היסטוריה של לוב
ההיסטוריה של לוב כוללת בתוכה היסטוריה של עמים רבים שהשתלבו עם הילידים הברברים. במשך רוב ההיסטוריה שלהם, אנשי לוב ידעו שלטונות רבים ושונים. ההיסטוריה העצמאית המודרנית של לוב החלה בשנת 1951.
לוב העתיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – לוב העתיקה
בעת העתיקה חלקים מלוב נשלטו על ידי הפיניקים אנשי אימפריית קרתגו, בידי צבאו של אלכסנדר מוקדון ובידי השלטון המוקדוני של בית תלמי ממצרים. אחריהם שלטו עליה הרומאים, הוונדלים והביזנטים. ללוב של היום שתי היסטוריות נפרדות לפני בוא הרומאים, אחת לטריפוליטנה, ואחת לקירנאיקה.
במקור, הייתה טריפוליטנה קבוצה של מושבות כנעניות־צידוניות התלויות במושבת־האם קרתגו אשר מקומה היה סמוך לעיר תוניס של היום (ויש המיוחסים לנקודת זמן הזו את רשימת הקהילה היהודית בלוב). וארצות חסותה כולן נפלו לידי רומא במהלך המלחמות הפוניות. טריפולי, בירתה של טריפוליטניה, היא נמל ים פיניקי עתיק ונקודת מוצא של שלוש דרכים המקשרות את חוף הים התיכון עם ימת צ'אד ועם טימבוקטו במרכז אפריקה, דרך מדבר סהרה.
קירנאיקה, בניגוד לטריפוליטניה, הייתה מיושבת ביוונים מאות שנים לפני שהפכה לפרובינציה רומית. קירנאיקה נודעה גם כפנתאפוליס, "חמש הערים"; ערים אלו היו קירנה, הנמל אפולוניה (מארסה סוסה), ארסינאוי (טוסרה), בירניק (בנגאזי) וברקה (אל מרג'). מכל הקולוניות העתיקות והידועות ביותר של היוונים, מישור חוף השפע (קירנאיקה), הייתה אולי החשובה ביותר.
בעיר קירנה, בירת קירנאיקה, הייתה בעת העתיקה קהילה יהודית גדולה. בשנת 116, בתקופת הקיסר הרומי טראיאנוס שנזכר במדרש איכה רבה בכינוי "שחיק עצמות", פרץ בקירנה מרד יהודי, אשר דוכא באכזריות.
התקופה האסלאמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 647 פלש צבא ערבי בן כ־40,000 חיילים, בהנהגתו של עבדאללה אבן סעיד למערבה של לוב. טריפולי, עיר הבירה, נכבשה מידי הביזנטים מיד לאחר סופטולה, עיר הנמצאת כ־250 ק"מ דרומית לקרתגו, העיר בה נהרג שליט הפרובינציה הביזנטית, גאורגיוס. יורשו של גאורגיוס, גנדיוס, הבטיח לשלם לערבים מס שנתי של כ־330,000 זהובים. לאחר שגנדיוס סירב לשלם את הסכום הנדרש, אנשיו שלו הדיחו אותו מתפקידו.
בעקבות ההפיכה גנדיוס נמלט לדמשק, שם ביקש את עזרתו של הח'ליפה מועאויה הראשון, לו שילם עבור עזרה זאת מנחות במשך שנים רבות. הח'ליפה שלח צבא גדול עם גנדיוס לפלישה לאפריקה בשנת 665. על אף שגנדיוס מת באלכסנדריה, הערבים המשיכו לבדם לכיוון טריפולי. הביזנטים שלחו צבא כדי לתגבר את הכוחות באפריקה, אך מפקד הצבא, ניספורוס, הפסיד בקרב ושב לקונסטנטינופול וטריפולי נפלה לידי ערבים. עוקבה בן נאפע ואבו אלמֻהג'ר דינאר עשו רבות כדי להעלות את מעמדו של האסלאם באיפריקיה, ובמשך המאות הבאות רוב הברברים המקומיים המירו את דתם.
