לדלג לתוכן

דוד שיץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד שיץ
לידה 5 באוגוסט 1941
ברלין, גרמניה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 16 ביולי 2017 (בגיל 75) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה עברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ברנשטיין (1988) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דוד שיץ (5 באוגוסט 194114 ביולי 2017) היה סופר, תסריטאי ומפיק ישראלי.

דוד שיץ נולד בברלין בשם דיטמר-אינגברט מילנר-באואר-שיץ (Schütz), לאם יהודייה (ליגיאה בראון) ולאב נוצרי (ורודולף באואר), שהיה נשוי לאשה אחרת ובעל משפחה[1]. שישה שבועות לאחר לידתו גילה חבר במפלגה הנאצית לאמו, אם לארבעה ילדים משלושה אבות נוצרים, כי עליה להימלט על נפשה בשל פשיטה שתוכננה על הכפר שגרו בו. היא מסרה את שיץ ואת אחיו ושתי אחיותיו לשכנה נוצרייה בכפר, נמלטה לעיירת גבול בין גרמניה לצ'כוסלובקיה וניהלה בה עם אביו של שיץ מפעל תפירה בזהות בדויה[1].

בשנות חייו הראשונות לא ידע שיץ שמוצאו יהודי וכך גם אחיו ושתי אחיותיו. ב-1946 חזרה האם לגור בברלין והעבירה את ילדיה, למעט בתה הבכורה, לבית היתומים היהודי בעיר[1]. במוסד זה גילה שיץ לראשונה שהוא יהודי. שנתיים לאחר־מכן עלה לישראל עם אחיו הגדול אפרים, במסגרת עליית הנוער[1]. את מרבית שנות נעוריו העביר בכפר הנוער ניצנים וחוויותיו שם סיפקו השראה לכתיבתו. לאחר שירות בחיל התותחנים למד לתואר בוגר בהיסטוריה ובפילוסופיה, באוניברסיטה העברית, ולתואר מוסמך בהיסטוריה. את עבודת המאסטר שלו על בלדווין הרביעי כתב תחת הדרכתו של פרופסור יהושע פראוור. במהלך כתיבת עבודת דוקטורט החליט לשנות את ייעודו המקצועי ולהפוך להיות סופר. ב-1968 החל לערוך, בשיתוף לאה דובב, את "אגוז" כתב עת לספרות ועיון[2].

ספרו הראשון והאוטוביוגרפי, "העשב והחול", פורסם בשנת 1978, בגיל 37. העלילה מתמקדת במשפחה גרמנית שבה הבן ננטש על ידי אימו. הספר הפך לרב־מכר ותורגם לצרפתית (L'herbe et le sable : roman) ולגרמנית[3].

לאחר הפסקה של כשבע שנים בסוף שנות השמונים והתשעים פרסם שיץ תשעה ספרים נוספים, ביניהם "שושן לבן, שושן אדום" (1988) ו"עד עולם אחכה" (1987)[4]. הרומן "שושן לבן שושן אדום" הוא הרביעי מבין ספריו של שיץ, ובעולם הספרות הישראלית יש הרואים בו יצירה בעלת ערך סגולי מיוחד, המעיד על עושר של הישגים אמנותיים[5]. הרומן מגולל את קורותיה של קבוצה המונה שישה ילדים אשר ניצלו משואת יהודי אירופה, והגיעו לישראל בתחילת שנת 1948. לאחר שהות קצרה במחנה עולים הם מובאים למושב ומתפזרים בו בין כמה משפחות מאמצות. שיץ מתאר את פרשת חייהם של הילדים בשלוש שנות שהותם במושב ולאחר מכן, כמו בתמונת פסיפס, כצרור של מסלולי חיים שבורים. הרומן מביע עמדה אירונית, חשדנית, עוינת וזועמת כלפי המפעל הציוני, ולא חוסך ביקורת, לגלוג ועיצוב סטריאוטיפי שלו כממסד קולט. מבחינה זו, ברובד החברתי-אידאולוגי, אפשר לתפוס רומן זה כפרודיה חתרנית על האפוס הציוני כולו: העלייה, יישוב הארץ, מלחמת העצמאות, הקמת המדינה וגיבוש דמותה בשנותיה הראשונות. דרך ארגונו של הרומן מבוססת על עקרון הקליידוסקופ: מערכת מסועפת של השתקפויות, הכפלות והאצלות שנשזרות למעשה אמנותי מורכב ומרשים[5]. שיץ זכה בפרסים ספרותיים רבים וספריו תורגמו למספר שפות[3].

בנוסף לפעילותו הספרותית הפיק שיץ במהלך השנים סרטים רבים, ושימש כמפיק וכסמנכ"ל שירות הסרטים הישראלי. בשנת 1989 היה בין צוות מייסדי בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה ושימש בו כמורה לתסריט[6].

