לדלג לתוכן

הנרי השמיני, מלך אנגליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח "הנרי השמיני" מפנה לכאן. לערך העוסק במחזה בשם זה מאת ויליאם שייקספיר, ראו הנרי השמיני (מחזה).
הנרי השמיני
Henry VIII of England
דיוקנו של הנרי השמיני, שצייר הנס הולביין
דיוקנו של הנרי השמיני, שצייר הנס הולביין
לידה 28 ביוני 1491
ארמון פלסנטיה, לונדון, ממלכת אנגליה
פטירה 28 בינואר 1547 (בגיל 55)
ארמון וייטהול, לונדון, ממלכת אנגליה
מדינה ממלכת אנגליהממלכת אנגליה ממלכת אנגליה
מקום קבורה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת טירת וינדזור, וינדזור
בת זוג קתרין מאראגון (1509–1533)
אן בולין (1533–1536)
ג'יין סימור (1536–1537)
אן מקלווה (1540)
קתרין הווארד (1540–1542)
קתרין פאר (1543–1547)
מלך אנגליה
21 באפריל 1509 – 28 בינואר 1547
(37 שנים)
מלך אירלנד
18 ביוני 1542 – 28 בינואר 1547
(4 שנים)
פרסים והוקרה
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הנרי השמיני (באנגלית: Henry VIII;‏ 28 ביוני 1491 – 28 בינואר 1547) היה מלך אנגליה מ-21 באפריל 1509 עד מותו, ב-1547. הוא היה גם מלך אירלנד מ-1541, והמשיך להוביל את תביעתם ארוכת הימים של שליטי אנגליה לכתר צרפת. כמי שירש את המלוכה מאביו הנרי השביעי, הנרי השמיני היה השליט השני בשליטי בית טיודור.

רצונו העז להביא לאנגליה יורש זכר נבע הן מגאווה אישית ומצ'ואיזם, והן מאמונתו כי אישה תתקשה לשמור על כוחה של שושלת טיודור ועל השלום השברירי שהושג בתום מלחמות השושנים.[1] רצון כפייתי זה הוביל לאירועים אשר בגללם – או בזכותם – הוא זכור: ששת טקסי נישואיו וצורת סיומם, ניתוק ממלכתו מהאפיפיור ומן הכנסייה הקתולית והכפפת הכנסייה האנגליקנית ישירות לכס המלוכה האנגלי.

המחלוקת שהייתה להנרי עם האפיפיור על רקע ביטול נישואיו הראשונים, גרמה לו לשחרר את הכנסייה באנגליה מן הסמכות האפיפיורית, ולהעמיד את עצמו בראש הכנסייה האנגליקנית, תוך יצירת קרע סופי עם "הכס הקדוש", שמצידו נידה אותו מלבוא בקהל מאמינים קתולי. בניגוד להתפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית באירופה, הנרי כמעט שלא עסק בתאולוגיה והתעניין רק בשליטה המעשית בכנסייה ובנכסיה בארצו. מן הבחינה הדתית הצרופה הוסיף לדבוק בדוקטרינות הקתוליות, ומורשתו הטביעה חותם על המסורת האנגליקנית.

אצל הנרי השמיני בלטה גם היריבות האישית הארוכה עם פרנסואה הראשון, מלך צרפת ועם קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מכאן גם המלחמות התכופות שניהל מולם.

בענייני פנים נודע הנרי בשינויים קיצוניים שערך בחוקה האנגלית: מלבד הכרזתו בדבר עליונות השליט על הכנסייה באנגליה, שהתחילה את הרפורמציה באנגליה, הוא הרחיב באופן ניכר את כוחו של המלך. בנוסף לאלה, הנרי השלים את הסיפוח החוקי של ויילס לאנגליה.

אישומים בדבר בגידה וכפירה היו כלים נפוצים בהם הרבה להשתמש הנרי לדיכוי מתנגדיו, והמורשעים זכו להוצאה להורג לעיתים קרובות – אמנם בחסות החוק, אך ללא משפט רשמי ובלא שניתנה לנאשמים אפשרות להגן על עצמם. הוא השיג את שאיפותיו הפוליטיות בעזרת ראשי השרים שלו, שחלקם גורשו או הוצאו להורג – משסר חינם בעיניו. אישים כמו תומאס וולסי, תומאס קרומוול, ריצ'רד ריץ' ותומאס קרנמר היו דמויות בולטות בתקופת שלטונו של הנרי. כבזבזן ראוותני במיוחד, הוא השתמש בכסף שהגיע הן מפירוק המנזרים באנגליה והן בעקבות חוקי הרפורמציה (שעצרו העברות כסף לותיקאן) להעשרת אוצר הממלכה. חרף זרימת הכסף מאותם מקורות, הנרי היה תמיד על סף פשיטת רגל, בשל בזבזנותו האישית והמלחמות התכופות והיקרות שלו באירופה.

בני תקופתו החשיבו את הנרי בשיאו למלך טוב, מלומד וחכם, והוא תואר כ"אחד השליטים הכריזמטיים ביותר שישבו על כס המלוכה האנגלי".[2] הוא היה גם סופר ומלחין.

בבגרותו הנרי לקה בהשמנת יתר חולנית, מה שפגע בבריאותו ובתפקודו, ולבסוף גרם למותו בינואר 1547. הוא נחשב בשנותיו המאוחרות למלך תאוותן ואנוכי, ואדם קשה וחסר ביטחון.[3] לאחר מותו ירש אותו בנו אדוארד השישי.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנרי בן השמונה עשרה לאחר הכתרתו ב-1509

הנרי נולד בארמון פלסנטיה כילד השלישי ובנם השני של הנרי השביעי ואליזבת מיורק. מששת אחיו ואחיותיו של הנרי הצעיר רק שלושה – ארתור, מרגרט ומרי – שרדו את הילדות.[4] הוא הוטבל על ידי ריצ'רד פוקס, בישוף אקסטר, בכנסיית הפרנציסקנים הסמוכה לארמון.[5] בילדותו הוענקו לו תארים טקסיים רבים והוא צורף למסדרי אבירות חשובים של הממלכה. כל המינויים והתארים שקיבל כילד נבעו מרצון אביו שלא לחלוק, אלא לשמור בידו את השליטה בעמדות חשובות. הנרי זכה לחינוך מעולה ממורים פרטיים מובילים, דיבר לטינית וצרפתית ברהיטות, ולמד גם מעט איטלקית.[6] מעבר למינויים הטקסיים שקיבל ידוע מעט על ראשית חייו, היות שלא נועד למלוך: יורש העצר היה אחיו ארתור, הנרי היה מיועד לכמורה. בנובמבר 1501 מילא הנרי חלק משמעותי בטקסים שסבבו את נישואי אחיו, הנסיך ארתור, לקתרין מאראגון, הצעירה מבין ילדיהם של פרננדו השני והמלכה איזבלה הראשונה.[7] בהיותו דוכס יורק, הנרי השתמש בסמל המלכותי של אביו בשינוי קל.

ב-1502, לאחר היותו נשוי 20 שבועות לקתרין, נפטר אחיו ארתור בגיל 15.[8] מותו של ארתור הפך את אחיו הצעיר הנרי, בן העשר, ליורש העצר בפועל. באוקטובר 1502 הוענק להנרי התואר דוכס קורנוול (אחד התוארים של יורש העצר) ובפברואר 1503 הוענקו לו התארים נסיך ויילס (תואר יורש העצר האנגלי) ורוזן צ'סטר. הנרי השביעי הטיל על הילד מעט משימות; הוא היה נתון תחת פיקוח חמור ולא הופיע בציבור. כתוצאה מכך, עלה לאחר מכן על כס המלוכה כשהוא "לא מאומן דיו באמנות התובענית של המלוכה".[9]

הנרי השביעי חידש את מאמציו לחתום על ברית בין אנגליה לספרד בכך שהציע להשיא את בנו הנרי לאלמנתו של ארתור, קתרין.[8] קתרין, שהייתה מבוגרת מהנרי בשש שנים, טענה כי נישואיה עם ארתור מעולם לא מומשו. איזבלה והנרי השביעי היו להוטים לממש את הרעיון שעלה זמן קצר לאחר מותו של ארתור.[10] ב-23 ביוני 1503, נחתם הסכם נישואים והם התארסו יומיים לאחר מכן.[11] היתר מאת האפיפיור לנישואין הגיע ב-1504. גילו הצעיר של הנרי, שהיה בן 11, מנע חיים משותפים עם קתרין.[10]

מותה של איזבלה ב-1504 הביא למאבק ירושה בממלכת קסטיליה. אביה של קתרין העדיף שהיא תישאר באנגליה, ויחסיו של הנרי השביעי עם פרננדו הידרדרו.[12] כתוצאה מכך, קתרין נשארה בין הפטיש לסדן תקופה ארוכה, מצב שהחמיר עקב התנגדותו של הנסיך הנרי הצעיר לנישואין, בהגיעו לגיל כשיר לנישואין – 14. הפתרון של פרננדו היה הפיכת בתו לשגרירה, כך שתהיה לה אפשרות להישאר באנגליה זמן בלתי מוגבל. קתרין, שהייתה קתולית אדוקה, האמינה שרצון האלוהים הוא שהיא תינשא לנסיך חרף התנגדותו.[13]

תחילת שלטונו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי השביעי נפטר ב-21 באפריל 1509 ובנו ירש אותו כמלך בגיל 17, כשהוא מאמץ את השם המלכותי הנרי השמיני. זמן קצר לאחר קבורת אביו ב-21 במאי, הצהיר הנרי במפתיע שיישא לאישה את קתרין, ובכך נעתר לבקשת אביו על ערש דווי שיינשא לקתרין.[13] קשה לדעת אם אכן כך היה הדבר, אך בכל מקרה היה נוח להאמין שכן. ניסיונו של מקסימיליאן הראשון לחתן את נכדתו (ואחייניתה של קתרין) לאונור להנרי השמיני נכשל.[14] נישואי הנרי וקתרין נערכו בצמצום בכנסיית הנזיר בגריניץ' ב-11 ביוני 1509. ב-23 ביוני 1509 הוביל הנרי את קתרין בת ה-23 ממצודת לונדון לכנסיית וסטמינסטר לטקס הכתרתם, שנערכה למחרת.[15] היה זה אירוע מפואר: הדרך בה עבר המלך הייתה מצופה בטפטים ובדים משובחים.[15] לאחר הטקס נערך משתה מפואר באולם וסטמינסטר. כפי שקתרין כתבה לאביה, "הזמן שלנו עובר בחגיגה מתמשכת".[16]

קתרין מארגון אשתו הראשונה של הנרי ה-8

יומיים לאחר הכתרתו של הנרי, הוא אסר את שני השרים היותר שנואים של אביו, סר ריצ'רד אמפסון ואדמונד דאדלי. הם הואשמו בבגידה והוצאו להורג ב-1510. ההיסטוריון איאן קרופטון טען שהוצאות להורג מעין אלה הפכו לטקטיקה העיקרית של הנרי בהתמודדות עם מי שעמד בדרכו.[4] הנרי גם החזיר לציבור חלק מהכסף שככל הנראה נסחט על ידי שני השרים המושחתים.[17] בניגוד לכך, השקפתו של הנרי על בית יורק – יריביו הפוטנציאליים לתביעה על הכתר – הייתה מתונה יותר מאשר זו של אביו. כמה מהם שנכלאו על ידי אביו, כולל תומאס גריי, המרקיז השני מדורסט, זכו לחנינה.[18] אחרים, שהידוע מביניהם היה אדמונד דה לה פול, הדוכס השלישי מסאפוק, לא זכו לכך. בסופו של דבר, ראשו של דה לה פול נערף ב-1513, הוצאה להורג שזורזה על ידי אחיו ריצ'רד שיצא נגד המלך.[19]

זמן קצר לאחר מכן קתרין הרתה, אך ב-31 בינואר 1510 ילדה בת מתה. כארבעה חודשים לאחר מכן, קתרין נכנסה שוב להריון.[20] ביום הראשון של שנת 1511, הבן – הנרי – נולד. לאחר הצער של אובדן בתם הראשונה, הזוג היה מאושר בהולדת הבן ונערכו חגיגות, כולל תחרות הפלה ברומח.[21] ואולם הילד מת שבעה שבועות לאחר מכן. לקתרין היו שתי לידות של עוברים מתים ב-1514 וב-1515, אך בפברואר 1516 נולדה בת בריאה שנקראה בשם מרי. היחסים בין הנרי וקתרין היו מתוחים, אך נרגעו מעט לאחר הלידה[22] ונראה שהנישואים חזרו להיות "טובים למדי".[23]

במהלך נישואיו לקתרין היו להנרי מספר פילגשים. ב-1510 נחשף שהנרי ניהל רומן עם אחת האחיות של אדוארד סטאפורד, הדוכס השלישי מבקינגהאם, אליזבת או אן האסטינגס, הרוזנת מהאנטינגטון.[24] הפילגש המשמעותית ביותר של הנרי במשך כשלוש שנים החל מ-1516, הייתה אליזבת בלאונט.[22] בלאונט הייתה אחת משתי פילגשיו של הנרי, שעליהן אין חולק (מעט יחסית למלך צעיר וחסון).[25][26] מספר הפילגשים המדויק של הנרי שנוי במחלוקת: דייוויד לודס מאמין שלהנרי היו פילגשים "בכמות מוגבלת בלבד",[26] לעומת זאת אליסון ויר מאמינה שהיו עוד פרשיות רבות אחרות.[27] ב-1518 קתרין הרתה בת נוספת שנולדה מתה. בלאונט ילדה ביוני 1519 בן בלתי חוקי להנרי בשם הנרי פיצרוי. הילד הצעיר מונה לדוכס ריצ'מונד ביוני 1525, במהלך שנראה לחלק מהציבור כצעד בדרך להפיכתו לבן חוקי.[28] ב-1533 נשא פיצרוי את מרי הווארד, אך מת ללא ילדים לאחר שלוש שנים, בגיל 17. עם מותו של פיצרוי, ביוני 1536, הפרלמנט חוקק את חוק הירושה השני, שהיה יכול לאפשר לו להפוך למלך.[29]

