אגוסטינו סטפאני
 | |
| אגוסטינו סטפאני, בציור שמן על קנבס מאת גרהרד קספרס, 1714 | |
| לידה |
25 ביולי 1654 קסטלפרנקו ונטו, הרפובליקה של ונציה  |
|---|---|
| פטירה |
12 בפברואר 1728 (בגיל 73) פרנקפורט, האימפריה הרומית הקדושה |
| שם במה |
Gregorio Piva |
| מוקד פעילות |
מינכן, הנובר |
| זרם |
בארוק, המוזיקה הקלאסית בתקופת הבארוק |
| סוגה |
אופרה |
| שפה מועדפת |
איטלקית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, לטינית |
| כלי נגינה |
עוגב, צ'מבלו |
  | |
אגוסטינו סטפאני (באיטלקית: Agostino Steffani, 25 ביולי 1654 קסטלפרנקו ונטו, מחוז טרוויזו – 12 בפברואר 1728 פרנקפורט על נהר מיין) היה מלחין, דיפלומט ובישוף רומי-קתולי איטלקי. הוא חי ויצר רוב השנים בגרמניה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ילדות וצעירות, מינכן 1667–1688
[עריכת קוד מקור | עריכה]סטפאני נולד בשנת 1654 בקסטלפרנקו וונטו במשפחה דלת אמצעים. הוא היה החמישי מבין שבעת הילדים שנולדו מנישואיו השניים של קמילו סטפאני (בניב מקומי Stievani) עם פאולינה טרצאגו. רק שלושה מתוכם שרדו את גיל הנעורים[1]. ככל הנראה, בילה חלק מילדותו אצל קרובי משפחה בפדובה בה למד בגימנסיה. בשנים 1664–1667 הוא שר במקהלת בזיליקה דל סנטו בפדובה. בהמשך התקבל למקהלת הקפלה של בזיליקת סן מרקו בוונציה, תחת הדרכתו של אנטוניו דלה טאבולה, שהיה מורו הראשון למוזיקה[1]. בגיל 13 בשנת 1667 יופי קולו ריתק ככל הנראה את תשומת הלב של הרוזן הנס ארסמוס מריינשטיין-טטנבאך (1631–1671)[2] ואולי של הנסיך הבוחר הבווארי פרנדיננד מריה בעצמו שלקחו אותו למינכן. בבירת בוואריה הופקד תחת חסות הרוזן טאטנבך שהיה יועץ הנסיך הבוחר והאחראי על אורוות הסוסים של הנסיכות[1]. השלים שם את חינוכו על חשבון הנסיך הבוחר. בו זמנית היה סטפאני תלמידו של יוהאן קספר קרל שלימד אותו נגינת עוגב ודאג למחייתו בשנים 1668–1671[3]. בשנים 1672–1674 נשלח סטפאני לרומא ללימודים אצל ארקולה בנרבאי, קאפלמייסטר של בזיליקת פטרוס הקדוש. ברומא הוא הלחין שישה מוטטים שכתבי היד שלהם נשמרים עד היום במוזיאון פיצוויליאם בקיימברידג'. בשובו למינכן בשנת 1674 יחד עם ברנבאי, התמנה סטפאני על ידי נסיך בוואריה לנגן עוגב של החצר ותוגמל בשכר נאה. באותה שנה פרסם סטפאני את הקובץ Salmodia vespertina של 13 מזמורי תהלים ומגניפיקט לשמונה קולות שהודפס מחדש ב-1774 בתוך הספר הקונטרפונקט Saggio di contrapunto של פאדרה מרטיני. ידוע גם על ביקור של סטפאני בפריז, כשניגן בצ'מבלו בפני המלך לואי הארבעה עשר [דרוש מקור] ונכח ללא ספק בבכורת האופרה "בלרופון" מאת ז'אן-בטיסט לולי ובשנים 1678–1679 ביקר בטורינו[4].
