אמנות האסלאם
המונח אמנות האסלאם מתייחס בדרך-כלל לאמנות הפלסטית, לאדריכלות ולקליגרפיה כפי שהתפתחו ונפוצו באימפריה המוסלמית, והמדינות שהתפצלו ממנה, מהקמתה במאה ה-7 ועד התפוררות האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20. ביטויים לאמנות אסלאמית קיימים גם לאחר התקופה הזו, אולם ניכרת בהם השפעה מערבית, ושוני הולך וגובר בין קהילות מוסלמיות שונות. שני מאפיינים בולטים של האמנות האסלאמית הם, שימוש נרחב בכתב הערבי כאמצעי לעיטור, ופיתוח אדריכלות מיוחדת לבניית מסגדים ומדרסות (בתי מדרש מוסלמיים).
אזור גאוגרפי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביטויים של אמנות האסלאם אפשר למצוא באזור רחב מאוד המשתרע מדרום-מזרח אסיה ועד אנדלוסיה שבדרום ספרד. המרכזים של האמנות האסלאמית השתנו לפי השתנות המרכזים הפוליטיים של השלטון המוסלמי. ערים מרכזיות שבהן התפתחה אמנות אסלאמית הן מכה, אל-מדינה, ירושלים, דמשק, בגדאד, כופה, בצרה, קהיר, קורדובה, איסטנבול, סמרקנד, בוכרה ועוד. בכל אחד מהמרכזים האלה אפשר למצוא מאפיינים משותפים בצד השפעות של האמנות המקומית שקדמה לאסלאם או שהתקיימה לצדו.
מגבלות דתיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]אמנות האסלאם התפתחה על-פי מגבלות השריעה (ההלכה המוסלמית). המגבלה הבולטת ביותר היא האיסור החמור על יצירת דמויות של בני אדם בציור או בפיסול. איסור זה מכונה. אנאיקוניזם (אנ') (Aniconism). איסור זה חל במיוחד על עיטור מסגדים ומבנים דתיים אחרים, ועל ציור דמותו של מוחמד, או דמויות מפתח אחרות של האסלאם. בפועל היו חריגות רבות מכלל זה, כך שאפשר למצוא ציורים של מוחמד, אולם לא התפתחה איקונוגרפיה. במקומה התפתחה הקליגרפיה של הכתב הערבי, וכן שיטת עיטור הכוללת שרטוטים של ענפים, עלים ופרחים. עיטורים אלה מכונים "ערבסקות" (מונח שמקורו בצרפתית: arabesque).העיטור לרוב מתפרס על פני כל השטח תוך תפיסה שנקראת באמנות אימת הריק.
הפילוסוף אבו אל-חזן (893 - 936) שחי בקהיר במאה העשירית אמר שהיופי נמצא בכל מקום ותלוי רק באופן ראיית הדברים, היופי נמצא בדברים עצמם, ובכל חפץ. לדבריו, האור עצמו הוא יופי, הצבע הוא יופי, הדמיון יוצר יופי, העצמים המאירים, הכוכבים, השמש, הכתב הערבי על כל פיתוליו והחזרה הריתמית על העיטורים. לדעתו, אפשר להעתיק את התהליך לשדה היצירה האמנותית ולהסביר בדרך זו את היפה באמנות המופשטת הבלתי פיגורטיבית - יפה הוא המשטח החלק, על כך מעידות כיפות המסגדים המבריקות שהמוסלמים הקימו בכל ארצות כיבושם. יפה הוא המחוספס שבפיתוחי שיש ועץ. יפה הוא הצבע, גורם מכריע ביצירה האמנותית האסלאמית. יפה היא החזרה בתפילה על אותו פסוק בקוראן פעמים ושלוש כפי שהיא אופיינית בחזרה על הכתובות בקישוט הקירות. האמן המוסלמי ההולך בדרכו אינו מרגיש כל צורך לתאר דמות אדם ביצירתו ולכל היותר יכניס אותה בצורה מופשטת.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית אמנות האסלאם - רקע היסטורי ואומנותי
מייסד האסלאם, מוחמד, לא היה נביא בלבד, אלא גם מנהיג, שופט, מחוקק ומפקד, והח'ליפים ששלטו אחריו ירשו גם את התפקידים הללו.
