אמנון דנקנר

אמנון דנקנר
לידה	5 בפברואר 1946; ירושלים, פלשתינה (א"י)
פטירה	5 באפריל 2013 (בגיל 67); רמת השרון, ישראל
מקום קבורה	בית הקברות מורשה
מדינה	מדינה פלסטינית
השכלה	האוניברסיטה העברית בירושלים
תקופת הפעילות	1966–2013 (כ־47 שנים)

אמנון דנקנר (5 בפברואר 1946 – 5 באפריל 2013) היה עיתונאי, פובליציסט, עורך, סופר ושחקן ישראלי. היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע". עורך "מעריב" בשנים 2002–2007.

ביוגרפיה

דנקנר נולד בירושלים לאוטו והלה דנקנר, משפחה מסורתית, שבבעלותה היה בית הקפה "אלנבי", במרכז ירושלים. למד בבית ספר היסודי והתיכון הדתי 'מעלה' בירושלים. את שירותו הצבאי עשה בחרמ"ש. למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

בשנת 1966 החל לעבוד כגוזר קטעי עיתון בסוכנות לקטעי עיתונות שבבעלות אריאל אליצדק. לאחר מספר חודשים קיבל קידום בתפקידו, והחל לסכם כתבות עיתונאיות. בין השנים 1971–1974 שימש דובר משרד החינוך והתרבות, תחת שר החינוך יגאל אלון. לאחר מלחמת יום הכיפורים, שבה לחם במסגרת גדוד שריון ברמת הגולן, עבד כמנהל עבודה אצל חמיו, שהיה קבלן הובלה לעבודות עפר. במשך שלושה חודשים היה דובר הסוכנות היהודית. לאחר שפוטר בעקבות הדלפה, פנה לתחום העיתונות.

יחד עם יוסי שריד הקים דנקנר בירושלים את אגודת ההיפוכונדרים.^[1]

עיתונאי

היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע".

בשנת 1976 החל את דרכו כעיתונאי עם קבלתו לעבודה ב"הארץ" על ידי עורך המשנה של העיתון, גדעון סאמט, ככתב לענייני ההסתדרות. ב-1979 החל לכתוב טור פוליטי בשם "ראיתי שמעתי".

ב-12 בפברואר 1983 פרסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו "אין לי אחות",^[2] ובו הביע את דעותיו נגד טענות הקיפוח של עדות המזרח. הרקע למאמר היה אלימות שהפנה הימין כלפי השמאל בזמן המחאה כנגד מלחמת לבנון הראשונה ושהגיעה לשיא ברצח אמיל גרינצווייג, יומיים לפני פרסום המאמר. דנקנר הצהיר שהימין האלים אינו אחיו ואינו אחותו. את אלימות הימין זיהה עם הציבור המזרחי, שעליו כתב:

"נכון שלנו היו היינה ופרויד ואיינשטיין וכל הסינתזה המופלאה הזאת בין היהדות לבין תרבות המערב, אבל גם לכם היו דברים יפים: הכנסת אורחים, כיבוד אב ואם, מסורת פטריארכלית. אם אשמע עוד פעם את דברי ההבל האלה אני אצרח! ... צריך להישאר כאן ולהילחם. אבל לא מלחמת אחים, רבותי, הם לא האחים שלי."

המאמר עורר סערה ציבורית. בשנים מאוחרות יותר נמנע דנקנר מלחזור על הדברים שביטא במאמר זה ואף ביטא אהדה למפלגת ש"ס. בריאיון לסמי מיכאל ב"על המשמר", ייחס דנקנר את אופיו האנטי-מזרחי של המאמר למערכת עיתון "הארץ" שלטענתו הייתה גזענית, ועקב כך פוטר מהעיתון^[3]. הוא עבר ל"דבר", שבו עבד שלוש שנים כשליח בוושינגטון.

בהמשך שנת 1983 פסלה המועצה לביקורת סרטים ומחזות את הסרט "83", עקב סרטון שנכלל בו בשם "הלילה בו נולד המלך", המבוסס על סיפור של דנקנר שפורסם ב"הארץ".^[4]

דנקנר עבר לעיתון "חדשות". ב-1991, בזמן מלחמת המפרץ, כתב טור אישי ב"חדשות". הטור התפרסם לאחר מכן כספר, "שלושה בממ"ט אחד", במשולב עם טוריהם של רון מיברג ואמנון לוי. עם סגירת "חדשות" ב-1993 חזר ל"הארץ" למשך ארבע שנים, שבסיומן עבר ל"מעריב".

