ג'ון פאלמר

ג'ון פאלמר
John Palmer

ג'ון פאלמר
לידה	13 בספטמבר 1817 איגל קריק, קנטקי, ארצות הברית
פטירה	25 בספטמבר 1900 (בגיל 83) ספרינגפילד, אילינוי, ארצות הברית
שם מלא	ג'ון מקאולי פאלמר
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות העירוני, קרלינוויל, אילינוי, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הרפובליקנית
סנאטור מטעם מדינת אילינוי 4 במרץ 1891 – 3 במרץ 1897 (6 שנים) → צ'ארלס פארוול ויליאם מייסון ←
מושל אילינוי ה־15 11 בינואר 1869 – 13 בינואר 1873 (4 שנים) סגן מושל אילינוי ג'ון דוהרטי → ריצ'רד אוגלסבי ריצ'רד אוגלסבי ←
חתימה

ג'ון מקאולי פאלמר (באנגלית: John McAuley Palmer;‏ 13 בספטמבר 1817 – 25 בספטמבר 1900) היה איש צבא, שלחם כגנרל בשורות צבא האיחוד במלחמת האזרחים האמריקאית, ופוליטיקאי אמריקאי מאילינוי, שכיהן כמושלה ה-15 בשנים 1869–1873, וכסנאטור מטעמה בשנים 1891–1897. בבחירות לנשיאות של 1896 הוא היה מועמד מטעם המפלגה הדמוקרטית לאומית על בסיס המצע שהגן על תקן הזהב, הסחר החופשי ועל עקרון הממשלה מוגבלת הסמכות.

פאלמר שינה את זיקתו למפלגות השונות במשך כל ימי חייו. הוא החל את דרכו הפוליטית במפלגה הדמוקרטית, היה לחבר סיעת "אנטי-נברסקה" שהתנגדה לסמכות המדינות בשאלת העבדות, עבר לשורות המפלגה הרפובליקנית, משם הוא עבר אל המפלגה הליברלית-רפובליקנית, שב להיות דמוקרטי, וסיים את דרכו באגף "דמוקרטי הבורבון" של המפלגה הדמוקרטית. פאלמר נהג לומר, "אני מחזיק בהשקפות משלי. איני עבד של אף מפלגה", והוסיף, "חשבתי עבור עצמי ודיברתי במילותיי שלי בכל ההזדמנויות".

ראשית חייו

ג'ון פאלמר נולד באיגל קריק שבמחוז סקוט, קנטקי. ב-1831 עברה משפחתו לאלטון שבאילינוי. המשפחה הייתה ענייה מאוד, אך בהמשך הצליח פאלמר להתקבל בכוחות עצמו ללימודים בקולג'. ב-1839 הוא התקבל ללשכת עורכי הדין בקנטקי. ב-1842 נשא פאלמר לאישה את מלינדה אן נילי, ויחד עמה הוא הביא לעולם עשרה ילדים. בראשית הקריירה שלו הוא עסק בעריכת דין, בהוראה בבית ספר, עבד כחבתן ובמכירת שעונים.

ב-1848 היה פאלמר נציג לוועידת החוקה של אילינוי. בשנים 1852–1855 הוא היה חבר הסנאט של אילינוי מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך הצטרף לשורות המפלגה הרפובליקנית כאשר היא התארגנה, והיה לאחד ממנהיגיה באילינוי.

ב-1856 שימש פאלמר כיושב ראש הוועידה הרפובליקנית של אילינוי שהתכנסה בבלומינגטון, שם נוסדה המפלגה באילינוי. ב-1859 הוא היה מועמד המפלגה בבחירות המיוחדות שנערכו לאיוש מושבו של חבר בית הנבחרים של ארצות הברית תומאס האריס, שנפטר, אך הוא נוצח על ידי מועמד הדמוקרטים ג'ון מקלירננד. בבחירות לנשיאות של 1860 הוא היה חבר חבר האלקטורים והיה אחד מאלו שהציגו את מועמדותו של ידידו אברהם לינקולן בפני וועידת המפלגה בשיקגו.

ב-1861 מונה פאלמר על ידי הנשיא לינקולן כנציג לוועידת השלום הכושלת שהתכנסה בוושינגטון הבירה.