מוחמד ייסד את הגרעין של האימפריה המוסלמית, באמצעות המרת דת, בתרגילים פוליטיים ויכולת אדמיניסטרטיבית. לתאריך הגירתו המפורסמת (הג'רה) למדינה בשנת 622 מתייחסים כאל התחלת הספירה המוסלמית. ממדינה פתח מוחמד במספר מסעות צבאיים נגד מכה וגביריה עד שהצליח להכניע אותה, והיא הפכה למוקד הדתי החשוב של האסלאם מאז ועד ימינו. מטרתם העקרונית של המסעות היא ההגנה על הדת החדשה, וכתגובה לפעולות תוקפניות של אנשי מכה נגד המוסלמים, אשר סבלו הרבה.
עם מות מוחמד בשנת 632 נמשכה תנופת הכיבושים של המוסלמים בכל עוצמתה. ואכן תקופה זו הייתה לתקופה של ניצחונות צבאיים שבאו במהירות רבה בזה אחר זה. הערבים פשטו וכבשו את ארץ ישראל וסוריה בשנת 636 ואת מסופוטמיה בשנת 637. מצרים נכבשה בשנת 639. כן כבשו המוסלמים את ממלכת פרס, מערב טורקסטן וחלקים מחבל פנג'אב, את צפון אפריקה וספרד. כך, בפחות ממאה שנה היו מרחבים עצומים של העולם, מספרד ועד לגבולות סין, בידי המוסלמים, מאוחדים תחת כוח תרבותי חדש - האסלאם.
ראשית אמנות האסלאם - מיזוג של תרבויות
אמנות האסלאם אינה אמנות של ארץ מסוימת או של עם מסוים. היא אמנות של ציוויליזציה שנוצרה מתוך צירוף של נסיבות היסטוריות: כיבוש העולם העתיק על ידי הערבים, איחוד של טריטוריה נרחבת תחת דגל האסלאם ופלישה של עמים זרים לשטחים אלה. למן ההתחלה נקבע הכיוון של אמנות האסלאם על ידי המבנים הפוליטיים שחרגו מעבר לגבולות הגאוגרפיים והחברתיים. לכן סקירת אמנות האסלאם, תערך לפי סדר השושלות השונות שעלו לשלטון ופיצלו את האימפריה המוסלמית.
אמנות האסלאם שאבה את השראתה משני מקורות עיקריים: מקור אחד היה מסורות אמנותיות פרה-אסלאמיות אשר היו נפוצות בארצות הכבושות והמקור השני - מסורות ערביות וטורקיות נומדיות. המסורת האמנותית הערבית בתקופה הפרה-אסלאמית הייתה של אמנות המאופיינת באריגה, קליעה ורקמה של דגמים זעירים ויצירת כלים ברי נשיאה. במסגרת זו נכללים גם מאפייני השירה הערבית הקדומה ומיקצביה, שתרמו להתפתחותה הייחודית של אמנות האסלאם.[1]
עם כיבוש סוריה, מסופוטמיה, מצרים ופרס ירשו הערבים את האמנות שרווחה בארצות הללו, תוך התאמה לרעיונות הדת החדשה. ממקורות ספרותיים עולה כי הח'ליפים האומיים, שליטי השושלת הראשונה באסלאם, העסיקו אמנים והשתמשו בחומרים מקומיים מהפרובינציות הכבושות לשם בניית עריהם החדשות, לרבות הארמונות והמסגדים. כך למשל, עובדי פסיפס סוריים וביזנטיים היו אלה אשר קישטו את המסגד בדמשק. אמנים מצריים עבדו בכיפת הסלע אשר בירושלים ובבנייתה של בגדאד השתתפו אמנים שקובצו מסוריה, איראן, מוצול, כופה, ואסט, ובצרה. כך גם כובשיה המוסלמים של ספרד, שגילו יחס סובלני כלפי היהודים והנוצרים. יחס זה נבע מהצורך להשתמש בידיעותיהם בכל התחומים – כולל באמנות. נוסף על הרצון ללמוד, ניחנו האמנים המוסלמים בכושר למידה יוצא דופן אשר איפשר להם ללמוד במהירות אומנויות כגון אומנות זעירה בשן, כיור, חריטה בעץ ומתכת ועוד.