צרפת ובית הבסבורג

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1511 כרת האפיפיור יוליוס השני ברית עם ספרד במטרה להרחיק את הצרפתים מאדמת איטליה כחלק מן המלחמות האיטלקיות המתמשכות. זמן קצר לאחר מכן צירף הנרי את אנגליה לברית זו שכונתה "הליגה הקדושה", דבר שהוביל להתקפה אנגלו – ספרדית משותפת ראשונה על אקיטן. זה נראה היה כתחילת הגשמת חלומותיו של הנרי לשליטה על צרפת.[30] ההתקפה, שלאחריה באה הכרזת מלחמה באפריל, לא הובלה על ידי הנרי באופן אישי.[31] בהמשך נראה היה שהברית נחלה כישלון – פרננדו השתמש במאורעות רק לקידום עצמו, וגרם למתיחות בברית האנגלו – ספרדית. חרף זאת, זמן קצר אחר כך נדחקו הצרפתים מחוץ לאיטליה והברית שרדה, כששני הצדדים להוטים לזכות בעוד ניצחונות על צרפת.[31][32] בהמשך הצליח הנרי בצעד מדיני מפתיע לשכנע את מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, להצטרף לליגה הקדושה.[33] במקרה של תבוסת לואי השנים עשר, מלך צרפת, הנרי הבטיח לעצמו במידה ניכרת את התואר "המלך הנוצרי ביותר של צרפת" וככל הנראה גם הכתרה על ידי האפיפיור עצמו בפריז.[34]

פגישתם של הנרי השמיני ופרנסואה הראשון בשדה אריג הזהב ב-1520

ב-30 ביוני 1513 פלש הנרי לצרפת וכוחותיו הביסו את הצבא הצרפתי בקרב הספרס – ניצחון שולי, אך כזה שהאנגלים השתמשו בו למטרות תעמולה. זמן קצר אחר כך, האנגלים כבשו את העיר תרואן (כיום בחבל נור-פה דה קאלה בצרפת) והעניקו אותה למקסימיליאן; טורנה, יישוב משמעותי יותר, נכבש בעקבותיה.[35] הפעם הנרי הוביל את הצבא באופן אישי, ביחד עם פמליה גדולה.[36] היעדרותו מאנגליה הניעה את גיסו, ג'יימס הרביעי, מלך סקוטלנד לפלוש אליה לבקשת לואי.[37] הצבא האנגלי, בהנהגת המלכה קתרין, הביס באופן מוחץ את הסקוטים בקרב פלודן ב-9 בספטמבר 1513. בין ההרוגים היה המלך הסקוטי, מה שסיים את מעורבותה הקצרה של סקוטלנד במלחמה. המערכות הללו העניקו להנרי טעימה מההצלחה הצבאית אליה שאף. בכל אופן, למרות הסימנים הראשונים שהוא ימשיך במערכה ב-1514, הנרי החליט נגד מהלך שכזה. הוא תמך בפרננדו ובמקסימיליאן מבחינה כלכלית, אך קיבל מעט בתמורה וקופת אנגליה הייתה ריקה. עם החלפת האפיפיור יוליוס באפיפיור ליאו העשירי, שנטה לשאת ולתת לשלום עם צרפת, הנרי חתם על הסכם משלו עם לואי: אחותו מרי תהיה לאשתו של לואי (אף שזמן קצר קודם לכן הובטחה לקרלוס, מלך קסטיליה הצעיר) ושלום הובטח לשמונה שנים, פרק זמן ארוך.[38]

הנרי, קרל החמישי (מימין) והאפיפיור ליאו העשירי (במרכז) ב-1520

עקב מות שני סביו של קרל, פרננדו ומקסימיליאן, ב-1516 ו-1519 בהתאמה, הוא ירש את כתר ספרד והאימפריה הרומית הקדושה. כמו כן פרנסואה הראשון ירש את הכתר הצרפתי לאחר מות אביו לואי, ב-1515, מה שהותיר שלושה שליטים צעירים יחסית והזדמנות לפתוח דף חדש. ב-1518, הדיפלומטיה הזהירה של הקרדינל וראש השרים של הנרי, תומאס וולזי, הביאה לאמנת לונדון – הסכם אי-התקפה בין ממלכות מערב אירופה שמטרתו הייתה לאחד את הממלכות בעקבות איום חדש של האימפריה העות'מאנית. בעקבות האמנה נראה היה שהשלום עשוי להיות מובטח. הנרי פגש את פרנסואה הראשון ב-7 ביוני 1520 בשדה אריג הזהב ליד קאלה, במשך שבועיים של בילוי בזבזני שהדהים את אירופה. שניהם קיוו ליחסים ידידותיים במקום מלחמות העשור הקודם.

למרות זאת, אווירת התחרות החזקה הובילה לנטישת התקוות לחידוש אמנת לונדון וסכסוך בין המעצמות היה בלתי נמנע. להנרי היה יותר מהמשותף עם קרל, שאותו פגש פעם לפני ופעם אחרי פגישתו עם פרנסואה. קרל הוביל את האימפריה הרומית למלחמה עם צרפת ב-1521; הנרי הציע לתווך, אך רק מעט הושג מכך ובסוף השנה הנרי החליט על תמיכה בקרל כשהוא נצמד לשאיפתו הקודמת להשבת אדמות אנגליות בצרפת. התקפה אנגלית קטנה בצפון צרפת הפיקה קרקע מועטה. לאחר מכן הביס קרל את פרנסואה ושבה אותו בקרב פאביה ולכן יכול היה לכפות עליו לחתום על הסכם מדריד (1526), שיסיים את מלחמת ארבע השנים. הנרי, בחושיו החדים, החליט להוציא את אנגליה מהמלחמה לפני בן בריתו וחתם על חוזה מור ב-30 באוגוסט 1525.[38]

ביטול נישואיו לקתרין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין השנים 1521–1525 ניהל הנרי רומן עם מרי בולין, בת לווייתה של קתרין. היו שאמרו כי שני ילדיה של מרי, קתרין והנרי, הם ילדיו של הנרי, אך פרט זה מעולם לא הוכח, והמלך מעולם לא הכיר בהם כפי שנהג עם הנרי פיצרוי.[39] ב-1525, בעוד הנרי הופך להיות יותר ויותר חסר סבלנות לגבי אי יכולתה של קתרין ללדת יורש זכר כפי שציפה, הוא התאהב באחותה של מרי, אן בולין, שהייתה אז אישה צעירה וכריזמטית בפמליה של המלכה.[40] אן התנגדה לניסיונותיו לפתות אותה וסירבה להפוך לפילגשו, כמו אחותה.[41] הנרי שקל את שלוש האפשרויות שלו למציאת יורש לשושלת, ובכך לפתור את מה שנקרא אז בחצר "עניינו הגדול של המלך". האפשרויות היו: להעניק לגיטימציה להנרי פיצרוי, פעולה שתדרוש את התערבות האפיפיור, אך תהיה ניתנת לערעור; להשיא את בתו מרי בהקדם האפשרי, בתקווה לנכד שיירש אותו באופן ישיר (אך מרי הייתה קטנה, יחסית לגילה, ונראה היה שלא תוכל להרות לפני מותו של הנרי; או להיפטר מקתרין בדרך כלשהי ולהינשא למישהי בגיל שיאפשר לה להביא ילדים. האופציה השלישית נראתה בסופו של דבר המושכת ביותר להנרי בן ה-34.[42] במהרה הבשילה שאיפתו העיקרית של המלך לבטל את נישואיו לקתרין שמלאו לה כבר 40.[43] זו הייתה ההחלטה שתגרום להנרי לערער על סמכות האפיפיור, ולהתחיל את הרפורמציה באנגליה.

אין הסכמה רחבה לגבי כוונותיו ומניעיו המדויקים של הנרי בשנים הבאות.[44] הנרי עצמו, לפחות בתחילת שלטונו, היה קתולי אדוק ובקיא בכתבי הקודש עד כדי כך שכשפרסם ב-1521 את ה-Assertio Septem Sacramentorum ("הגנה על שבעת הסקרמנטים") הוא זכה בתואר של מגן האמונה מהאפיפיור ליאו העשירי. העבודה ביטאה הגנה נלהבת על עליונות האפיפיור, כנגד רעיונותיו הפרוטסטנטיים של מרטין לותר. לא ברור מתי שינה הנרי את דעתו על הנושא, במקביל להתגברות להיטותו הגוברת לנישואים שניים. עד 1527 הוא שכנע את עצמו שבנישואיו לקתרין, אשת אחיו, הוא פועל נגד הכתוב בספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"א,[45] מכשול שכעת האמין שלאפיפיור מעולם לא הייתה הסמכות להתיר. זה הטיעון אותו הגיש הנרי לאפיפיור קלמנס השביעי ב-1527, בתקווה שיבטל את נישואיו עם קתרין, ובכך להבטיח קו התקפה אחד פחות.[44] כל תקווה לפתות את קתרין לפרוש לנזירות או להישאר "בשקט" הייתה אבודה.[46] הנרי שלח את מזכירו ויליאם נייט, לערער ישירות בפני הכס הקדוש, בטענה כי ההיתר המקורי של נישואי המלך לקתרין נוסח בצורה שגויה. נייט לא הצליח, דעת האפיפיור לא יכולה הייתה להיות מוסחת בקלות.[47]

הנרי בשנת 1531

להשגת מטרתו, התמקד הנרי עתה בארגון בית משפט כנסייתי שיתכנס באנגליה עם נציג של קלמנס השביעי; אף שקלמנס הסכים להקמת בית משפט כזה, לא הייתה לו כוונה לייפות את כוח שליחו, לורנצו קמפגיו, להחליט לטובת הנרי. ייתכן שהחלטה מוקדמת זו נבעה מלחץ מצד קרל החמישי, האחיין של קתרין, שקלמנס השביעי היה מחויב לו. לאחר פחות מחודשיים של שמיעת עדויות, קלמנס החזיר את התיק לרומא, שם הופקד עד יולי 1529, מהלך שמנע מהדיון להתחדש. מאחר שהסיכוי לביטול הנישואין עלה בתוהו, וולזי – בהיותו קרדינל ונציג של הכנסייה – נחשד בהאטה מכוונת של ביטול הנישואין, ואיבוד אמון המלך בו היה "פתאומי ומוחלט".[47] הנרי האשים את וולזי בעבירה על חוק "ישן נושן"[48] האוסר על סוכן אפיפיורי להיכנס לאנגליה ללא הסכמת המלך (וזאת, אף שהנרי הכיר בוולזי כבא כוחו (legatus) הרשמי של האפיפיור באנגליה כבר מ-1518). למרות ההתפייסות עם הנרי והעובדה שזכה לחנינה רשמית במחצית הראשונה של 1530, הואשם וולזי פעם נוספת בנובמבר 1530, הפעם בבגידה, אך הוא מת בזמן ההמתנה למשפט.[49] לאחר תקופה קצרה שבה הנרי לקח את עול הממשלה על כתפיו,[50] סר תומאס מור מונה ללורד צ'נסלור וראש השרים של הנרי. מור, שהיה אינטליגנט ובעל יכולת, היה קתולי אדוק והתנגד לביטול הנישואים. למרות זאת בתחילה שיתף פעולה עם מדיניותו של המלך והוקיע את וולזי בפרלמנט.[51]

שנה לאחר מכן, קתרין גורשה מהחצר וחדריה ניתנו לאן. אן הייתה אישה משכילה ואינטלקטואלית באופן חריג יחסית לזמנה, ותמכה בלהיטות ברעיונות הרפורמציה הפרוטסטנטית, אף שיש מחלוקת על מידת היותה פרוטסטנטית אדוקה.[52] כשהארכיבישוף מקנטרברי ויליאם וורהם מת, הצורך במציאת תומך נאמן בביטול הנישואים הוביל למינויו של תומאס קרנמר למישרה הפנויה. מינוי זה אושר על ידי האפיפיור, שלא היה מודע לתוכניותיו של הנרי לגבי הכנסייה.[53]

נישואיו לאן בולין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחורף 1532 הנרי פגש את פרנסואה הראשון בקאלה וגייס את תמיכת המלך הצרפתי בנישואיו החדשים.[54] מיד עם חזרתו לדובר שבאנגליה, הנרי ואן נישאו בטקס סודי.[55] תוך זמן קצר הרתה אן וב-25 בינואר 1533 נערך טקס נישואים שני בלונדון. ב-23 במאי 1533, במסגרת בית משפט מיוחד שהתכנס במנזר דנסטבל על מנת לפסוק בסוגיית תוקף נישואיו של המלך עם קתרין מאראגון, קרנמר הכריז על נישואי הנרי וקתרין כבלתי-מבוססים וחסרי תוקף. חמישה ימים לאחר מכן, ב-28 במאי 1533, הכריז קרנמר שנישואי הנרי ואן תקפים.[56] קתרין נושלה באופן רשמי מתוארה כמלכה ובמקום זאת זכתה לתואר "הנסיכה האלמנה" (בהיותה אלמנת אחיו של הנרי, ארתור). במקומה, הוכתרה אן למלכה ב-1 ביוני 1533.[57] ב-7 בספטמבר 1533, המלכה ילדה בת בלידה מוקדמת מעט. הילדה הוטבלה בשם אליזבת, לכבוד אמו של הנרי, אליזבת מיורק.[58]

דיוקן של אן בולין, מלכתו השנייה של הנרי. העתק של הדיוקן המקורי מ-1534

עקב הנישואים נחקקה סדרת חוקים על ידי הפרלמנט הרפורמיסטי, שמטרתם הייתה למצוא פתרונות לסדרה של בעיות מסוימות, תוך הגנה על הרפורמות החדשות מפני ערעור, שכנוע הציבור בחוקיות שלהן וכן חשיפת המתנגדים להן והתמודדות עימם. החוקים הללו טופלו בהרחבה על ידי קרנמר ואחרים וכן על ידי תומאס קרומוול, תומאס אודלי ותומאס הווארד, דוכס נורפוק, כמו גם על ידי הנרי עצמו, שלקח חלק משמעותי בכך. כתוצאה מהחוקים הללו, תומאס מור – שכאמור נותר קתולי – התפטר מתפקידו כלורד צ'נסלור והשאיר את קרומוול כראש השרים של הנרי. עם חקיקת חוק הירושה הראשון ב-1533, בתה של קתרין – מרי, הוכרזה כבת בלתי חוקית; נישואיו של הנרי לאן הוכרזו חוקיים, וצאצאיה של אן הוכרזו כבאים בתור בסדר הירושה. עם חוקי הסמכות העליונה שנחקקו ב-1534, הפרלמנט הכיר גם במעמד המלך כראש הכנסייה האנגליקנית. חוק הגבלת הערעורים שנחקק ב-1532 ביטל את הזכות לעתור לרומא בכל נושא שהוא.[59] רק אז נקט האפיפיור קלמנס בצעד של נידוי כלפי הנרי ותומאס קרנמר, אף שחלף זמן עד שהנידוי הפך לרשמי.

