איוואן האיום (סרט)

איוואן האיום
Иван Грозный

איוואן (צ'רקסוב) ופיודור בסמנוב (מיכאיל קוזנצוב) בסצנה מסוף החלק הראשון.
בימוי	סרגיי אייזנשטיין
תסריט	סרגיי אייזנשטיין
שחקנים ראשיים	ניקולאי צ'רקסוב
מוזיקה	סרגיי פרוקופייב
צילום	אדוארד טיסה, אנדריי מוסקבין
מדינה	ברית המועצות
חברת הפקה	מוספילם
חברה מפיצה	מוספילם
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	20 בינואר 1945 (חלק ראשון) 1 בספטמבר 1958 (חלק שני)
משך הקרנה	96 דקות (חלק ראשון) 82 דקות (חלק שני)
שפת הסרט	רוסית
סוגה	דרמה היסטורית
פרסים	פרס ברית המועצות
דף הסרט ב־IMDb

איוואן האיום (ברוסית: Иван Грозный) הוא סרט קולנוע בשני חלקים בבימויו של סרגיי אייזנשטיין, שהראשון מביניהם יצא לאקרנים ב-1945. העלילה מגוללת את חייו של איוואן האיום, צאר רוסיה, ונועדה להציגו באופן חיובי, כמשל להנהגתו של יוסיף סטלין. החלק השני נאסר להקרנה על ידי השלטונות, והותר לבסוף רק ב-1958, חמש שנים אחרי מות סטלין. החלק השלישי שתוכנן, לא הושלם מעולם. "איוואן האיום" היה סרטו האחרון של אייזנשטיין.

עלילה

חלק ראשון

איוואן הרביעי מוכתר לצאר, בעוד שהבויארים מתלחששים ומתמרמרים לנוכח נחישותו ותקיפותו של השליט החדש. דודתו של איוואן, אפרוסיניה סטריצקאיה, זוממת להכתיר את בנה ולדימיר במקומו. איוואן נושא לאישה את אנסטסיה רומנובה, למורת רוחו של אנדרי קורבסקי, המאוהב בה. המון של פשוטי עם פורץ אל המשתה וזועק שהצאר איננו אלא כלי-שרת בידי בתי האצולה, החומסים ומדכאים אותם; איוואן מרגיע אותם ומוכיח שהוא שליט עצמאי שלא יירתע מלהתעמת עם הבויארים. שליח מח'אנות קאזאן מגיע ומוסר לצאר סכין, רמז לכך שכדאי לו לשים קץ לחייו. איוואן מכריז מלחמה על הח'אנות, וכובש את העיר קאזאן לאחר מצור עקוב מדם. הוא נעשה חולה מאוד, והכל משוכנעים כי הוא גוסס. הצאר מצווה על חצרניו להישבע אמונים לבנו הפעוט, אך אפרוסיניה התככנית משכנעת אותם לתמוך בבנה ולדימיר במקום. קורבסקי מתלבט, אך מבין שאיוואן לא ימות וממהר להישבע לבנו הרך. הצאר מתאושש ומקדם את נאמניו, כולל פשוט העם אלכסיי בסמנוב. מינויו של בסמנוב למצביא במלחמה נגד ליבוניה ופולין-ליטא מכעיס את הבויארים עוד יותר. הצארינה אנסטסיה חולה, ואיוואן שומע שקורבסקי ערק אל האויב. אפרוסיניה מניחה גביע יין מורעל בחדריו, והצאר המוסח מוסר אותו לאשתו החולה, שמתה. איוואן השבור מהרהר אם האסון איננו אלא עונש מאלוהים על הקשיחות והאכזריות שהפגין בשנות שלטונו. הוא עוזב את מוסקבה ופורש להתבודדות. בסמנוב מציע לו להקים חיל אישי שיהיה נאמן לו ישירות, האופריצ'ניקים. המוני העם באים אל הצאר ומתחננים שישוב, והוא אומר שעתה הוא מושל בסמכות מוחלטת, ברצון העם.