ביוגרפיית דן בן אמוץ

בשנת 1992 פרסם דנקנר ביוגרפיה של הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ, שמת שלוש שנים לפני כן. הביוגרפיה מהווה סקירה מקיפה של פעילותו של בן אמוץ בתחומים רבים של התרבות הישראלית. קטעים בביוגרפיה העוסקים בהוללות המינית של בן אמוץ - לרבות טענה בדבר גילוי עריות עם אמו - עוררו סערה. יש הטוענים שנושא זה, המוצג בביוגרפיה כעובדה, הוא פרי הדמיון, ולא ברור אם מדובר בדמיונו של דנקנר, או בדמיונו של בן אמוץ שאולי סיפר זאת לדנקנר. מטבע הדברים אי אפשר להוכיח את נכונותו של סיפור זה אך גם אי אפשר להפריכו.

בביוגרפיה נטען שבן אמוץ קיים יחסי-מין עם קטינות, וכי חבריו הקרובים של בן אמוץ ידעו על כך ובחרו להעלים עין. על אף שהיו כאלה שראו בדבריו של דנקנר אומץ לב ציבורי, על שהעז לשחוט "פרה קדושה" חברתית ותרבותית, הרי חברים רבים של בן אמוץ, שהיו מיודדים גם עם דנקנר, ניתקו את קשריהם עמו. במיוחד זכורה עזיבתה של הסופרת והפלמ"חניקית לשעבר נתיבה בן-יהודה בשידור חי של תוכנית הטלוויזיה של גבי גזית, כמחאה על הדיון בעניין זה, ובעיקר עקב השתתפותו של דנקנר.

פופוליטיקה

דנקנר זכה לחשיפה תקשורתית רבה כאיש צוות קבוע בתוכנית הטלוויזיה "פופוליטיקה", אליה הצטרף בשנת 1993, על תקן ה"שמאלן" אל מול "הימני" יוסף לפיד ו"החרדי" ישראל אייכלר. שלא כחבריו לתוכנית שעברו לעיסוק בפוליטיקה, ואף הצליחו בכך (לפיד הפך ליו"ר מפלגת שינוי ולשר המשפטים, ואייכלר הפך לחבר הכנסת מטעם יהדות התורה וליו"ר הוועדה המיוחדת לפניות הציבור), נמנע דנקנר מעיסוק פעיל בפוליטיקה.

דנקנר נתבע על ידי פעיל הימין איתמר בן-גביר על כך שכינה אותו "נאצי" פעמיים במהלך המשדר. התביעה הגיעה לבית המשפט העליון, שפסק כי על דנקנר לפצות את בן גביר על פרסום לשון הרע בפיצוי סמלי של 1 ש"ח.^[5]

עורך "מעריב"

ב-1999 חל מפנה בדעותיו של דנקנר, כאשר קרא את פסק הדין המרשיע את אריה דרעי והתרשם שפסק הדין אינו נכון ואינו נותן משקל ראוי לראיות לטובת דרעי. הדבר הביא לשינוי בתפיסתו את יחסי הממשל והפרט, ואת השיח התרבותי והפוליטי הישראלי. דעותיו אלו באו לידי ביטוי בשורת מאמרים, ובקו המערכתי של העיתון "מעריב", שדנקנר נתמנה לעורכו בשנת 2002, לאחר שכבר קודם לכן גונן נמרצות על המוציא לאור, עופר נמרודי.

ב-2001 זכה דנקנר בפרס ביקורת התקשורת של האגודה לזכות הציבור לדעת. בנימוקי הפרס נאמר:

"בשנה האחרונה הוכיח אמנון דנקנר שהוא אינו מהסס לגעת במוסדות המקודשים ביותר של החברה הישראלית. במספר פרשיות שהסעירו את המדינה בשנים האחרונות הביע אמנון דנקנר עמדות המנוגדות לאלה של עמיתיו לעיתונות. מתוך אמונה בצדקת דרכו יצא להגנתם של אישים ואוכלוסיות שלא זכו לאהדת הברנז'ה העיתונאית. אמנון דנקנר היה בין הראשונים בקרב עיתונאי השמאל שפקפק בקול רם בתהליך הסכם אוסלו ואף הגן על זכותם של המתיישבים היהודים ביש"ע ובחבל עזה ליחס הוגן מצד התקשורת, על אף שדעתו חלוקה עמם בנושא המדיני."