בשנת 750 החליף בית עבאס את שושלת אומיה, והעביר את בירת הח'ליפות לבגדאד. אמירי בית עבאס שמרו על שליטה בחוף הלובי. בשנת 800 הח'ליפה הארון א־רשיד מינה את אבראהים אבן אל־אע'לב למושל טריפוליטניה וקירנאיקה. השושלת האע'לבית הפכה עצמאית ונפרדת מח'ליפות בגדאד, שנותרה לה בלוב סמכות רוחנית בלבד. האע'לבים תיקנו את מערכות ההשקיה הרומיות, השליטו סדר והביאו לצמיחה יחסית באזור.
השלטון העות'מאני
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – טריפוליטניה העות'מאנית
בתחילת המאה ה־15, השליטה המרכזית בחוף הלובי נחלשה, ומפרציו היו כגן עדן לשודדי ים. ספרד ההבסבורגית כבשה את טריפולי ב־1510, אך הספרדים התעניינו יותר בשליטה במפרץ מאשר בשליטה הקשה בקולוניה. פרננדו השני, מלך אראגון מסר את טריפולי בשנת 1528 לאבירי יוחנן הקדוש ממלטה. ב־1538 העיר נכבשה על ידי מלך הפיראטים שנקרא חַ'יר א־דין (הידוע יותר כברברוסה שפירושו אדום הזקן), והחוף הלובי נודע כחוף הברברי.
כשהגיעו העות'מאנים לכבוש את טריפולי ב־1551, הם העדיפו שלא לבלום את הפיראטים, כי אם להרוויח מהביזה שלהם. רק לאחר מאתיים שנה נבלמה השליטה הפיראטית באזור.
תחת השלטון העות'מאני שטח האע'לבים לשעבר נחלק לשלוש פרובינציות: טריפולי, תוניס ואלג'יר. ב־1565, העניק השׂולטן לשליט טריפולי את התואר פחה. השׂולטן סיפק לפחה יניצ'רים, שחולקו למספר יחידות, בפיקודו של קצין או ביי. היניצ'רים הפכו במהרה לכוח הדומיננטי בלוב העות'מאנית.
ב־1711, אחמד קראמנלי, קצין חיל רגלים, תפס את השלטון וייסד את השושלת הקראמנלית, שהתקיימה עד שנת 1835. ב-מאי 1801, הפחה יוסוף קראמנלי דרש הגדלה של "דמי החסות" בסך $83,000 ששילמה ממשלת ארצות הברית מאז 1796 על מנת שהפירטים הלובים לא יתקיפו את אניות הסוחר האמריקאיות. הדרישה נדחתה, וצי אמריקאי חסם את נמל טריפולי. בעקבות כך, פרצה מלחמת טריפולי בין לוב לארצות הברית של אמריקה, שנמשכה עד ל־3 ביוני 1805.
ב־1835, ממשלתו של השׂולטן מהמוט השני השתלטה על האזור על מנת להחזיר את שליטתה הישירה בלוב, והחזיקה בו עד לקריסת האימפריה העות'מאנית. כוחה המבוזר של האימפריה גרם להשגת עצמאות למעשה במצרים, ולאנרכיה בלוב. במשך 75 שנה שלחה האימפריה ללוב כ־30 מושלים ולוב נחשבה לחלק ממנה, על אף שלעיתים הייתה עצמאית למחצה, עד שאיטליה פלשה אליה בשנת 1911, ערב קריסתה של האימפריה העות'מאנית.
לוב האיטלקית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – לוב האיטלקית
ניסיונות הקולוניזציה האיטלקיים בפרובינציות העות'מאניות טריפוליטניה וקירנאיקה, מעולם לא הצליחו באמת. ב־3 באוקטובר 1911, האיטלקים תקפו את טריפולי בטענה לשחרור לוב מהעול העות'מאני. למרות התנגדות חריפה מצד תושבי לוב, מסר הסולטאן העות'מאני את לוב לידי האיטלקים ב־1912, כחלק מהסכם לוזאן. עד 1914 הייתה רוב טריפוליטניה בידי האיטלקים, אך גם בקירנאיקה וגם בפזאן שבמדבר הדרומי היו מרידות רבות, שהונהגו על ידי המסדר הסנוסי. במהלך ההתיישבות האיטלקית, הגיעו כ־150,000 איטלקים ללוב.