ב-1675 התמנה סטפאני לנגן עוגב של החצר הבווארית. לא ידוע במדויק מתי הוסמך סטפאני ככומר אך משערים כי בשנת 1680. ב-1681, בימי הנסיך הבוחר מקסימיליאן השני התמנה למנהל המוזיקה הקאמרית של החצר במינכן. מעמדו כאיש כנסייה שנודע תחילה כאב של המנזר לפסינג (לפסינגן שברוזנות אטינגן-ולרשטיין) מצפון לאאוגסבורג, לא מנע ממנו להמשיך להתעניין בעולם הבמה. באמצעות יצירותיו האופראיות השפיע סטפאני השפעה לא מבוטלת על מוזיקת הבמה בתקופתו. האופרה הראשונה שלו, "מרקו אורליו" (על מרקוס אורליוס) נכתבה לקרנבל, עם לברית מאת אחיו, ונטורה טרצאגו, והוצגה לראשונה במינכן ב-1681. העותק היחיד שלה הוא כתב יד שנשמר בספרייה המלכותית של ארמון בקינגהאם. אחריה הלחין סטפאני את "סולונה" (שגיבורה סולון) (1685), "Audacia e rispetto" (עוז וכבוד), "סרביו טוליו" (שגיבורה סרביוס טוליוס) (1686), "אלאריקו" (שגיבורה אלאריק) (1687) ו"ניובה, מלכת תבאי" (1688).
הקריירה המוזיקלית בהנובר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1688 נכח סטפאני לדעת כי את תפקיד הקפלמייסטר של החצר במינכן ירש בנו של ברנבאי[5]. על אף החסד שהרעיף עליו הנסיך הבוחר מקסימיליאן השני עמנואל, החליט סטפאני בשנת 1688 להיענות להצעת עבודה חלופית ולהתמנות לקפלמייסטר בחצר מהנובר. הוא התוודע שם לנסיך ארנסט אוגוסט, דוכס בראונשווייג-לינבורג, שעמד לכהן באופן בלתי רשמי החל משנת 1692 כנסיך בוחר מהנובר. בהנובר הכיר סטפאני גם את בתו של הנסיך, סופיה שרלוטה, לימים נסיכה בוחרת של ברנדנבורג ומלכת פרוסיה, וכן את הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ שהיה יועץ של הנסיך, את האב אורטנסיו מאורו והרבה מלומדים ומשכילים אחרים. בשנת 1710 העניק סטפאני קבלה חמה להנדל שהיה בתחילת הקריירה. בהנובר זכה סטפאני להצלחות רבות בתחום האופרה. הוא הצטרף ללהקת האופרה האיטלקית שפעלה בעיר והלחין עבורה שורה של אופרות. למשל, את האופרה "הנריקו לאונה" על (היננריך הארי) שאיתה נחנך ב-1689 בית האופרה החדש של הנובר. עבור אותו בית אופרה כתב את "La Lotta d Ercole con Achilleo" (1689), La Superbia d'Alessandro (1690), Orlando generoso (1691) Le Rivali concordi (1692) La Liberia contenta (1693), I trionfi del fato I Baccanali (1695)_' Briseide. ברוב המקרים הלבריות נכתבו על ידי אב המנזר מאורו תוויהם נשמרים גם כן בארמון בקינגהאם יחד עם עוד חמישה כרכי שירים ושלוש כרכי דואטים שהביא איתו בשנת 1714 הנסיך הבוחר מהנובר כשהוכתר למלך אנגליה בשם ג'ורג' הראשון.
המשך פעילותו כדיפלומט וכיוצר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביתו החדש בהנובר נהנה סטפאני להערכה לא רק כמוזיקאי. עלייתו של ארנסט אוגוסטוס לכתר נסיכות הנובר בשנת 1692 התלוותה בתסבוכות פוליטיות רבות. סטפאני, כשגריר מיוחד, נשלח ב-1696 לכמה חצרות גרמניות על מנת לפתור אותן. כבר קודם לכן בשנים 1682–1684 היה סטפאני מעורב במו"ם חצי-חשאי בניסונות לחתן את הנסיכה סופיה שרלוטה מהנובר עם הנסיך הבוחר החדש של ברנדנבורג.