המלך והמלכה לא היו מרוצים מחיי הנישואים שלהם. אמנם הזוג המלכותי נהנה מתקופות של רוגע וחיבה, אך אן סירבה לשחק את תפקיד האישה הכנועה כפי שהיה מצופה ממנה. החִיוניות והאינטלקט הדעתני שהפכו אותה למושכת כמאהבת אסורה, גרמו לה להיות עצמאית מדי לתפקיד הטקסי של רעיית המלך, בהתחשב בכך שהנרי ציפה לציות מוחלט ממי שהיה להם מגע איתו בתפקיד רשמי בחצר. אופייה הלוחמני הקים לה אויבים רבים. כמו כן, הנרי סלד מנרגנותה המתמדת וממזגה האלים, ולאחר היריון מדומה או הפלה ב-1534, הוא ראה את חוסר ההצלחה שלה להעניק לו בן – כבגידה. כבר בחג המולד ב-1534, הנרי דן עם קרנמר וקרומוול על הסיכויים לעזוב את אן מבלי להיאלץ לחזור לקתרין.[60] אף שידוע שלהנרי היה רומן עם מרגרט שלטון ב-1535, ההיסטוריונית אנטוניה פרייזר טוענת שלמעשה להנרי היה רומן עם אחותה, מרי שלטון.[25]

ההתנגדות למדיניות הדתית של הנרי דוכאה במהירות באנגליה. מספר נזירים שהתנגדו הוצאו להורג ורבים אחרים הוקעו. המתנגדים הבולטים ביותר כללו את ג'ון פישר, בישוף רוצ'סטר וסר תומאס מור, שסירבו להכיר במלך כראש הכנסייה. גם הנרי וגם קרומוול לא היו מעוניינים בהוצאת השניים להורג; הם קיוו שיחזרו בהם ויצילו את עצמם. פישר התנגד באופן פומבי להנרי כראש הכנסייה, אך מור, שלא כמו פישר, היה זהיר ונמנע מלעבור על חוק הבגידה באופן גלוי; חוק זה (שלא כמו חוקים מאוחרים יותר) לא אסר התנגדות שקטה. שניהם הואשמו מאוחר יותר בבגידה במלכות, אם כי הרשעתו של מור התבצעה באמצעות ראיה מפוקפקת שהתבססה על שיחה יחידה של מור עם ריצ'רד ריץ', פרקליט המדינה. הם הוצאו להורג בקיץ 1535.[61]

הדיכויים הללו, כמו גם חוק פירוק המנזרים ב-1536, תרמו להתנגדות רחבה יותר לרפורמות של הנרי. הבולטת ביותר היא ה-"Pilgrimage of Grace", "צליינות החסד", התקוממות גדולה בצפון אנגליה באוקטובר 1536, שבה השתתפו 20,000 עד 40,000 מורדים בהנהגת רוברט אסק, ביחד עם חלק מאצולת הצפון. הנרי השמיני הבטיח למורדים שהוא יחון אותם והודה להם על "העלאת הנושא לתשומת לבו". אסק אמר למורדים שהם הצליחו במשימתם ושהם יכולים להתפזר ולחזור לביתם. הנרי ראה במורדים בוגדים ולא הרגיש מחויב לקיים את הבטחותיו, לפיכך, כאשר מקרי אלימות נוספים התרחשו לאחר הצעת המחילה של הנרי, הוא מיהר להפר את הבטחת החנינה. המנהיגים, כולל אסק, נעצרו והוצאו להורג באשמת בגידה. עוד כ-200 מורדים הוצאו להורג והפרעות הסדר פסקו.[62]

ההוצאה להורג של אן בולין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-8 בינואר 1536, חדשות בדבר מותה של קתרין מאראגון הגיעו אל המלך והמלכה. הנרי קרא להפגנות שמחה פומביות על מותה של קתרין. המלכה הרתה שוב והייתה מודעת להשלכות שיהיו במקרה שלא תלד בן. מאוחר יותר באותו חודש, ב-29 בינואר 1536, יום הלווייתה של קתרין, נפל המלך מסוסו במהלך טורניר, נפצע קשה ולמשך זמן נראה היה שחייו בסכנה. כשחדשות על התאונה הגיעו למלכה, היא הפילה עובר זכר שהיה אז כבן 15 שבועות.[63] האובדן האישי הזה סימן את תחילת הסוף של הנישואים המלכותיים.[64] היות ששאיפתו הנואשת של הנרי לבן הייתה ידועה, רצף הריונותיה של אן משך עניין רב. הסופר מייק אשלי העריך שאן ילדה שני ילדים מתים לאחר ההפלה ב-1536,[65] אך רוב המקורות מעידים רק על לידתה של אליזבת בספטמבר 1533, הפלה אפשרית בקיץ של 1534 ועל ההפלה של הילד הזכר לאחר כארבעה חודשי הריון בינואר 1536.[66]

על אף שמשפחת בולין עדיין החזיקה בעמדות חשובות במועצה המלכותית, היו לאן אויבים רבים, כולל צ'ארלס ברנדון, דוכס סאפוק הראשון. אפילו דודה, תומאס הווארד דוכס נורפוק, התרעם על הכוחניות שלה. הבולינים העדיפו את צרפת על פני קיסר האימפריה כבן-ברית פוטנציאלי, אך המלך היטה חסדו כלפי האחרון (חלקית בגלל השפעתו של קרומוול), ובכך נגרם נזק להשפעת המשפחה. נגד אן התייצבו גם התומכים בפיוס עם הנסיכה מרי, בתה של קתרין (בהם תומכיה לשעבר של קתרין), שהגיעה עכשיו לבגרות. ביטול הנישואים לאן היה אפשרי, אך מתנגדיה של אן חיפשו עילה להוציאה להורג. רבים האמינו שהשפעתו האנטי-בולינית של קרומוול הובילה לכך.[67]

סופה של אן בא זמן קצר לאחר החלמתה מההפלה האחרונה. האם ההוצאה להורג הייתה תוצאה של האשמות בבגידה, בניאוף, או בכישוף – זו שאלה שנשארה נושא לדיון בין היסטוריונים.[52] סימנים מוקדמים לירידת חנה כללו את הפילגש החדשה של המלך, ג'יין סימור, שעברה לגור באגף חדש בארמון[68] והסירוב שבו נתקל ג'ורג' בולין, אחיה של אן, להתקבל למסדר הבירית, מינוי שניתן במקום זאת לניקולס קרו.[69] בין 30 באפריל ל-2 במאי, חמישה גברים, כולל אחיה של אן, נעצרו בגין ניאוף ובגידה והואשמו בקיום יחסי מין עם המלכה. אן נאסרה גם היא והואשמה בניאוף ובגילוי עריות. אף שהראיות נגדם לא היו משכנעות, הנאשמים נמצאו אשמים ונידונו למוות. ג'ורג' בולין והנאשמים האחרים הוצאו להורג ב-17 במאי 1536, ובשעה שמונה בבוקר, ב-19 במאי 1536, הוצאה אן להורג בטאוור גרין.[70]

נישואיו לג'יין סימור; עניינים פנימיים וחיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום לאחר הוצאתה להורג של אן ב-1536 התארס הנרי לג'יין סימור, שהייתה אחת מבנות הלוויה של המלכה. סימור הייתה ההפך המוחלט מאן בולין; רבים שיבחו את ג'יין על טבעה השליו והעדין. היא אוזכרה על ידי ג'ון ראסל כ"גברת העדינה ביותר שאי פעם היכרתי" וכונתה "האוקיינוס השקט" על ידי השגריר המלכותי צ'פויס בשל מאמציה להשכין שלום בחצר.[71][72] היא נחשבה לאישה ענווה, עדינה, פשוטה וצנועה, שמשפחתה הגדולה הפכה אותה למועמדת מתאימה ללדת להנרי ילדים רבים. המוטו שלה היה "מחויבת לציית ולשרת". הם נישאו עשרה ימים לאחר מכן.

ב-12 באוקטובר 1537 ילדה ג'יין בן, הנסיך אדוארד – אדוארד השישי לעתיד. הלידה הייתה קשה, וב-24 באוקטובר 1537 מתה המלכה מזיהום ונקברה בטירת וינדזור. האופוריה שאפפה את הולדתו של אדוארד הפכה לצער. לאחר מותה של ג'יין לבש הנרי שחורים במשך שלושה חודשים ולא נישא שנית במשך שלוש שנים.[73] ג'יין הייתה האישה האהובה על הנרי והיחידה שילדה לו יורש זכר.

ג'יין סימור מלכתו השלישית של הנרי
ג'יין סימור, הנרי והנסיך הצעיר אדוארד בציור משנת 1545 על ידי אמן בלתי ידוע. בזמן יצירת הציור הנרי היה נשוי לאשתו השישית קתרין פאר

במחצית הראשונה של שנות השלושים, בזמן שקרל החמישי היה עסוק בעניינים פוליטיים פנימיים בממלכותיו הרבות ובאיומים חיצוניים, ואף הנרי ופרנסואה היו ביחסים טובים באופן יחסי, סוגיות פנים ולא מדיניות החוץ היו בראש סדר העדיפויות של הנרי. ב-1536, לדוגמה, נתן הנרי את הסכמתו לחוקי האיחוד, שמשמעותם הייתה סיפוח ויילס מבחינה חוקית ואיחוד אנגליה ויילס לאומה אחת. בעקבות חוק זה בא לאחר חוק הירושה השני (חוק הירושה 1536), שעל פיו ילדיו של הנרי מג'יין הם הבאים ברצף הירושה. כמו כן משמעות החוק הייתה שמרי ואליזבת הן בלתי חוקיות ובכך נמנעה מהן אפשרות המלוכה. בנוסף, הוענק למלך כוח לקביעת סדר הירושה בצוואתו במקרה שלא יהיה לו צאצא נוסף (הדבר היה לפני לידת אדוארד).[74] מכל מקום, כאשר בינואר 1539 קרל ופרנסואה כרתו שלום ביניהם, הנרי הפך יותר ויותר מודאג. קרומוול, בתפקידו כרב-מרגלים, סיפק להנרי רשימה קבועה של איומים על הממלכה (אמיתיים או מדומים, שוליים או רציניים), והנרי הפך לפרנואיד יותר ויותר. הנרי צבר עושר רב בעקבות פירוק המנזרים; בחלק מהרזרבות הכלכליות הוא השתמש לבניית סדרה של הגנות על החופים וחלק נוסף הוא חסך לשימוש במקרה של פלישה צרפתית – גרמנית.[75]

נישואיו לאן מקליווס

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הזו, לאחר שהבטיח לעצמו יורש זכר, הנרי רצה להינשא שוב על מנת להבטיח את הירושה וראה בנישואין עניין פוליטי. בעקבות היפרדות הכנסייה האנגלית מרומא היה חשש מפלישה רומית-קתולית לאנגליה. בשל כך קרומוול, עתה רוזן אסקס, הציע להנרי את אן מקליווס, בתו השנייה של יוהאן השלישי דוכס קלווה שבגרמניה, וקרובה של יוהאן פרידריך הנסיך הבוחר של סקסוניה וראש הקונפדרציה הפרוטסטנטית של גרמניה – שהיה יכול לשמש כבן ברית חשוב במקרה של התקפה כזאת על אנגליה. הנס הולביין הצעיר נשלח לקליווס כדי לצייר דיוקן של אן עבור המלך. לאחר שבחן את הדיוקן של הולביין ודורבן על ידי תיאור מחמיא של אן שניתן על ידי אנשי החצר שלו, הם נישאו ב-6 בינואר 1540, אבל לאחר זמן לא רב הנרי רצה לבטל את הנישואים, כדי שיוכל להינשא לאחרת.

על פי עדות מלוויו, הנרי היה מאוכזב בראותו את אן והרגיש שלא נראתה כפי שתיארו אותה: "היא לא כה נאווה כפי שדווח עליה", הוא התלונן.[76] למרות הספקולציה שהולביין צייר אותה באור מחמיא מדי, סביר יותר שהדיוקן היה נכון; רוב ההיסטוריונים מאמינים שמאוחר יותר הנרי השתמש במראה ה'רע' לכאורה של אן ובכישלונה לעורר בו רצון לממש את הנישואים כתירוץ, וזאת היות שכולם היללו את קסמיה,[77] נוסף לעובדה שלא סר חִינו של הולביין בחצר לאחר מכן.

לאחר ליל כלולותיהם התוודה הנרי בפני קרומוול שהוא לא מימש את הנישואים ואמר: "קודם לכן, חיבתי כלפיה לא הייתה חזקה, אך עכשיו זה נעשה גרוע הרבה יותר". אן לא התווכחה ואישרה שהנישואים מעולם לא מומשו. אירוסיה הקודמים של אן לבנו של דוכס לורן סיפקו עילה נוספת לביטול הנישואים. כתוצאה מכך, הנישואים בוטלו ואן קיבלה את התואר "אחות המלך", שני בתים וקצבה נדיבה.[78] באותו זמן כבר היה ברור שהנרי התאהב בקתרין הווארד, אחייניתו של תומאס הווארד, דוכס נורפוק יריבו הפוליטי של קרומוול.[79]

הדיוקן של אן מקליווס שצויר על ידי הנס הולביין הצעיר בשנת 1539

זמן קצר לאחר מכן, רפורמיסטים פרוטסטנטים רבים (וחניכיו של קרומוול) נשרפו ככופרים.[78] חינו של קרומוול סר בינתיים, אף על פי שלא ברור בדיוק מדוע. למרות חלקו המרכזי בנישואין הכושלים הוא לא הואשם באופן רשמי כאחראי על הכישלון, ויש מעט עדויות על חילוקי דעות שהיו לו עם המלך במדיניות פנים או חוץ.[80] נורפוק ניצל את קשריה של אחייניתו המלכה כדי לגרום לקרומוול להיחשב לאויב החצר.[79] קרומוול הואשם בבגידה בעקבות עבירות זוטרות כמכירת רישיונות ייצוא, מתן דרכונים וגביית עמלות ללא רשות וייתכן שגם באשמת הכישלון במדיניות החוץ שהתלווה לכישלון הנישואים עם קליווס.[81][82] כתוצאה מכך, הוא נאסר וראשו נערף.[80] הלך הרוח האנטי-פרוטסטנטי שגבר בעקבות נפילת קרומוול לא הצליח לחסל את הקו הפרוטסטנטי שקרומוול הוביל.

