לדלג לתוכן

בנק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנין בנק איטלקי

בַּנְקצרפתית: banque; באיטלקית: banco; בגרמנית: Bank – שולחן או ספסל (banca) שעליו שמים את המטבעות כדי לקבוע את ערכם) הוא מוסד פיננסי שעיסוקו העיקרי הוא טיפול ותיווך בכסף. פעולות הבנק הן: קבלת פיקדונות כספיים מפרטים, עסקים ותאגידים במסגרת חשבונות שקים, חיסכון או השקעה ומתן הלוואות לאחרים. הבנק ממלא תפקיד חשוב בכלכלה, בכך שהוא מתווך בין אלו שיש להם כסף שאינו דרוש להם באופן מיידי לבין אלו המבקשים להשתמש בממון זה למגוון מטרות. הבנק משלם לראשונים וגובה מהאחרונים ריבית, שהיא מחיר השימוש בכסף.

בכל הארצות בנקים נמצאים תחת פיקוח משום שבנוסף לתפקידיהם האמורים, הם גם מייצרים כסף באמצעות ההלוואות שהם נותנים, פעולה המיוחדת לבנקים בניגוד למוסדות פיננסיים אחרים. למערכת הבנקאות מקום חשוב ומרכזי בחיי הפרט והחברה מאחר שיש לה השפעות משמעותיות על רווחת כלל הציבור, הקצאת מקורות במשק, גודל אי-השוויון בהתחלקות ההכנסות במשק, קצב פיתוח והתחדשות טכנולוגיים, יעילות, קצב צבירת הון במשק, צמיחה, קצב התפתחות חברות במשק ורמות תוצר לאומי גולמי שיקבעו במשק.

בנקאות התקיימה, בצורה כלשהי, מאז המצאת הכתב. מוסדות בנקאיים שמילאו את התפקיד המרכזי של בנק (שמירה על נכסים ומתן הלוואות) התקיימו במקביל להמצאת הכסף (כלומר מכשיר שאיננו משמש לצריכה ישירה והוא מייצג עושר וערך), ואף לפני כן. בבבל הקדומה למשל חקלאים מסרו למשמרת של בית המקדש המרכזי (המוסד, שעל פי הגדרת תפקודו, במנותק מערכו הרוחני, החברתי התרבותי והפוליטי, ניתן לראותו כבנק) מוצרי חקלאות וגם בעלי חיים. בנקים קדומים כאלו אף הילוו זרעים לחקלאי שלאחר הקציר השיב לבנק כמות גדולה יותר ('ריבית' במונחים שגורים).[1]

ראשיתם של המוסדות הבנקאיים המוכרים לנו כיום באירופה של ימי הביניים, והם התפתחו בד בבד עם המסחר ועליית המרקנטיליזם והקפיטליזם בעולם.

מוסדות שונים נקראים "בנק" בהשאלה, על אף שאינם עוסקים בהלוואות ופיקדונות כספיים. כאלו הם למשל בנק הזרע, בנק דם ובנק זמן.