דיסלדורף 1703–1709
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1698 נשלח סטפאני כשגריר בבריסל ואחרי מותו של ארנסט אוגוסטוס באותה שנה נכנס לשירותו של הנסיך הבוחר של פפאלץ, יוהאן וילהלם, בעיר דיסלדורף, וכיהן במקום החדש כיועץ חשאי וכן כ"פרוטונוטריון" מטעם הכס הקדוש. כגמול על מילוי משימתו בהגנה על כמה מהפריבילגיות של המאמינים הרומיים-קתולים בממלכת הנובר, זכה סטפאני בשנת 1706 להתמנות על ידי האפיפיור קלמנס האחד עשר כבישוף טיטולרי (ללא מושב שם) של ספיגה (כיום ביגה בטורקיה) עיר הקרובה לחוף ים מרמרה. בשנים 1703–1704, בעוד ישב בדיסלדורף, מילא סטפאני את התפקיד של רקטור אוניברסיטת היידלברג[6]. בין נובמבר 1709 לאפריל 1709, פעל סטפאני ברומא כמתווך במשא ומתן בעימות באיטליה בין האפיפיור ליוזף הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה[4].
שנותיו האחרונות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים 1709–1723 שימש סטפאני ויקאריוס (ממלא מקום) אפוסטולי "של סקסוניה העליונה והתחתונה", כלומר של צפון גרמניה, תפקיד שנוצר זה עתה. בתוקף מעמד זה שהה סטפאני רוב הזמן שוב בהנובר[4]. המשימות הדיפלומטיות והדתיות הקשו עליו לעסוק ביצירת יצירות דרמטיות באופן פומבי מבלי לפגוע בדרישות התפקיד. אולם לא עמד בפיתוי ובשנת 1709 הצליח לעקוף את המכשולים ולכתוב שתי אופרות חדשות: אניאה (אניאס) שהוצגה בהנובר ו"טאסילונה" שהוצגה בדיסלדורף תחת שם מזכירו האישי, גרגוריו פיבה, שחתם על הפרטיטורות במקומו (כפי שניתן לראות בארכיונים של ארמון בקינגהאם). האופרה "ארמיניו", המצויה באותו אוסף מדיסלדורף משנת 1707 והנחשבת ליצירה ודאית שלו אינה נושאת את שם המלחין.
סטפאני לא ליווה את הנסיך הבוחר גאורג (שנבחר למלך אנגליה כג'ורג' הראשון) לאנגליה. אולם בשנת 1724, האקדמיה למוזיקה עתיקה בלונדון בחרה בו ליושב ראש שלה לשם כבוד לכל החיים[2]. כסימן תודה על המחווה, שלח סטפאני לאקדמיה את יצירתו "סטאבט מאטר" לשישה קולות ותזמורת, וכן שלושה מדריגלים מעודנים. כתבי היד שלהם עדיין קיימים ובמוזיאון הבריטי נשמר גם קונפיטבור לשלושה קולות ולתזמורת שיצר באותה תקופה. כל היצירות האלה נחשבות מתקדמות מאוד לתקופתן. סטפאני דאג מאוד גם לצד התיאטרלי של האופרות להבדיל ממופעים רבים בזמנו שהיו יותר מעין קונצרטים עם תפאורה ותלבושות. אולם כתבי היד שבארמון בקינגהאם נשארו לגמרי לא ידועים. סטפאני נשאר בזיכרון בני זמנו כיוצר דואטים קאמריים מרשימים ביופיים שנכתבו כמו אלה של בן תקופתו, קרלו מריה קלארי (1669–1745) בעיקר בצורת קנטטות לשני קולות, בליווי באסו קונטינואו. הוא המשיך בכך את מורשתם של לואיג'י רוסי, ג'אקומו קריסימי ואלסנדרו סטראדלה[7]. בבעלות המוזיאון הבריטי נמצאים למעלה ממאה יצירות כאלה, שחלקן פורסמו במינכן ב-1679. בשנת 1712 נשלח סטפאני על ידי האפיפיור לחנוך כנסייה חדשה שנבנתה בבראונשווייג על ידי הדוכס אנטון אולריך שהמיר את דתו לנצרות הרומית-קתולית[8]. ב-1727 ביקר סטפאני באיטליה בפעם האחרונה ופגש את הנדל שעדיין הכיר לו תודה, בארמון הקרדינל אוטובוני ברומא. זו הייתה פגישתם האחרונה.
