אדולף אייכמן
 | |
| אייכמן במדי האס אס ב-1942 | |
| לידה |
19 במרץ 1906 זולינגן, גרמניה |
|---|---|
| הוצאה להורג |
31 במאי 1962 (בגיל 56) רמלה, ישראל |
| מקום קבורה |
הים התיכון  |
| מדינה |
גרמניה הנאצית, רפובליקת ויימאר, אוסטריה |
| השכלה |
בית הספר הממלכתי הריאלי בלינץ |
| בן או בת זוג |
ורוניקה אייכמן |
| צאצאים |
ריקרדו אייכמן |
| השתייכות |
 גרמניה הנאצית  אס אס |
| תקופת הפעילות | 1932–1945 (כ־13 שנים) |
| דרגה |
 אובר-שטורמבאנפיהרר |
| תפקידים בשירות | |
| ראש המדור לענייני יהודים במשרד הראשי לביטחון הרייך | |
| פעולות ומבצעים | |
| מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
 צלב הברזל דרגה שנייה | |
  | |
אוטו אדולף אייכמן (בגרמנית: ⓘⒾ; 19 במרץ 1906, זולינגן, גרמניה – 31 במאי 1962, רמלה, ישראל) היה פושע מלחמה נאצי גרמני-אוסטרי. כראש מחלקת היהודים בגסטפו, בדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר (מקביל לסגן-אלוף) באס אס בגרמניה הנאצית, היה מראשי האחראים לביצועה בפועל של תוכנית הפתרון הסופי להשמדת היהודים במלחמת העולם השנייה ובמהלך השואה. בשנת 1960 נלכד על ידי המוסד בארגנטינה והובא למשפט בישראל. הורשע על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, נידון למוות בתלייה והוצא להורג ב-31 במאי 1962.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]אדולף אייכמן נולד כבן הבכור לאדולף קארל ומריה בזוֹלִינגֶן שבחבל הריין במשפחה בת שישה ילדים. אביו היה רואה חשבון.
בשנת 1914 עבר עם משפחתו ללינץ שבאוסטריה. אימו מתה באוגוסט 1916.
במהלך לימודיו בתיכון הכיר את ארנסט קלטנברונר, לימים מפקדו הישיר. הוא לא סיים תיכון, וב-1921 החל הכשרה מקצועית כמכונאי, שגם אותה לא סיים. עד אביב 1933 עבד בעיסוקים שונים, בין השאר כסוכן מכירות וכנציג מכירות אזורי של חברת הנפט "וקואום אויל" (.Vacuum Oil Co; כיום חלק מאקסון מוביל). אביו התאזרח באוסטריה (לאחר 1924) וכך הפכו כל ילדיו לאוסטרים, למעט אדולף, שכבר היה בעת ההיא בוגר ולכן נותר רק עם אזרחותו הגרמנית. בשנת 1932 נפצע קשה בתאונת אופנוע במהלך עבודתו. בשנת 1935 נשא לאשה את ורה ליבל, ילידת בוהמיה ממוצא גרמני.
בשנת 1927 הצטרף לארגון "לוחמי החזית" (Frontkämpfervereinigung Deutsch-Österreichs) הלאומני-אוסטרי ובאפריל 1932 הצטרף למפלגה הנאצית בהשפעת חברו, ארנסט קלטנברונר. בנובמבר אותה שנה התקבל לשורות האס אס. ביוני 1933 נאסרה פעילות המפלגה הנאצית באוסטריה, ואייכמן עבר לבוואריה שבגרמניה, שם הצטרף ל"לגיון האוסטרי" (Österreichische Legion) ועבר הכשרה צבאית בת 14 חודשים בשורות האס אס.
באוקטובר 1934 הגיש בקשה להצטרף לשורות האס דה. בנובמבר אושרה בקשתו והוא עבר לאס דה. שם עסק כפקיד באיסוף והקמת מאגר מידע על הבונים החופשיים.
"מומחה לענייני יהודים"
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1935 זכה לקידום בדרגה וביוני עבר למדור לענייני יהודים (Juden-Referat) שזה עתה הוקם[1] וב-1939 הוכפף למשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA), בפיקודו של ריינהרד היידריך, שהיה כפוף להיינריך הימלר. תפקידו של אייכמן היה לפעול להגירה הכפויה של היהודים מגרמניה.
מכאן ואילך בכל התקופה שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמהלכה עסק בשאלת היהודים ברייך השלישי, בשטחים שכבש או סיפח, או היו לפרוטקטוראט או גנרלגוברנמן, ובמדינות שהיו בעלות בריתו.
אייכמן ניסה ללמוד עברית בכוחות עצמו והיה מסוגל לקרוא ולהבין עיתונים ביידיש ברמה טובה[2][3].
אייכמן ביקר בארץ ישראל באוקטובר 1937 לצד מפקדו הרברט האגן, לאחר פגישתם בברלין עם איש ההגנה, פייבל פולקס, כדי לבדוק את חלופת ההגירה של יהודים לארץ ישראל. הביקור השתבש מכיוון ששלטונות המנדט סירבו להעניק להם אשרת ביקור. השניים שהו בחיפה למשך כ-6 שעות בלבד, במהלכן סיירו במושבה הגרמנית ובחלקים היהודיים של העיר, שהרשימו אותם לטובה[דרוש מקור]. לאחר מכן המשיכו לקהיר. אייכמן הגיע למסקנה שאין לעודד הגירה המונית לארץ ישראל, מאחר שהקמת מדינה יהודית שם אינה עולה בקנה אחד לא עם האינטרסים של הרייך השלישי ולא עם האינטרסים הבריטים. בסוף שנת 1937 צוין אייכמן לטובה בדוח האישי שהכין הממונה עליו, דיטר ויסליצני, ועל כן הועלה לדרגת קצין (אונטרשטורמפיהרר)[4].
באביב 1938, בעקבות "האנשלוס" (סיפוח אוסטריה), עבר לווינה, קודם לדרגת אוברשטורמפיהרר ומונה לראש המחלקה היהודית באוסטריה (SS-Oberabschnitt Donau). שם הקים באוגוסט, יחד עם עוזרו אלויס ברונר, את הלשכה להגירה יהודית, שבעזרתה החרים את רכוש המהגרים, כפה את גירושם והשאיר בידם אך ורק אשרת כניסה לארץ ההגירה המיועדת. בווינה פיתח את שיטתו המיוחדת שכללה שלושה שלבים:
- ערעור הבסיס הכלכלי (על ידי החרמת רכושם);
- הפחדתם באמצעות אלימות;
- השתלטות על מוסדות יהודיים ואילוץ מנהיגיהם לשתף עמו פעולה.