נישואיו לקתרין הווארד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-28 ביולי 1540 (יום הוצאת קרומוול להורג), התחתן הנרי עם קתרין הווארד הצעירה, בת דודה ראשונה ובת לוויה של אן בולין.[83] הוא היה מאושר ביותר עם מלכתו החדשה ונתן לה את אדמותיו של קרומוול ומערך גדול של תכשיטים, אולם זמן קצר לאחר נישואיהם, למלכה קתרין היה רומן עם איש החצר תומאס קולפפר. כמו כן היא העסיקה כמזכיר את פרנסיס דרהם, שהיה מאורס לה בעבר באופן לא-רשמי ושעמו היה לה רומן קודם נישואיה. לאנשי החצר נודע על הרומן שלה עם דרהם כשהנרי לא היה בסביבה; הם שלחו את תומאס קרנמר לחקור את העניין והוא הביא לידיעת המלך הוכחות לרומן שהיה למלכה עם דרהם בעבר. בהתחלה סירב הנרי להאמין להאשמות, אך לאחר פגישה נוספת של המועצה האמין הנרי לדבר, נתקף בזעם, האשים את המועצה ואז יצא להתנחם בציד. כאשר המלכה תושאלה, היא יכלה להודות בקיום הסכם נישואים קודם עם דרהם, דבר שהיה הופך את נישואיה למלך לבלתי-תקפים, אך במקום זאת קתרין טענה שדרהם הכריח אותה להיכנס לתוך מערכת יחסי ניאוף. בינתיים, דרהם חשף את מערכת יחסיה של המלכה עם תומאס קולפפר. קולפפר ודרהם הוצאו להורג וב-13 בפברואר גם ראשה של קתרין נערף.[84]

דיוקן של קתרין הווארד מלכתו החמישית של הנרי. צייר הנס הולביין הצעיר.

ב-1542, המנזרים האחרונים שנותרו באנגליה פוזרו והרכוש שלהם הועבר לכתר. ראשי המנזרים איבדו את מושביהם בבית הלורדים; רק ארכיבישופים ובישופים נכללו באלמנט הכנסייתי של הגוף והלורדים החילוניים עלו במספרם לראשונה על הלורדים הרוחניים (אנשי כמורה בעלי מושבים בבית הלורדים).

פלישה שנייה לצרפת ו"החיזור הגס"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הברית שנכרתה ב-1539 בין פרנסואה לקרל התערערה, ובסופו של דבר הידרדרה עד כדי מלחמה מחודשת. בעקבות מותן של קתרין מאראגון ואן בולין, היחסים בין קרל והנרי השתפרו באופן ניכר והנרי חתם על ברית סודית עם הקיסר. הוא החליט להיכנס למלחמה האיטלקית לצד בן בריתו החדש. פלישה לצרפת תוכננה ל-1543. כהכנה לכך, הנרי פעל כדי לחסל את האיום הפוטנציאלי של סקוטלנד שבה שלט ג'יימס החמישי. הנרי קיווה לאחד את כתרי אנגליה וסקוטלנד על ידי נישואי בנו אדוארד למרי (מרי, מלכת הסקוטים לעתיד), בתו של ג'יימס. דבר זה אמור היה גם להמשיך את הרפורמה בסקוטלנד, שהייתה עדיין קתולית. הנרי נלחם בסקוטלנד במשך כמה שנים על מנת להשיג מטרה זו, מלחמה שכונתה "החיזור הגס".

הסקוטים הובסו ב-24 בנובמבר 1542 בקרב סולווי מוס, וג'יימס מת מעט לאחר מכן ב-15 בדצמבר. לאחר הסכמת העוצר הסקוטי ארן, הנישואים סוכמו באמנת גריניץ' ב-1 ביולי 1543.

למרות הצלחת המערכה עם סקוטלנד, הנרי היסס בתחילה לפלוש לצרפת. בסופו של דבר פלש הנרי ביוני 1544, בהתקפה בעלת שני ראשים: כוח אחד תחת דוכס נורפוק הטיל מצור לא יעיל על מונטריי (פה-דה-קאלה), והאחר, תחת דוכס סאפוק, צר על בולון-סור-מר. לאחר מכן לקח הנרי פיקוד אישי על הצבא, ובולון נפלה ב-18 בספטמבר.[85] מכל מקום, הנרי סירב לבקשתו של קרל לצעוד לעבר פריז. המערכה של קרל עצמו נכשלה כישלון חרוץ והוא חתם על שלום עם צרפת באותו יום. הנרי נותר לבדו מול צרפת ללא יכולת לעשות שלום. פרנסואה ניסה לפלוש לאנגליה בקיץ 1545, אך גם ניסיונו נחל כישלון מוחלט. שתי הממלכות נותרו ללא כסף וחתמו על הסכם ארדר ב-7 ביוני 1546. הנרי הגן על בולון במשך שמונה שנים, ואז היא הוחזרה לצרפת תמורת 2 מיליון כתרים (750,000 לירה שטרלינג). הנרי היה זקוק לכסף; המערכה ב-1544 עלתה 650,000 ליש"ט ואנגליה שוב הייתה מרוששת.

בינתיים, אף על פי שהנרי עדיין דבק באמנת גריניץ', הסקוטים התכחשו להסכם. בדצמבר 1543 פתח הנרי במלחמה נוספת עם סקוטלנד, ושלח צבא לשרוף את אדינבורו, אך הסקוטים לא נכנעו. תבוסה אנגלית בקרב אנקרום מור (Ancrum Moor) הניעה מערכה שנייה, מלחמה שהסתיימה באופן רשמי על ידי הסכם ארדר. הפרות סדר בסקוטלנד המשיכו עד מותו של הנרי.[86]

דיוקן של קתרין פאר אשתו השישית והאחרונה של הנרי

נישואיו לקתרין פאר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי נשא את אשתו האחרונה, האלמנה האמידה קתרין פאר, ביולי 1543. פאר, שהייתה אישה משכילה ורפורמיסטית, נהגה להתווכח עם הנרי בענייני דת רבים. בסופו של דבר, כנראה גם בגלל השפעתה של פאר, נשאר הנרי מחויב למיזוג ייחודי של קתוליות ופרוטסטנטיות בכנסייה האנגליקנית, מיזוג שאותו הנהיג עד מותו. פאר עזרה להביא לפיוס בין הנרי לבין בנותיו מרי ואליזבת.[87] ב-1543 חוק של הפרלמנט החזיר את הבנות לסדר הירושה אחרי אדוארד, שהיה כבר באותה עת נסיך ויילס. אותו חוק איפשר להנרי לקבוע בצוואתו את המשך שושלת הירושה.[88]

הנרי בשנת 1542

הידרדרות בריאותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב מאוחר בחיים סבל הנרי מהשמנת יתר; מידת מותניו הייתה 54 אינץ' (140 סנטימטר) הוא כמעט לא היה יכול ללכת בכוחות עצמו, וכדי להעביר אותו ממקום למקום צריך היה להיעזר בהמצאות מכניות. הוא התכסה בפצעי שחין כואבים ונפוחים וייתכן שגם סבל מצינית. ניתן לייחס את השמנת היתר שלו ושאר בעיותיו הרפואיות לתחרות ההיאבקות ב-1536, שבה נפצע ברגלו. התאונה פתחה מחדש פצע ישן ברגלו מלפני שנים, ורופאיו מצאו את הפצע קשה לטיפול. הפצע החריף במשך שארית חייו והפך לנמק. בעקבות כך נמנע מהנרי להתמיד ברמת הפעילות הפיזית אליה היה רגיל מקודם. על פי מחקר אחר, ההיסטוריה ומורפולוגיית הגוף של הנרי השמיני היו כנראה תוצאה של פציעת מוח טראומטית ממנה סבל לאחר תאונת ההיאבקות, מה שהוביל בסופו של דבר להשמנת היתר שלו. תאונת ההיאבקות גרמה כנראה גם לתנודות במצב רוחו, שהשפיעו באופן דרמטי על האישיות והטמפרמנט שלו.[89]

רוב ההיסטוריונים דחו את התאוריה לפיה הנרי סבל מעגבת.[90] לפי תאוריה חדשה יותר, הסימפטומים הרפואיים של הנרי הם מאפיינים של סוכרת סוג 2 שאינה מטופלת. לחלופין, ההפלות הרבות של נשותיו והידרדרותו הנפשית הובילו חלק מהם להציע שייתכן והמלך סבל מתסמונת מקלאוד.[91][92] יש המזהים את המחסור בהורמון גדילה (GHD) כמקור להשמנת היתר של הנרי, וכן כמקור לשינויי ההתנהגות המשמעותיים שלו בחייו המאוחרים, כולל נישואיו המרובים.[93]

מותו וקבורתו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמנת היתר של הנרי זירזה את מותו בגיל 55, ב-28 בינואר 1547 בארמון וייטהול, ביום שנועד להיות יום הולדתו ה-90 של אביו. מספרים כי מילותיו האחרונות היו: "נזירים! נזירים! נזירים!" אולי כהתייחסות לנזירים שהוא גרם לגירושם במהלך פירוק המנזרים.[94]

ארונות הקבורה של הנרי ה-8 (במרכז, הרוס), ג'יין סימור (מימין) וצ'ארלס הראשון עם בנה של המלכה אן (בצד שמאל), בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור

ב-14 בפברואר 1547 הונח ארונו של הנרי למשך הלילה במנזר סיון (Syon Monastery)(אנ'), בדרך לקבורה בכנסיית סנט ג'ורג', וינדזור. שתים עשרה שנים קודם לכן, ב-1535, נזיר פרנציסקני בשם ויליאם פייטו הטיף בפני המלך בארמון גריניץ' ש"משפטי אלוהים מוכנים ליפול על ראשו וכלבים ילקקו את דמו, כפי שהם עשו לאחאב".[95][96] סופר שהנבואה התגשמה כבר באותו לילה במנזר סיון, כאשר מעט "חומר סרוח בצבע דם"[97] נזל מארון הקבורה לרצפה.

הנרי השמיני נטמן, על פי בקשתו, בכנסיית סנט ג'ורג' בטירת וינדזור, ליד ג'יין סימור. יותר ממאה שנה מאוחר יותר, נקבר המלך צ'ארלס הראשון (1600–1649) באותה קטקומבה.[98]

ירושה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו, בנו החוקי היחיד, אדוארד, בנו מג'יין סימור, ירש את הכתר והפך לאדוארד השישי (1547–1553). היות שאדוארד היה אז רק בן תשע, הוא לא היה יכול להפעיל את הסמכות בפועל. צוואתו של הנרי מינתה 16 אפוטרופוסים שישרתו במועצת עוצרות עד שאדוארד יגיע לגיל 18. האפוטרופוסים בחרו באדוארד סימור, דוכס סומרסט אחיה הגדול של ג'יין סימור להיות לורד פרוטקטור של הממלכה. לאחר אדוארד, הכתר היה אמור לעבור למרי, בתו של הנרי השמיני מקתרין מאראגון והיורשים שלה. אם למרי לא יהיו צאצאים, הכתר היה אמור לעבור לאליזבת, בתו של הנרי מאן בולין והיורשים שלה. במקרה שלאליזבת לא יהיו יורשים, הכתר יעבור לצאצאים של אחותו הצעירה של הנרי השמיני, מרי, מלכת צרפת. לעומת זאת, צאצאיה של מרגרט, אחותו של הנרי – הסטיוארטים, שליטי סקוטלנד, לא נכללו בירושה.[99] הסעיף האחרון לא מומש כשג'יימס השישי מלך סקוטלנד הפך לג'יימס הראשון, מלך אנגליה לאחר מותה של אליזבת.

תדמית ציבורית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי טיפח תדמית של איש רנסאנס. החצר שלו הייתה מרכז של חדשנות מחקרית ואמנותית שהייתה ידועה בזוהרה הראוותני שדגם מוקטן שלה היה בשדה אריג הזהב. הוא סייר בארץ בחיפוש אחר נערי מקהלה, לקח חלק מהם ישירות מהמקהלה של וולזי, והציג בחצר מוזיקת רנסאנס. בין המוזיקאים היו בנדיקט דה אופיטייס, ריצ'רד סמפסון, אמברוז לופו ונגן העוגב הוונציאני דיוניסיו ממו. הנרי עצמו החזיק אוסף ניכר של כלי נגינה; הוא היה מיומן בחליל, יכול היה לנגן בעוגב והיה נגן מוכשר בצ'מבלו.[100] הוא היה מוזיקאי מוכשר, סופר ומשורר; היצירה המוזיקלית הידועה ביותר שלו היא "pastime with good company"[101] ("בילוי עם חברה טובה"). לעיתים קרובות מיוחסת לו כתיבת השיר "Greensleeves"[102] ("שרוולים ירוקים") על אף שנראה שמדובר באגדה.

הוא היה מהמר נלהב והצטיין בספורט, במיוחד בהיאבקות, בציד ובטניס מלכותי. הוא היה ידוע בהגנתו החזקה על הנצרות.[4] המלך היה מעורב בבנייתם המקורית ובשיפורם של כמה בניינים חשובים, כולל ארמון נונסאץ', קפלת קינגס קולג' ומנזר וסטמינסטר בלונדון. רבים מהמבנים ששופרו על ידי הנרי היו רכוש שהוחרם מוולזי, כמו כרייסט צ'רץ' (אוקספורד), המפטון קורט; ארמון וייטהול וטריניטי קולג' (קיימברידג').