מקור ההשראה העיקרי שהיה לאמנות האסלאם בראשיתה - אמנות חוץ ערבית, נחלק בעיקרו לשניים. מחד, המסורת האמנותית הקלאסית המאוחרת הנוצרית - ביזנטית, ומאידך, המסורת הפרסית סאסאנית. במונומנטים אסלאמיים מוקדמים כמו פסיפסי כיפת הסלע בירושלים משנת 691, והמסגד הגדול בדמשק, מוצאים מוטיבים קישוטיים הן קלאסיים-ביזנטים והן פרסיים, זה לצד זה. כך גם בחפצי האמנות הזעירה מן התקופה המוסלמית המוקדמת משמשים עיטורים השאולים משתי התרבויות השונות, בעת ובעונה אחת. שילוב זה של מקורות שונים הוא מאפיין נוסף של אמנות האסלאם. המוסלמים עשו שימוש בעיטורים ביזנטיים וקופטיים שהיו מקובלים במצרים, סוריה וצפון אפריקה, וצרפו אותם במגוון צורות אומנותיות עם מוטיבים נבחרים ממקורות אחרים, וכך מיזגו אותם לסגנון אסלאמי אחיד.
המוסלמים בררו בקפידה את אותם יסודות שנעמו לעינם ולצרכם והרכיבו אותם מחדש בצורה שהייתה מוסלמית טיפוסית מובהקת. למשל, המוטיב הפופולרי ביותר שאותו קיבלו מן הביזנטים היה הקישוט הקלאסי של דגם האקנתוס ושריג הגפן, אך המוסלמים סגננו את המוטיב הזה עד שהשיגו מתווה מופשט לגמרי. מוטיב זה של שריג הגפן הופיע במגוון אינסופי של תבניות וצורות. פעמים הודגש הגבעול, פעמים הודגש העלה תוך שהקו מתכופף בצורה גלית או מתפתלת. הקומבינציות הדקורטיביות של מקבץ צמחים ופירות שקיימים באמנות הקלאסית בצורה נטורליסטית, מופיעות באמנות האסלאמית כקישוט ובצורה המצביעה על העדר נטייה לחקות את הטבע - מה שגרם לאופי הבלתי נטורליסטי והמופשט של האמנות האסלאמית. דגמים גאומטריים ופרחוניים ותשליבים מדויקים, שמופיעים על אריגים קופטיים מן המאות ה-5 וה-6, הם אותות מבשרים לקישוט הגאומטרי העתיד להופיע באמנות האסלאמית.
התקופה הסאסאנית בפרס, התקופה שקדמה לשלטון המוסלמים, הייתה אחת מתקופות הזוהר באמנות האיראנית, ונוהלה מטעם בית המלכות, ועל כן הגיעו האמנויות הארכיטקטוניות לשיא השלמות. כך היו למוסלמים דגמים מעולים להתרשמות. מן האמנות הפרסית סאסנית שרווחה בפרס ומסופוטמיה, ירשו את חיבתם לתיאורי חיות ועופות כמו גריפונים ודרקונים, ציפורים וטווסים, אריות, דישונים, צבאים, כלבי ציד ויצורים דמיוניים מורכבים, שלפעמים עברו את גבול התמהוני. מוטיב הכנפיים, אשר באמנות הסאסנית סימלו מלכות, אף הוא נכנס ישירות לאמנות האסלאמית. האמנות הסאסנית, שהצטיינה בסגנון מופשט ובעיטור פסאודו פרחוני, ואשר בו בולטת החזרה הריתמית והסימטרייה כעקרונות ראשיים מתקבלת לתוך אמנות האסלאם. יש כמעט המשכיות ורצף בהתפתחות האמנותית מהתקופה הסאסנית לאסלאם.