המטה של אייכמן בווינה שכן באחד מאגפי הארמון של משפחת רוטשילד. בתוקף תפקידו, נועד בין היתר עם נציגי היהודים באוסטריה וגם עם פעילים ציונים. אחד מהם היה טדי קולק, שביקר בלשכתו של אייכמן באביב 1939. אייכמן אישר את בקשתו להתיר לצעירים יהודים שהיו עבורם אשרות כניסה לאנגליה, לצאת מאוסטריה. קולק סיפר לימים: "הוא עשה עלי רושם של פקיד זוטר, לא תוקפני, לא קולני, לא חסר נימוס... הוא היה ענייני לחלוטין"[5]. במרץ 1939 הקים אייכמן בפראג לשכה להגירה יהודית על פי הדגם הווינאי, ושיטתו התקבלה במשרדי הרייך כנוהל רשמי לכל הרייך בענייני הגירה יהודית.
בספטמבר 1939 הקים היינריך הימלר את המשרד הראשי לביטחון הרייך (RSHA) ואייכמן נקרא לשוב לברלין. באוקטובר נתמנה למנהל הלשכה המרכזית להגירת יהודים בברלין[6], שבראשה עמד ריינהרד היידריך, ובדצמבר מונה כראש המחלקה היהודית בגסטפו (Referat IV B4)[7] תחת ראש הגסטפו, היינריך מילר. עקב כך, התרחבו סמכויותיו והשפעתו ברייך עלתה.
ראש "המחלקה היהודית"
[עריכת קוד מקור | עריכה]כראש המחלקה הקים אייכמן שלוחות במספר ערים באירופה, ונציגים מטעמו פעלו להחרמת רכוש יהודי, ריכוז בגטאות ועידוד הגירה, בהם:
- אלויס ברונר שימש כראש "הלשכה להגירת יהודים" בווינה עד אוקטובר 1942, לאחר שהודיע לאייכמן שהעיר "נקייה מיהודים". משנת 1943 מונה למפקד מחנה הריכוז דראנסי שבפרברי פריז.
- זיגפריד זיידל היה נציגו בלודז' ובנובמבר 1941 התבקש להרחיב את מחנה טרזיינשטט לממדי מחנה מעבר וריכוז ומונה למפקדו.
- הנס גינתר (Hans Günther) מונה כראש "הלשכה להגירת יהודים" בפראג.
- תיאודור דנקר מונה כראש המחלקה היהודית של האס דה בפריז, ושימש בתפקיד זה עד יולי 1942. מחנה הריכוז דראנסי נמצא תחת סמכותו עד שנת 1943.
- פרנץ נובאק (Franz Novak) - החל בפעילותו בלשכה להגירת יהודים בווינה, ומאביב 1940 היה אחראי לתיאום וארגון כל משלוחי היהודים ברכבות למחנות הריכוז וההשמדה.
- בהולנד שימש וילהלם צפּף (Wilhelm Zoepf) כראש "הלשכה להגירת יהודים" באמסטרדם, ונעזר בשירותיו של אריך ראייקוביץ' (Erich Rajakowitsch), מעוזריו של אייכמן, לצורך רישום בני יהדות הולנד ושילוחם להשמדה.
לאחר שירד מהפרק הרעיון הנאצי בדבר ההגירה הכפויה של יהודי גרמניה לארץ ישראל, התגבש רעיון גירוש היהודים למקומות אחרים בעולם. באוגוסט 1940 הכין אייכמן טיוטה ליישום הרעיון של גירוש היהודים לאי מדגסקר – החייאת תוכנית מדגסקר. רעיון זה לא התממש. בסוף השנה קודם אייכמן לדרגת שטורמבאנפיהרר. ביולי 1941 נעשו שינויים מבניים ב-RSHA ושם מחלקתו שונה (Referat IV B4).
בקיץ החלו גם ניסויי המתת המונים בגז, ולשם כך ביקר אייכמן במחנה ההשמדה אושוויץ ודן עם מפקדו, רודולף הס, בהיבטים הטכניים של העניין. בסתיו אותה שנה עדכן היידריך את אייכמן על הכוונה לחסל את כל היהודים באירופה ובהתאם לכך הוציא הימלר באוקטובר צו שאסר על כל הגירה יהודית מרחבי הרייך ונקבעו מועדי המשלוחים הראשונים של יהודי גרמניה להשמדה במזרח. באותו חודש הועלה אייכמן לדרגת אובר-שטורמבאנפיהרר.
אייכמן היה מעורב בהכנות לוועידת ואנזה, לבקשתו של היידריך. הוא הכין את ההזמנות לגורמים השונים, הכין את נאומו של היידריך, ורשם את הפרוטוקול. הוועידה התקיימה בברלין ב-20 בינואר 1942. בוועידה תואמו פעולות המוסדות השונים וסוכמו פרטי הביצוע בפועל של הפתרון הסופי לשאלת יהודי אירופה, תוכנית שיזם אדולף היטלר. בעקבות הוועידה התמנה אייכמן לאחראי על הובלת יהודי אירופה לאתרי ההשמדה, לשם כך הוא תכנן את כל הפעולות הנדרשות לביצוע יעיל של הגירושים והנחה את עובדיו בארצות השונות בהתאם. ב-31 בינואר 1942 שלח אייכמן מכתבים דחופים לכל דרגי הפיקוד של המשטרה, המשטרה החשאית ושירות הביטחון (SD), ובהם הוראות להכין את גירוש יהודי גרמניה, אוסטריה והפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה. הוא פירט בדקדקנות את סוגי האנשים שיש לגרש, ואלו מקרים נחשבו כיוצאי דופן. עם ביצוע הוראות אלו החלו הגירוש וההשמדה השיטתיים של יהודי אירופה. עד סוף שנת 1944 היה אייכמן שולח הוראות לעובדיו ברחבי אירופה בעניין עיתוי עריכת האקציות, קביעת מועדי המשלוחים, מקום יציאתם, מספר המגורשים ונושאים נוספים. הוא גם נדרש לתאם את פעולותיו עם גורמים ממלכתיים, כמו משרד החוץ ואחרים וכן מוסדות של מדינות אחרות שהיו מעורבות בגירושים. אייכמן גם היה אחראי על החרמת רכוש המגורשים ודאג לשמור על חלק מן הרכוש שנבזז עבור עובדי מחלקתו. הוא נדרש למצוא פתרונות לבעיות שונות שצצו ונאלץ לעיתים קרובות לחלק את משאבי הרכבות עם גורמים אחרים כמו הוורמאכט. במהלך עבודתו ביקר מספר פעמים במחנות השמדה על מנת ללמוד מקרוב על יעילות עבודתו וראה במו עיניו את גורל המגורשים.