סטפאני שב כעבור זמן קצר להנובר ונפטר בשנת 1728 בזמן מילוי תפקיד דיפלומטי כלשהו בפרנקפורט בדרך לאיטליה[4]. הובא לקבורה בקתדרלת ברתולומאוס הקדוש בפרנקפורט.
סטפאני נחשב כיוצר מיוחד בתקופתו בהשוואה למלחינים אחרים (כמו אלסנדרו סקרלטי למשל) הודות לשליטתו על הצורות הכליות. הפתיחות לאופרות שלו מתוארים כתערובת של עדינות איטלקית עם קפדנות לוגית של המבנה המוכרת אצל מלחינים צרפתים.
המוזיקה הקולית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סטפאני תרם תרומה חשובה לזירת האופרה בצפון גרמניה. סגנונו היה איטלקי במהותו אולם האופרות שלו תורגמו לגרמנית והוצגו באופרת המבורג. הן השפיעו על מלחינים רבים, והחשוב ביניהם הנדל. היו אופרות שהנושא שלהן היה היסטורי גרמאני כמו "הנריקו לאונה" ו"אלאריקו". אחרי שביקר בפריז בשנת 1678 הושפע סטפאני גם על ידי האופרה הצרפתית – בעיקר בשימוש באריית מוטו, ובחשיבותה של הכתיבה הקונטרפונקטית. סטפאני הלחין מעל מאה דואטים קוליים (Duetti da camera), מעין קנטטות לשני קולות ולבאסו קונטינואו, שהיו מאוד באופנה במאה ה-18[9] הולחנו רובן לפני 1702 והשפיעו על יצירתו של הנדל. הם כוללים עד שישה חלקים ונושאם הוא לעיתים קרובות האהבה חסרת התקווה[4].
מורשתו. תחיית העניין ביצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזכות אמנים כמו הזמרת צ'צ'יליה ברטולי, המנצח דייגו פאסוליס והאנסמבל I Barocchisti, זכו יצירותיו של סטפאני לעדנה מחודשת. I Barocchisti הקליטו בשנת 2012 בחברת דקא את האלבום Mission המוקדש ליצירות סטפאני. באלבום זה השתתף גם זמר הקונטרה טנור פיליפ ז'וראסקי. ב-2013 הופיע אלבום נוסף של פאסוליס ו I Barocchisti עם פתיחות ומחולות של סטפאני.
פרסים ואותות הוקרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1724 – נבחר ליושב ראש לשם כבוד של האקדמיה למוזיקה עתיקה בלונדון
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הקונסרבטוריון למוזיקה בעיירת הולדתו, קסטלפרנקו ונטו, נושא את שמו
דמותו של סטפאני במדיה האמנותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- במותחן "עדיי גן עדן" מאת הסופרת דונה לאון (אוקטובר 2012) ממלאים תפקיד דמותו של סטפאני, חייו ויצירותו
- סרט תיעודי של הבמאי הצרפתי אוליביה סימונה – צולם בארמון ורסאי
יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]מוזיקה כנסייתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Laudate pueri ל-9 קולות בשתי מקהלות
- Psalmodia Vespertina ל־8 קולות
- Stabat mater ל-6 קולות וליווי תזמורת
מוזיקה קולית קאמרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דע 1702 – מעל 100 דואטים קוליים (Duetti da camera) לשני קולות (בעיקר סופרנו ואלטו, סופרנו וטנור, סופרנו ובס) ולבאסו קונטינואו
אופרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כ-20 אופרות:
לא כל האופרות ידועות ואף אחת מהאורטוריות שלו (ששמן אינן ידועות) מכיוון שלפעמים לא נחתמו בשמו.