התפתחותו של סגנון העיטור האסלאמי הושפע רבות גם מן האומניות של הנומדים, הטורקים והאיראנים ממזרח איראן וממרכז אסיה. טכניקות ועיטורים רבים וחדשים שולבו ומוזגו לתוך אמנות האסלאם (דגמים שלא היו מוכרים באמנות הסאסנית והנוצרית מזרחית).
אם נסכם פרק זה של ראשית התפתחותה של אמנות האסלאם, נוכל לומר בביטחון שאמנות האסלאם, אקלקטית בטבעה, ספגה וקלטה את המוטיבים האמנותיים, הסגנון והטכניקות של התרבויות שבהן נתקלה תוך כיבוש ארצות המזרח, ואמצה אותן תוך כדי התאמתן לאופייה ולמהותה. הבסיס להתפתחות אמנות האסלאם היה מורכב מפסיפס של אלמנטים אמנותיים רבים, שהיו שאובים מן התרבות הקלאסית המאוחרת, והאמנות הפרסים סאסנית והנומדית. מאמצע המאה ה-9 מצאה לה האמנות האסלאמית דרכי ביטוי משלה, שונים מאלו של האמנויות שבכל שאר התרבויות הגדולות, ועל האופי הזה שמרה עד לזמן החדש.
התקופה האומיית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי מות הנביא מוחמד, בשנת 632, נבחרו הח'ליפים הראשונים בעיר מדינה. במהרה התגלעה מחלוקת בין שתי הכיתות באסלאם, השיעה והסונה. משפחת אומייה הסונית ניצחה במאבק ויסדה את השושלת המלכותית הראשונה בשנת 661. האומיים העבירו את עיר הבירה ממדינה לדמשק, וכך נחשפו לתרבות הקלאסית המאוחרת.
האמנות האומיית
האמנות בתקופת השושלת האומיית ביקשה ליצור שפה חזותית שתשרת את צורכי השלטון, ולשם כך אימצה דפוסים ומושגים מהתרבויות שנפגשה עמן במהלך הכיבוש: תרבות המערב הרומי - ביזנטי מצד אחד ותרבות המזרח הסאסאני והמרכז האסיאני מצד אחר. לתרבויות אלו היו מסורות אמנותיות וטקסיות עתיקות יומין, ששימשו את השליטים וחצרותיהם. זיקתם של האומיים לתרבויות אלו הייתה דו ערכית, זיקה של קבלה ודחייה. הם קיבלו מהן צורות ותכנים המתייחסים למלכות ולשלטון, אך נמנעו מאימוץ כוללני של תפיסות ודפוסים, בעיקר מפני שהיו טעונים תכנים פגאניים או נוצריים. רק מעט הגיע לידינו מהאמנויות השימושיות של התקופה האומיית. כלי החרס לא יוצרו באותה עת בכמות ניכרת, וקומץ כלי הזכוכית ששרדו בסוריה ובמצרים הם המשך סגנוני ישיר של הזכוכית הרומית. כלי המתכת הספורים ששרדו, כגון קנקנים, כלי שתייה וצלחות כסף, נעשו לפי מיטב המסורת הסאסאנית. המסורות הגרקו - רומיות והסאסאניות באו לידי ביטוי גם באמנות גילופי העץ והשנהב, שלימים התפתחה בכיוון חדש ומקורי. ההשפעה הגרקו רומית הבולטת ביותר היא בעיטורי לוחות העץ האומאיים ממסגד אל-אקצא בירושלים. לוחות אלו מגולפים במוטיבים של קיסוס ושריגי גפן.
האדריכלות האומיית
שליטי בית אומיה שירשו את האימפריה הביזנטית והססנית פעלו למען פיתוח ענף הבניה כראוי למעמדם. במבנים שלהם בולטות ההשפעות של הסגנון הביזנטי והססני. ניתן לראות זאת במסגדים ובארמונות. הסיבה לכך היא שרוב פועלי הבניין היו תושבי הארצות הכבושות, וזה היה הסגנון שהם הכירו. בנוסף, האדריכלים ברובם היו מומחים יוונים. מבנים חשובים שנבנו בתקופה הם כיפת הסלע ומסגד אל-אקצה שנבנו על ידי הח'ליפה עבד אל-מלכ, המסגד באל מדינה והמסגד הגדול בדמשק.