חלק שני: "מזימת הבויארים"

קורבסקי נשבע אמונים למלך פולין-ליטא מתוך ביטחון שיהיה מושל רוסיה העתידי בחסות הכובש הזר, אך הוא ויתר הנוכחים נרעשים לשמוע שאיוואן שב. הצאר עורך רפורמת קרקעות מקיפה, מחרים את אדמות הבויארים ומכפיף אותם לשלטון הריכוזי. הוא ממנה את הנזיר פיליפ למטרופוליט מוסקבה, תוך שהוא נזכר כיצד האצילים הרעילו את אמו כשהיה בן שמונה, ואילצו אותו לכהן כשליט-בובה שהיה נתון להשפלות והתעללות. פיליפ מסכים בתנאי שיותר לו לעתור בשם הנידונים הרבים שהצאר גזר את דינם למוות. איוואן מתחכם למטרופוליט, ומורה להוציא נאשמים להורג בזריזות, לפני שהמטרופוליט יספיק לבקש עבורם רחמים. בין המומתים ישנם גם שלושה מקרוביו של פיליפ. בסמנוב, מפקד האופריצ'ניקים, מגלה שאפרוסיניה הרעילה את הצארינה המנוחה. הבויארים הנרדפים והמיואשים משכנעים את המטרופוליט לעבור לצדם. פיליפ מנסה להטות את לב הצאר בכך שהוא מזמין אותו לצפות במחזה מוסר אודות חנניה, מישאל ועזריה, ממנו משתמע שאיוואן הוא נבוכדנצר האיום, המענה חפים מפשע. הוא קורא לשליט לחזור בתשובה, להפסיק את עינוי הבויארים ויתר הנרדפים ולפזר את האופריצ'ניקים. איוואן לא נרתע ושואג שאכן יהיה מלך איום. פיליפ נעצר. האצילים הנואשים מחליטים להתנקש בצאר כדי להמליך את ולדימיר. איוואן מזמין את ולדימיר למשתה (סצנת הצבע היחידה בסרט), בו האופריצ'ניקים עורכים ריקוד פרוע. הוא משכר את ולדימיר, המולבש בגדי מלכות וצועד אל הקרמלין כאילו הוא הצאר. המתנקש מטעם הבויארים פוגע בו. אפרוסיניה הצוהלת הופכת את הגופה ונחרדת לראות שזהו בנה. היא משתגעת מצער. איוואן, שעמד בסתר מאחור, מכריז שהשמיד את אויביו מבית, ועתה יפנה אל אויביו מחוץ.

שחקנים

• ניקולאי צ'רקסוב – איוואן האיום
• סרפימה בירמן – אפרוסיניה
• פאבל קדוצ'ניקוב – ולדימיר
• אנדריי אבריקוסוב – המטרופוליט פיליפ
• מיכאיל ז'ארוב – מליוטה
• אמברוזי בוצ'מה – אלכסיי בסמנוב
• מיכאיל קוזנזצוב – פיודור בסמנוב
• ליודמילה צליקוסבקאיה – הצארינה אנסטסיה
• אריק פירייב – איוואן הילד
• מיכאיל רום – אליזבת הראשונה (נחתך בעריכה)

הפקה, קבלה וצנזורה

במהלך הטיהורים הגדולים בברית המועצות בשלהי שנות ה-1930, עלה תכופות בדעת הקהל הסובייטית זכרו של הצאר איוואן הרביעי, ושל אימי משטר האופריצ'ניקים שהנהיג. הממסד, שהיה מודע היטב למגמות אלו, הכריע שאם סטלין מקושר עם "איוואן האיום" ממילא, יש לדאוג לכך שהקישור יהיה מחמיא. דמותו של הצאר זכתה להתעניינות רשמית נרחבת, ונערך מאמץ לשקם את תדמיתו כעריץ ידוע לשמצה: גל של מחקרים היסטוריים הדגיש את תרומתו למדינה ואת גדולתו, ועמד על כך שהקשרים והמזימות שתמיד חשד בקיומם אכן נרקמו ולא היו רק מושא דמיונו. זכר הצאר שולב במקום מרכזי בפולחן האישיות המתעצב של סטלין.

בשלהי 1940, התחיל במאי הקולנוע סרגיי אייזנשטיין, מבכירי תעשיית הסרטים הסובייטית, בעבודה על תסריט שעסק במשפט בייליס. ב-11 בינואר 1941 טלפן אליו אנדריי ז'דאנוב, והודיע לו שהמיזם בוטל. כעבור שלושה ימים נפגשו השניים, וז'דאנוב מסר לו שעליו לביים סרט אודות הצאר איוואן. לאייזנשטיין הובטחו יחס מועדף ומשאבים ככל שיידרשו, והוסבר לו כי לסרט חשיבות פוליטית עילאית. כבר פחות משבוע לאחר הפגישה, החליט הבמאי להתמקד במניעים הפסיכולוגיים של איוואן למעשיו, להציג אותו כדמות רדופה ואכולת ספקות, וליצור עקביות ואמינות בעלילה.