מלחמת האזרחים

במלחמת האזרחים שירת פאלמר בצבא האיחוד, בו הוא התקדם מדרגת קולונל ועד לדרגת מייג'ור גנרל. הוא התגייס ב-1861 והוצב כקולונל ברגימנט הרגלים ה-14 של אילינוי, שם הוא שירת יחד עם ידידו ג'ון פרימונט בחיל משלוח לספרינגפילד, מיזורי כדי לדכא את המרד במדינה זו. ב-20 בדצמבר אותה שנה הוא קודם לדרגת בריגדיר גנרל והוצב לפקד על בריגדה שהייתה כפופה לג'ון פופ.

פאלמר השתתף בכיבושה של ניו מדריד בקרב על אי מספר 10 , ובהמשך המערכה פיקד על דיוויזיה. בעת שירותו הוא חלה ושב לביתו כדי להחלים ולגייס רגימנט חדש, רגימנט הרגלים ה-122 של אילינוי. בספטמבר הוא שב לשדה הקרב, והוצב על ידי ויליאם רוזקרנס לפקד על הדיוויזיה הראשונה של ארמיית המיסיסיפי באלבמה ובטנסי. ב-29 בנובמבר 1862 קודם פאלמר לדרגת מייג'ור גנרל בצבא המתנדבים, ובלט בפעילותו בקרב סטונס ריבר , שם הדיוויזיה בפיקודו החזיקה בעמדות חשובות עבור צבא האיחוד.

פאלמר פיקד ביעילות על כוחותיו בקרב צ'יקמוגה בספטמבר 1863. הוא פיקד על הגיס ה-14 של ארמיית קמברלנד במהלך מערכת צ'טנוגה בנובמבר אותה שנה, ושירת תחת פיקודו של ג'ורג' הנרי תומאס במערכת אטלנטה . כוחותיו של פאלמר היו חלק מתנועתו של ויליאם שרמן על מסילות הרכבת באיסט פוינט בראשית אוגוסט 1864. הגיס שבפיקודו הוצב תחת פיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון סקופילד וקיבל הוראות לחצות את ערוץ יוטוי הצפוני. פאלמר פקפק בהוראות שקיבל, שכן הוא היה גבוה מסקופילד בדרגה. העיכוב התרחש תוך כדי ששרמן חקר את שאלת הדרגות ובסופו של דבר הוא פסק לטובת סקופילד בן ה-33, שהיה מפקד ארמיית אוהיו . לאחר המתקפה הראשית שבוצעה על ידי הגיסות ה-14 וה-23, שבה אחד מחייליו, טוראי סמואל גרימשאו, עוטר במדליית הכבוד, התפטר פאלמר במחאה בערבו של 6 באוגוסט 1864 ובריגדיר גנרל ריצ'רד ג'ונסון קיבל במקומו את הפיקוד על הגיס ה-14. בהמשך קיבל מייג'ור גנרל ג'פרסון סי. דייוויס את הפיקוד על הגיס. היה זה המקרה היחידי של התפטרות בעיצומה של פעולה קרבית בהיסטוריה של ארצות הברית. פאלמר שב לביתו והמתין להוראות ממחלקת המלחמה. בראשית 1865 הוא הוצב מחדש לפקד על כל הכוחות הפדרליים בקנטקי, וסייע לקבע את השליטה הפדרלית על המדינה במשך שלוש השנים הבאות.