התקופה העבאסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 750 נפלה השושלת האומיית ובמקומה עלתה לשלטון השושלת העבאסית. העבאסים העבירו את מרכז השלטון מדמשק לעיראק ובנו בה את בירתם - בגדאד. העתקת נקודת הכובד הפוליטית והתרבותית מזרחה היה האירוע החשוב ביותר בתקופה העבאסית המוקדמת. להלכה, החזיקו העבאסים בשלטון עד שנת 1258, השנה שבה כבשו המונגולים את בגדאד ורצחו את הח'ליף העבאסי. למעשה, נפלו חלקים נרחבים של האימפריה זמן רב קודם לכן לידי שושלות מתחרות: בספרד שלטו האומיים (755 - 1031), במצרים - הטולונים (868 - 904), וברחבי האימפריה במזרח ובמערב קמו שושלות מקומיות שהתנתקו מהממשל המרכזי בבגדאד. נהירה מתמדת של עמים טורקיים ממרכז אסיה למערבה והחלפה הדרגתית של הצבא הערבי בחיילים ממוצא טורקי, פתחו פרק חדש בהיסטוריה של אמנות האסלאם. המסורות האמנותיות שהביאו עמם הטורקים התמזגו עם המסורות ההלניסטיות והמזרחיות של איראן ועיראק. פרי המיזוג הזה היה הסגנון העבאסי, המשתקף היטב בשרידי העיר החדשה סאמארא, שתפסה את מקומה של בגדאד ושימשה בירה זמנית של האימפריה העבאסית בשנים 836 - 883.
האמנות העבאסית
רוב הידיעות על אמנות הקישוט העבאסית שאובות ממצאי החפירות בעיר סאמארא - בעיקר לוחות סטוקו ועץ שעוטרו בדגמים צמחיים בדרגות שונות של הפשטה. הדגמים גולפו באלכסון עמוק ("האלכסון המודגש") והתקבל על כן רושם פיסולי. סגנון העיטור של סאמארא שימש מקור השראה לאמנות האסלאמית לדורותיה. בעקבות ההיכרות עם האמנות הסינית מיוצרים בתקופה זו לראשונה באסלאם כלי חרס המשמשים חפצי מותרות - למשל כלים מעיראק שחיקו את כלי טאנג הסיניים. עם זאת, הישגם המרשים ביותר של קדרי עיראק הוא טכניקת הבוהק: עיטור על גבי הזיגוג בצבעים שהופקו מתחמוצות מתכת. חידוש נוסף מתקופה זו הוא חיפוי הכלים בזגיג בדיל לבן עם כתובות ברכה. מכאן ואילך הפך הכתב הערבי לאמצעי קישוט ראשון במעלה. מהתקופה העבאסית גם השתמרו כתבי יד של הקוראן על קלף בכתב כופי (לרוב דפים בודדים).
האדריכלות העבאסית
מאומה לא נשאר מהעיר העבאסית בגדאד, שנוסדה בשנת 762 בפקודת הח'ליף אל מנצור. בגדאד תוכננה על ידי מהנדסי הח'ליף כעיר עגולה. היו לה ארבעה שערים בנקודות מפתח וכיכר מרכזית. במרכז הכיכר הוקם ארמון הח'ליף; בראשו התנוססה כיפה ירוקה שנראתה מרחוק והפכה לסמל הבירה ושליטיה העבאסים. סמיכות הארמון והמסגד הגדול שמאחוריו משקפת את השפעת הדת בתכנון האדריכלות האסלאמית המוקדמת. העיר סאמארא הוקמה על הגדה המזרחית של החידקל בשנת 836 בידי הח'ליף העבאסי אל מועתצם והייתה בנויה כולה לבנים בלתי שרופות. בסוף המאה ה-9 ננטשה העיר סופית. נותרו ממנה שני מבנים: מסגד אל מותווכל שנבנה אחרי שנת 847, ומסגד אבו דולף שנבנה ב-860. מארמון הח'ליפים נותר רק "באב אל עאמה" - השער הראשי הפונה לנהר. מסגד מתווכל, הגדול במסגדי העולם המוסלמי, היה ערוך סביב חצר גדולה פתוחה. מהמסגד נותרו חומות הלבנים המסיביות שהקיפוהו, וכן צריח תפילה ("מינארט") בעל מדרגות לולייניות - הצריח החלזוני.