אייזנשטיין חשב על סרט טרנסגרסיבי ומודרניסטי, עם מעברים חדים, זוויות צילום לא-שגרתיות וסגנון משחק מוקפד, שלא עלה בקנה אחד עם הטעם הרשמי הריאליסטי-סוציאליסטי. הוא החל לקרוא לעומק על הצאר, ובסופו של דבר מילא יותר ממאה מחברות בהערות וברעיונות לגבי המיזם. ג'ואן נויברגר כתבה שאייזנשטיין, גם תחת האילוצים הפוליטיים ועינם הפקוחה והמשגחת של השלטונות, הצליח להתוות דרך משלו בהצגתה ובפענוחה של הדמות. באפריל רשם ביומנו ששקל להכין יצירה קונבנציונלית שתהלל את הצאר, ושכל ייחודיותה תהיה באסתטיקה שלה, אך נתקף רגשות אשם על כך ש"לא יסכן את צווארו שלו" בכך. ב-1 במאי הייתה לו טיוטת תסריט מוכנה להגשה.

הפלישה הגרמנית ב-22 ביוני 1941 דחתה מייד את העבודה על "איוואן האיום", אך היא חודשה בספטמבר. ב-14 באוקטובר פונו הבמאי וצוותו, יחד עם יתר אולפני מוספילם, לאלמא אטא שבקזחסטן, הרחק מהחזית. אייזנשטיין עבד על התסריט במשך רוב 1942, שעות רבות ביממה, תוך שהוא מקבל הערות מבכירים כמו שר הקולנוע איוואן בולשקוב. בין היתר, בכפוף לצורכי המלחמה, שוותה בתחילה לאיוואן אנגלופיליה מודגשת, שהועלמה לאחר שווינסטון צ'רצ'יל הודיע שחזית שנייה לא תיפתח באותה השנה; אייזנשטיין, שהספיק לצלם כמה סצנות עם מיכאיל רום בדראג, בתפקיד אליזבת הראשונה, נאלץ להסיר אותן. גם מלחמת ליבוניה צוירה כמאבק אנטי-גרמני. אייזנשטיין נדרש להגן, מול התנגדות בולשקוב ויתר אנשי ועדת הקולנוע הממשלתית, על אורך העלילה – "איוואן" נועד להכיל שני חלקים, אך אייזנשטיין החל לטעון באותה שנה שתידרש טרילוגיה – ועל האלמנטים המקוריים והנוקבים, שהיו עשויים להתפרש כחתרניים ואכן היו כאלו תכופות, שמילאו אותה. הוא נאלץ להתפשר רבות אך גם הצליח לשמר את רוב רעיונותיו.

במאי 42' התקבל אישור ראשוני להתקדם להפקה, והבמאי החל ללהק שחקנים. פאינה רנייבסקיה לא קיבלה את תפקיד דודתו של איוואן, אפרוסיניה, מפני שנראתה יהודיה מדי לטעמו של בולשקוב. סרגיי פרוקופייב הוזמן לשמש כמלחין הפסקול. בספטמבר אישר הקרמלין את התסריט, ובאפריל 43' החלו הצילומים. השחקנים נאלצו לקפוא על עמדם במשך שעות בתנוחות הלא-טבעיות שדרש חזונו של אייזנשטיין, משום שהבמאי ביקש להדגיש לעיני הצופים את התנועות הזעירות ביותר. האבזור והריהוט, בייחוד יצירות האמנות הרבות, הוצבו בפרספקטיבה מוגזמת ומעוותת כדי להעניק תחושה של סתירה ובלבול, מעין זו שאיוואן היה אמור לחוש בתודעתו פנימה. בספטמבר 43' אישר סטלין אישית את התסריט הסופי והמתוקן.