התווים של "pastime with good company" – יצירתו של הנרי. הספרייה הבריטית, לונדון

הנרי היה אינטלקטואל. המלך האנגלי הראשון שקיבל חינוך הומניסטי מודרני, הוא קרא וכתב באנגלית, בצרפתית ובלטינית ושלט באופן יסודי בתוכן ספרייתו העשירה. הוא כתב הערות אישיות על ספרים רבים וכתב ופרסם ספר משלו. נאמר עליו שכתב את השיר "Helas Madam". הוא ייסד את בית הספר "כרייסט צ'רץ' קתדרל" באוקספורד, ב-1546. כדי לקדם את התמיכה הציבורית לרפורמה בכנסייה, היו להנרי ספרונים רבים והרצאות מוכנות. לדוגמה, הספר "Oratio" של ריצ'רד סמפסון (1534) דרש ציות מוחלט לכתר וטען שהכנסייה האנגלית תמיד הייתה עצמאית.[103] להקות תיאטרון וזמר במימון הכתר סיירו בארץ כדי לקדם את ההנהגות הדתיות החדשות. האפיפיור, הכמרים והנזירים הקתולים הושמו ללעג וקלס, בּעוד המלך הנאדר כונה "המגן האמיץ והגיבור של הדת האמיתית".[104] הנרי השקיע מאמצים רבים כדי להציג תמונה של סמכות בלתי מעורערת וכוח שאין לעמוד בפניו.[105]

בהיותו איש גדול וחזק (גובהו היה מעל 180 סנטימטר ומבנה גופו רחב), הוא הצטיין בהתכתשות ובציד. יותר מבילויים, הם היו כלים פוליטיים ששימשו למטרות רבות, מהגדלת התדמית האתלטית המלכותית שלו ועד להרשמת צירים ושליטים זרים. לפיכך הוא ארגן תחרות הפלה ברומח בגריניץ' ב-1517, שם לבש שריון מוזהב, קישוטי סוסים מוזהבים ותלבושות קטיפה, סאטן ואריג זהב עטור פנינים ותכשיטים. מראה זה הרשים את השגרירים הזרים ואחד מהם כתב הביתה ש"העושר והתרבותיות של העולם הם כאן ואלו המכנים את האנגלים ברברים נראים לי כהופכים עצמם לכאלה."[106]

הנרי פרש בסופו של דבר מהשתתפות בטורנירים בשנת 1536, לאחר נפילה קשה מסוסו שהותירה אותו מחוסר הכרה למשך שעתיים, אך המשיך לממן שני טורנירים מפוארים בשנה. הוא החל להשמין ואיבד את הגזרה האתלטית והרזה שהפכה אותו לנאה כל כך; אנשי החצר של הנרי החלו להתלבש בבגדים מרופדים היטב כדי לחקות – ולהחמיא – למונרך היותר ויותר מוצק שלהם. לקראת סוף שלטונו בריאותו הידרדרה במהירות בשל אכילה לא בריאה.[107][108][109]

ממשלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
הקרדינל תומאס וולזי בשנת 1526

כוחם של שליטי בית טיודור, כולל הנרי, היה 'מלא' ו'שלם', היות שהם שלטו, כפי שהם טענו, בחסדו של אלוהים לבדו.[110] התפקידים שהיו חלק מן הזכות המלכותית כללו פעולות דיפלומטיות (שכללו נישואים מלכותיים), הכרזות מלחמה, ניהול המטבע, סוגיית החנינות המלכותיות והכוח לכנס ולפזר את הפרלמנט בזמן הדרוש. אף על פי כן, כפי שניכר במהלך היפרדותו של הנרי מרומא, השליט עבד בתוך מגבלות קבועות, בין חוקיות ובין כלכליות, שאילצו אותו לעבוד בצמוד לאצולה ולפרלמנט.[111] שליטי טיודור השתמשו בפטרונות כדי לתחזק חצר מלכותית שכללה מוסדות רשמיים כמו המועצה המלכותית, כמו גם יועצים ונאמנים פחות רשמיים.[112] גם העלייה וגם הנפילה של אצילי חצר יכלה להיות מהירה: אף על פי שמספר ההוצאות להורג המיוחסות להנרי במהלך שלטונו מנופח (72,000),[113] הנרי הוציא להורג על פי רצונו, באמצעות שריפה או עריפת ראש, שתיים מנשותיו, עשרים אצילים, ארבעה עובדי ציבור מובילים, שישה בני לוויה קרובים וחברים, קרדינל אחד (ג'ון פישר) ואבות מנזר רבים.[105]

אחד הוויכוחים המתמשכים בהיסטוריוגרפיה של התקופה היה עד כמה ראשי השרים שלטו בהנרי.[114] ההיסטוריון ג. ר. אלטון טען שאחד השרים הללו, תומאס קרומוול, הוביל "מהפיכה טיודורית בממשלה" באופן עצמאי למדי מהמלך שאותו אלטון הציג כאופורטוניסטי, וכמשתתף עצל בכל ענייני הפוליטיקה המהותיים בעודו מסתמך על אחרים גם לגבי רעיונות וגם לגבי עשיית רוב העבודה. אלטון טען שכאשר הנרי כן התערב באופן אישי בניהול המדינה, הוא לרוב גרם לנזקים. גם מידת החשיבות וההשפעה של סיעות בחצרו של הנרי נידונה באופן דומה בהקשר של לפחות חמש פרשיות במהלך שלטונו של הנרי, כולל נפילתה של אן בולין.[115]

החל מ-1514 ועד 1529 פיקח הקרדינל תומאס וולזי (1473-1530) על מדיניות החוץ והפנים עבור המלך הצעיר בתוקף תפקידו כלורד צ'נסלור. וולזי ריכז את הממשלה הלאומית והרחיב את סמכות השיפוט של בתי המשפט של המועצה המלכותית, במיוחד את חדר הכוכב (Star chamber). כוחו של בית המשפט עצמו לא האריך ימים לאחר וולזי, היות שלא נערכה בו רפורמה מנהלית רצינית.[116] וולזי עזר למלא את החלל שנוצר בממשלה בגלל ירידה במעורבותו של הנרי (במיוחד בהשוואה לאביו), והוא עשה זאת בעיקר בכפיית עצמו במקום המלך.[117] המהפכה שלו בבתי המשפט שאפשרה גם לפשוטי עם להציג שם טענותיהם הרגיזה את העשירים, שהיו מוטרדים גם מעושרו העצום ואורח חייו הראוותני.[118][119] וולזי אכזב קשות את המלך כשכשל בביטול נישואיו למלכה קתרין. אוצר המדינה היה ריק לאחר שנים של בזבזנות והנרי נזקק למדיניות חדשה לחלוטין: הכרחי היה להחליף את וולזי. לאחר שהיה 16 שנים בשיא כוחו, ב-1529 התערער מעמדו, וב-1530 נעצר באשמות שווא של בגידה ותוך כדי המעצר הוא מת. נפילת וולזי יכלה לשמש כאזהרה לאפיפיור ולאנשי הכמורה באנגליה על הצפוי במקרה של סירוב לבקשות המלך. הנרי "תפס פיקוד" על ממשלתו, תוך שפלגים רבים בחצרו נלחמו וניסו להרוס זה את זה.[120]

תומאס קרומוול בשנת 1532 או 1533

תומאס קרומוול (1485–1540) שנולד בעיר פאטני באנגליה, עזב את משפחתו בעודו נער וחצה את התעלה לאירופה. ב-1514 או 1515 חזר לאנגליה מהיבשת ונכנס במהרה לשירותו של וולזי. הוא החל לעסוק במשפט, רכש ידע בתנ"ך וב-1524 התקבל ל"גרייז אין" (אחת מאכסניות המשפט) והפך ליד ימינו של וולזי. קרומוול, שהיה מונע חלקית על ידי אמונתו הדתית הפרוטסטנטית, נתפס על ידי אנשים רבים ככזה שיגשים את שאיפותיהם המשותפות. ב-1531 צורף קרומוול למועצה המשפטית וכבר באותה שנה הוא ואנשיו דאגו לניסוח חוקים רבים. ב-1532 קיבל את משרתו הראשונה כשומר תכשיטי הכתר.[121] בתקופה הזאת, כוחו של קרומוול במועצה עלה על כוחו של וולזי בזמנו. הוא היה המדינאי הראשון באנגליה שהצליח להפעיל את הפרלמנט האנגלי ביעילות ובשיטתיות. כמו כן קרומוול פעל דרך משרותיו הרבות להקים מערכת מינהל ממשלתית שתעבוד בנפרד ממערכת המינהל של בית המלוכה.[122] קרומוול הפך את זרמי ההכנסה השונים שקבע הנרי השביעי לרשמיים יותר והקצה גופים אוטונומיים גדולים לניהולם. מועצת המלך הפכה למועצה סודית משופרת, הרבה יותר קטנה ויעילה מהקודמת לה. פעולותיו של קרומוול יצרו הבדל בין החוסן הכלכלי של המלך ובין זה של המדינה, אף על פי שנפילתו של קרומוול ערערה הרבה מהביורוקרטיה שלו, שדרשה את ידו כדי לשמור על סדר בין הגופים החדשים הרבים ולמנוע בזבוז מופקר.[123]

הרפורמות של קרומוול נעצרו ב-1539, יוזמות מסוימות שקרומוול ניסה להעביר בפרלמנט נכשלו. כמו כן הקשר של קרומוול לנישואים של הנרי לאן מקליווס החליש אותו וסיעה אנטי-קרומוולית הוקמה. באותה תקופה רדף הנרי אחר ידה של קתרין הווארד, אחייניתו של הדוכס מנורפוק, והיה זה נורפוק שבסופו של דבר הפיל את קרומוול. הוא הוצא להורג ב-28 ביולי 1540.[124]

כלכלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה כספית, תקופת שלטונו של הנרי הייתה כמעט אסון. אף על פי שירש כלכלה משגשגת, הוצאותיו הכבדות של הנרי ותקופות ארוכות של ניהול כושל הרסו את הכלכלה.[125] הנרי תלה 2,000 שטיחי קיר בארמונו – בהשוואה, ג'יימס החמישי, מלך סקוטלנד תלה רק 200 שטיחי קיר.[126]

כתרי זהב מתקופת שלטונו של הנרי, הוטבעו בין 1544 ל-1547

הנרי ירש הון עצום מאביו, הנרי השביעי, שבניגוד לבנו היה חסכן וזהיר בנוגע לכסף. ההון הזה הוערך בכ-£1,250,000 (£375,000,000 בערכי ראשית המאה העשרים ואחת).[127] הנרי הוציא חלק גדול מהעושר הזה על כלכלת חצרו ומשק ביתו, כולל הרבה בעבודות בנייה בארמונות מלכותיים שהתחייב להן. שליטי טיודור היו צריכים לממן את כל הוצאות הממשלה מהכנסתם הפרטית. ההכנסה הזו הגיעה מקרקעות הכתר שהיו בבעלות הנרי, וגם מכספי מכס, שהוענקו על ידי הפרלמנט למלך לצמיתות. במהלך שלטונו של הנרי ההכנסות של הכתר נשארו קבועות (בסביבות £100,000),[128] אבל נשחקו על ידי אינפלציה ומחירים גבוהים בשל המלחמה.

המלחמה ושאיפותיו של הנרי באירופה דלדלו בשנות ה-20 של המאה ה-16 את ההון שירש הנרי מאביו. בעוד שהנרי השביעי לא עירב הרבה את הפרלמנט בענייניו, הנרי השמיני היה צריך לפנות לפרלמנט במהלך שלטונו לקבלת תקציב, במיוחד לשם מענקי סבסוד למימון המלחמות. פירוק המנזרים סיפק אמצעי למילוי מחדש של קופת האוצר וכתוצאה, הכתר לקח בעלות על קרקעות נזיריות בשווי של £120,000 לשנה.[129]

בשנת 1544 הנהיג הנרי, בחשאי, את מדיניות הפיחות הגדול (The Great Debasement(אנ')), שנמשכה עד שבנו הפסיק אותה, בשנת 1551. הנרי גייס הון במדיניות זו, בהורדת איכות המתכות היקרות במטבעות, שממשלתו שילמה. מטבעות הזהב, שמידת טהרתן הרשמית הייתה 23 קרט, סגסגו תחילה ל-22 קרט, ובהמשך ל-20. כסף הסטרלינג, שבתקן ללירה שטרלינג הוא 92.5% כסף, סגסג ל-50%, ל-33%, ובסופו של דבר הוחלף בנחושת עם ציפוי כסף דקיק. הציפוי נשחק אט-אט בחיכוך, כשאזור האף הבולט, שבתבליט פני המלך שעל המטבעות, היה הראשון, שנחשף, והפך כתום. כך זכה הנרי בכינוי הגנאי "אף-נחושת הזקן" (Old Coppernose).[130][131] הייתה גם ירידה מסוימת במסת המטבעות. למטבעות הקלוקלות לקח עד שנת 1560 לצאת כולן ממחזור הכספים.

רפורמציה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת הרפורמציה האנגלית – תהליך הפיכת אנגליה מארץ קתולית לפרוטסטנטית – מיוחסת בדרך כלל להנרי, אף על פי שאין הסכמה רחבה על השתלשלות העניינים המדויקת.[44] ב-1527, הנרי שעד אז היה קתולי אדוק, פנה לאפיפיור לביטול נישואיו עם קתרין, אך לא נראו סימנים שביטול כלשהו עומד להגיע, חלקית כתוצאה משליטתו של קרל החמישי על האפיפיור. הסיפור המסורתי מציג את הסירוב הזה כמניע לאי-הכרתו של הנרי בעליונות האפיפיור (שעליה הגן עד לאחרונה), על אף שכפי שההיסטוריון א. פ. פולארד טען, גם אם הנרי לא היה זקוק לגירושין, ייתכן שהיה מתנער משליטת האפיפיור בממשלה האנגלית בשל סיבות פוליטיות טהורות.[132]

בכל מקרה, בין 1532 ו-1537, הנרי יזם מספר חוקים שעסקו ביחסים בין המלך והאפיפיור ולפיכך במבנה של הכנסייה האנגלית המתהווה. חוקים אלו כללו את חוק הגבלת העתירות (עבר ב-1533), שחשף לגזר דין מוות כל מי שהציג את צווי האפיפיור באנגליה בכל נושא שהוא. חוק אחר, "כניעת הכמורה" (1534), קבע כי ועידות כנסייתיות לא תחקוקנה חוקים חדשים אלא בהסכמת המלך ובכך הכיר החוק בעליונות של המלך על הכנסייה. עוד חוקים ביטלו את זכותו של האפיפיור למנות אנשים למשרות בכנסייה – זכות זו הועברה ליד המלך, וכן ביטלו באופן סופי את העברת התשלומים ("מס הביכורים") לרומא. חוק העליונות ב-1534 קבע כי המלך הוא "הראש העליון היחיד של הכנסייה האנגלית על פני האדמה" וחוק הבגידה שבא בעקבותיו הפך את הסירוב ל"שבועת העליונות", המכירה במלך כראש הכנסייה, למעשה בגידה שעונשו מוות.[133] באופן דומה, בעקבות מעבר חוק הירושה ב-1533, כל הנתינים הבוגרים בממלכה נדרשו להכיר בשבועה בנישואי הנרי לאן כתקפים ובנישואיו לקתרין כלא-תקפים. אלו שסירבו נידונו למאסר עולם וכל מוציא לאור או מדפיס של האשמה כלשהי על אי-תקיפותם של נישואי הנרי לאן נידון למוות.[134] בסופו של דבר, כתגובה לנידוי של הנרי על ידי האפיפיור, נקבע חוק הרישיונות הכנסייתי, שמשמעותו הייתה ש"לאנגליה אין ממונה תחת אלוהים, חוץ מהוד מלכותך" וש"כתרו המלכותי של הנרי" נגרע על ידי "חמסנות ועושק מרושעים ובלתי הגיוניים" מצד האפיפיור.[135]

חליפת השריון של הנרי מתוצרת איטלקית, 1544, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק

שאר תקופת שלטונו של הנרי הייתה באופן כללי בסימן של התרחקות קלה מהאורתודוקסיה הדתית, שהתאפשרה בין השאר בשל מותן של דמויות חשובות מהתקופה שלפני ההיפרדות מרומא, במיוחד ההוצאות להורג של תומאס מור וג'ון פישר ב-1535 שסירבו להתכחש לסמכות האפיפיור.