באוטוביוגרפיה שלו סיפר רודולף הס כי הוא וחבריו חטפו פיק ברכיים כל אימת ששלחו ילדים לתאי הגזים, אולם מי שנזף בהם והסביר להם בלהט את חשיבות העניין היה אייכמן. הס כתב שאייכמן הסביר לו שדווקא את הילדים צריך להרוג קודם, משום שאין שום הגיון בכך שהורגים דור של מבוגרים ומשאירים בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים אחר כך להקים את הגזע הזה מחדש[8].
קומנדו אייכמן - שואת יהודי הונגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קומנדו אייכמן
במרץ 1944, לאחר השתלטות הנאצים על הונגריה, הגיע אייכמן בראש צוות מיוחד של האס אס (Sondereinsatzkommando Eichmann, SEK) לבודפשט והוציא לפועל את השמדת יהודי הונגריה. המטרה הרשמית לשמה הגיעו הייתה "להוציא את יהודי הונגריה מן הפעילות הציבורית, לרכזם, ולגרשם להשמדה, למעט יחידים הכשירים לעבודה." צוותו של אייכמן כלל בין 150 ל-200 עובדים, הבכירים שבהם היו: דיטר ויסליצני, תיאודור דנקר, זיגפריד זיידל, פרנץ נובאק, אוטו הונשה ופרנץ אברומייט. סגנו של אייכמן בצוות המיוחד היה הרמן קרומיי. למעשה ממונה על קומנדו אייכמן שנשלח לבודפשט היה אס אס אוברפיהרר (מקביל לקולונל) הנס-אולריך גשקה, מפקד משטרת הביטחון וה-SD בהונגריה, אך אנשי אייכמן פעלו במידה רבה ללא תלות בו.
בתקופה הקצרה שבין מאי ליולי גירש אייכמן כ-440,000 יהודים מכל רחבי הונגריה בעיקר למחנה ההשמדה אושוויץ. השלטונות ההונגרים שיתפו פעולה עמו במבצע זה. ב-9 באוגוסט הפסיקו ההונגרים את הגירוש, אולם אייכמן ניסה במרמה לגרש עוד כמה אלפי יהודים מבודפשט. בתקופה זו היה פעיל במשא ומתן עם ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שניסו ללא הועיל להציל חלק מיהודי הונגריה מהשמדה, בעסקה שכונתה "סחורה תמורת דם". באוקטובר אותה שנה שלח כ-76,000 יהודים בצעדות מוות לכיוון אוסטריה, כיוון שקווי הרכבת לפולין לא פעלו יותר ופעילות תאי הגזים במחנות ההשמדה נפסקה עם התקרבות הצבא האדום. ב-23 בדצמבר, ערב חג המולד, עם תחילת המערכה הסובייטית לשחרור בודפשט עזב אייכמן את הונגריה וחזר לאוסטריה.
אייכמן התערב בכמה מקרים לסיכול תוכניות שחרור יהודים על ידי ארגונים ומדינות שונות.
לקראת תום המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוסטריה התבקש אייכמן על ידי היטלר ב-1945 לרכז יהודים מכובדים מגטו טרזיינשטט בטירול, כדי שאלה ישמשו מעין "קלף מיקוח" במשא ומתן עם האמריקאים והבריטים, אולם ראש המחוז המקומי התעלם מפניותיו של אייכמן. משימתו האחרונה של אייכמן כבעל דרגת קצין מילואים בוואפן אס אס הייתה לארגן יחידה ללוחמת גרילה באלפים. ליחידה זו הצטרף גם הפשיסט הרומני הוריה סימה. היחידה לא עשתה רבות, עקב סיום המלחמה. ימים ספורים לפני תום המלחמה, ניסה אייכמן להיפרד מחברו הוותיק קלטנברונר, אולם הלה סירב לראותו מתוך ידיעה שבארצות הברית שואפים לתפוס אותו ו"אין לו סיכוי"[9]. לפני ירידתו למחתרת נפרד ממשפחתו והשאיר להם כמוסות ציאניד, למקרה שיפלו בידי הצבא האדום.
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם תום המלחמה נתפס אייכמן על ידי האמריקאים ונכלא במחנה מעצר בשם הבדוי אוטו אקמן. ב-3 בינואר 1946 נתן דיטר ויסליצני בנירנברג עדות על היקף פעולותיו של אייכמן. אייכמן הצליח לברוח ממחנה המעצר בינואר 1946, לפני שגילו את זהותו[10], עבר בכמה מקומות והתיישב לבסוף בכפר קטן צפונית לצלה, באזור הכיבוש הבריטי. הוא נרשם ברשות המקומית בשם אוטו הנינגר. ראשית עבד כחוטב עצים, אולם לאחר שהחברה שבה עבד פשטה רגל נאלץ להתקיים מעבודות מזדמנות.
בשנת 1950 נסע לאיטליה דרך דרום טירול, שם סייעו לו גורמים בוותיקן (ביניהם ההגמון אלויס הודאל) לקבל תעודת מעבר של הצלב האדום תחת השם הבדוי "ריקרדו קלמנט". הוא הגיע באניה לבואנוס איירס שבארגנטינה ביוני 1950. עם הגיעו קיבל את פניו קרלוס פולדנר, קצין אס אס וסוכן של המודיעין הגרמני, שארגן לו דירה ודאג להנפקת תעודת זיהוי ארגנטינאית. בתחילת אוקטובר עבר למחוז טוקומאן, בצפון ארגנטינה, שם התגורר בחווה גדולה ועבד כראש צוות עבור חברת "קאפרי" שייסד פולדנר. חברה זו עסקה באיסוף נתונים לצורך הקמת תחנות כוח הידרו-אלקטריות והעסיקה כמה מאות אנשי אס אס לאחר הגעתם לארגנטינה. מארגנטינה יצר אייכמן קשר מכתבים עם אשתו וארגן את הגעת המשפחה אליו. אשתו וילדיו עזבו במפתיע את אוסטריה ביולי 1952 והגיעו גם הם לארגנטינה.