התקופה המונגולית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
המיניאטורות והקליגרפיה הפרסיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה-14, באימפריה המונגולית, תחת השושלת האילח'אנית, נערכה היצירה "ג'אמע אל-תוואריח'" (= "קובץ הכרוניקות") המתארת את תולדות האנושות באופן מקיף. היצירה נכתבה בידי היהודי שהתאסלם רשיד א-דין המדאני והיא מכילה איורים וקליגרפיה מפוארים שדרשו את מאמציהם של מאות סופרים ואמנים. כ-20 עותקים מאוירים של היצירה נוצרו במהלך חייו של רשיד א-דין, אך רק חלקים מעטים נותרו, והטקסט המלא לא שרד.
כתבי היד המאוירים המוקדמים מייצגים יחד "אחת מהדוגמאות החשובות ביותר ששרדו לאמנות האילח'אנית בכל מדיום", והם הקובץ הגדול ביותר ששרד של דוגמאות מוקדמות של המיניאטורה הפרסית.
התקופה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפריה העות'מאנית, שראשיתה בהשתלטות שושלת עות'מאן על אסיה הקטנה ובכיבוש קונסטנטינופול בידי מהמט השני בשנת 1453, השתרעה בשיאה מעיראק במזרח ועד וינה במערב וצפון אפריקה בדרום. תחת שלטונם של העות'מאנים נפתח פרק חדש בתולדות האסלאם, ועם כיבוש קונסטנטינופול והסבת שמה לאיסטנבול - הפכה העיר למוקד של תרבות, אדריכלות ואמנות.
האמנות העות'מאנית
עד אמצע המאה ה-17 היו סולטאני האימפריה העות'מאנית פטרונים נלהבים של אמנות ואדריכלות. בחצרם ייסדו מרכזים לייצור חפצי אמנות והעסיקו בהם אמנים מוכשרים, בעיקר ציירים שהתמחו באיור כתבי יד ופירמאנים ובעיצוב דגמים לשאר האמנויות. בתחילה הושפעו אמנים אלה מהמסורות המקומיות, ומן המסורת הסינית והאיראנית, ואוצר עיטוריהם כלל דגמים מסוגננים של ערבסקות, שריגים, פרחים וציפורים. בהמשך התפתחו נושאי קישוט נוספים, בהם מוטיב של עלים ודגם ה"צ'ינטמאני", שמקורו בסין הבודהיסטית, המורכב משלושה כדורים ושני קווים גליים. באותה עת גם התפתח סגנון קישוטי נטורליסטי שנודע בשם "ארבעת הפרחים" : צבעוני, ציפורן, יקינתון ושושנה. עד מהרה הפך סגנון זה למאפיין הטיפוסי והחשוב ביותר של האמנות העות'מאנית. דגמים אלה מופיעים על חפצים ואריגים רבים מן המאה ה-16, שנחשבה לתור הזהב של האמנות העות'מאנית. לקראת סוף המאה ה-14 הסתננו השפעות אירופאיות אל האמנות העות'מאנית, ובסוף המאה ה-18 התפתח בה סגנון אמנות חדש שנודע בשם "הרוקוקו הטורקי".