לאחר שעשה צעדים רבים בכיוון הרפורמציה, הנרי הבין את הסיכון הגלום בכך להתנגדות רחבה ולאחר המרד של "צליינות החסד" הנרי החליט לסגת אחורה. למורת רוחו של קרומוול התעקש הנרי לקבל זמן פרלמנטרי לדיון בשאלות אמונה שונות וקיבל זאת דרך הדוכס מנורפוק, הקתולי. הדבר הוביל להעברת "צו ששת הסעיפים" (1539). ששת הסעיפים כללו עקרונות קתוליים ברורים,[136] ובכך הגבילו את תנועת הרפורמה באנגליה.[137]

עד סוף תקופת שלטונו המשיך הנרי במדיניות הביניים שלו; אומנם סירוב האפיפיור לבטל את הנישואין גרם להנרי לנתק את הכנסייה האנגלית מהאפיפיור, אך מעשה זה מעולם לא גרם להנרי לקבל או להאמין בתורתם של מרטין לותר, אולריך צווינגלי וז'אן קלווין והכנסייה האנגליקנית מעולם לא התאחדה תאולוגית או פוליטית עם הפרוטסטנטיות הגרמנית (למורת רוחו של תומאס קרומוול). לכן, הנרי "נהג להעלות על המוקד לותרנים בעוון כפירה ולדון לתלייה קתולים בעוון בגידה".[138]

דוגמה לכך היא בסיפורו של ויליאם טינדייל. טינדייל, יליד אנגליה, הושפע מלותר (ואף נפגש עמו), נרדף על ידי שלטונות הכנסייה וברח לגרמניה, שם החל לתרגם את הברית החדשה והתורה. כמו כן הוא פרסם מספר מאמרים בנוגע לכוח הכנסייה והמלכים; חיבורו "ציותו של אדם נוצרי" (1528) (The Obedience of a Christian Man), שבו הגן על השלטון העליון של המלכים, מצא חן בעיני הנרי, אולם בחיבורו "מעשי רבי הכהונה" (1530) (The Practice of Prelates), תקף את כוונת המלך לגרש את אשתו.[139] הכנסייה לא הייתה מעוניינת לאפשר להמונים לקרוא את כתבי הקודש בשפתם וכל עותק מהתרגומים של טינדייל שהוברחו לאנגליה (מ-1526) נשרף. בסופו של דבר הוסגר טינדייל לשלטונות האנגליים ב-1536, הוא הוצא להורג וגופתו נשרפה לבקשת הנרי. זה לא הפריע להנרי לצוות ב-1540 על כל הכנסיות באנגליה לרכוש עותק מן התנ"ך המתורגם[140] (שהושלם ב-1539 על ידי חבריו ותלמידיו של טינדל[141]) כדי להכיר לעם את כתבי הקודש – דבר שעד אז נמנע ממנו בעקבות החסר בידיעת הלטינית.

פירוק המנזרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדליון בלטינית, עברית ויוונית שנטבע ב-1545. הכיתוב העברי: "האינריכוש (Henricus) שמיני ג' מלך (מלך בשלוש הממלכות אנגליה, צרפת ואירלנד) באמונה גנז (גונז, דהיינו מגן האמונה) ובעדת אנגליאי והיברניאי מתחת משיח ראש עליון (המושל העליון של כנסיית אנגליה ואירלנד תחת ישו)."

כאשר מיסים שבעבר שולמו לרומא הועברו לכתר ב-1535, ראה קרומוול את הצורך לאמוד את שווי הנכסים הנרחבים של הכנסייה (מבחינת מיסים). התוצאה הייתה ה-"Valor Ecclesiasticus" – חקר הכספים של הכנסייה באנגליה. בספטמבר באותה שנה מינה קרומוול אנשים לערוך ביקורת במוסדות דתיים. הביקורות התמקדו כמעט לחלוטין בבתי הדת הכפריים, ובסופו של דבר מסקנותיהן היו שליליות ביותר. בנוסף לדיווח לקרומוול, הפכו המבקרים את חיי הנזירים לקשים יותר על ידי כפיית סטנדרטים התנהגותיים נוקשים. התוצאה הובילה ביתר שאת לפירוק עצמי של המוסדות. הראיות שאסף קרומוול ב-1536 הובילו במהירות לתחילת פירוק המנזרים, כאשר כל בתי הדת ששוויים היה פחות מ-£200 הוקנו לכתר על פי חוק. לאחר הפסקה קצרה, הועברו בזה אחר זה בתי דת ששרדו לכתר ולרשות אדונים חדשים והפירוק אושר על ידי חוק נוסף ב-1539. בינואר 1540 לא נשארו בתים רבים: כ-800 פורקו. התהליך היה יעיל, עם התנגדות מינימלית והכניס לכתר כ-£90,000 בשנה. היסטוריונים דנו עד כמה תוכנן מלכתחילה פירוק כל הבתים; יש כמה ראיות לכך שבמקור תוכנן שהבתים המרכזיים רק יעברו רפורמה.[142]

פעולותיו של קרומוול העבירו חמישית מעושרה של אנגליה לידיים חדשות. התוכנית תוכננה בעיקר ליצירת אצולה שתהיה אסירת תודה לכתר, וכן שתשתמש באדמות בצורה יעילה יותר.[143] מעתה היה המעמד המבוסס ביותר באנגליה מעוניין בהצלחת הרפורמציה שגרמה לו עושר רב. בין אם זה היה בכוונה וביו אם לא – היה זה הצעד המוצלח ביותר של הנרי כנגד רומא.[133]

התגובה לרפורמות הייתה מעורבת. בתי הדת והמנזרים היו התמיכה היחידה לעניים ולמרוששים,[144] והרפורמות הרחיקו חלק גדול מהאוכלוסייה אל מחוץ ללונדון, מה שעזר לעורר את המרד הצפוני הגדול בין 1536 ל-1537, שנודע כ-Pilgrimage of grace ("צליינות החסד").[145] במקומות אחרים התקבלו השינויים בברכה. אלו שנשארו נאמנים לכנסייה הקתולית שמרו על שקט. הם ישובו להופיע בתקופת שלטונה של בתו של הנרי – מרי (1553–1558).

צבא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

למעט מחילות מצב קבועים בברוויק, בקאלה ובקרלייל, מנה צבא הקבע של אנגליה רק כמה מאות אנשים. מספר זה הוגדל רק במעט על ידי הנרי. ב-1513 מנה כוח הפלישה של הנרי כ-30,000 איש, שהיו מצוידים בנשק יחסית מיושן לעומת אומות אירופאיות אחרות. אף על פי כן ההבדל ביכולת הצבאות לא היה משמעותי בשלב זה. הצבא האנגלי נתמך על ידי ארטילריה בשדה הקרב – המצאה חדשה יחסית – ובכמה תותחים גדולים ויקרים המיועדים לתקיפת מקומות תחת מצור.[146] כוח הפלישה של 1544 היה אף הוא מצויד ומאורגן בצורה טובה, אף על פי שהפיקוד בשדה הקרב היה בידי הדוכסים מסאפוק ונורפוק, כשבמקרה של האחרון, זה הוביל לתוצאות קטסטרופליות במונטריי.

הנרי מפליג מדובר לשדה אריג הזהב ב-1520

הנרי נחשב באופן מסורתי לאחד ממייסדי חיל הים המלכותי. הנרי אהב את הספנות ואת הים; אפשר להבחין בכך בעדותו של שגריר צרפת שהיה נוכח בזמן השקתה של אחת מספינות הצי של הנרי ב-1519: הנרי "מילא תפקיד של קברניט והיה לבוש בגדי מלח עשויים אריג זהב וענוד שרשרת זהב עם כתובת: "אלוהים וזכותי שלי". ומשרוקית הייתה תלויה לו בשרשרתו, אשר בה תקע בקול גדול כמו בחצוצרה".[147]

עד התקופה של שלטון הנרי הלחימה בים הייתה דומה לזו שביבשה: הקרבות היו פנים אל פנים בכלי נשק כדוגמת חרבות, קשתות וחצים כשהמטרה היא פשיטה וכיבוש של סיפוני האויב. בתקופת שלטונו של הנרי חיל הים עבר שינוי משמעותי בצורת הלוחמה – מטקטיקות על גבי הספינה לשימוש בתותחים – האוניות היו מנהלות ביניהן דו-קרב ממרחק כאשר הן מפליגות זו בצד זו, או במסלולים מקבילים מנוגדים. לפיכך, הנרי השקיע בתותחי ענק לספינות המלחמה שלו, שהחליפו את תותחי ה"Serpentines" הקטנים יותר שהיו בשימוש עד אז. הוא גם עסק בעיצוב אישי של ספינות – מקובל להאמין שהוא השפיע על עיצוב ה-"Rowbarges" (ספינת משוטים) וספינות דומות – אף על פי שתרומתו לכלי שיט גדולים יותר איננה ידועה. הנרי גם היה אחראי ליצירת חיל ים קבוע עם מעגנים ומספנות.

הנרי הגדיל את חיל הים לחמישים אניות (המרי רוז הייתה אחת מהן) לעומת שתיים בלבד בזמן שלטון אביו, והוא היה אחראי לביסוס "מועצת הצי" שתפקידה היה לפקח על כל התחזוקה והתפעול של חיל הים, מה שהיווה את הבסיס לאדמירליות.[148] פעולותיו אלו של הנרי לשדרוג הצי והרחבתו היו בין השאר סיבת הניצחון הגדול של האנגלים על הארמדה הספרדית בתקופת שלטונה של בתו אליזבת.

היפרדותו של הנרי מרומא יצרה איום של פלישה צרפתית או ספרדית גדולה.[149] כדי להישמר מכך, ב-1538 הוא החל בבניית רשת הגנות מודרנית ויקרה לאורך החופים הדרומיים והמזרחיים של בריטניה, מקנט עד קורנוול, שנבנו ברובם מחומרים שנלקחו מהמנזרים שנהרסו.[150] הוא גם חיזק את ההגנות החופיות הקיימות כמו טירת דובר ומבצר ארצ'ליף וביקר שם באופן אישי למשך כמה חודשים כדי לפקח על המלאכה.[151]

אירלנד

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אירלנד בשנת 1450: האזור האפור – בשליטה אנגלית. האזור הסגול – בשליטת לורדים אנגלו-איריים. האזור הירוק – בשליטת אירים מקומיים.

בתחילת שלטונו של הנרי, אירלנד הייתה מחולקת באופן יעיל לשלושה אזורים: "התחום" (The Pale), שבו השליטה האנגלית הייתה ללא עוררין; "לנסטר" (Leinster) ו"מנסטר" (Munster), שכונו ה"ארץ הממושמעת" שבה שלטו אצילים אנגלו–איריים ו"קונכט" (Connaught) ו"אלסטר" (Ulstar) הגאליות, שבהן הייתה השליטה האנגלית סמלית בלבד. עד 1513 המשיך הנרי את מדיניותו של אביו: להרשות ללורדים האיריים למשול בשם המלך. אולם הבעיות החלו לאחר מותו של מושל אירלנד, ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן השמיני של קילדייר (Kildare – מחוז באזור "לנסטר"), שבשל כוחו הרב כונה "המלך הבלתי מוכתר של אירלנד". ב-1520, היורש של ג'רלד פיצג'רלד, הרוזן התשיעי של קילדייר (בנו של הרוזן השמיני שנקרא גם הוא ג'רלד פיצג'רלד), הועבר מתפקידו כמושל אירלנד והוחלף בתומאס הווארד, רוזן סארי. הווארד הציע כיבוש צבאי גורף של אירלנד, אך הדרך המועדפת על הנרי ווולזי הייתה שכנוע הלורדים האיריים באמצעות דיפלומטיה. מטרותיו השאפתניות של הווארד היו יקרות ובלתי-יעילות ולאחר שלא הפסיק לשלוח ללונדון בקשות לעוד כסף וחיילים הוא נקרא בחזרה לאנגליה ב-1520 והוחלף בפיירס בטלר – אחד מהטוענים לרוזנות אורמונד. בטלר הוכיח חוסר-יכולת לשלוט בהתנגדות האירית (כולל זו של קילדר עצמו). קילדר מונה שוב למושל ראשי ב-1524. בינתיים, ג'יימס פיצג'רלד, הרוזן של דזמונד ואציל אנגלו-אירי, הכריז על תמיכתו בריצ'רד דה לה פול (אחיו של אדמונד דה לה פול) בתביעתו לכתר האנגלי; כאשר ב-1528 נכשל קילדר בנקיטת אמצעים מתאימים נגדו, הוא שוב הועבר מתפקידו.[152]

