכו של עבד ממוצע.

אף שניתן לפדות את הבכור בכסף או בשווה כסף, אי אפשר לפדותו בקרקעות, עבדים, ושטרות על פי דרשות של פסוקים בתלמוד. לכן אין לפדות את הבן בהמחאות. לעומת זאת, קיימת מחלוקת האם ניתן לערוך את הפדיון בשטרות כסף, שאינם בעלי ערך עצמי אלא ייצוג של הערך שנקבע על ידי המדינה, ועל כן מספר פוסקי הלכה כתבו שלא לפדות בהם לכתחילה, אך בדיעבד מצוות הפדיון התקיימה גם בדרך זו.

כיום ישנם מטבעות מיוחדים עבור פדיון הבן, במשקל 20.57 גרם כסף כל אחד, שייצרה החברה הישראלית למדליות ולמטבעות (במשקל כולל של קצת מעל 102 גרם, המתאים לכל השיטות שנמנו לעיל). כן יוצרו מטבעות זהב טהור לפדיון הבן על ידי החברה הישראלית למדליות ולמטבעות, בסדרות מוגבלות.

טקס הפדיון

סדר פדיון הבן מתוך הסידור

נהוג לערוך את הטקס ברוב עם ומצווה ללוותו בסעודה חגיגית המוגדרת בהלכה כסעודת מצווה. נהוג להתחיל את הטקס לאחר בציעת הפת של סעודת המצוה.

את התינוק מלבישים בבגדי פאר, והנשים מקשטות אותו בתכשיטי הזהב שלהן. סיבת המנהג היא לעשות תיקון לחטא העגל בו לא סירבו הנשים לתת תכשיטיהן (כאן נעשה שימוש בתכשיטים לביצוע מצווה). התינוק מובל על מגש כסף וכרית רקומה, ומוגש לידי הכהן.

האב אומר: ”אִשְׁתִּי הַיִשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר. זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ הַיִשְׂרְאֵלִית, וְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָה לִפְדוֹתוֹ. שֶׁנֶאֱמַר: 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא.' וְנֶאֱמַר: 'קַדֶשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.'”

הכהן שואל את האב: ”מַאי בָעִית טְפֵי? לִיתֵּן לִי בִּנְךָ בְּכוֹרֶךָ שֶׁהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ אוֹ בָעִית לִפְדוֹתוֹ בְּעַד חָמֵשׁ סְלָעִים כְּדִמְחַיַיבְתּ מִדְאוֹרַיְיתָא?” תרגום מארמית: במה אתה חפץ יותר, לתת לי את בנך בכורך שהוא פטר רחם לאימו או רצונך לפדותו בעד חמש סלעים כפי חיובך מהתורה?

האב משיב לכהן: ”חָפֵץ אֲנִי לִפְדוֹת אֶת בְּנִי וְהֵילָךְ דְמֵי פִדְיוֹנוֹ כְּדִמְחַיַיבְתִּי מִדְאוֹרַיְיתָא.”

אצל הספרדים ועדות המזרח הכהן שואל את האם: ”בנך זה בכור הוא, שמא ילדת לפניו או שמא הפלת?”, והאם עונה: ”זה בני בכורי, לא ילדתי ולא הפלתי לפניו.”

האב מברך ברכת המצוות: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָנוּ עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן”, וברכת שהחיינו: ”בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶּה.”

האב נותן לכהן את כסף הפדיון ולוקח את בנו.

הכהן מברך על גביע יין ברכת בורא פרי הגפן. ויש נוהגים שמברך גם ברכת הריח על בשמים. לאחר מכן נהוג כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבן ומברך אותו בברכת כהנים.

יש המניחים על מגש הכסף קוביות סוכר ושיני שום, כדי לאפשר למספר רב של אורחים ובני משפחתם ליהנות משיירי סעודת המצווה, שהיא נדירה יחסית, ולמשתתפים בה מצווה רבה. המנהג הוא להניח את השום למשמרת כסגולה לשמירה.

ברכת כהנים

לאחר הפדיון, המנהג הוא כי הכהן מניח את ידיו על ראש הבכור, ומברך אותו בברכת כהנים.

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

— ספר במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ד–כ"ז

תעודת פדיון

יש כהנים שמעניקים למשפחת תינוק הבכור תעודת פדיון לאחר הפדיון.

פדיון הבן כשאין אב

מצוות פדיון הבן מוטלת על האב כלפי בנו. אם האב לא פדה את בנו הבכור עד גיל שלוש עשרה, בו חל עליו החיוב במצוות, עוברת המצווה לבן עצמו. במקרים בהם לבן הבכור אין אב, קיימת מחלוקת בהלכה: הרמ"א והט"ז כתבו שיש להמתין עד שיגיע הבן לגיל מצוות ויפדה את עצמו (כלומר, בלי לשנות את מסגרת המחויבים במצווה), וכך דעת הרב עובדיה יוסף. מנגד, הש"ך, ערוך השולחן ואגרות משה כתבו שעל בית דין או הרב למנות שליח לקיום פדיון הבן לבכור. במפרשים נזכרים מספר יתרונות לאפשרות מינוי שליח בית הדין: קיום המצווה במועדה, זיכוי הבן במצווה ומניעת שכחת המצווה בחלוף הזמן.

בעבר, נדונה האפשרות של קיום פדיון הבן לבכור ללא אב במקרים הבאים: כאשר האב נפטר לפני הולדת הבן, כאשר גויה מעוברת התגיירה ואז ילדה, וכן כשיהודיה התעברה מגוי. בשני המקרים האחרונים קיים אב, אך הוא אינו מחויב במצוות.

כיום, נוספה לאפשרויות אלה שאלת הפדיון לאם יחידנית, אשר ילדה באמצעות שימוש בתרומת זרע. אם האם פונה לקיים פדיון הבן לבנה, כותב הרב נחום אליעזר רבינוביץ כי יש להושיב, בתחילת טקס הפדיון, שלושה גברים כבית דין, ובאפשרותם למנות את האם עצמה לקיים את המצווה. בית הדין יכול להיות מורכב מקרוביה של האם.

ראו גם

• זבד הבת
• פטר חמור
• תענית בכורות

לקריאה נוספת

• ניסן רובין, ראשית החיים – טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995
• בענייני פדיון הבן מאמרים בנושא פדיון הבן, באתר ספריית אסיף

קישורים חיצוניים

• הערך "פדיון הבן", באנציקלופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• מידע על טקס פדיון הבן באתר מכון עתים – ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
• הלכות פדיון בכורות, באתר ישיבה
• מאמרים בנושא פדיון הבן, באתר ספריית אסיף
• כתב: הרב ישראל איצקוביץ, צילם וערך: דנצ'וּ ארנון, פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמוֹ: טקס פדיון הבן בחסידות מכנובקה-בעלזא, בבלוג "עונג שבת", 6 ביוני 2024
• פדיון הבן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.