סוגי בנקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבניין הראשי של בנק ישראל
בנקים מרכזיים הוקמו על יסודות בנקים ציבוריים שכשלעצמם קמו בעקבות משברים ופשיטות-רגל של בנקים פרטיים באירופה המרכזית והמערבית. כך קמו בנקים ציבוריים בוונציה (1587), במילנו (1593), באמסטרדם (1609), בהמבורג (1619), ובנירנברג (1621).[2]
לכל מדינה יש בנק מרכזי, כדוגמת בנק ישראל. זהו בנק ציבורי מיוחד הקיים מכוח חוק. תפקידו לנהל את המדיניות המוניטרית במשק: לווסת את כמות הכסף בידי הציבור, להדפיס (ולהשמיד) כסף מזומן, להלוות כסף לבנקים המסחריים ולווסת את פעילותם. הריבית בה מלווה הבנק המרכזי לבנקים קובעת את הריבית שהם מעבירים הלאה ללקוחותיהם. הריבית של הבנקים המסחריים נקראת "ריבית פריים" והיא כיום 1.5 אחוז מעל ריבית בנק ישראל.
מעת לעת, נוסף לפעילות שגרתית זו, מתערב הבנק המרכזי במשק בדרכים נוספות: מלווה כסף לממשלה, מנפיק מלווים מיוחדים או מתערב במסחר במטבע חוץ. עם זאת, פעולות אלה שמורות לרוב לעתות משבר.
  • בנק מסחרי
בנק מסחרי הוא מוסד בנקאי העוסק במתן הלוואות, קבלת פיקדונות, ניהול חשבונות עובר ושב במטבע מקומי ובמטבע חוץ ללקוחותיו, ומעמיד קווי אשראי לחברות ולמיזמים עסקיים. בנק מסחרי מספק ללקוחותיו אמצעי תשלום כמו המחאות וכרטיסי אשראי, לעיתים בשילוב עם חברות אשראי חיצוניות. בדרך כלל מעניק הבנק המסחרי ללקוחותיו גם גישה לשוק ההון וייעוץ השקעות.
בנק השקעות נותן שירותים לחברות ולקוחות פרטיים: הוא מנפיק עבורן ניירות ערך כדי לגייס הון, ומייעץ להן בענייני מיזוגים ורכישות. בנק השקעות מספק בדרך כלל שירותי ייעוץ השקעות אשר מעוניינים לנהל תיק בבנק.
בנק למשכנתאות נותן הלוואות ארוכות טווח כנגד שעבוד נכסים, כגון דירות או מגרשים.
  • בנק לפיתוח או סיוע
  • בנק קואופרטיבי או בנק שיתופי הוא בנק מסחרי או קמעונאי הפועל על פי עקרונות הקואופרטיב. בנקים קואופרטיביים פועלים במדינות רבות בעולם, כשהגדולים מבניהם מבחינה כספית נמצאים במדינות העשירות ואף בארצות הברית ובקנדה. באירופה לבדה משרתים הבנקים הקואופרטיביים כ-159 מיליון לקוחות עם נתח שוק ממוצע בתחום המימון לעסקים קטנים ובינוניים של כ-30%. בעקבות המשבר חלה עלייה עצומה במספר המצטרפים לבנקים אלה, בעיקר בקנדה (11.5% גידול בהפקדות בשנת 2008) ארצות הברית (10% גידול בהפקדות בשנת 2009) ובאנגליה (38% גידול במספר החשבונות בשנת 2009)
  • בנק אסלאמי: בנק המבוסס על עקרונות הבנקאות האסלאמית ועקרונות השריעה המוסלמית.

קיימים מספר מוסדות בינלאומיים כגון הבנק העולמי או הבנק הבין-אמריקאי לפיתוח, שייעודם לספק מימון למטרות כמו מלחמה בעוני ופיתוח כלכלי של מדינות הזקוקות לכך.

התפתחות הבנקאות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוואה בריבית התקיימה ברחבי העולם העתיק, למשל בבבל ובסין. ביוון העתיקה שימשו מקדשים כמקום בטוח להפקיד כסף. ברומא שלפני עליית הנצרות היו מוסדות בנקאיים מפותחים ואף משכנתאות.

במשנה מסכת שקלים מתואר תפקידו של השולחני בתקופת ימי הבית השני. הוא היה מחליף וסוחר בשטרות ובמטבעות, זו בזו, לפי בקשת הלקוח. מתוארת פעילותו בקשר לגביית מחצית השקל, כספים אשר שימשו לקניית קורבנות הציבור שהוקרבו בבית המקדש. היה מועד בו הם נדרשו להעמיד את שרותם לרשות הציבור: ”בחמישה עשר בו, שולחנות היו יושבין במדינה” (א',ג'). הם גם קיבלו תשלום על השרות בצורה "קלבון" והמשנה אומרת: ”כמה הוא קולבון, מעה כסף, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים, חצי.” (א',ז'). אפילו נקבע שיעור התשלום: ”נתן סלע ליטול שקל, חייב שני קולבונות.” (א',ו'). והיו גם פטורים מהתשלום: ”וגרים ועבדים משוחררים” (א',ו').