במאי 1944, עיכובים מצטברים שנגרמו עקב מורכבותו של הסרט, הביאו את אייזנשטיין להודיע שלא יוכל להשלים את שני חלקיו המתוכננים בקרוב. ועדת הקולנוע הממשלתית וסטלין, שהמיזם היה קרוב לליבו, החליטו לדחות את יציאת החלק השני לאקרנים, אף על פי שאייזנשטיין ראה אותם כיחידה אחת והעדיף שיוקרנו ביחד. הרשויות נענו אז לבסוף להפצרותיו מזה זמן מה, והתירו לו לביים טרילוגיה במקום שני סרטים בלבד. בשלהי 44' נכנס החלק הראשון הכמעט-מוכן לשלבי הצנזורה הסופיים. בין השאר, הוחלט להוציא מן הסרט סצנת פרולוג ארכנית, שהועברה לחלק השני, בה מוצג איוואן כילד מושפל ומעונה הנדחף לפתח רגשות נקמה; וקוצצה מאוד סצנה אפלה, בה נשבעים האופריצ'ניקים שנאמנותם לצאר עולה על רגשותיהם כלפי משפחתם וחבריהם. אף על פי שהמוטיב של כורח הציות והנחישות למען טובת המדינה היה חיוני, סצנה זו נראתה למבקרים הרשמיים כמגדישה את הסאה, עד כדי יצירת רושם של אכזריות ועריצות. ב-31 בדצמבר אושר הסרט להפצה, וב-20 בינואר 1945 נערכה הבכורה במוסקבה.

"איוואן האיום" ספג ביקורת קשה מבחינה היסטורית ואמנותית גם יחד. מבקרים סובייטים רבים סברו שאייזנשטיין לא עמד ביעד הפוליטי המרכזי שהוצב לו, להציג את איוואן הרביעי כגיבור וכמנהיג נוקשה אך מצליח באופן שיהיה נגיש לקהל. מבקרים זרים נרתעו מסגנון המשחק והתפאורה ותיארו את היצירה כמנוכרת ובלתי-אנושית. בולשקוב, שהיה מעורב בכל שלבי ההפקה, קידם את הסרט כמועמד לפרס סטלין. בוועדת הפרס הובעה התנגדות ניכרת מצד רוב החברים (מאורע לא-שגרתי לנוכח תמיכת שר הקולנוע), אך סטלין החליט לבסוף להתעלם מהם ולהעניק לאייזנשטיין את הכיבוד. ג'ואן נויברגר כתבה שההסברים לכך נעים בין האפשרות שסטלין ראה את הסרט כעביר בקושי מבחינה פוליטית, אך ביקש "לשחד" את אייזנשטיין כדי שהחלק השני יהיה ערב לחיך הממסד; לבין כך שהתעלם מכל המסרים החתרניים על המסך, והיה מרוצה באמת ובתמים מהצגת האכזריות והרצחנות של הצאר כהכרחיות למען טובת המדינה.

אייזנשטיין הוסיף לעבוד על החלק השני של הסרט, "איוואן האיום: מזימת הבויארים", שהצגת הצאר בו כעריץ אכול לבטים הייתה מודגשת. מספר עמיתים הזהירו אותו, כי החלטתו להעביר את סצנת הניצחון במלחמה הליבונית לחלק השלישי בטרילוגיה, "איוואן האיום: קרבותיו של איוואן", תשלול מהשני כל רכיב חיובי ומרומם ותבטיח שהסרט יצונזר. חוקרי קולנוע רבים סברו מאוחר יותר שאייזנשטיין ביים את החלק הראשון כדי שיהיה עביר פוליטית, בעוד שהחלק השני נועד להיות חתרני ולהביע אמת אמנותית. נויברגר כתבה כי התיעוד במסמכים מראה שאין לכך ביסוס: אייזנשטיין עבד במקביל על שניהם מזה שנים, ללא הפרדה, ותפש אותם כמכלול. החלק השלישי נועד להיום מצולם בצבע, על סרט צילום של חברת אגפא שנתפסו כשלל בגרמניה. אחת הסצנות הצבעוניות המעטות שהספיקו לצלם עבורו, ריקוד פרוע של האופריצ'ניקים, הועברה לחלק השני בעריכה.

בנובמבר 1945 דרשה הנהלת מוספילם תיקונים נרחבים לפני שהסרט יאושר. הבמאי, חדור ביטחון בהצלחתו לשאת ולתת על עבודתו האמנותית בחלק הקודם, לא נענה. ב-2 בפברואר 1946 הגיש אייזנשטיין את "מזימת הבויארים". לאחר מכן הלך לחגוג בקבלת פנים רשמית לכבוד זכייתו בפרס. בשעה שתיים בלילה, בעודו רוקד, הוא סבל התקף לב. ממיטת חוליו, הוא הספיק להורות על כמה תיקונים אחרונים.