- 5 אופרות – נכתבו לחצר מינכן
- 9 אופרות לחצר הנובר
- לפחות 2 אופרות עבור חצר דיסלדורף
- Marco Aurelio, 1681 על מלים מאת אחי המלחין, ונטורה טרצאגו – הוצגה במינכן
- Solone, 1681 לברית מאת ונטורה טרצאגו – מינכן
- Audacia e Rispetto, 1685 (עוז וכבוד) – לברית מאת ונטורה טרצאגו – מינכן
- Servio Tullio 1686 – לברית מאת ונטורה טרצאגו – מינכן
- Erote e Anterote, 1686 – לברית מאת ונטורה טרצאגו – מינכן
- Ascanio, 1686 – לברית מאת ונטורה טרצאגו – מינכן
- Alarico il Baltha, cioè l’Audace, Re de’ Gothi,, 1687 (אלאריק "באלתה", או המלך האמיץ של הגותים) על לברית מאת לואיג'י אורלנדי, – מינכן
- Niobe, regina di Tebe, 1688
- Henrico Leone, 1689 על לברית מאת אורטנסיו מאורו
- 1689 – Lotta di Ercole con Acheloo – (המאבק בין הרקולס לאכלואוס) – לרגל חניכת תיאטרון החצר Hoftheater בהנובר
- La superbia d’Alessandro, 1690 – לברית מאת אורטנסיו מאורו – הנובר
- Il zelo di Leonato
- Orlando generoso, 1691 על מלים מאת אורטנסיו מאורו
- 1694 La liberta contenta על מלים מאת אורטנסיו מאורו – הנובר
- Le rivali concordi, 1692
- 1694 – Il Turno – הנובר
- 1695 – Baccanali – לברית מאת אורטנסיו מאורי – הנובר
- I trionfi del fato, 1695 או La Gloria di Enea (ניצחונות הגורל או תהילתו של אניאס)
- Arminio, 1707 – לברית מאת סטפאנו בנדטו פלוויצ'ינו, הוצגה בדיסלדורף, בקרנבל
- Tassilone, 1709 – לברית מאת סטפאנו פלוויצ'ינו בנדטו
- 1709 Amor vien dal destino (האהבה באה מן הגורל) – לברית מאת אורטנסיו מאורו
מוזיקה קאמרית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סונטות קאמריות (Sonate da camera)
ספרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Quanta certezza habbia da suoi principii la musica – אמסטרדם 1695 בתרגום וביאור מאת אנדריאס וורקמייסטר
מהדורה שנייה – עם תרגום ופירושים מאת י.ל. אלברכט, מילהאוזן (1760)
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Colin Timms – Polymath of the Baroque:Agostino Steffani and His Music, Oxford University Press, 2003
- 1997 John Warrack and Ewan West – The Oxford Dictionary of Opera עמ' 676–677
- Roland Candé Nuevo Diccionario de la Música II.Compositores trad. de Paul Silles, Ma non troppo, Robinbook, Barcelona 2002
- Marc Vignal (dir.) – Dictionnaire Larousse des Grands Musiciens vol.2, Paris 1985
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
1913 A.Walter – Agostino Steffani in Catholic Encyclopedia
- Michele Geremia Agostino Steffani da Castelfranco a Francoforte
- Robert Eitner Agostino Steffani in Allgemeine Deutsche Biographie Band 35,1893
- אגוסטינו סטפאני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אגוסטינו סטפאני, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אגוסטינו סטפאני, באתר Discogs (באנגלית)