בקיץ 1953, בעקבות המשבר הכלכלי בארגנטינה, נאלץ אייכמן למצוא לו תעסוקה אחרת ולכן עברה המשפחה לדירה שכורה בשכונת אוליבוס שבצפון בואנוס איירס. בעל הדירה היה אוסטרי בשם פרנציסקו שמיט. בעקבות המעבר הורע מצבם הכלכלי, אייכמן ניסה את מזלו ללא הצלחה יתירה בהנהלת מכבסה, כבעל חנות הלבשה ולבסוף כמנהל חוות ארנבות בעיר קטנה כ-70 קילומטרים ממקום מגוריו.
ב-1956 שלח אייכמן מכתב ממחבואו בארגנטינה לקנצלר גרמניה המערבית קונראד אדנאואר, ובו הציג עצמו בשמו וביקש לשוב לגרמניה. הוא כתב שהוא צופה שיישפט בגרמניה על חלקו במלחמה, אך אינו סבור שיישלח לתקופת מאסר ממושכת[11]. לא ידוע האם אדנאואר השיב על המכתב. באותה שנה החל אייכמן לכתוב את זכרונותיו.
ב-1960 לאחר מעצרו של אייכמן, פרסם המגזין "לייף" ריאיון שערך וילם סאסן, עיתונאי נאצי הולנדי, עם אייכמן שנתיים קודם לכן.
החיפושים אחריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כבר בשנת 1946 ארגן אשר בן נתן קבוצת צעירים בווינה, ביניהם טוביה פרידמן, שניסתה להתחקות על עקבותיו של אייכמן. כיוון שאייכמן נמנע מלהצטלם בפומבי, אפילו תמונה לא הייתה בידיהם. הקבוצה תחקרה את אשתו ואת אביו, שהיה בעל בית מסחר סיטונאי למוצרי חשמל, אולם העלתה חרס. לבסוף נשלח סוכן רומנטי לאשה שהייתה ידועה כאחת המאהבות של אייכמן (לפי מידע שאספה הקבוצה היה אייכמן במהלך המלחמה בקשרים אינטימיים עם כמה נשים) וכך הצליחה הקבוצה להשיג תמונה עדכנית שלו. בעיתונות בארץ ישראל עוררו על הצורך לתפוס את אייכמן ואף פרסמו בשנת 1947 את תמונתו[12]. פורסמו השערות שונות לגבי מקום מחבואו, ביניהן שהוא מנצל את ידיעותיו בעברית ומסתתר במסווה של פליט יהודי[13] או שהוא נמלט לאחת מארצות ערב[14].
שירות המודיעין של מערב גרמניה ידע כבר בשנת 1952 שאייכמן נמצא בארגנטינה[15], אולם החיפושים אחריו התנהלו בעצלתיים. משטרת גרמניה המערבית סירבה לפנות לאינטרפול כדי לחפש אחריו ושגרירות מערב גרמניה בארגנטינה נוהלה על ידי נאצי לשעבר והתחמקה מסיוע[16]. בקיץ 1953 גילה שמעון ויזנטל מאספן בולים עמית, קצין מודיעין אוסטרי, שאייכמן מתגורר בסמוך לבואנוס איירס. המידע הגיע מחבר שלו, קצין לשעבר בוורמאכט, שעבר להתגורר בבואנוס איירס ופגש באייכמן. מידע דומה קיבל גם מפקיד מדינה אוסטרי בכיר. ויזנטל העריך מידע זה כמהימן והעביר אותו לקונסול ישראל באוסטריה ובמכתב לראש הקונגרס הציוני העולמי, נחום גולדמן במרץ 1954[17].
בשנת 1956 החל טוביה פרידמן בלחצים על ממשלת ישראל ומערב גרמניה לחפש אחריו והציע לקצוב פרס של 10,000 דולר על ראשו של אייכמן[18], שעל פי הערכתו היה בדרום אמריקה[19][20]. בעיתונות התפרסמו באותן שנים שמועות על כך שאייכמן נמצא במצרים[21] או בארצות ערב אחרות[22], שמועות שככל הנראה היו חסרות בסיס.
בספטמבר 1957 פריץ באואר, התובע הכללי היהודי של מדינת הסן שבגרמניה המערבית, גילה לד"ר פליקס שנער, ראש משלחת השילומים בגרמניה, שאייכמן יושב בבואנוס איירס. הוא פנה לנציג הישראלי משום שחשש שבצינורות הגרמניים מישהו עלול להכשיל את הסגרתו. מקור המידע היה לותר הרמן (Lothar Herrmann), גרמני (חצי יהודי), שנכלא בדכאו ועזב לארגנטינה ב-1938. הרמן התגורר בשנת 1955 בבואנוס איירס ובתו יצאה עם בנו הבכור של אייכמן, קלאוס, שהשתמש בשם משפחתו האמיתי.
איסר הראל, ראש המוסד, שלח מישהו לבדוק את המידע, אך לא הצליח לאתר את אייכמן. כעבור שנתיים, בעקבות מידע שמסר גרהרד קלאמר, גרמני ששהה זמן רב בארגנטינה[23] פנה באואר שוב אל המוסד, הפעם עם שם וכתובת[10]. סוכני המוסד הגיעו אל הכתובת שהתקבלה מבאואר, אולם השכנים סיפרו שהמשפחה עברה דירה ומישהו מהם סיפר שהיא עברה לסביבת רחוב גריבלדי[24].
באוקטובר 1959 התפרסם בעיתונות בישראל מכתב שקיבל טוביה פרידמן מתובע במערב גרמניה שהודיע לו שאייכמן נמצא בכווית[25][26][27][28]. הידיעה עוררה גל של תגובות בישראל, ובדצמבר טען התובע הכללי של מדינת-המחוז הסן במערב גרמניה שהוכח שאייכמן בכווית[29]. במקביל, בנובמבר 1959 התפרסמה שמועה שאייכמן בתימן[30]. באותו זמן, עסק המוסד בבירורים ראשונים של מידע שהצביע על מסתורו האמיתי של אייכמן בארגנטינה. לדברי כלתו של אייכמן, הוא אמר לילדיו פעם שהוא עייף מחייו כנמלט, ושיער מה צפוי לקרות לו.
לכידתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – לכידת אדולף אייכמן
ב-1960 נלכד אייכמן במקום מגוריו בבואנוס איירס על ידי "המוסד", בפעולה שתוכננה ובוצעה בפיקודו של ראש "המוסד", איסר הראל. בפעולה השתתפו, בין השאר, רפי איתן, אברהם שלום (סגן מפקד המבצע), צבי מלחין, יהודית נסיהו, צבי אהרוני, יעקב גת ויונה אליאן, שהיה הרופא המרדים שהרדים את אייכמן. אייכמן נחטף ב-11 במאי, והובא לישראל בחשאי ב-21 במאי.