המושל הצבאי של קנטקי

כמושל הצבאי של קנטקי, השיג פאלמר את השליטה בשתי שיטות: ניהול מלחמה קשה נגד כוחות הגרילה, והפסקת העבדות במדינה שלא הייתה כפופה להצהרת האמנציפציה. במאי 1865 הבהיר פאלמר את עמדתו לאחר שהכוחות הבלתי סדירים של קנטקי שעדיין היו בשטח איימו עליו על רקע העונש המהיר שנתן לשבויים – "אם אתה מתייחס אליהם כשבויי מלחמה, אנו ניתן את אותו יחס לחיילך, ואם לאו, גם אנחנו לא נוכל לעשות כן". פאלמר הורה שלא תינתן ללוחמי גרילה הרשות להיכנע. "שום ועדה, אמיתית או מזויפת, לא תציל אותם", הוא הורה, "כולם יגורשו או יוענשו בהתאם... אנשים אלו יושמדו". פאלמר שהיה אחד ממארגני המפלגה הרפובליקנית באילינוי, היה מתנגד עבדות מושבע שקיבל את המשימה מידידו הנשיא לינקולן ליישם במיוחד מדיניות צבאית כדי לשים קץ לעבדות במדינה. כאשר הציע לינקולן את המשימה בקנטקי לפאלמר, ללא קבלת פיקוד, טען פאלמר שהנשיא הורה לו בהחלטיות: "לך לקנטקי, שמור על המזג שלך, עשה כאשר אתה חפץ, ואני אתמוך בך". פאלמר נזקק למעשה למעט שכנוע בהאמינו "שכל שנותר מהעבדות [בקנטקי] היו הנזקים שהיא גרמה", וכפי שהוא סיפר, הוא היה "נחוש בדעתו 'לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים' של 'המוסד' הזה, גם אם זה יעלה לי בתפקידי". ואכן, באוזני רעייתו הוא הביע ב-1865 את הדעה ש"אם הייתי נשאל חמש או עשר שנים מאוחר יותר איזה כבוד הייתי מבקש, הייתי אומר שייתנו לי לחסל את העבדות בקנטקי". ב-20 במרץ, באחת הכנסיות המתודיסטיות בלואיוויל, הוא הכריז על כך.

בחודשים הבאים, עם ההקפדה שסתרה את הרושם הראשוני שהוא נתן לבית המחוקקים שבכוונתו לרצות את האוכלוסייה הלבנה הנאמנה של המדינה, קיים פאלמר את הוראותיו של לינקולן. לא רק שהוא גייס כל גבר שחור כשיר בשיעור חסר תקדים – לעיתים בסיוע של יחידות גיוס שכולן היו על טהרת השחורים, ועל אף ההתנגדות התקיפה של בית המחוקקים לנוכחות המתמשכת של חיילים שחורים במדינה – הוא הטיל ממשל צבאי על המדינה כדי לעקוף את בתי המשפט האזרחיים שלה והממשל שלה בשל אי-רצונם הברור ליישם "את חובתם הברורה להגן על האנשים מפני עוולות, בין אם נגרמו על ידי החוק או בכל צורה אחרת". הוא הכריז על נישואים של עבדים כלגיטמים כדי להגן על נשותיהם וילדיהם של מגויסים, הקים מחנות פליטים, הדף מאמצים של כמה מגופי ממשל מקומיים להרחיק עבדים נמלטים ושחורים בני חורין ולמנוע מהם את ההזדמנות למצוא תעסוקה, שחרר עבדים מבתי כלא, הורה ששום עבד לא יוכרח להיות מגויס כמחליף, והנפיק עשרות אלפי אישורי נסיעה שאפשרו לאפרו-אמריקאים לנוע בחופשיות בתוך קנטקי ומחוצה לה כדי למצוא תעסוקה. אישורים אלו, שכונו על ידי האפרו-אמריקאים כ"אישור מעבר חופשיים", ועל ידי הלבנים בקנטקי "אישורי פאלמר", היו הן הגורם המניע והן הסמל של מותה המושהה אך הבלתי נמנע של העבדות במדינה. בחגיגת יום העצמאות של אפרו-אמריקאים בלואיוויל, שאחריה עבר מצעד בכל רחובות העיר, כולל כ-15,000 חיילים שחורים ולבנים ותזמורת צבאית, פאלמר, שהגיע בכרכרה מוזהבת, אמר לקהל הנוכחים שמנה כ-20,000 איש, שרובם היו בטוחים שהגנרל היה שם כדי להכריז על חירותם, "בני ארצי, אתם חופשיים, וכל עוד אני המפקד פה, הכוחות הצבאיים של ארצות הברית יגנו על זכותכם לחירות". על רקע הפסיקה של אחד מבתי המשפט שפסלה את החוק של הקונגרס מ-3 במרץ 1865, שעל פיו שוחררו כל בני משפחתם של החיילים השחורים, כ-72,000 איש, או על פי הערכה של קצין מ"כוחות השחורים של ארצות הברית" (USCT), "שני אנשים ומחצה שוחררו על כל חייל שחור שהתגייס במדינת קנטקי", הוא אמר לרעייתו באוקטובר 1865, "משימתי הושלמה". עד מהרה הוא מצא את עצמו עומד בפני האשמה בפני חבר מושבעים גדול בלואיוויל על סיוע לעבדים נמלטים ובפני גל של תביעות משפטיות מבעלי עבדים בקנטקי שנושלו מרכושם.