הבעיה עם דזמונד נפתרה עם מותו ב-1529. אחריה באה תקופה של חוסר ודאות, שהסתיימה עם מינויו של הנרי פיצרוי, דוכס ריצ'מונד ובנו של המלך למושל אירלנד. הנרי פיצרוי מעולם לא ביקר באירלנד קודם לכן ומינויו היה שינוי של מדיניות העבר.[153] לתקופת מה נראה היה כאילו השלום יושב על כנו עם שובו של קילדר לאירלנד לנהל את השבטים, אבל השפעתו הייתה מוגבלת. לאחר מכן קילדר זומן ללונדון; לאחר שהיסס מעט, הוא עזב ללונדון ב-1534, שם עתיד היה להתמודד עם אישומים של בגידה. בנו, תומאס, לורד אופאלי, גינה את המלך והוביל "מסע צלב קתולי" נגד המלך, שבאותו זמן היה שקוע בבוץ של בעיות צבאיות. אופאלי רצח את הארכיבישוף של דבלין והטיל על דבלין מצור. אופאלי הנהיג קבוצת מורדים שכללה אריסטוקרטים מ"התחום" ובני שבטים איריים. מלחמת האזרחים הסתיימה בהתערבות 2,000 חיילים אנגלים – צבא גדול לפי סטנדרטים איריים – והוצאתו להורג של אופאלי (אביו כבר היה מת) ושל דודיו.[154][155]

אף על פי שהמרד של אופאלי הביא לנחישות אנגלית לשלוט באירלנד באופן הדוק יותר, הנרי נזהר מלהיכנס לסכסוך מתמשך עם השבטים המקומיים וועדה מלכותית המליצה להבטיח הבטחות של שלום לאיריים ושאדמותיהם תהיינה מוגנות מהתפשטות אנגלית. האיש שהוביל זאת היה סר אנטוני לג'ר, "הלורד דפיוטי של אירלנד" (נציג המלך וראש הרשות המבצעת באירלנד תחת שלטון אנגלי), שנשאר בתפקיד זה עד לאחר מותו של הנרי.[156]

עד ההיפרדות מרומא רווחה האמונה שאירלנד הייתה תחת בעלות האפיפיור והוענקה למלך האנגלי רק כפייף. האירים החשיבו את האפיפיור כשליטם משום שאירלנד ניתנה במקור למלך הנרי השני של אנגליה על ידי האפיפיור אדריאנוס הרביעי במאה ה-12 כשטח פיאודלי תחת שליטה אפיפיורית. ב-1541, לאחר שהבין שאירים רבים מחשיבים את האפיפיור כראש המדינה האמיתי שלהם, דרש הנרי מהפרלמנט האירי (בעזרתו של סר אנטוני לג'ר) לחוקק את חוק הכתר האירי של שנת 1542 ולשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". בעקבות זאת ראשי השבטים האיריים, בהם אנגלו-אירים וגאלים, קיבלו על עצמם כפיפות להנרי, בתהליך של מסירת אדמותיהם למלך וקבלתן מחדש בלווית תוארי אצולה אנגליים. בסופו של דבר, ב-1543 התוכנית ננטשה.[157]

היסטוריוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

המורכבות והניגודים במורשתו של הנרי הבטיחו, בלשונם של בטרידג' (Betteridge) ופרימן (Freeman), כי "במשך המאות [מאז מותו], זכה הנרי לשבחים ולהשמצות, אך מעולם לא התעלמו ממנו". ההיסטוריוגרפיה המודרנית התמקדה בעיקר בשאלה האם המאורעות בחיי הנרי, בהם נישואיו, מדיניות חוץ ושינויים דתיים, היו תוצאה של יוזמותיו – ואם אכן כך היה, האם היו יוזמות אלה תוצאה של אופורטוניזם או משימות עקרוניות של הנרי. הפרשנות המסורתית של מאורעות אלו סופקה על ידי ההיסטוריון א. פ. פולארד (A.F. Pollard), שהציג ב-1902 את נקודת מבטו על המלך, שהייתה חיובית במידה רבה. הוא "משבח אותו כמלך וכמדינאי, שעל אף כישלונותיו האישיים, הוביל את אנגליה להיות דמוקרטיה ואימפריה פרלמנטרית". פרשנותו של פולארד, שהייתה דומה במידה רבה לדברים שפרסם הלורד הרברט מצ'רברי (Lord Herbert of Cherbury) מהמאה ה-17 ובני דורו, נשארה הפרשנות המרכזית של חייו של הנרי עד לפרסום עבודת הדוקטורט של ג'. ר. אלטון (G. R Elton) ב-1953. התזה, המכונה "המהפכה הטיודורית בממשלה", תמכה בפרשנות החיובית של פולארד על תקופת שלטונו של הנרי השמיני כמכלול, אך העניקה פרשנות לדמותו של הנרי עצמו כנגרר ולא כמנהיג. עבור אלטון, לא הנרי אלא קרומוול לקח על עצמו את השינויים בממשלה. הנרי היה ממולח, אך היה חסר את החזון הדרוש להבאת תוכנית מורכבת לידי סיום.[114] הנרי היה, במילים אחרות, מעט יותר מ"מפלצת אגוצנטרית" שהשלטון שלו "היה חייב את הצלחותיו ומעלותיו לאנשים טובים ודגולים ממנו; בעוד שרוב הזוועות והכישלונות של שלטונו נבעו באופן ישיר ממנו [המלך]".[158]

אף על פי שעיקרי התזה של אלטון נזנחו, הם היו נקודת פתיחה למחקרים מאוחרים יותר, בהם גם של תלמידו ג'. ג'. סקריסבריק (J. J. Scarisbrick). סקריסבריק תמך במידה רבה בפרשנותו של אלטון בנוגע ליכולותיו של קרומוול, אבל "החזיר" את העשייה להנרי, שאותו החשיב סקרסבריק כמי שבסופו של דבר הוביל ועיצב את המדיניות. עם זאת, האפקט שנוצר לדעת סקריסבריק – כתוצאה מייחוס העשייה להנרי – הוא שלילי ביותר: בעיני סקריסבריק לוותה תקופת שלטונו של הנרי בתהפוכות והרס, ואלו שהיו אחראים לכך ראויים לאשמה יותר מאשר לשבח. גם בין ביוגרפים מאוחרים יותר, כולל דייוויד לודס (David Loades), דייוויד סטארקי (David Starkey) וג'ון גאי (John Guy), אין הסכמה רחבה לגבי המידה בה היה הנרי אחראי לשינויים שעליהם פיקח או לגבי ההערכה הנכונה של השינויים הללו.[114]

חוסר הבהירות הזה לגבי שליטתו של הנרי על האירועים תרם למגוון התדמיות המיוחסות לו: דתי שמרן או רדיקל מסוכן; חובב יופי או מחריב ברוטלי של פריטי אמנות שלא יסולאו בפז; חבר ופטרון או בוגד בסובבים אותו; התגלמות האבירות או שוביניסט חסר רחמים.[114] גישה מסורתית אחת, המועדפת על סטארקי ואחרים, מחלקת את תקופת שלטונו של הנרי לשני חצאים, בחצי הראשון הנרי נשלט על ידי תכונות חיוביות (אדוק, אתלטי ואינטלקטואל) והנהיג תקופה של יציבות ורוגע ובחצי השני "רודן מגושם" שהנהיג תקופה של שינויים דרמטיים ולעיתים גחמניים.[112][159]

כותבים אחרים ניסו למזג את חלקי אישיותו השונים של הנרי לשלם אחד; לייסי בולדווין סמית (Lacey Baldwin Smith), לדוגמה, החשיב אותו לנוירוטי בלתי יציב ואנוכי שהיה נתון להתקפי מצב רוח ושנוטה לחשדות עמוקים ומסוכנים, אשר אדיקותו הדתית מכנית ונובעת ממוסכמות, אם כי נטועה עמוק ובשיאו – בעל אינטלקט ממוצע.[160]

כינוי ושלט אצולה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלט האצולה של הנרי בתקופת שלטונו המוקדם
שלט האצולה של הנרי בתקופת שלטונו המאוחר

במהלך תקופת שלטונו של הנרי, עבר הכינוי המלכותי שינויים רבים. במקור השתמש הנרי בכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואדון אירלנד". ב-1521, בהתאם למענק מהאפיפיור ליאו העשירי, שגמל להנרי על "ההגנה על שבעת הסקרמנטים" שלו, הכינוי המלכותי הפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה ואדון אירלנד". לאחר הנידוי של הנרי, האפיפיור פאולוס השלישי ביטל את הכינוי "מגן האמונה", אבל חוק של הפרלמנט הכריז שהכינוי יישאר בתוקף; והוא ממשיך להיות בשימוש מלכותי עד היום הזה.[161]

המוטו של הנרי היה "לב נכון" (True heart) והוא היה רקום על בגדיו בצורת לב ועם המילה "נאמן" (Loyal). סמלו היה שושנת טיודור ושער מתרומם. כמלך, שלטי האצולה של הנרי היו זהים לאלה שהשתמשו בהם קודמיו, החל מהנרי הרביעי.

ב-1535, הוסיף הנרי את "ביטוי העליונות" לכינוי המלכותי, שהפך ל"הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה וצרפת, מגן האמונה, אדון אירלנד והכנסייה האנגליקנית". ב-1536, הביטוי "הכנסייה האנגליקנית" השתנה ל"הכנסייה האנגליקנית וגם האירית". עם חוק הכתר האירי ב-1541, הנרי דרש מהפרלמנט האירי לשנות את הכינוי "אדון אירלנד" ל"מלך אירלנד". הכינוי "הנרי השמיני, בחסד האל, מלך אנגליה, צרפת ואירלנד, מגן האמונה והכנסייה של אנגלייה וגם של אירלנד" נשאר בשימוש עד סוף תקופת שלטונו של הנרי.

אילן יוחסין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
אוון טיודור
 
קתרין מוולואה, מלכת אנגליה
 
ג'ון בופורט, דוכס סאמרסט הראשון
 
מרגרט ביושמפ מבלטסו
 
ריצ'רד פלנטג'נט, דוכס יורק
 
ססילי נוויל
 
ריצ'רד וודוויל, רוזן ריברס
 
ז'אקטה מלוקסמבורג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדמונד טיודור, רוזן ריצ'מונד הראשון
 
 
 
 
 
מרגרט בופורט, רוזנת ריצ'מונד ודרבי
 
 
 
 
 
אדוארד הרביעי, מלך אנגליה
 
 
 
 
 
אליזבת וודוויל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הנרי השביעי, מלך אנגליה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אליזבת מיורק
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הנרי השמיני, מלך אנגליה


ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל תולדות חייו המורכבות של הנרי השמיני, יש לו אזכורים רבים בתרבות לעומת מלכים אחרים. ניתן למצוא אזכורים אלה בספרים, מחזות וסרטים.

ספרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

״אני, הנרי השמיני״, מאת ההיסטוריונית מרגרט ג'ורג', הספר הוא אוטוביוגרפיה בדיונית, אך לצורך כתיבתו ערכה הסופרת מחקר מעמיק של 14 שנה וקראה כ-300 ספרים בנושא.

"בת בולין האחרת", ביוגרפיה על אן בולין ואחותה מרי קארי.

סדרות טלוויזיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

שושלת טיודור (סדרת טלוויזיה), סדרה בת ארבע עונות המתארת באופן רופף את מהלך חייו של המלך.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעברית
  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת - משפט, מוסר וחברה בסיפורי המקרא, הוצאת דביר, 2000, הפרק "אפילוג: המלכה שלומציון, יוחנן המטביל והמלך הנרי ה-8", עמ' 333–339
  • ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירופה, (תרגם י. קופליביץ), ספר שלישי, פרק תשיעי, "אנגליה נקרעת מעל רומא", הוצאת מסדה, תש"ב
  • ג'.ה. רובינסון, ימי הביניים והעת החדשה, (תרגם שמואל פרלמן), ספר שני, פרק חמישה עשר, "איך סרה אנגליה מעל האפיפיוריות", הוצאת דביר, תש"ה
באנגלית