ב-23 במאי הודיע דוד בן-גוריון בכנסת:[31]
עלי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950.
לאחר שנחטף לישראל, הוצא נגדו צו מעצר שהוארך מדי פעם עד לסיום שלבי החקירה, שארכה כתשעה חודשים. בעת שהותו בכלא הישראלי פחדו כי ינסה להתאבד ולכן נשמר 24 שעות ביממה. בסיום החקירה הוגש נגדו כתב אישום הכולל 15 סעיפים וביניהם פשעים נגד העם היהודי, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה, וחברות בארגונים עוינים (ס"ס, ס"ד ודומיהם, שהוכרזו כארגונים עוינים במשפטי נירנברג). בנוסף כלל כתב האישום גם פשעים שביצע נגד עמים אחרים, כגון גירושים המוניים של פולנים וסלובנים, רציחת עשרות אלפי צוענים ועוד.
משפטו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – משפט אייכמן
משפטו של אדולף אייכמן נערך בבית המשפט המחוזי בירושלים, בפני השופטים משה לנדוי, ד"ר בנימין הלוי ויצחק רווה. בראש התביעה עמד היועץ המשפטי לממשלה, גדעון האוזנר. ועל הנאשם הגן עורך הדין הגרמני ד"ר רוברט סרווציוס, שהגן גם על נאשמים אחדים במשפטי נירנברג. הדיון הראשון נערך ב-11 באפריל 1961[32]. עם תחילת המשפט ניסה הסניגור לחלוק על סמכות בית המשפט לשפוט את אייכמן, בהתבססו על ארבע טענות:
- השופטים הם יהודים ויש חשש שלא יהיו אובייקטיביים.
- חקיקה אקס-טריטוריאלית: אין לקיים את המשפט מאחר שהנאשם נחטף מביתו שלא בארץ.
- תחולה פלילית רטרואקטיבית: החוק (החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950) שעליו מתבסס כתב האישום הוא משנת 1950 ולכן רטרואקטיבי למעשים שנעשו במהלך המלחמה ולא מקובל שחוקים פליליים יהיו רטרואקטיביים.
- העבירות נעברו מחוץ לשטח מדינת ישראל, ובמועדים בהם בוצעו מדינת ישראל לא הייתה קיימת.
בית המשפט דחה טענות אלה.
אחרי דחיית טענות אלה השיב הנאשם על כל כתב האישום בצורה דומה: "במובנו של כתב האישום – לא אשם" (Im Sinne der Anklage – nicht schuldig). העדויות במשפט כללו 121 עדים ו-1,600 מסמכים, מהם בחתימת אייכמן עצמו. התביעה הראתה את חלקו הפעיל של אייכמן בגירוש והשמדת היהודים בכל רחבי אירופה; החזקתם בתנאים מחפירים תת-אנושיים ורציחתם בשיטתיות במטרה להשמיד את העם היהודי כולו. הסניגוריה לא ניסתה כמעט לטעון להפרכת האירועים אלא ניסתה לצמצם את מעורבות אייכמן במקרים אלה לכדי 'בורג קטן במערכת'. הסניגוריה טענה כי אייכמן רק ציית לפקודות הממשל הנאצי שלא יכול היה להפר בהיותו פקיד נמוך דרג, וכי האשם העיקרי במאורעות השואה היה הממשל הגרמני ולא מערך הפקידות שלו. טענות אלו נדחו על ידי השופטים. בפסק הדין נקבע, כי ניתן היה לסכל את ביצוען של הפקודות ואף לפרוש מהמנגנון הנאצי, וכי לאייכמן, גם אם היה רק פקיד צייתן, אסור היה לבצע פקודות של רצח.
בפסק הדין הוכח כי אייכמן היה בעל תפקיד מרכזי במנגנון ההשמדה. סמכויותיו היו רחבות. הוא יזם ועודד בעצמו חלק מפעולות הגרוש ודבק בקנאות ובברוטליות בהליך זה מתוך דבקות באדולף היטלר ובמשנתו האנטישמית. הוא לא ויתר על השמדתו של אף יהודי גם כשנתבקש לכך מגורמים שונים[דרוש מקור] ולא עצר מפעילותו כשקיבל הוראה מהממונים עליו לקראת סוף המלחמה. אומנם אייכמן לא היה הבכיר ביותר בהליך ההשמדה ואנשי מנגנון נוספים עמדו מעליו (כדוגמת היידריך והימלר), אולם השופטים קבעו כי אין זה גורע מהתפקיד אותו ביצע ומאחריותו למאורעות השואה.
ב-15 בדצמבר 1961 נמצא אייכמן אשם ונידון למוות[33]. ב-29 במאי 1962 דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן, ואישר את פסק הדין של המשפט הראשון[34]. אייכמן, אשתו ורה (ורוניקה), חמשת אחיו ומספר אנשי רוח ישראלים[35] שלחו בקשות חנינה לנשיא המדינה, יצחק בן-צבי, שפרטיהן פורסמו בשנת 2016[36]. הנשיא דחה את הבקשה, וכתב בכתב ידו על גבי מסמך הבקשה את דברי הנביא שמואל לאגג מלך עמלק: ”כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ, כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ” (ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק ל"ג. פירוש: כשם שחרבך הפכה נשים לשכולות, כך תהפוך כעת אימך לשכולה)[37].
הוצאתו להורג
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – הוצאתו להורג של אדולף אייכמן
ב-31 במאי, לאחר סירוב הנשיא לחנינה, הוצא אייכמן להורג בתלייה בשעה 23:58. גופתו נשרפה בחצר כלא רמלה ואפרו פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל[38].
זו הייתה הפעם היחידה בתולדות מדינת ישראל שגזר דין מוות, שנגזר על נאשם במשפט פלילי בהליך תקין, הוצא לפועל (מאיר טוביאנסקי הוצא להורג בישראל במשפט שדה ועמד במרכז פרשת טוביאנסקי שנושאת את שמו). לפני תלייתו, קרא אייכמן: "תחי גרמניה! תחי ארגנטינה! תחי אוסטריה! לעולם לא אשכח אתכן!"[39].