הנצרות עצרה במידה רבה את המשך ההתפתחות של המוסדות הבנקאיים משום שהלוואה בריבית נחשבה כניצול לא מוסרי ונאסרה. האיסור הנוצרי היה הגורם לתפקיד המשמעותי שמילאו היהודים כמלווים בריבית בימי הביניים, היות שעל פי ההלכה היהודית ההלוואה בריבית אסורה רק בין יהודי ליהודי, ולא בין יהודי לגוי, ואף בין יהודים ניתן להכשירה באופנים מסוימים באמצעות "היתר עסקה".

המילה בנק עצמה גזורה מ-banca, או ספסל באיטלקית, משום שהמלווים בריבית הקמעונאיים של העידן ההוא ניהלו את עסקיהם על ספסל בשוק.

במאה ה-18 התפתחו באירופה בנקים פרטיים שניהלו עסקים חובקי עולם. בין הבנקאים הללו הייתה נוכחות רבה לבנקאים יהודים (למשל משפחת רוטשילד) או יהודים שהתנצרו.

במאות ה-18 וה-19, עם התפתחות המסחר הבינלאומי, הקפיטליזם והתעשייה, החליפו מוסדות בנקאיים מודרניים כגון בנק צרפת ובנק אנגליה (שהפכו אחר כך לבנקים מרכזיים) את המלווים הפרטיים של המאות הקודמות כמו משפחת מדיצ'י מפירנצה ואת הבנקאים הפרטיים. בתקופה זו גם מוסד ונפוץ השימוש בשטרות כסף מנייר המגובים על ידי בנקים.

הכלכלה של ימינו מבוססת על הון המנוהל במידה רבה על ידי הבנקים ומכאן המקום המרכזי שלהם כיום. לשם המחשה, משקלם של הבנקים מתוך מדד ה-S&P 500, הכולל את שווין המצרפי של חמש מאות החברות הציבורית הגדולות בארצות הברית הוא כ-12%.

עד העשורים האחרונים של המאה ה-20 התנהלו פעילויות הלקוחות מול הבנקים באמצעות סניפי הבנקים. ממועד זה התווספו ערוצי שירות חדשים, חלקם ערוצי שירות עצמי. בהדרגה גדל החלק בפעילות של הערוצים החדשים. להלן רשימת ערוצים:

השפעתם של הבנקים המסחריים על היצע הכסף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב היצע הכסף הקיים במערכת הכלכלית של ימינו אינו נמצא בצורה של שטרות ומטבעות אלא רשומות דיגיטליות במחשבי הבנקים. על אף שבנק מסחרי אינו יכול לייצר שטרות כסף חדשים (זכות השמורה בחוק רק לבנק המרכזי של המדינה), בפועל קיומם של הבנקים המסחריים מגדיל את כמות הכסף במערכת הכלכלית. זאת משום שהבנק המסחרי אינו מחויב להחזיק בידו כסף אמיתי בכמות השווה לפיקדונות שניתנים בידו, אלא רק חלק יחסי מתוך הפיקדונות. היחס האמור נקרא יחס הרזרבה.

לדוגמה, בהינתן יחס רזרבה של 6% הקיים בישראל, כאשר לקוח מפקיד בבנק 100 שקלים, הבנק נדרש לשמור 6 מהם כרזרבה ואת ה-94 האחרים הוא יכול להלוות ללקוח אחר. יחס הרזרבה המינימלי הנדרש מבנק מסחרי נקבע על ידי הגורם המפקח על הבנקים וכל שינוי בו משפיע משמעותית על כמות הכסף שבידי הציבור וכתוצאה מזה על רמת המחירים במשק.

על חשיבותו של הניהול הזהיר של עסקי הבנק עמד בית המשפט העליון, בפסק דין שעסק בהרשעתו של הבנקאי יהושע בן-ציון:

קבלת פיקדונות על ידי בנק יוצרת יחס של נושה וחייב בין המפקיד ובין הבנק. ואם הפיקדון הוא לפירעון על-פי דרישה, הרי שנוצר בזה חוב שפרעונו חל בכל עת על-פי דרישת המפקיד-הנושה. אכן, בנקים אינם נוהגים להחזיק באמצעים נזילים כדי כיסוי מידי של כל הסכומים המופקדים אצלם. ההנחה היא שלא כל המפקידים ידרשו את כספם בעת-ובעונה-אחת, כל עוד נשמר אמונם ביכולת הבנק לעמוד בהתחייבויותיו. אבל כאשר אמון זה מתערער, עלול הבנק להגיע עד מהרה למצב של סגירת שעריו, כלומר של פשיטת-רגל, מחוסר אמצעים נזילים עצמיים וחוסר יכולת להשיג אשראי חדש ממקור אחר. משום כך מחייבים עקרונות הבנקאות המקובלים שעל בנקים לפיקדונות להחזיק אחוז סביר של אמצעים נזילים ולנהל עסקיהם תוך שמירה על אמצעי זהירות קפדניים, וביניהם השקעת יתרות הזכות שלהם בנכסים יציבי-ערך, וכנגד זה חייב הבנק להימנע מעסקים ספקולטיביים העלולים לסכן את כספי המפקידים. כן מצווה בנק על מדיניות של פיזור השקעותיו אצל חייבים רבים כדי "שלא להניח את כל הביצים בסל אחד". ועוד: על הבנק להמעיט במתן הלוואות למנהליו ולפקידיו, והטעם לדבר מובן מאליו: שבקשות להלוואות כאלה לא ייבדקו במידת ההקפדה הדרושה.[3]

במדינות רבות קיימת מערכת פיקוח ציבורי על פעילות הבנקים, שנועדה למנוע משברים כגון ההתמוטטות ההמונית של בנקים אמריקאיים בזמן השפל הגדול או משבר מניות הבנקים בישראל. התומכים במערכת פיקוח על הבנקים טוענים שהתלות הגבוהה של הכלכלה המודרנית במערכת הבנקאית מחייבת פיקוח למניעת התמוטטות בנקים. המתנגדים טוענים שמערכת הפיקוח לא מנעה רבים מהמשברים למרות שהייתה אמורה לעשות זאת, ושגם אם יש צורך בפיקוח ניתן לצמצמו במידה ניכרת לעומת המקובל. המשבר הפיננסי האחרון הבליט את יתרונם של הבנקים השיתופיים על פני הבנקים המסחריים. בנקים שיתופיים מאופיינים ביציבות פיננסית גבוהה בהרבה מאלה המסחריים. המשבר הפיננסי שהחל בשנת 2008, כמעט שלא פגע בבנקים השיתופיים והם לא נזקקו לסיוע ממשלתי.

תפקידה של הרגולציה, עליה מופקד בדרך כלל הבנק המרכזי או סוכנות ממשלתיות מיוחדת, לוודא שבנקים אינם יורדים מיחס הנזילות המותר להם, שיש ברשותם הון עצמי מספיק ושהם מתנהלים באופן תקין והוגן. המטרה העיקרית של התקנות השונות היא למנוע התמוטטות של בנק מסחרי. במקרה של התמוטטות קרובה, הבנק המרכזי יספק אשראי לבנק על מנת למנוע אותה. נוסף על זה, במדינות רבות יש ביטוח פיקדונות כללי חובה, המבטיח את פיקדונות הציבור במקרה של התמוטטות. גם במדינות בהן אין ביטוח גורף, כגון בישראל, במקרים רבים יתערבו הבנק המרכזי או הממשלה ויפצו את המפקידים או את חלקם.

בישראל, המפקח על הבנקים מטעם בנק ישראל הוא המעניק רישיון לתאגיד לעסוק בבנקאות לאחר בדיקה מקיפה של הבנק ושל בעליו. הוא גם זה שמטפל בתלונות ופניות הציבור כנגד הבנקים, במיוחד עקב התקיימותו של דואופול ושוק אשראי ריכוזי. מקובל להעריך שבישראל ישנה עודף רגולציה בתחום הבנקאות, שבעקבותיה אין זה כלכלי לפתוח בנקים חדשים (לא נפתחו בנקים חדשים בישראל בעשרות שנים האחרונות) ושמצב זה מוביל לחנק אשראי במשק הישראלי.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ ד"ר א. בונה, "מתולדות הבנקאות", בתוך: הבנקאות להלכה ולמעשה - ספר לאיש-המקצוע ולמעיין, תל אביב, ההסתדרות והוצאת ראובן מס, 1940, עמ' 7
  2. ^ בונה, שם, עמ' 15.
  3. ^ ע"פ 174 ,173/75 - מדינת ישראל נ' יהושע בן-ציון. פ"ד ל(1), 119.