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנרי השמיני, מלך אנגליה בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Wilkinson 2009, p. 70
  2. ^ Guy 2000, p. 41
  3. ^ Ives 2006, pp. 28–36
  4. ^ 1 2 3 Crofton 2006, pp. 128–129
  5. ^ Scarisbrick 1997, p. 3
  6. ^ Churchill 1966, p. 24
  7. ^ Scarisbrick 1997, p. 4
  8. ^ 1 2 Crofton 2006, p. 126
  9. ^ Scarisbrick 1997, pp. 4–6
  10. ^ 1 2 Loades 2009, p. 22
  11. ^ Scarisbrick 1997, p. 8
  12. ^ Loades 2009, pp. 22–23.
  13. ^ 1 2 Loades 2009, p. 23
  14. ^ Scarisbrick 1997, p. 12
  15. ^ 1 2 Scarisbrick 1997, pp. 18–19
  16. ^ Loades 2009, p. 24
  17. ^ Hall 1904, p. 17
  18. ^ Starkey 2008, pp. 304&nbdash;306
  19. ^ Scarisbrick 1997, pp. 31–32.
  20. ^ Loades 2009, p. 26
  21. ^ Scarisbrick 1997, p. 18
  22. ^ 1 2 Loades 2009, pp. 48–49
  23. ^ Elton 1977, p. 103
  24. ^ Hart 2009, p. 27
  25. ^ 1 2 Fraser 1994, p. 220
  26. ^ 1 2 Loades 2009, pp. 47–48
  27. ^ Weir 1991, pp. 122–3
  28. ^ Elton 1977, pp. 98, 104
  29. ^ Elton 1977, p. 255, 271
  30. ^ Loades 2009, pp. 27–28
  31. ^ 1 2 Scarisbrick 1997, pp. 28–31
  32. ^ Loades 2009, pp. 30–32
  33. ^ Loades 2009, p. 62
  34. ^ Scarisbrick 1997, pp. 33–34
  35. ^ Loades 2009, pp. 62–63
  36. ^ Scarisbrick 1997, pp. 35–36
  37. ^ Guicciardini 1968, p. 280
  38. ^ 1 2 Loades 2009, pp.63–71
  39. ^ Cruz 2009, p. 132
  40. ^ Scarisbrick 1997, p. 154
  41. ^ Weir 2002, p. 160
  42. ^ Loades 2009, pp. 88–89
  43. ^ Brigden 2000, p. 114
  44. ^ 1 2 3 Elton 1977, pp. 103–107
  45. ^ "וְאִישׁ, אֲשֶׁר יִקַּח אֶת-אֵשֶׁת אָחִיו--נִדָּה הִוא; עֶרְוַת אָחִיו גִּלָּה, עֲרִירִים יִהְיוּ"
  46. ^ Loades 2009, pp. 91–92
  47. ^ 1 2 Elton 1977, pp. 109–111
  48. ^ "ימי הביניים והעת החדשה", ג'. ה. רובינסון, תרגם ד"ר שמואל פרלמן, ספר שני, הוצאת דביר, תש"ה, עמ' 127
  49. ^ Haigh 1993, p. 92f
  50. ^ Elton 1977, p. 116
  51. ^ Elton, G. R. (1977). p. 123
  52. ^ 1 2 Gunn, Steven. "Anne Boleyn: Fatal Attractions (review)". Reviews in History. Retrieved 5 April 2013.
  53. ^ Elton 1977, pp. 175–176
  54. ^ Williams 1971, p. 123
  55. ^ Starkey 2003, pp. 462–464
  56. ^ Williams 1971, p. 124
  57. ^ Elton 1977, p. 178
  58. ^ Williams 1971, pp. 128–131
  59. ^ Bernard 2005, p. 68–71
  60. ^ Williams 1971, p. 138
  61. ^ Elton 1977, pp. 192–4
  62. ^ Elton 1977, p. 160–163
  63. ^ Scarisbrick 1997, p. 348
  64. ^ Williams 1971, p. 141
  65. ^ Ashley, 2002, p. 240
  66. ^ Williams 1971, p. 4
  67. ^ Elton 1977, pp. 250–253
  68. ^ Williams 1971, p. 142
  69. ^ Ives 2005, p. 306
  70. ^ Hibbert 2010, p. 60
  71. ^ David Starkey, Six Wives: The Queens of Henry VIII, p.585–586
  72. ^ על פי צ'פויס, ג'יין הייתה בעלת קומה ממוצעת ומאוד חיוורת; הוא גם ציין שלא היה בה יופי רב. בכל אופן, ג'ון ראסל הצהיר שג'יין הייתה "הנאווה מכל נשות המלך (Jane Seymour: Henry VIII's True Love, ע'. 65) פולידור ציין שהיא הייתה "אישה בעלת קסם רב באישיותה ובמראיה".Vergil, Polydore (1950). Hay, Denys, ed. The Anglica historia of Polydore) Vergil, A.D. 1485–1537. (Edited with a translation by Denys Hay. Camden third series 74. Royal Historical Society. p. 337.
  73. ^ על אף שמיד ננקטו צעדים על ידי אנשי חצרו על מנת למצוא לו אישה אחרת. החיפוש התמקד ביבשת אירופה, בשל התעקשותם של קרומוול ואנשי החצר (Scarisbrick 1997, pp. 355–256)
  74. ^ Scarisbrick 1997, pp. 350–351
  75. ^ 72–74 .Loades 2009, p.
  76. ^ Schofield, John (2011). The Rise & Fall of Thomas Cromwell: Henry VIII's Most Faithful Servant. Stroud: The History Press, p. 361
  77. ^ אן תוארה על ידי השגריר הצרפתי, צ'ארלס דה מרילק, כגבוהה ודקת גזרה, "בעלת יופי בינוני וארשת פנים בטוחה ונחושה". (Henry VIII: January 1540, 1–10. Letters and Papers, Foreign and Domestic, Henry VIII. 15: 1540. British-history.ac.uk. 1896. pp. 1–19. Retrieved 6 January 2014) היא הייתה בהירת שיער ונאמר עליה שהייתה בעלת פנים יפות. במילותיו של ההיסטוריון בן התקופה, אדוארד הול: "שיערה המשתפל, היה בהיר, צהוב וארוך... היא הייתה לבושה על פי האופנה האנגלית, עם ברדס צרפתי, שהדגיש את יופייה ואת פניה הטובים, כך שכל יצור שמח לראות אותה"
  78. ^ 1 2 carisbrick 1997, pp. 368–375
  79. ^ 1 2 Elton 1977, pp. 289–291
  80. ^ 1 2 Scarisbrick 1997, pp. 376–7
  81. ^ Scarisbrick 1997, pp. 378–9
  82. ^ Elton 1977, p. 290–296
  83. ^ Farquhar 2001, p. 75
  84. ^ Scarisbrick 1997, p. 430–433
  85. ^ Loades 2009, p. 75–77
  86. ^ Loades 2009, pp. 79–80
  87. ^ Scarisbrick 1997, p. 456–457
  88. ^ Elton, 1977. pp. 331, 373
  89. ^ The Independent (UK). 18 April 2009. Retrieved 25 August 2010
  90. ^ Hays 2010, p. 68
  91. ^ Whitley, 2010, p. passim
  92. ^ מה הרג את הנרי השמיני? באתר רשת ב
  93. ^ Ashrafian 2011, p. passim
  94. ^ Davies 2005, p. 687
  95. ^ מלכים א, כא, יט: "כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה"
  96. ^ Aungier, p.92; Rapin, Hist. Of England, vol.1, p.806
  97. ^ Aungier, George James, History and Antiquities of Syon Monastery, the Parish of Isleworth and the Chapel of Hounslow; Compiled from Public Records, Ancient Manuscripts, Ecclesiastical and Other Authentic Documents. London, 1840, p.92
  98. ^ Dean and Canons of Windsor. (PDF). Windsor Castle: College of St George. Retrieved 12 March 2013.
  99. ^ Elton 1977, pp. 332–333
  100. ^ Scarisbrick 1997. pp. 15–16
  101. ^ ביוטיוב pastime with good company
  102. ^ ביוטיוב greensleeves
  103. ^ Chibi 1997, pp. 543–560
  104. ^ Betteridge 2005, pp. 91–109
  105. ^ 1 2 Hibbert 2010, p. 928
  106. ^ Hutchinson 2012, p. 202
  107. ^ Gunn 1991, pp. 543–560
  108. ^ Williams 2005, pp. 41–59
  109. ^ Lipscomb 2009, p. passim
  110. ^ Guy 1997, p. 78
  111. ^ Morris 1999, p. 2
  112. ^ 1 2 Morris 1999, pp. 19–21
  113. ^ Harrison & Edelen 1995, p. 193
  114. ^ 1 2 3 4 Betteridge & Freeman 2012, pp. 1–19
  115. ^ Elton 1977, p. 323, 407
  116. ^ Elton 1977, pp. 60–63
  117. ^ Elton 1977, p. 212
  118. ^ Elton 1977, p. 64
  119. ^ וולזי החזיק בין השאר בארמונות המפורסמים וייטהול והמפטון קורט
  120. ^ Derek Wilson (2003) Macmillan. pp. 257–60
  121. ^ Elton 1977, pp. 168–174
  122. ^ האנציקלופדיה העברית, ע', קרומול, תומאס, ע' 107
  123. ^ Elton 1977, pp. 215–216
  124. ^ Elton 1977, pp. 289–292
  125. ^ Elton 1977, pp. 215–216, 355–6
  126. ^ Thomas 2005, pp. 79–80 citing Thurley 1993, pp. 222–224
  127. ^ Weir 2002, p. 13
  128. ^ Weir 2002, p. 64
  129. ^ Weir 2002, p. 393
  130. ^ Li, Ling-Fan (2009). After the Great Debasement, 1544–51: Did Gresham's Law Apply?. London School of Economics. p. 9.
  131. ^ Owen, James (19 December 2012). "Old Coppernose – Quantitative easing, the medieval way". Royal Mint. Retrieved 3 April 2017.
  132. ^ Pollard 1905, pp. 230–238
  133. ^ 1 2 "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופולוביץ, ספר שלישי, עמ' 95–96
  134. ^ Bernard 2005, p. 71
  135. ^ Lehmberg 1970, p. missing
  136. ^ בהם: איסור נישואים לכמרים, וידוי ייעשה בפני כומר וסקרמנט האבכריסטיה (מיסה) – יינתן לאנשים חילוניים בצורה אחת – והיא לחם הקודש וללא היין
  137. ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופולוביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ' 97
  138. ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופליביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ'. 96–97
  139. ^ האנציקלופדיה העברית, ע', טינדל, ויליהם, עמ' 639
  140. ^ "ימי הביניים והעת החדשה", ג'.ה. רובינסון, תרגם שמואל פרלמן, הוצאת דביר, תש"ה, ספר שני, עמ'. 128
  141. ^ התרגום המאוחר יותר; "תרגום המלך ג'יימס" מבוסס ברובו על "התנ"ך הגדול" ("the Great Bible") – התנ"ך של טינדל
  142. ^ Elton 1977, pp. 232–237
  143. ^ Stöber 2007, p. 190
  144. ^ Meyer 2010, pp. 254–256
  145. ^ Meyer 2010, pp. 269–272
  146. ^ Elton 1977, pp. 32–33
  147. ^ "דברי ימי אירופה", ה.א.ל. פישר, תרגם י. קופליביץ, הוצאת מסדה, תש"ב, ספר שלישי, עמ' 85–86
  148. ^ .Loades 2009 ,p. 82–85
  149. ^ 83
  150. ^ Elton 1977, pp. 183, 281–283
  151. ^ Elton 1977, p. 282
  152. ^ 187–Loades 2009, p. 180
  153. ^ Elton 1977, pp. 206–207
  154. ^ Loades 2009, p. 187–189
  155. ^ Elton 1977, pp. 207–208
  156. ^ Loades 2009, p. 191
  157. ^ Loades 2009, p. 191–195
  158. ^ Elton 1977, pp. 23,332
  159. ^ Starkey 2008, pp. 3–4
  160. ^ Smith 1971, p. passim
  161. ^ התואר של המלך הנוכחי צ'ראלס הוא:"צ'ארלס השלישי, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, ושל שאר נחלותיו ואדמותיו, מלך, ראש חבר העמים, מגן האמונה."
הנרי השמיני, מלך אנגליה – תבניות ניווט
דוכסי יורק
בית יורק אדמונד מלאנגלי (1385–1402) • אדוארד מנוריץ' (1402–1415) • ריצ'רד פלנטג'נט (1415–1460) • אדוארד מיורק (1460–1461) • ריצ'רד משרוסברי (1474–1483)
בית טיודור הנרי מיורק (1494–1509)
בית סטיוארט צ'ארלס מיורק (1605–1625) • ג'יימס מיורק (1633/1644–1685)
בית הנובר ארנסט אוגוסטוס מיורק (1716–1728) • אדוארד מיורק (1760–1767) • פרדריק מיורק (1784–1827)
בית וינדזור ג'ורג' מיורק (1892–1910) • אלברט מיורק (1920–1936) • הנסיך אנדרו (מ-1986)
דוכסי קורנוול
בית פלנטג'נט אדוארד, הנסיך השחור (1337–1376) • ריצ'רד השני (1376–1377) • הנרי החמישי (1399–1413) • הנרי השישי (1421–1422) • אדוארד מווסטמינסטר (1453–1471) • אדוארד החמישי (1470–1483) • אדוארד ממידלהאם (1483–1484)
בית טיודור ארתור, נסיך ויילס (1486–1502) • הנרי השמיני (1502–1509) • הנרי טיודור (1511) • אדוארד השישי (1537–1547)
בית סטיוארט הנרי פרדריק, נסיך ויילס (1603–1612) • צ'ארלס הראשון (1612–1625) • צ'ארלס ג'יימס (1629) • צ'ארלס השני (1630–1649) • ג'יימס פרנסיס אדוארד סטיוארט (1688–1689)
בית הנובר ג'ורג' השני (1714–1727) • פרדריק, נסיך ויילס (1727–1751) • ג'ורג' הרביעי (1762–1820)
בית סקסה-קובורג-גותה אדוארד השביעי (1841–1901) • ג'ורג' החמישי (1901–1910) • אדוארד השמיני (1910–1917)
בית וינדזור אדוארד השמיני (1917–1936) • צ'ארלס השלישי (1952–2022) • ויליאם, דוכס קורנוול (מ-2022)
נשותיו של הנרי השמיני, מלך אנגליה
קתרין מאראגון • אן בולין • ג'יין סימור • אן מקלווה • קתרין הווארד • קתרין פאר
מלכי אנגליה ומלכי הממלכה המאוחדת
ההפטרכיה (שבע הממלכות)
מלכי שבע הממלכות מזרח אנגליה • אסקס • קנט • מרסיה • נורת'מבריה • סאסקס • וסקס
ממלכת אנגליה
בית וסקס אגברט • אתלוולף • אתלבאלד • אתלברט • אתלרד הראשון • אלפרד • אדוארד הראשון • אלפווארד • אתלסטאן • אדמונד הראשון • אדרד • אדוויג • אדגר • אדוארד השני • אתלרד השני • סוון (מדנמרק) • אתלרד השני • אדמונד השני • קנוט (מדנמרק) • הרולד הראשון (מדנמרק) • הארדיקאנוט (מדנמרק) • אדוארד השלישי • הרולד השני • אדגר אתלינג
המלכים הנורמנים ויליאם הראשון • ויליאם השני • הנרי הראשון • מתילדה • סטיבן
בית פלנטג'נט הנרי השני • ריצ'רד הראשון ("לב הארי") • ג'ון • הנרי השלישי • אדוארד הראשון • אדוארד השני • אדוארד השלישי • ריצ'רד השני
בית לנקסטר הנרי הרביעי • הנרי החמישי • הנרי השישי
בית יורק אדוארד הרביעי • אדוארד החמישי • ריצ'רד השלישי
בית טיודור הנרי השביעי • הנרי השמיני • אדוארד השישי • ג'יין גריי • מרי הראשונה • אליזבת הראשונה
בית סטיוארט ג'יימס הראשון • צ'ארלס הראשון • צ'ארלס השני • ג'יימס השני • מרי השנייה וויליאם השלישי (בית אוראנז'-סטיוארט) • אן
הממלכה המאוחדת
בית הנובר ג'ורג' הראשון • ג'ורג' השני • ג'ורג' השלישי • ג'ורג' הרביעי • ויליאם הרביעי • ויקטוריה
בית סקסה-קובורג-גותה אדוארד השביעי • ג'ורג' החמישי
בית וינדזור ג'ורג' החמישי • אדוארד השמיני • ג'ורג' השישי • אליזבת השנייה • צ'ארלס השלישי
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנרי_השמיני,_מלך_אנגליה&oldid=39705904"