שעה ורבע לאחר שהרופא בכלא רמלה קבע את מותו של אייכמן, הופיעה הידיעה על תלייתו בכל עיתוני לונדון וסוכנות הידיעות רויטרס עידכנה את האירוע במבזקים שוטפים. ה-BBC שידר את הידיעה בכל השפות המרובות בהן משדר השירות העולמי שלו. הניו יורק הראלד טריביון כתב למחרת במאמר ראשי: "מבחינת הצדק האנושי, מוצדק בהחלט הדבר שאייכמן – אחרי משפט הוגן, מלא וקפדני, ייתלה כפושע רגיל, בארץ שקרובי תושביה נהרגו בצורה כה אכזרית על ידיו ונרצחו על ידי חבריו".
מסמכים על אייכמן, בהם טופס טביעות האצבע שלו שנתנו למשטרת ישראל, נמצאים בידי יד ושם[40]. גדעון האוזנר סיפר בספרו על משפט אייכמן, כי בזמן שבתו בכלא, כתב אייכמן אוטוביוגרפיה. לדברי האוזנר, הוא טען בפני ראש הממשלה בן-גוריון כי ספרו של אייכמן מיועד להתחרות בפסק הדין של בית המשפט ואם יפורסם, עלול לעורר ספקות בעולם לגבי פסק הדין. עוד טען האוזנר, כי אייכמן כבר אמר את דברו במהלך המשפט ומדינת ישראל אינה חייבת לאפשר לו פרסום נוסף. בן-גוריון הורה לגנוז את כתב היד[41].
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]
רישום מיוחד: בשעה הנ"ל הופיעו לנמל יפו ליד הרציף 2 מכוניות. מהמכוניות יצאו 3 קציני משטרת ישראל, 3 קציני שירות בתי הסוהר, וכן הכומר האל וקצין במחוז. ובידי אחד מקציני שירות בתי הסוהר כד אשר הכיל אפר של הצורר אדולף אייכמן. וכל הנוכחים עלו לסירה מוטור אשר הפליגה לעבר סירת משטרת ישראל אשר הפליגה רחוק.
אייכמן נישא ב-1935 לוורוניקה (ורה) לבית ליבל. לשניים נולדו ארבעה בנים: קלאוס (יליד ברלין, 1936), הורסט (יליד וינה, 1940), דיטר (יליד פראג, 1942) וריקרדו (יליד בואנוס איירס, 1955). אייכמן סיפר לילדיו שהיטלר רדף אחרי היהודים כיוון שהם זממו לעקר את הגרמנים על ידי הכנסת כימיקלים למים שלהם. כן טען בפניהם שרק רצה לגרש את היהודים מגרמניה, אך נאלץ לרצוח אותם לאחר ששום מדינה לא הסכימה לקבלם. כדי למנוע את חשיפת זהותו, אף סיפר לבניו שהוא דודם[42], אך הודה על האמת לאחר ויכוח עם בנו הורסט. הוצאתו להורג הייתה נקודת שבר עמוקה במשפחתם.
קלאוס הבכור, שהיה הקיצוני ביותר באמונתו הנאצית, ניסה להביא עדי הגנה עבור אביו, וטען שנכשל בגלל סירוב ישראל להבטיח לעדים חסינות. הוא טען שאביו ביקש "פתרון בעיית היהודים ללא שפיכות דם"[43]. הוא התקומם במסיבת עיתונאים בבואנוס איירס, שעות לאחר שאביו נידון למוות, על "חוסר הצדק" בגזר הדין[44][45]. בריאיון ב-1961 כשביקר בארצות הברית, טען: "כל הדברים שהם מאשימים בהם את אבא שלי הם תעמולה טהורה. פשעי המלחמה האלו לא נכונים", ובגלל כך גורש מהמדינה. ב-1959 התחתן עם מרתה, אישה ממוצא אפריקני, ונולדו להם שני ילדים. מאוחר יותר עזב אותה ועבר לדרום גרמניה[46], שם נולדו לו עוד שלושה ילדים מאישה אחרת. הוא מת בגרמניה מאלצהיימר ב-2015, בגיל 79.
קלאוס ואחיו הורסט - שהיה הקרוב ביותר לאב, ונאצי אדוק שהניף צלב קרס על בית המשפחה כשנתפס, ואף לבש לעיתים קרובות סרט נאצי על בגדיו כשהיה בקרבת הבית - הקימו יחד תא טרור נאצי כדי לתקוף עסקים יהודים ובתי כנסת. ב-1962, המשטרה פשטה על המטה שלהם לאחר קרב יריות, והחרימה חומרי תעמולה נאצית, רובים ובקבוקי תבערה, עמם תכננו לתקוף אוטובוס של תלמידי בית ספר יהודי. הורסט נשלח בהמשך לשנתיים מאסר על אחזקת כלי נשק וחומרי תעמולה נאצים. עסקי האחים פשטו רגל והם נאבקו לשרוד כלכלית. הורסט היה נשוי לכרמן ברטין לינדמן, שהתמודדה לראשות העיירה גארופה בארגנטינה מטעם מפלגת "אלטרנטיבה חדשה", ופרשה לאחר שעוררה סערה כשהתבטאה בראיון שההיסטוריה סולפה וכי "אייכמן לא היה אדם רע"[47]. הוא מת בארגנטינה מסרטן המעי הגס ב-2015, בגיל 75.
דיטר, היה בעבר מנהל עבודות בנייה וחילק את זמנו בין ארגנטינה לגרמניה לפני שפרש לפנסיה. הוא מחזיק בכמה נכסים שאותם הוא משכיר, ויש לו שני ילדים. הוא חי עם אשתו האיטלקייה מרתה ולינוטי, ומתגורר בבואנוס איירס, לא רחוק מבית המשפחה הקודם. גם הוא מעריץ את אביו ומתעקש שהיה חף מפשע.
לאחר חטיפת אייכמן, ורוניקה אשתו חזרה לגרמניה יחד עם בנם הצעיר ריקרדו שהיה בן 5. ריקרדו, ארכאולוג שמתמחה במזרח התיכון, הוא היחיד שהתנער מאביו. בראיון בשנות ה-90 אמר שלאביו הגיע למות בשל מעשיו. הוא גינה אותו בגלוי: "הוצאתו להורג הייתה מוצדקת, הוא רק דמות היסטורית עבורי"[48].