המשך הקריירה הפוליטית

ב-1866 פרש פאלמר משירותו הצבאי, ושנתיים לאחר מכן הוא נבחר כמושל אילינוי כמועמד הרפובליקנים. הוא החליף בתפקיד את עמיתו למפלגה ריצ'רד אוגלסבי, שב-1873 החליף שוב את פאלמר. בבחירות לנשיאות של 1872 קיבל פאלמר שלושה קולות בחבר האלקטורים לתפקיד סגן הנשיא מידי האלקטורים שהצביעו עבור המועמד לסגן הנשיא של המפלגה הליברלית-רפובליקנית, בנג'מין גראץ בראון לתפקיד הנשיא לאחר מותו של הוראס גרילי. ב-1890 נבחר פאלמר לסנאט של ארצות הברית וכיהן בו תקופת כהונה אחת.

גישושים למועמדות לנשיאות 1892

בבחירות לנשיאות של 1892 נחשב פאלמר למועמד רציני. בתחילה הוא נחשב למועמד של פשרה. כמה מהדמוקרטים בשיקגו, שלא היו מוכנים לקבל את מועמדותם של גרובר קליבלנד, דייוויד היל או ארתור גורמן, תמכו במועמדותו של פאלמר עד שהגיעו להסכמה על המנצח. דבר זה כשלעצמו היה נקודת זכות עבור פאלמר, והוא המשיך לעשות בה שימוש.

בראשית פברואר 1892 נפגש פאלמר עם פטריק קולינס, חבר בית הנבחרים לשעבר ממסצ'וסטס. בפגישה זו סיכמו שני הדמוקרטים על הסכם. מטרת ההסכם הייתה שפאלמר יהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות ושמושל מסצ'וסטס, ויליאם ראסל, בעל בריתו הפוליטי של קולינס וידידו האישי, יהיה המועמד לתפקיד סגן הנשיא. קולינס טען שפאלמר בהיותו סנאטור מהמערב, יליד קנטקי, יהיה מקובל על הדמוקרטים ממדינות הדרום. האפשרות להתנגדות על רקע גילו של פאלמר הייתה אמורה להיענות בכך שראסל, הצעיר מבין השניים, יהיה לנשיא במקרה של מותו של פאלמר. מועמדותו של ראסל הייתה אמורה לקבל את תמיכתם של הדמוקרטים בניו אינגלנד.

לפני שהתקיימה ועידת הדמוקרטים של 1892, קיימו הדמוקרטים במחוז קוק התכנסות, בה הם הביעו את תמיכתם במועמדותו של פאלמר לנשיאות. בסופו של דבר הביע פאלמר את נאמנותו לנשיא לשעבר קליבלנד ופעל למען בחירתו כמועמד. על אף תמיכתו בקליבלנד, רבים מהדמוקרטים באילינוי עדיין תמכו בפאלמר כמועמד לנשיאות. פאלמר היה מועמד כה רציני עד שהוא החליט להגיע לוועידה הארצית של המפלגה בשיקגו כדי למנוע את מועמדותו.

מועמד לנשיאות 1896

כרזת ברכה לוועידת "דמוקרטי הזהב"

בבחירות לנשיאות של 1896 היה פאלמר מועמד המפלגה הדמוקרטית הלאומית. המפלגה הייתה סיעת שמרנים שהתנגדה למצע הכסף החופשי של המפלגה הדמוקרטית ולמועמדה ויליאם ג'נינגס ברייאן. שותפו למרוץ של פאלמר מטעם סיעת "דמוקרטי הזהב" היה סיימון בוליבר באקנר, לשעבר גנרל בצבא הקונפדרציה ומושל קנטקי. התמודדותם זכתה לתמיכתו של העיתון ניו יורק טיימס.

המפלגה נוצרה מתוך פיצול בשורות המפלגה הדמוקרטית בשל השפל הכלכלי שהתחולל בתקופות נשיאותו של גרובר קליבלנד. בוועידת המפלגה של אותה שנה, אחד מיריביו הראשיים של פאלמר מאילינוי היה המושל ג'ון פיטר אלטגלד, שהצליח להביא לבחירתו של בן אילינוי לשעבר, ויליאם ג'נינגס ברייאן, כמועמד לנשיאות. סוגיית המטבע שלטה במסע הבחירות, וחצתה קווים מפלגתיים. הדמוקרטים במזרח, שלא היו מוכנים לקבל את מצע המפלגה של הנפקת מטבעות כסף באופן חופשי, ולא היו מוכנים לתמוך בויליאם מקינלי בשל השקפותיו בסוגיות המחירים, הקימו מפלגה משל עצמם והציגו את מועמדותו של פאלמר לנשיאות.