כלי החרס העות'מאניים יוצרו בעיר איזניק, שהייתה מרכז הקדרות העות'מאנית ובתי המלאכה המלכותיים. בשנים 1490 - 1525 פרח סגנון הכלים ב"כחול לבן". עיטורי הכלים האלו עשויים בגוני כחול וטורקיז, לפי האופנה הסינית, וכוללים בעיקר פרחי לוטוס, עננים מסוגננים וערבסקות. בשנים 1525 - 1555 חלה התפתחות נוספת בקדרות העות'מאנית בדמות "כלי דמשק", שבהם נוספו לגוני הכחול והטורקיז גם ארגמן וירוק. העיטורים כללו מעתה גם דגמי עלים, זרי צבעונים, ציפורנים, יקינתונים, שושנים ורימונים. עיטור כלי הקרמיקה העות'מאניים הגיע לשיאו בשנים 1555 - 1700 בדגמי פרחים בשלל צבעים בסגנון נטורליסטי. תנופת הבנייה הגדולה באותה עת הניבה ביקוש גדול לאריחים וכלי חרס והעשירה את מגוון הקומפוזיציות. בעיקר רווחו מוטיבים פרחוניים, ערבסקות וכן כתובות המשולבות בעיטורי עלים, ענפים, שריגי גפנים, פרחים וברושים.
במחצית השנייה של המאה ה-17 החלה תעשיית החרס העות'מאנית לדעוך, ובמאות ה-18 וה-19, לאחר שקיעתה של איזניק, הגדילה העיר קטוהיה את תוצרתה כדי לעמוד בדרישות השוק. רבים מהאמנים הארמנים ברחו והגיעו לסוריה ולארץ ישראל. אחרים השתקעו בירושלים והקימו בה בתי מלאכה לחרס בסגנון טורקי, הפועלים עד ימינו. לכלי החרס העות'מאניים היה ביקוש רב באירופה, ושם ראו בהם חפצי אמנות. על ראשית הציור העות'מאני ידוע רק מעט, אך אין ספק שעוד לפני כיבוש קונסטנטינופול פעלו ציירים בחצר העות'מאנית בבורסה. לאחר כיבוש העיר והקמת אסכולת החצר בחסות מחמד "הכובש", קיבל הציור העות'מאני תנופה. צבעי הציור העות'מאני שקטים, מרכיביו משרים אווירה של כובד ראש, הדמויות גדולות ופניהן בעלות הבעה, והנופים - פשוטים. בעוד שהציור האיראני אינו עוסק בעולם המציאות אלא העולם הרומנטי פיוטי המתואר בפואמות השונות, הציור הטורקי היה אספקלריה של התרבות ואורחות החיים: בילויים בחצר המלוכה ובעיר, חיי הסולטאן, מלחמותיו, ניצחונותיו וכן מעמדים טקסיים. הציור של החצר העות'מאנית משקף את כוחם הבלעדי של השליטים הטורקים, ואחר ממאפייניו הוא ריבוי דיוקנאות הסולטאנים.
צווי מלכות ("פיראמנים") נכתבו לרוב בצורת מגילה, בדיו צבעונית או זהובה, בסגנון הדיוואני שהיה סגנון הכתיבה הרשמי של לשכת הסולטאן. בראש הפירמאן התנוססה טוגרא - חתימת הסולטאן - שהורכבה תמיד משם הסולטאן, שם אביו, תארו, והמילים "מנצח תמיד". שורת הכתב הראשונה של הפירמאן היא בעלת נוסח קבוע וכתובה בזהב. היא מפארת את הסולטאן ומסתיימת במילים: "זה הצו שלו". הטוגרא - הישגה המובהק של הקליגרפיה העות'מאנית - הפכה לסמלה של האימפריה. היא נחקקה גם על חותם הסולטאן והוטבעה על מטבעותיו.
אריגי המשי, הקטיפה והברוקאד הרבים שהגיעו לידינו מן התקופה העות'מאנית הם מהמאה ה-15 ואילך. בחצר המלכות העות'מאנית ובחצרות מלכי אירופה הוקירו ביותר אריגים אלו. הם נחשבו למותרות, שיקפו את מעמדם הגבוה של בעליהם, ובגדי המלכות שנתפרו מהם נשמרו באוצרות בתי המלוכה. "דרך המשי" מאסיה לאירופה מסתיימת באימפריה העות'מאנית. חומר הגלם הגיע מאיראן לעיר הבירה החדשה בורסה, ובה יוצרו האריגים המפוארים בדגמים ובסגנון של האריגים האיטלקיים בני התקופה הגותית המאוחרת. מן המאה ה-16 ואילך התחרו האריגים העות'מאנים באריגים הווניצאינים והספרדיים. כמו בכלי חרס, גם באריגים העות'מאנים מורכב מילון העיטורים מדגמים פרחוניים נטורליסטים, בהם ציפורנים, צבעונים, יקינתונים, שושנים, רימונים ועצי ברוש. מוטיב העלים מופיע בצורות שונות, בעיקר כעלים משוננים. מוטיבים ידועים אחרים הם ה"צ'ינטמאני" וכן ערבסקות, רצועות עננים וסהרונים. אריגי המשי היו בצבעי אדום-שני, ירוק בהיר וכחול בוהק, אך גם בגווני שנהב וחום. מהיפים שבהם תפרו גלימות לסולטאנים ולאנשי חצרם.