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מבצע פינאלה
בשנת 2018, יצא בנטפליקס הסרט "מבצע פינאלה" המספר את סיפור לכידתו של אייכמן. תסריט הסרט מתבסס על חומרים שונים כולל הספר "אייכמן בידיי", האוטוביוגרפיה של פיטר מלקין, שסיפק את בסיס הסיפור לסרט[49][50]. הצילומים החלו בארגנטינה באוקטובר 2017 והסרט יצא לאקרנים בארצות הברית ב-29 באוגוסט 2018 וזכה לביקורות מעורבות מהמבקרים. את אייכמן גילם השחקן בן קינגסלי.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- השואה
- נאציזם
- רוצח מכתבה
- הפתרון הסופי
- לשכה 06
- בטינה שטנגנט (מחברת הספר "אייכמן לפני ירושלים")
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איסר הראל, הבית ברחוב גריבלדי, ספרית מעריב, 1975.
- חנה ארנדט, אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, הוצאת בבל, 2000.
- חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
- פיטר מלקין (צבי מלחין), אייכמן בידי.
- משה פרלמן, איך נתפס אייכמן, תל אביב 1961.
- רוברט מ"וו קמפנר, המקצוע: השמדה; דרכו של אייכמן, ירושלים-תל אביב 1974.
- גדעון האוזנר, משפט ירושלים, הוצאת לוחמי הגטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1980.
- ניל בסקומב, המצוד אחר אייכמן, משכל – הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
- יוסי המי, לשכה 06 - חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, הוצאת משטרת ישראל, 2020.
- אייכמן - ההקלטות האבודות, סדרה ערוץ 1, יוזם הפרויקט, מפיק ותסריטאי שותף: קובי סיט, במאי: יריב מוזר, ישראל 2022[51]
- Bettina Stangneth, Eichmann Before Jerusalem: The Unexamined Life of a Mass Murderer, Knopf, 2014, ISBN 9780307959676[52]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אדולף אייכמן, ברשת החברתית Goodreads
אדולף איכמן (1906-1962), דף שער בספרייה הלאומית- "איני מתחרט": ההודאה של אייכמן וההתפארות בפתרון הסופי, מתוך כאן חדשות, 21 במאי 2022
- וידויו של אדולף אייכמן - הראיון שפורסם במגזין לייף ב-1960, באתר "נזכור"
- פרס גדול בעד כתובתו של אייכמן, דבר, 30 במרץ 1956
- כתב האישום המלא נגד אדולף אייכמן, דבר, 12 באפריל 1961, המשך
- מידע על אדולף אייכמן בקטלוג הספרייה הלאומית
- שרה ליבוביץ-דר, דיל עם השטן: האם ועד כמה ישראל קסטנר שיתף פעולה עם אדולף אייכמן?, באתר מעריב אונליין, 19 במרץ 2017
- אייכמן, אדולף אוטו (1906-1962), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- אדולף אייכמן, מתוך התערוכה "חמישים שנה למשפט אייכמן", באתר יד ושם
- משפט אייכמן באתר ארכיון המדינה.
- עופר אדרת, תביעה: על גרמניה לחשוף אם סייעה לאדולף אייכמן לאחר המלחמה, באתר הארץ, 14 במרץ 2010
- תיאור 14 פגישות של הכומר האל עם אייכמן בכלא רמלה
- על הוויכוח בין אנשי רוח יהודיים לבין בן-גוריון על מוסריות ההוצאה להורג של אייכמן, בבלוג של ארכיון צה"ל
- אדולף אייכמן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חן מלול, הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 26 במרץ 2017
- הקלות הבלתי נסבלת של ההשמדה: אייכמן ואחרים, פרק בפודקאסט 'קולות של רוח' על אייכמן והבירוקרטיה של הפתרון הסופי, מגיש: ליאור טל שדה, 1 במאי 2019
- ביקור אייכמן בארץ ישראל, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
- ד"ר דותן גורן, "אייכמן נולד בארץ ישראל" סיפורה של אגדה, באתר ערוץ 7, 21 באפריל 2020
- אפרים לפיד, לשכה 06 - חקירתו של אדולף אייכמן במשטרת ישראל, ישראל דיפנס, 3 בפברואר 2021
"אייכמן" הסרט המלא (2007) כולל תרגום מובנה, סרטון באתר יוטיוב
שרון שביט (בלו רוז הפקות), זכרונותיו של אייכמן, סרט על פי יומנים שכתב, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים- דודי פטימר, ההקלטות האבודות: תיעוד נדיר של אדולף אייכמן נחשף בסרט תיעודי חדש, באתר מעריב אונליין, 25 במאי 2022
- אבא אמר: הדלקתי את התנור, הכנסתי את הגופה וזהו. כל מה שעשיתי זה להפוך את אייכמן לאפר, משה ויסטוך, ישראל היום 27 במאי 2022
- אייכמן ההקלטות האבודות - במלאת 60 שנה למשפטו של אדולף אייכמן, מתגלה ראייה אחת גנוזה שלא הוצגה בו - סלילי הקלטה ובהם הראיות החסרות שחושפות את פניו האמיתיות של הפושע הנאצי.מתוך אתר כאן ארכיון - תאגיד השידור הישראלי | כאן
- אדולף אייכמן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אדולף אייכמן, בתוך: ישראל גוטמן (עורך), האנציקלופדיה של השואה, כרך א', ספריית פועלים תל אביב, תש"נ–1990; עמ' 76
- ^ Judgment-011, בפרויקט יזכור
- ^ משפט אייכמן - ישיבה 75 - אייכמן מעיד על שיעורי העברית (מתחיל ב-46:01).
- ^ Eichmann's Helpers - ויסליצני שימש אז כראש המדור לענייני יהודים באס דה.
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, עמ' 26–27.
- ^ ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1939–1945, עם עובד, 1982, עמ' 45.
- ^ ברנרד וסרשטיין, בריטניה ויהודי אירופה 1939–1945, עם עובד, 1982, עמ' 118–119.
- ^ ניר יהב, 50 שנה למשפט אייכמן: התובע זוכר כל רגע, באתר וואלה, 27 בינואר 2012
- ^ עדותו של וילהלם הטל (Wilhelm Höttl), קצין בשירות מחלקת החוץ של האס דה, במשפט אייכמן.
- ^ 1 2 תום שגב, המיליון השביעי, ו, 1, עמ' 308.