במלחמת העולם הראשונה שיתפו פעולה העות'מאנים עם הסנוסים במסגרת המערכה בצפון אפריקה על מנת לערער את שליטתם של האיטלקים ולהחזיר את השפעת האימפריה העות'מאנית.
ב־25 באוקטובר 1920 הכיר הממשל האיטלקי בשייח' סידי אידריס כראש הסנוסים, והוענקו לו סמכויות רחבות באל־כופרה ובנאות מדבר אחרים, וכמו כן העניק לו גם תואר אמיר קירנאיקה. לבסוף הפך אמיר קירנאיקה למלך לוב העצמאית.
במהלך מלחמת העולם השנייה התקיימו בשטחה של לוב קרבות עזים, כחלק מהמערכה בצפון אפריקה בין כוחותיהן של איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבין בעלות הברית. בין המערכות הבולטות ניתן למנות את הפלישה האיטלקית למצרים, מבצע מצפן, המצור על טוברוק ומבצע צלבן. בינואר 1943 נאלצו כוחות הציר לסגת, לאחר שהבריטים כבשו את נמל טריפולי.
ב־1944 חזר אידריס מגלות בקהיר אך סירב לחזור למשכנו הקבוע בקירנאיקה עד ליציאתו של חלק מהשלטון הזר ב־1947. בהסכם שלום עם בעלות הברית איטליה ויתרה על כל טענה לבעלות על לוב.
הממלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – ממלכת לוב
ב־21 בנובמבר 1949 קיבלה העצרת הכללית של האומות המאוחדות החלטה להעניק עצמאות ללוב עד ל־1 בינואר 1952. אידריס, שהוכרז בהמשך כמלך לוב, ייצג אותה במשא ומתן עם האו"ם. ב־24 בדצמבר 1951, לוב הכריזה על עצמאותה כממלכה המאוחדת של לוב, מונרכיה חוקתית ותורשתית תחת המלך אידריס, המלך היחיד של לוב. כאשר הכריזה לוב על עצמאותה, היא הייתה אחת המושבות האירופיות הראשונות באפריקה שהשיגו עצמאות מדינית.
באותה שנה נחקקה החוקה הלובית הראשונה. האספה הלאומית ניסחה את החוקה וקבלה אותה בעיר בנגאזי ביום ראשון, ה־6 במוחרם, 1371 לשנה המוסלמית (ה־7 באוקטובר 1951). נשיא האספה הלאומית מוחמד אבולאסעד אל־עלים ושני סגניו עומר פאיק שוניב ואבו בכר אחמד אבו בכר הגישו את החוקה למלך אידריס והחוקה פורסמה ברשומות לוב.[1]
עם גילוין של עתודות נפט רבות בלוב ב־1959, וההכנסות העצומות שהגיעו בעקבות מכירתו, הפכה לוב, אחת המדינות העניות בעולם, למדינה עשירה מאוד. על אף שמכירות הנפט שיפרו את כלכלתה של לוב, התעורר כעס בציבור כלפי המלך ושאר אנשי הממשל, מכיוון שרוב ההכנסות הגיעו לידי אותה אליטה ששלטה במדינה.
רפובליקה ערבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – לוב
ב־1 בספטמבר 1969, קבוצה קטנה של קציני צבא בהנהגת רב־סרן בן 26 בשם מועמר קדאפי, ביצעה הפיכה בלוב, הדיחה את אידריס הראשון, מלך לוב, והגלתה אותו למצרים. המשטר החדש ביטל את המונרכיה והכריז על הקמתה של הרפובליקה הערבית הלובית הסוציאליסטית. מאז ועד ההתקוממות בלוב (2011), שלט במדינה מועמר קדאפי כרודן דיקטטורי. המשטר החדש הכריז כי הוא מתחייב להוציא את לוב מהפיגור והנחשלות. הוא החליט לסלק מארצו את יחידות הכוחות המזוינים של ארצות הברית שהיו מוצבים בלוב, ולסגור את נמל התעופה שהחזיק צבא ארצות הברית בשטח לוב.