אמנות האסלאם מתאפיינת בשימוש בכתב כחלק מהעיטורים על המסגדים, הקירות והספרים. השפעה ניכרת של אמנות הקליגרפיה האיסלמית קיימת על כתבי היד העבריים המוקדמים, אולם דווקא טכניקת ה"מיקרוגרפיה"- כתיבה של אותיות קטנות מאוד כחלק מהעיטור הגיע לעולם המוסלמי מהשפעת כתבי היד העבריים. מיקרוגרפיה אפשר למצוא בכתבי יד מוסלמיים מהמאה ה-15 ומשערים שזו הגיע בהשפעת גירוש ספרד.
הסמליות באמנות האסלאם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לצורות ולצמחים מסוימים יש משמעות דתית באמנות האסלאם. לדוגמה, פרח הצבעוני הוא אחד הסמלים של מוחמד, והוא מופיע רבות באיורים לספרים, על צלחות קרמיות, צלחות חרסינה וחפצים שונים המעטרים את ביתו של המוסלמי. הצמח המשתרג מתוך כד או כלי מים, (לדוגמה, בפסיפסים על כיפת הסלע), הוא איור לדימוי המקראי של דמות הצדיק, שהתגלגלה אל האסלאם, וקיבלה עיצוב דקורטיבי, קצבי והרמוני, שהותאם לצורת התקרה.
איורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ערבסקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – ערבסקה
עַרַבֶּסְקַה היא מוטיב עיטורי המציין מערך מופשט של קווים וצורות החוזרים כדגם. לרוב מדובר בעיטור עלים, קנוקנות וגבעולים מפותלים, השזורים זה בזה והיוצרים תבנית גאומטרית. פעמים רבות מדובר בעיטור בודד החוזר על עצמו.
הסיבה לקיומם של דגמים אלו, בעיקר בעיטור מבנים ובעיטור כתבי קודש מוסלמיים, היא האיסור הדתי על יצירת דיוקנאות באשר הם (השווה עם איסור עשיית פסל).
אדריכלות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אדריכלות מוסלמית
אדריכלות איסלאמית כוללת את כל המגוון של האדריכלות שהתפתחה מהאסלאם כתופעה חברתית, תרבותית, פוליטית ודתית. לפיכך המושג כולל מבנים דתיים יחד עם מבנים חילוניים, מהעבר הרחוק או מהעת האחרונה, במקומות שהיו תחת רמות שונות של השפעת האסלאם.
הסגנון האדריכלי החל להופיע במזרח התיכון במאה ה-7 והתפשט במהלך ימי הביניים לצפון אפריקה, דרום ספרד, אסיה הקטנה, פרס והודו. בעידן המודרני נבנים מסגדים בסגנון האסלאמי גם בקהילות מוסלמיות באפריקה, מזרח אסיה, צפון אמריקה ואירופה.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Discover Islamic Art
- אמנות האסלאם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מרים רוזן איילון, אמנות האסלאם, בתוך: פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (עורכת חוה לצרוס-יפה) רשפים, 1967, עמ' 394-377.
- רחל מילשטיין ותאופיק דעאדלה, אמנות חזותית בארצות האסלאם, בתוך: האסלאם היסטוריה דת תרבות, (עורכים מאיר מ' בר-אשר ומאיר חטינה) הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 2017, עמ'549-517.
אסלאם ואמנות, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Oleg Grabar, The Formation of Islamic Art, London: New Haven and London, Yale University Press, 1973