בעריכתו יצא "מעריב" נגד הפרקליטות ב"פרשת ניצב משה מזרחי", ונגד מינויה של עדנה ארבל, פרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט העליון, בשל טיפול לקוי ומוטה, לטענתו, בשורה של כתבי אישום נגד אישי ציבור, ובראשם כתב האישום נגד יעקב נאמן. עם הזמן הרבה דנקנר לקרוא למפנה ביחסו של השמאל ליהדות והתייחס באהדה לחוגי הימין.^[6]

בשנות עריכתו את "מעריב" המשיכה תפוצת העיתון לרדת, והעיתון איבד שליש מקוראיו.^[7] בדנקנר הוטחה ביקורת על פיטורים של כותבים ועורכים ועל חילופים תכופים מדי בתפקידם.^[8]

ב-2005 יצא "מעריב" במערכה כנגד השחיתות הפוליטית שנראתה פושה בכל מערכי השלטון בישראל. תחת הכותרת "איפה הבושה?" כתבו דנקנר ודן מרגלית יחד מספר מאמרים חריפים, ובהם קראו לאזרחים למחות כנגד השחיתות ולדרוש ניקוי אורוות במערכת השלטון. לאחר מערכת הבחירות של 2006, ספג דנקנר ביקורת בטענה שעיתון "מעריב" נטה באופן ברור לכיוונם של מפלגת קדימה ושל העומד בראשה, אהוד אולמרט^[9]. בסוף 2007 פרש דנקנר מתפקיד עורך "מעריב".

לאחר "מעריב"

בשנת 2009 שיחק דנקנר בסדרת הטלוויזיה "פולישוק" שהוקרנה בערוץ 2. בסדרה גילם את חומי שליט, יושב ראש מפלגת מל"ל המכהן כשר המשפטים וסגן ראש הממשלה, בהשראת יוסף לפיד ומפלגת שינוי^[10]. ב-2011 השתתף בעונה השנייה של הסדרה. כשחקן הופיע דנקנר בתפקידי אורח בסרטו של יצחק צפל ישורון, "זוג נשוי" (1983) ובסרט "האח של דריקס" (1994).

בתום משפטו של ידידו, אהוד אולמרט, שבו זוכה ממרבית העבירות שבהן הואשם, אמר דנקנר על פרקליט המדינה, משה לדור: "אחרי פסק הדין, לפי דעתי פרקליט המדינה, יש אומרים שצריך להתפטר, אני חושב שהוא צריך להתאבד".^[11] (לאחר מותו של דנקנר הורשע אולמרט במשפט זה).

עם הקמת שבועון החדשות "סופהשבוע", בסוף 2012, הצטרף דנקנר לצוות כותביו, ופרסם בו טור שבועי.

ב-5 באפריל 2013 נפטר מדום לב בביתו, בגיל 67^[12]. מותו הפתאומי, עורר שלל תגובות בכל כלי התקשורת, אחדות מהן קשות בביקורתן, בצד דברי שבח והערכה על פועלו כעיתונאי.

חיים אישיים

דנקנר התגורר ברמת השרון, היה נשוי למירי אילני ואב לשני בנים.

מספריו

סיפורת
- ברמן, למה עשית לי את זה (עם איורים של דודו גבע) (1982)
- מחפשים את גואלמן (1986)^[13] - סיפור קצר מספר זה, האח של רמלר עובד ב-1994 לסרט האח של דריקס, בו הופיע גם דנקנר עצמו בתפקיד אלוף הפיקוד.
- הקיץ של רינה אוסטר (1996)
- ימיו ולילותיו של הדודה אווה, אחוזת בית ספרים, (2008).
- מגע הקסם של הבל גאגין, אחוזת בית ספרים, (2011).
ספרים בלשיים
- אל תירו בנשיא (1980) (ראו גם: פרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס)
- שרמן בחורף (1996) - הוסרט לסרט טלוויזיה
- האיש ללא עצמות (2002)
הומור וסאטירה
- עדיף מלפפון על הגבר מפני ש... (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985): לקט בדיחות מלפפון עם איורים.
- ספר הפלוץ והשכחה (נוסח עברי, עם דן בן אמוץ) (1985)
- הפסטו של השכן ירוק יותר (1997): אוסף טורים סאטיריים והומוריסטיים שפורסמו בעיתון "הארץ".
שונות
- אפריקה, אפריקה (עם תמר גולן) (1988)
- שלושה בממ"ט אחד (עם רון מיברג ואמנון לוי) (1991): טורים שפורסמו בעיתון "חדשות" במהלך מלחמת המפרץ
- דן בן אמוץ (ביוגרפיה על דן בן אמוץ) (1992)
- איפה היינו ומה עשינו? - אוצר שנות החמישים והשישים (עם דוד טרטקובר) (1996)
- ספר הקומיקס הציוני (עם עמרם פרת) (1998)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אמנון דנקנר בוויקישיתוף

אמנון דנקנר, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
אמנון דנקנר, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אמנון דנקנר, דף שער בספרייה הלאומית
אמנון דנקנר, בלקסיקון הספרות העברית החדשה