- ^ עופר אדרת, אייכמן שלח מכתב לקאנצלר גרמניה וביקש לחזור למדינה, באתר הארץ, 12 באפריל 2011
- ^ מ. זינגר, לדמותו של ארכי־-רוצח, דבר, 23 ביולי 1947
- ^ הרוצח עודנו חי, המשקיף, 29 בנובמבר 1946
- ^ א. אייכמן רוצח 500 אלף יהודי הונגריה מסתתר בארצות ערב, דבר, 6 בינואר 1947
- ^ הביון הגרמני ידע שאייכמן מסתתר בארגנטינה כבר ב-1952, באתר הארץ, 8 בינואר 2011
- ^ עופר אדרת, אדולף אייכמן אחרי המלחמה: חבל שלא הרגנו עוד יהודים, באתר הארץ, 3 באפריל 2011
- ^ http://www.gwu.edu/%7Ensarchiv/NSAEBB/NSAEBB150/box14_do_file_vol1/doc37.pdf הקונגרס הציוני העולמי הכחיש את קבלת המכתב, אולם ההיסטוריון טום שגב מצא אותו גם במשרדו של ויזנטל בווינה וגם בארכיון הקונגרס.
- ^ מציע להקציב 10 אלף דולר לתפיסת אדולף אייכמן, מעריב, 2 בפברואר 1956
אייכמן חי ויש לעצרו, דבר, 1 באפריל 1956 - ^ הקונגרס היהודי מרכז חומר נגד רוצחי יהדות גליציה, דבר, 10 בספטמבר 1956
- ^ פרס בעד תפיסת אייכמן, מעריב, 30 באוקטובר 1958
- ^ אייכמן בקאהיר?, מעריב, 1 במרץ 1956
גם אייכמן יושב במצרים?, מעריב, 30 באוגוסט 1956 - ^ אייכמן ורוצחי־יהודים אחרים נראו אשתקד בחברת המופתי, חרות, 14 ביולי 1953
- ^ זאב אברהמי, נחשף: זה האיש שהוביל ללכידתו של אייכמן, באתר ynet, 24 באוגוסט 2021
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 1, עמ' 309.
- ^ נתגלו עקבות אייכמן, מעריב, 11 באוקטובר 1959
- ^ רב־הטבחים מסתתר בנסיכות הנפט בכווית, מעריב, 13 באוקטובר 1959
- ^ פרשת גילוי רב הטבחים אייכמן בכווית, חרות, 14 באוקטובר 1959
- ^ שמואל שגב, אייכמן לא לקח אתו בני משפחתו כדי לטשטש עקבותיו, מעריב, 14 באוקטובר 1959
- ^ "הוכח שאייכמן בכווית" אומר התובע בפרנקפורט, דבר, 24 בדצמבר 1959
- ^ אייכמן בתימן?, מעריב, 6 בנובמבר 1959
- ^ אייכמן - רוצח מיליוני היהודים - נתפס בידי שרותי הביטחון הישראליים ונמצא במעצר בישראל, דבר, 24 במאי 1960
- ^ היום מתחיל משפטו של אייכמן, דבר, 11 באפריל 1961
- ^ {{{1}}}, אייכמן נידון למוות, מעריב, 15 בדצמבר 1961
- ^ {{{1}}}, נדחה ערעור אייכמן עץ התליה יוקם במקום לא מאוכלס ביותר, הארץ, 30 במאי 1962
- ^ צבי צמרת, כשאנשי הרוח ביקשו לחון את אדולף אייכמן, באתר מידה, 28 בינואר 2016.
- ^ עופר אדרת, בקשת החנינה של אייכמן מהנשיא: "הושפעתי מרגשות אנושיים, ביקשתי לעבור תפקיד", באתר הארץ, 27 בינואר 2016
- ^ אריק בנדר, המסמך נחשף: בקשת החנינה המקורית של אייכמן מהנשיא בן צבי, באתר מעריב אונליין, 27 בינואר 2016
- ^ אדולף אייכמן הוצא להורג בתלייה, דבר, 1 ביוני 1962
- ^ תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 342.
- ^ יהונתן ליס, המשטרה תעביר ל"יד ושם" טופס טביעת האצבע של אייכמן, באתר הארץ, 1 במאי 2005
- ^ גדעון האוזנר, משפט ירושלים, עמ' 409; בתוך: תום שגב, המיליון השביעי, ו, 2, עמ' 339; עמ' 521, הערה 38.
- ^ בנו של אייכמן טוען כי לא הכיר את אביו, דבר, 31 במאי 1960
- ^ קלאוס אייכמן: אבי רצה ב"פתרון בעיית היהודים ללא שפיכות דם", הצופה, 17 באפריל 1961
- ^ פסה"ד לא הפתיע בנו של הנאשם, הצופה, 12 בדצמבר 1961
- ^ אלמונים זרקו בקבוקי מולוטוב לבית-ספר יהודי בארגנטינה, חרות, 3 ביוני 1962
- ^ א. דויטשקרון, בנו של אייכמן: רצינו לחטוף את שגריר ישראל בארגנטינה, מעריב, 27 בדצמבר 1965
- ^ ynet, בגלל ראיון: כלתו של אייכמן לא תהיה ראש עיירה, באתר ynet, 24 באוקטובר 2015
- ^ חדשות 2, מה עלה בגורלה של משפחת אייכמן?, באתר מאקו, 3 בנובמבר 2018
ynet, ה"דיילי מייל" חושף: זה בנו של אייכמן, שחי בארגנטינה, באתר ynet, 3 בנובמבר 2018 - ^ "How true is 'Operation Finale'? Director Chris Weitz talks us through the required changes". Metro US (באנגלית). 2018-08-30. נבדק ב-2018-08-31.
- ^ "What 'Operation Finale' gets wrong about the hunt for Nazi monster Adolf Eichmann". The Washington Post. 30 באוגוסט 2018. נבדק ב-4 בספטמבר 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^
נירית אנדרמן, ההקלטות מוכיחות שאייכמן אינו התגלמות הבנאליות של הרוע. הוא המוציא לפועל, באתר הארץ, 18 במאי 2022
- ^ שלמה שמיר, רוצח אנטישמי ואובססיבי: ספר חדש חושף את האמת על אייכמן, באתר מעריב אונליין, 16 באפריל 2015
- אדולף אייכמן
- אישים שהוצאו להורג בארץ ישראל
- אישים שנחטפו
- נאצים שנעלמו ואותרו
- אנשי אס אס
- אנשי השנה של העולם הזה
- בורחים מכליאה
- מעוטרי צלב הברזל
- משתתפי ועידת ואנזה
- משתתפים ברצח יהודי הונגריה
- פושעי מלחמה נאצים שהוצאו להורג
- פושעי מלחמה נאצים שנמלטו לאמריקה הדרומית
- פושעי מלחמה נאצים
- נידונים למוות בישראל
- גרמנים שגווייתם נשרפה
- אישים שמקום קבורתם לא נודע
- משפט אייכמן: עדים
- גרמנים שנולדו ב-1906
- גרמנים שנפטרו ב-1962