במכון "הקשרים" שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב הקימו בנותיו ארכיון המכיל את כתבי המקור של ספריו ומידע רב לגבי יצירתו הספרותית והקולנועית.

לדוד שיץ נולדו שתי בנות מאשתו הראשונה ציפי שיץ, ובת מחמוטל פרת[3].

ב-14 ביולי 2017 נפטר שיץ, בגיל 76, לאחר מחלה ממושכת[7].

  • L'herbe et le sable: roman / David Schütz ; traduit de l'hébreu par Liliane Servier (Paris: Hachette, 1981)
  • Gras und Sand: Roman / aus dem Hebräischen von Judith Brüll-Assan und Ruth Achlama (Hildesheim: Claassen, 1992)
  • Das goldene Tagebuch / aus dem Hebräischen von Mirjam Pressler (Frankfurt/Main: Ali-Baba-Verlag, 1993)
  • Trilogie des Abschieds: Roman / David Schütz ; aus dem Hebräischen von Barbara Linner (Hildesheim: Classen, 1993)
  • Avischag: Roman / aus dem Hebräischen von Mirjam Pressler (Hildesheim: Claassen, 1996)
  • Das Herz der Wassermelone: deutsch-israelische Erfahrungen / aus dem Hebräischen von Pavel C. Goldenberg. Mit einem Nachwort von Wolf Biermann (Hildesheim: Claassen, 1995) <לא הופיע בעברית>.

פרסים בהם זכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]


לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שרי בן-בנימין. שני פניה של האשה: על המיניות והאימהות ביצירתו של דוד שיץ (תל אביב, 1994) - עבודת גמר לתואר "מוסמך", אוניברסיטת תל אביב, 1994
  • אבנר הולצמן. הזיכרון כקלידוסקופ: עיון בספרו של דויד שיץ "שושן לבן, שושן אדום". עלי שיח, חוב' 26 (אביב תשמ"ט 1989), עמ' 69–76 <נוסח מעודכן חזר ונדפס בספרו אהבות ציון: פנים בספרות העברית החדשה (ירושלים: כרמל, תשס"ו 2006), עמ' 588–596
  • שרה הלפרין, על יצירתו של דוד שיץ. מחקרים בספרות ישראל: מוגשים לאברהם הולץ / בעריכת צביה בן-יוסף גינור (ניו יורק: בית המדרש לרבנים באמריקה, תשס"ג), עמ' 287–297
  • תמר סתר, תו החלוף של דוד שיץ (רעננה : הוצאת למדא - האוניברסיטה הפתוחה, 2023)[12]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 תמר סתר, המסע אל הסודות האפלים במשפחתו של דוד שיץ עלה על כל מה שדימה ביצירתו, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2023
  2. ^ בקרוב עומד להופיע כתב עת לספרות ועיון בשם "אגוז", למרחב, 31 במאי 1968
    ה"אגוז" הראשון, הארץ, 4 ביוני 1968
  3. ^ 1 2 3 גילי איזיקוביץ, מת הסופר דוד שיץ בגיל 76, באתר הארץ, 16 ביולי 2017
  4. ^ מיקי שושן, סוף השתיקה - מקץ שבע שנים של שתיקה ספרותית יוצא שיץ לאור עם שני רומאנים חדשים. באמתחתו ספרים נוספים, כל העיר, 6 במרץ 1987
  5. ^ 1 2 אבנר הולצמן, 'הספרות העברית בעשור החמישי', העשור החמישי: תשמ"ח-תשנ"ח (1998-1988), ירושלים: הוצאת ראובן מס, 2021, עמ' 298-279
  6. ^ ניר בכר, הצגת הקולנוע הראשונה - לבית־הספר החדש לקולנוע יש כבר בית, מורים, קפטריה ותוכנית הוראה. נותרו עדיין כרטיסים בודדים לשנת הלימודים הבאה, כל העיר, 4 באוגוסט 1989
  7. ^ רן בוקר, הסופר דוד שיץ הלך לעולמו, באתר ynet, 16 ביולי 2017
  8. ^ אמנון אחי נעמי, פתולי המוח ופיתולי המעיים - "עד עולם אחכה" מאת: דוד שיץ; זמורה־ביתן, כותרת ראשית, 8 ביולי 1987
  9. ^ יגאל סרנה, הסופר כפרזיט חד שנתי, כל העיר, 8 באוקטובר 1982
  10. ^ עירית שחורי, "שושן לבן שושן אדום" של דוד שיץ זכה בפרס הרומן העברי, מעריב, 29 בדצמבר 1988
  11. ^ אבנר ברנהיימר, שיץ: אחרי הפרס, 2 ספרים חדשים, מעריב, 18 באוקטובר 1991
  12. ^ דף הספר ופרק ראשון
  13. ^ דף הספר ופרק ראשון