אמנון דנקנר, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
אמנון דנקנר, ב"לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית"
הספרים של אמנון דנקנר, באתר "סימניה"
אמנון דנקנר, באתר המכון לתרגום ספרות עברית (באנגלית)
ספרי אמנון דנקנר באתר הספריה החדשה
רשימת הפרסומים של אמנון דנקנר, בקטלוג הספרייה הלאומית
יוסי קליין, מה עובר על דנקנר, באתר TheMarker‏, 22 באוגוסט 2002
גידי וייץ ואסתי אהרונוביץ', איפה הבושה, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2007
שירי לב-ארי, עכבר העיר אונליין, הדנקנר שבפנים, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2008
אבי גרפינקל, אמת בפרסום (על אמנון דנקנר), בלוג באתר "רשימות", 21 באוקטובר 2008
מדף הספרים של אמנון דנקנר, באתר nrg‏, 24 בספטמבר 2008
מרב יודילוביץ', "בנעוריי חשבו שאהיה צייר", באתר ynet, 11 ביוני 2009
חן שליטא, ‏אמנון דנקנר: "לא מתחרט שהמלצתי ללדור להתאבד", באתר גלובס, 19 ביולי 2012
אמיר זיו, העיתונות חיה, באתר כלכליסט, 23 באוגוסט 2012
איילת שני, אני בשיחה - אמנון דנקנר על ילדות קשה, כוחניות ודן מרגלית, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2012
אביב לביא, ‏לא מתחרט: הראיון האחרון של אמנון דנקנר, באתר ‏מאקו‏, 6 באפריל 2013
אמנון דנקנר בשיחת נפש עם פרופ' יורם יובל, באתר ynet
אריה קרישק, לזכור את דן בן אמוץ, באתר הארץ, 19 באוקטובר 2014

הערות שוליים

^ "אנחנו השפויים היחידים עלי אדמות", מעריב, 13 ביולי 1984
^ אמנון דנקנר, אין לי אחות, באתר הארץ, 18 בפברואר 1983
^ תגובה: אני רציתי שדנקנר יפרוש - עם עורך "הארץ" גרשום שוקן, חדשות, 10 ביולי 1984
^ דליה רביקוביץ, הסרט שבמרתף, מעריב, 12 במאי 1983
^ רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, ניתן ב־12 בנובמבר 2006
^ אמנון דנקנר, אל תשכחו את הברית, באתר nrg‏, 22 ביולי 2005
^ ערן סויסה, "נכון ללכת מהעולם כשאתה שנוי במחלוקת", באתר ישראל היום, 6 באפריל 2013
^ יוסי קליין, מה עובר על דנקנר, באתר TheMarker‏, 22 באוגוסט 2002
^ לי-אור אברבך‏, קדימה מעריב?, באתר וואלה, 1 במרץ 2006
^ נא להכיר: המשרד לקידום חברתי, באתר ‏מאקו‏, 7 במאי 2009
^ חדשות 2 |, ‏אמנון דנקנר תוקף: "הפרקליטות צריכה להתבייש - הפרקליט צריך להתאבד", באתר ‏מאקו‏, 10 ביולי 2012
^ בועז פיילר וירון דרוקמן, הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר הלך לעולמו, באתר ynet, 6 באפריל 2013
^ דנקנר ביקר באיתרי, באתר גלובס, 7 ביולי 1999

[1] "אנחנו השפויים היחידים עלי אדמות", מעריב, 13 ביולי 1984

[2] אמנון דנקנר, אין לי אחות, באתר הארץ, 18 בפברואר 1983

[3] תגובה: אני רציתי שדנקנר יפרוש - עם עורך "הארץ" גרשום שוקן, חדשות, 10 ביולי 1984

[4] דליה רביקוביץ, הסרט שבמרתף, מעריב, 12 במאי 1983

[5] רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר, ניתן ב־12 בנובמבר 2006

[6] אמנון דנקנר, אל תשכחו את הברית, באתר nrg‏, 22 ביולי 2005

[7] ערן סויסה, "נכון ללכת מהעולם כשאתה שנוי במחלוקת", באתר ישראל היום, 6 באפריל 2013

[8] יוסי קליין, מה עובר על דנקנר, באתר TheMarker‏, 22 באוגוסט 2002

[9] לי-אור אברבך‏, קדימה מעריב?, באתר וואלה, 1 במרץ 2006

[10] נא להכיר: המשרד לקידום חברתי, באתר ‏מאקו‏, 7 במאי 2009

[11] חדשות 2 |, ‏אמנון דנקנר תוקף: "הפרקליטות צריכה להתבייש - הפרקליט צריך להתאבד", באתר ‏מאקו‏, 10 ביולי 2012

[12] בועז פיילר וירון דרוקמן, הסופר והעיתונאי אמנון דנקנר הלך לעולמו, באתר ynet, 6 באפריל 2013

[13] דנקנר ביקר באיתרי, באתר גלובס, 7 ביולי 1999

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]