קדאפי הנהיג בלוב משטר המבוסס על פולחן אישיות בסימן הסיסמה "אלוהים, מועמר (קדאפי) ולוב – זה הכל". חיי אזרחי המדינה וחינוכם הוכוונו באמצעות שטיפת מוח לאמונה אישית לאו דווקא באידאולוגיה של קדאפי אלא בו־עצמו ובנאומיו. רוב האזרחים, בעקבות חינוך ארוך שנים אכן גילו עד פרוץ ההתקוממות ב־2011, אמונה וביטחון בדמותו של המנהיג.[2]
לוב פתחה תחת שלטון קדאפי בסיסי טרור בשטחה ונתנה חסות לארגוני טרור ערבי שפעלו ברחבי העולם. המשטר הלובי החל בחימוש מואץ ופתח בהסתה נגד ישראל ונגד הציונות תוך קריאה לאיחוד כל מדינות ערב למדינה אחת ואיום על מדינות ערב שגילו יחס חיובי לישראל (שאחד משיאיו היה במלחמת לוב־מצרים ביולי 1977).
ב־1968, עוד לפני תפיסת השלטון על ידי קדאפי, פלשה לוב לצ'אד במטרה המוצהרת למנוע את התפשטות מלחמת האזרחים שהתחוללה שם לתוך שטחי לוב, וכדי להשיג שליטה על "הרצועה הכחולה", שטח עשיר במתכות ובראשן אורניום, סמוך לגבול המשותף. לאחר מכן, במהלך שנות שלטונו של קדאפי, פלש צבא לוב לצ'אד ארבע פעמים במסגרת סכסוך לוב־צ'אד, בשנים: 1978, 1979, 1980–1981, וב"מלחמת הטויוטה" בשנים 1983–1987. התערבות צבא לוב הוגבלה לסיוע ארטילרי ובמתן "מטרייה אווירית" לכוחות הקרקעיים של בעלות בריתה בצ'אד.[3]
יחסים עם העולם המוסלמי
[עריכת קוד מקור | עריכה]קדאפי פעל לאיחוד לוב עם שכנותיה. בדצמבר 1972 הציע לאחד את לוב ותוניסיה אך נדחה על ידי חביב בורגיבה.[4] בשנת 1973 הוא הגיע להסכם עם מצרים על איחוד לוב ומצרים,[5] הסכם שלא קויים. בינואר 1974 הגיע להסכם על איחוד עם תוניסיה,[6] הסכם שבוטל לאחר יומיים.[7]
כחלק מן האידאולוגיה של קדאפי, לפיה יש לאחד את המוסלמים־האפריקאים לכדי ישות מדינית אחת, החל כבר מ־1972 ליצור את הלגיון האסלאמי הפאן־אפריקאי. הלגיון הורכב משכירי חרב, אזרחי מדינות חבל הסאהל כצ'אד, ניז'ר, מאלי, הרפובליקה המרכז אפריקאית וסודאן, אשר קיבלו אימונים סדירים ומשכורות גבוהות. הלגיון נסמך במיוחד על בני השבטים הטוארג והג'נג'וויד (שבטי בדואים מוסלמים מדארפור), להם ייחס קדאפי זיקה למקורות העם הלובי ועליונות גזעית. בנוסף לכך, הלגיון היה מוכן לקבל לשורותיו כל שכיר חרב – הן ממדינות אפריקאיות, הן ממדינות ערב והן ממדינות כסרביה ואוקראינה – כל עוד נשבע אמונים לקדאפי, לפי מתכונת לגיון הזרים הצרפתי.[8] הלגיון, שחלק מלוחמיו גויסו בכפייה וחלקם התפתו להצעות לשכר גבוה ולכבוד, נשלח להילחם בסדרת הפלישות לצ'אד. לאחר גירושה הסופי של לוב משטחי צ'אד ב־1989, צומצם כוח הלגיון מכ־7,000 לוחמים בשיאו, לכ־2,000 לוחמים.