סטלין, שצפה בסרט השני בקרמלין בהקרנה מיוחדת ב-2 במרץ, התכעס ותיאר את היצירה כ"בדיחה נתעבת". לוורנטי בריה העיר שמדובר ב"סיפור בלשי גרוע". המניעים שעמדו מאחורי התגובה הרשמית החריפה לסרט היו מושא להשערות ולניתוחים רבים. ראשית, החלק השני לא עבר את הצנזורה המקיפה שספג הראשון לפני שסטלין צפה בו. מלחמת העולם הסתיימה, ולשלטון שוב לא הייתה סיבה לאפשר חופש אמנותי יחסי; לפרוץ המלחמה הקרה התלווה גל של צנזורה ז'דאנוביסטית; ולבסוף, השליט שוב לא נזקק למשלים היסטוריים, שכן שורת סרטים חדשים, כמו "נפילת ברלין", הציגה אותו ישירות כגיבור הראשי. ייתכן גם שהרמיזות ההומוארוטייות המרובות (איוואן עמד חיבק שלושה-ארבעה גברים שונים, ואמר לוולדימיר שהלה איננו אוהב אותו), עוד יותר מהצגתו השלילית של הצאר, עוררו את חמת סטלין. מכל מקום, ב-5 במרץ אסר הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית את הסרט.

ב-4 בספטמבר, פרסם הוועד גינוי רשמי לאייזנשטיין, שעדיין היה בתהליכי החלמה, בעוון הצגה של הצאר כ"המלט חלש אופי" – המחזה שאיוואן מוזמן אליו על ידי פיליפ חיזק מאוד רושם זה – ושל האופריצ'ניקים כ"קו קלוקס קלאן." אייזנשטיין ביקש לקבל רשות לערוך-מחדש את הסרט, וייתכן שמניעו האמיתי היה להרוויח זמן בניסיון לאפשר לו לצאת בגרסתו המלאה. הוא ביקש, וקיבל, ראיון מיוחד עם השליט כדי לדון בתיקונים הנדרשים. ב-25 בפברואר 1947 הגיעו הבמאי והשחקן הראשי ניקולאי צ'רקסוב לקרמלין, שם ספגו נזיפה ארכנית מסטלין, ויאצ'סלב מולוטוב וז'דאנוב. סטלין הדגיש שאיוואן היה אכזר רק משום שהאינטרס הלאומי חייב זאת, מחה על הצגה חיובית של העולם החיצון, בעוד שהצאר לא אפשר השפעה זרה מוגזמת ברוסיה, וגינה את חולשת הדעת וחוסר הרצון של איוואן בסרט. בין היתר, העיר סטלין ש”איוואן האיום היה צריך לחסל חמישה בתי אצולה גדולים. אם היה עושה זאת, תקופת הצרות לא הייתה מתרחשת”.

למרות האישור המסויג מגבוה, אייזנשטיין לא שב לעבוד על החלק השני. העבודה על החלק השלישי נדחתה מאליה; נותרו התסריט שלו, הערות במאי רבות ומעט קטעים שהמפיקים הספיקו לצלם, באורך כולל של כחמש דקות. ידוע שהחלק האחרון היה אמור לכלול סצנה דרמטית של שריפת נובגורוד בידי האופריצ'ניקים ב-1570, שהייתה כנראה מזעזעת את הקהל בשל הדמיון והרמיזה להחרבת העיר על ידי הגרמנים במהלך המלחמה. ב-11 בפברואר 1948, פחות משנה לאחר הראיון עם סטלין, סבל אייזנשטיין התקף לב שני וקטלני. "איוואן האיום" נותר לא-מושלם. רק ב-1958, כחלק מהליברליזציה שנלוותה אל ההפשרה של חרושצ'וב, יצא החלק השני לאקרנים.

לקריאה נוספת

• Joan Neuberger‏, This Thing of Darkness: Eisenstein's Ivan the Terrible in Stalin's Russia.‏ Cornell University Pres, 2019.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא איוואן האיום בוויקישיתוף

• "איוואן האיום", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "איוואן האיום", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "איוואן האיום" (החלק הראשון והחלק השני) בערוץ היו-טיוב של אולפני מוספילם, עם כתוביות באנגלית.
• Joan Neuberger, ‏ Eisenstein’s “Ivan the Terrible” in Stalin’s Russia.
• מ. רצין, איוואן האיום (אסתר), משמר, 19 בדצמבר 1945.
• זאב רב-נוף, האם יוקפא איבן האיום?, דבר, 26 ביוני 1959.