פאלמר התנגד להנפקה חופשית של מטבעות הכסף, שהייתה תוכנית להעמדת יחס הערכים של מטבעות הזהב והכסף בשיעור של 16 ל-1, ואז להצמיד את הדולר האמריקאי לשער זה. הוא ציין שתוכנית זו עמדה בניגוד לערך של הכסף והזהב בשוק העולמי, שהיה בשיעור של 32 ל-1. אך עם שליטתם של אלטגלד וברייאן בוועידת המפלגה, זכתה תוכנית זו להצלחה. פאלמר האמין שהיא תחריב את הכלכלה האמריקאית, והוא התמודד לנשיאות בראש המפלגה השלישית שאנשיה פרשו מהמפלגה הדמוקרטית. במאמר בעיתון הליברטריאני The Independent Review נטען שבניהול מערכה דון קישוטית זו, הוא היה דמות מפתח ב"מוצב האחרון" של הליברליזם הקלאסי כתנועה פוליטית במאה ה-19.

פאלמר ושאר מייסדי המפלגה אכזבו דמוקרטים רבים שראו במפלגה כאמצעי לשמר את רעיון הממשלה המצומצמת של תומאס ג'פרסון וגרובר קליבלנד, שבו הם האמינו שברייאן בגד. בהצהרתה הפומבית הראשונה, הכריזה הוועדה המנהלת של המפלגה, שהדמוקרטים האמינו "ביכולת של כל אדם, ללא עזרה, כשהוא לא מוגבל על ידי החוק, להשיג את אושרו שלו" ותמכו "בזכות ובהזדמנות לשאוף לבחור בכל דרך שיירצה, בהנחה שהתנהלות כזאת לא תשלול מכל אדם אחר את ההנאה המשותפת מאותה זכות או הזדמנות. [הם] תמכו בחופש הדיבור, בחופש המחשבה, בסחר חופשי, ובחופש החוזים, כשכל אלו יושמו במאבק של המפלגה הדמוקרטית שנמשך מאה שנה לחירויות הפרט". המפלגה מתחה ביקורת הן על המדיניות האינפלציונית של הדמוקרטים והן על הפרוטקציוניזם של הרפובליקנים.

מצע הבחירות של פאלמר זכה לפופולריות והיה עשוי להוות גורם מכריע בבחירות, לו רק הוא היה צעיר יותר, אך בוחרים מעטים היו מוכנים לתמוך במועמד בן 79. אף על פי שהוא יכול היה לבחור שותף צעיר למרוץ, הוא בחר בסיימון בוליבר באקנר בן ה-73, בין השאר בשל העובדה שהוא סבר שהרעיון של שני גנרלים לשעבר, אחד מהאיחוד ואחד מהקונפדרציה, שיתמודדו יחדיו, ידגיש את האחדות הלאומית ויקל על הטינה שעדיין רחשה בדרום מאז מלחמת האזרחים. השניים הפגינו אנרגיה חיובית יחסית לגילם וקבעו לעצמם לוח זמנים עמוס למסע הבחירות, אך רוב התומכים ברעיונות המפלגה הדמוקרטית לאומית הצביעו ככל הנראה בעד מקינלי בשל תמיכתו בתקן הזהב. בבחירות הכלליות קיבלו פאלמר ובאקנר אחוז אחד מהקולות.

מותו

ג'ון פאלמר נפטר כתוצאה מהתקף לב ב-25 בספטמבר 1900 בבספרינגפילד, אילינוי. הוא נטמן בבית הקברות העירוני בקרלינוויל, אילינוי.

על שמו נקרא בית ספר יסודי בצפון-מערב שיקגו.

לקריאה נוספת

• Howard, Robert (1988). Mostly Good and Competent Men. Springfield, Illinois: Illinois Issues and the Illinois State Historical Society. pp. 144-155.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון פאלמר בוויקישיתוף

• ג'ון פאלמר באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
• ג'ון פאלמר, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ון פאלמר באתר The Political Graveyard (באנגלית)
• ג'ון פאלמר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)