מחנות האימונים של הלגיון שימשו לאימון ולהדרכה של קבוצות רבות בעולם הערבי ובאפריקה, בהם אנשי אש"ף, אנשי הרודן הליברי צ'ארלס טיילור, אנשי קבוצת המורדים "החזית המהפכנית המאוחדת" (Revolutionary United Front – RUF) של פודאי סאנקו מסיירה לאון, וכן כוחות צבאיים מלבנון, סוריה ואוגנדה.
משטר קדאפי קיים קשרים הדוקים ביותר עם משטר הבעת' של סדאם חוסיין בעיראק.
יחסים עם המערב
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב־14 באפריל 1986 הפציצה ארצות הברית את ארמונו של מועמר קדאפי בטריפולי, כתגובה לחסות שנתנה לוב לפעולות טרור כנגד אזרחים אמריקאים.
ב־21 בדצמבר 1988 פוצצו סוכני לוב את טיסה 103 של פאן אמריקן. בעקבות זאת, הטיל האו"ם ב־1992 סנקציות על לוב. הסנקציות הוסרו ב־2003, לאחר שלוב קיבלה אחריות על פעולת הטרור והסכימה לפצות את משפחות הנרצחים. ב־26 בפברואר 2004 הסירה ארצות הברית את החרם שהטילה על לוב במשך 23 שנים, על אף שהגבלות רבות עדיין נותרו במקומן, כמו סנקציות כלכליות ואיסור טיסות מארצות הברית ללוב.
ההתקוממות, מלחמת האזרחים והשינויים בשלטון ב־2011
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערכים מורחבים – מלחמת האזרחים בלוב (2011), מועצת המעבר הלאומית
ב־15 בפברואר 2011 החלו הפגנות ענק בלוב, בעיקר בעיר בנגאזי ולאחר מכן בערים אחרות, בעקבות המהפכה בתוניסיה וההפיכה במצרים (כחלק מגל המחאות בארצות ערב), ובתגובה לאבטלה ולחוסר הפיתוח הכלכלי במדינה, במטרה להדיח את מועמר קדאפי מהשלטון. עימותים נרחבים התפתחו בין המפגינים לתומכי ממשלת קדאפי, ולמעלה מ־242 אזרחים ו־58 אנשי כוחות הביטחון נהרגו. ב־17 בפברואר התחולל "יום הזעם" של ההפגנות בלוב בעיקר בערים אל־ביידא, דרנה, טריפולי, אג'דאביה ואז־זינטאן ובמהרה הפכו ההפגנות להתקוממות ולמלחמת אזרחים.
