ספרות גרמנית
ספרות גרמנית היא סך כל היצירות הספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית לשלביה בגרמניה, אך גם יצירות ספרותיות שנכתבו בשפה הגרמנית באוסטריה, בשווייץ או בצ'כיה עשויות להימנות עליה. מחברים גרמנים שונים זכו למוניטין רב בשל גאונותם, כדוגמת יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר. אסופת המעשיות של האחים גרים הפכו לפולקלור גרמני מובהק ברמה בינלאומית. מהכותבים המשפיעים והגדולים של גרמניה שצמחו ממנה במאה ה-20 ניתן למנות את תומאס מאן, אריך קסטנר, ברטולט ברכט, הרמן הסה, היינריך בל, גינטר גראס ועוד רבים שלהם חלק בעיצוב הספרות הגרמנית.
ספרות גרמנית בימי הביניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגילויים הראשונים של ספרות גרמנית החלו במאה השמינית לספירה דרך אגדות הרואיות שנכתבו בגרמנית העתיקה, אך בין יצירות אלו ניתן למצוא גם כאלו הכתובות בניבים הסקסוניים של הגרמנית (למשל היליאנד). התקופה מהמאה התשיעית עד המאה האחת עשרה לספירה בספרות הגרמנית מאופיינת בנושאים בהשראת הכנסייה.
בתקופה מהמאה השתים עשרה עד המאה הארבע עשרה נכתבה הספרות הגרמנית בגרמנית התיכונה והיא מאופיינת בשירה אבירית על נושאי אהבה אצילית (למשל שירי רודולף פון אמס). חלק משירה זאת נכתבה בהשראת הטרובדורים הצרפתיים וחלק בהשראת המסורת הגרמנית. הירידה ההדרגתית בשירה האבירית כפי שבאה לידי ביטוי לדוגמה בעבודותיו של אולריך פון ליכטנשטיין מסמנת את המעבר למסורות ספרות אורבניות.
ספרות גרמנית בתקופת הרפורמציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר 1400 התחזקו סוגות ספרות פופולריות יותר כמו שירים עממיים, משלים, מעשיות ומחזות קצרים. הרפורמציה ותרגום התנ"ך בידי מרטין לותר שהשפיעו על איחוד הגרמנית והפיכתה לשפה תקנית השפיעו גם על הספרות הגרמנית. הכתבים הדתיים כמו החילוניים הושפעו רבות גם מההומניזם.
מלחמת שלושים השנים אשר הביאה חורבן נרחב וקרע על רקע דתי הביאה גם לגיבוש המודעות הלאומית שבאה לידי ביטוי בספרות הגרמנית בצורת מגמות אבסולוטיות. אקדמיות ספרותית בהמבורג, נירנברג וערים נוספות עבדו על טיהור ופיתוח הלשון הגרמנית.
האסכולה השלזית הייתה אז בעלת ההשפעה הרבה ביותר וכללה את היוצרים מרטין אופיץ, הידוע גם על הרפורמות המטריות שלו והמשוררים הופמן פון הופמנסוואלדאו, פאול פלמינג, אנדריאס גריפיוס ודניאל קספר פון לוהנשטיין.
כותבי ההמנונים המובילים היו הפרוטסטנטי פאול גרהארד, והקתולי אנגלוס סילסיוס. יצירתו של הנס יאקוב כריסטופל פון גרימלסהאוזן, "זימפליציסימוס" (Simplicissimus), שהוצאה לאור בשנת 1669 ועסקה בתיאור הרפתקני ונכלולי של מלחמת שלושים השנים, נחשבת כרומן הגרמני הראשון.
המאה השמונה עשרה בספרות הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקלאסיציזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]עידן הגדולה של הספרות הגרמנית החל במאה השמונה עשרה, התאוריות הקלאסיציסטיות של יוהאן כריסטוף גוטשד שגרמו לתגובות ביקורת אלימות, סללו בעקיפין את הדרך לפרידריך קלופשטוק ובמיוחד לגוטהולד אפרים לסינג, הדראמטיסט והמבקר הגדול של הפרה-קלאסיות. תקופה זאת מכונה תקופת "הסער והפרץ" ("שטורם אונד דראנג" Sturm und Drang).
תקופה זאת כוללת גם את עבודותיו המוקדמות של יוהאן וולפגנג פון גתה ופרידריך שילר, גתה ושילר נתפסים כדמויות המשמעותיות של התקופה הקלאסית, שאופיינה באופן כללי באיפוק צלילות ואיזון. הרעיונות התרבותיים שלהם הופצו גם על ידי כריסטוף מרטין וילנד ופרידריך הלדרלין, מהמשוררים הגרמניים החשובים של התקופה.
הרומנטיציזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי המאה השמונה עשרה הרומנטיציזם הספרותי שהתחיל בגרמניה אצל פרידריך שלגל שם דגש חזק יותר על רגש סובייקטיבי. סוגה ספרותית חדשה נולדה, הסיפורת, סיפור פרוזה שעסק לעיתים קרובות ביסודות על טבעיים. משוררים רומנטיים טיפוסיים היו לודוויג טיק, קלמנס ברנטאנו ויואכים פון ארנים, שהיו גם מלקטים ועורכים של סיפורי עם ושירי עם, שהולחנו על ידי רוברט שומאן ואחרים.
פרייהר פון אייכנדורף, אדלברט פון שאמיסו ולודוויג אולאנד היו בין היוצרים הבולטים של הרומנטיציזם. המגמות ההיסטוריות של הרומנטיציזם נוספו בידי האחים גרים. ארנסט תיאודור אמדאוס הופמן היה הפסיכולוגיסט הגדול של הרומנטיציזם הלא מודע. כותבי המחזות הנחשבים של הרומנטיציזם היו היינריך פון קלייסט, פרנץ גרילפרצר וכריסטיאן פרידריך הבל.
המאה התשע עשרה בספרות הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ריאליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנועה הספרותית המוכרת כ"גרמניה הצעירה" שאפה להעלאת המודעות הפוליטית הגרמנית, ועברה מהרומנטיציזם לריאליזם המפוכח, מנהיגיה הגדולים היו היינריך היינה ולודוויג ברנה. הריאליזם גובש ברומנים המשפיעים חברתית של תיאודור פונטאנה, בעוד שאדוארד מריקה ואדלברט שטיפטר פנו לצורה של קלאסיות.
נטורליזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]תאוריית הריאליזם פותחה עוד יותר על ידי אסכולת הנטורליזם שבאה לידי ביטוי בעבודותיו של המחזאי הפורה גרהרט האופטמן.
המאה העשרים בספרות הגרמנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]סימבוליזם, אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתקופת האימפריה הגרמנית גדלו תנועות ספרותיות אנטי נטורליסטיות, הן באו לידי ביטוי כסימבוליזם ואימפרסיוניזם בשירה (שטפאן גאורגה, ריינר מריה רילקה, הוגו פון הופמנסטאל) ובסיפורת (תומאס מאן, אלפרד דבלין, הרמן הסה, פרנץ קפקא, רוברט מוסיל, הרמן ברוך). והן גם באו לידי ביטוי כאקספרסיוניזם בפיוטים (גאורג טראקל, גאורג היים, גוטפריד בן) ובדרמה (פרנק ודקינד, גאורג קייזר, ברטולט ברכט).
הספרות של רפובליקת ויימאר נטתה כלפי מוטיבים שלפני המלחמה והצטיינה בניבויים רשמיים ויוזמות. פעילות זאת הוחנקה עם עליית הנציונל-סוציאליזם, שעודד הגירת סופרים מובילים כגון תומאס מאן וארנולד צווייג.
ספרות לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעשורים שלאחר המלחמה הייתה תחייה ספרותית עם רומנים בעלי ביקורת חברתית מאת סופרים כמו היינריך בל, גינטר גראס, זיגפריד לנץ ומקס פריש. סופרי מזרח גרמניה עסקו בעיקר בריאליזם הסוציאליסטי בעוד שנושאי הספרות במערב גרמניה היו מגוונים יותר. משורר בולט ויוצא דופן, המבטא את חוויות השואה בשפה הגרמנית, הוא פאול צלאן, היהודי יליד בוקובינה שבחר בגרמנית כשפת יצירה עיקרית.
משנות השבעים עד שנות התשעים התעסקה הספרות בתקופה הנאצית. בין סופרים הנחשבים של התקופה ניתן למנות את אינגבורג בכמן, הורסט בינק, יוהנס בוברובסקי, אובה ג'ונסון, ארנו שמידט, מרטין ואלזר, פטר וייס וכריסטה וולף.
במהלך סוף המאה ה-20 לשורות הסופרים בגרמנית הצטרפו מהגרים (כמו למשל פרידון זיימוגלו) שהגיעו לגרמניה והשתלבו בתרבותה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Henry Garland and Mary Garland (eds.), The Oxford Companion to German Literature, Oxford University Press, 1997.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- גל אורן, חסרה לי ידיעת הלשון העברית, מוסף "שבת", מקור ראשון, 3 ביוני 2011
- ספרות גרמנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- הספרות הגרמנית בגלות, באתר הספרייה הלאומית
- ספרות גרמנית, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוהאן וולפגנג פון גתה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)