בתחילת יום ה־21 בפברואר, סיף אל־אסלאם קדאפי, בנו הבכור של מועמר קדאפי, הודיע בטלוויזיה הלובית שהוא חושש שאם תימשך ההתקוממות מדינת לוב תתפצל ל"חמש עשרה נסיכויות אסלאמיות פונדמנטליסטיות". הוא הודה ש"נעשו טעויות" בקשר לדיכוי ההפגנות והודיע על כוונות לשינויים בחוקה. עם זאת, הוא הזהיר שהעושר והשגשוג של המדינה נמצאים בסיכון ולכן אם המחאה תימשך ישפכו "נהרות של דם".[9]
ביום 27 בפברואר 2011, הוקמה מועצת המעבר הלאומית, תחת ניהולו של מוסטפא עבד אל־ג'ליל, שר המשפטים לשעבר של קדאפי, על מנת לנהל את החלקים שבלוב בהם שולטים המורדים. אירוע זה היה המאמץ הרציני הראשון לארגן ולבסס את ההתקוממות נגד משטר קדאפי. כבר אז, כאשר המועצה הייתה בבנגזי, היא הודיעה שטריפולי היא בירתה. בהמשך, נתמנה עבד אל־חאפז ג'וחא, עורך דין לזכויות אדם, לתפקיד דובר המועצה. ביום 10 במרץ 2011, המועצה קבלה הכרה מדינית ראשונה, כאשר צרפת הודיעה שהמועצה היא הנציג הכשר של העם הלובי.[10]
ב־17 במרץ החליטה מועצת הביטחון של האו"ם להתיר למדינות לנקוט "בכל אמצעי דרוש" כדי להבטיח את שלום האזרחים בלוב. בתגובה הכריזה ממשלת לוב על הפסקת אש במדינה אך בפועל המשיך קדאפי את התקפותיו על המורדים. ב־19 במרץ פתחו צבאות ארצות הברית, צרפת והממלכה המאוחדת עם כוחות נאט"ו במתקפה משולבת נגד כוחות קדאפי, שכללה התקפות מהאוויר ומהים נגד מטרות שונות בלוב.
ממשלת המעבר ומלחמת האזרחים ב־2014
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מלחמת האזרחים השנייה בלוב
לאחר מלחמת האזרחים בלוב (2011), הייתה מועצת המעבר הלאומית הגוף המחוקק הזמני בלוב, ותפקידה כלל הסדרת בחירות לקונגרס הלאומי הכללי (ער'). שחרורה של לוב הוכרז ב־23 באוקטובר של אותה השנה, אז הודיע ראש הממשלה הזמני מחמוד ג'יבריל שתוקם ממשלה זמנית תוך חודש, תוך שמונה חודשים נוספים יערכו בחירות לאספה מחוקקת, ותוך שנה נוספת יערכו בחירות לקונגרס ולנשיאות. בסיום הצהרתו הוא התפטר ואת מקומו ירש עלי אל־טרהוני (ער'), שהוחלף חודש לאחר מכן בעבד א־רחים אל־כיב. אל־כיב הקים כצפוי ממשלה זמנית, והיא כללה גם פוליטיקאים עצמאיים ונשים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כרים פהים, הניו יורק טיימס, שלוש שנים אחרי האביב של לוב, המדינה מתפוררת, באתר הארץ, 30 ביולי 2014- האיטלקים בלוב מערכות 4 נובמבר 1940.
לוב, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ כרונולוגיה של אירועים ומסמכים בינלאומיים, המכון המלכותי לעניינים בינלאומיים. כרך 7, מספר 8 (5-18 אפריל 1951), עמודים 213-244.
- ^ רון בן ישי, הכי קרוב לקדאפי: מסע בארץ שבה שולט הכאוס, באתר ynet, 11 במרץ 2011.
- ^ סקירה מדינית עבור הקונגרס של ארצות הברית מאפריל 2002.
- ^ בורגיבה דחה בלגלוג הצעתו של קזאפי לאיחוד, דבר, 17 בדצמבר 1972
- ^ גברו הספקות בעניין האיחוד בין לוב ומצרים, דבר, 1 ביולי 1973
- ^ הפתעה ותדהמה בעולם הערבי, מעריב, 13 בינואר 1974
- ^ אחר דיון עם שריו - בורגיבה נסוג מתכנית האיחוד עם הלוב, מעריב, 16 בינואר 1974
- ^ אסף אוני, ממזרים חסרי כבוד: הצצה לצבא שכירי החרב של קדאפי, באתר גלובס, 5 במרץ 2011.
- ^ Richard Spencer, Libya: Saif al-Islam Gaddafi's defiant speech, The Telegraph, 21 February 2011
- ^ "המועצה»ההכרה הבינלאומית (אנגלית)", מועצת המעבר הלאומית (לוב) (1 במרץ 2011). אוחזר ב-23 באוקטובר 2011.
| היסטוריה של מדינות אפריקה | ||
|---|---|---|
|
| היסטוריה של לוב | ||
|---|---|---|
|
