ז'ידיק

ז'ידיק
**Židikai**
	סמל ז'ידיק סמל ז'ידיק
מדינה	ליטא
מחוז	מחוז טלז
מחוז משנה	מז'ייקי
גובה	116 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיירה	440 (1 במרץ 2011)
קואורדינטות	56°19′15″N 22°00′44″E / 56.320819444444°N 22.012277777778°E
אזור זמן	UTC +2
	מפת מיקום; מפה מפורטת; (למפת ליטא רגילה) וילנה קלייפדה שיאוליאי מריאמפולה קובנה פוניבז' אוטנה אליטא טלז טאורגה לטביה בלארוס פולין רוסיה; מחוז קלינינגרד; ז'ידיק

ז'ידיק (בליטאית: Židikai, ז'דיקאי; בז'מאיצ'ו: Žėdėkā, ז'דקה; בפולנית: Żydyki, ז'ידיקי; ביידיש: זשידיק) היא עיירה במחוז משנה מז'ייקי במחוז טלז בצפון מערב ליטא. העיירה ממוקמת 22 קילומטרים מערבית לעיירה מז'ייקי. נכון לשנת 2001, חיים בעיירה כ-520 תושבים, מתוכם, מספר קטן של יהודים.

בעיירה נמצאה ספרייה ישנה שהוקמה בשנת 1939 ובה אלפי מסמכים חשובים מתקופת מלחמת העולם השנייה.

היסטוריה

תחילתה של העיירה במאה ה-16 כאשר היא שימשה כאחוזתו של אציל חודקביץ'. האחוזה ניתנה לאציל כשי מהמלך המקומי באותה תקופה. עם התפתחות האוכלוסייה באזור הפכה האחוזה, ז'ידיק, לעיירה, ומאמצע המאה ה-19 הפכה למרכז נפת ז'ידיק.

בתקופת השלטון הרוסי השתייכה העיירה לפלך וילנה עד שנת 1843, אז החליטו השלטונות הרוסיים לשייך את העיירה לפלך קובנה.

כבר בשנת 1897 פעלו בעיירה שלושה בתי מלאכה וכעשרים חנויות. התקיימו בה ימי שוק וירידים עונתיים שמשכו אליהם את כל תושבי המחוז.

בתום מלחמת העולם הראשונה, מספר התושבים בעיירה קטן משמעותית בעקבות מחסור במקומות פרנסה ומקומות עבודה, שהביאו להגירה למדינות אחרות. בעקבות ההגירה מהעיירה אל צפון-מערב אירופה בשנת 1923 התגוררו בעיירה 893 תושבים בני דתות שונות. הם גרו באותה תקופה בבקתות עץ.

הקהילה היהודית

ראשוני היהודים הגיעו לז'ידיק בסוף המאה ה-17 ובמהלך השנים השתקעו בעיירה. באותה תקופה חיו בז'ידיק 914 יהודים שהיוו 73% מאוכלוסיית העיירה. חלק מיהודי העיירה היו רוכלים שסחרו בין כפרי קורלנד שבלטביה הסמוכה, אך רובם התפרנסו ממסחר זעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה המצב הכלכלי בז'ידיק הידרדר, ובעקבות זאת הגירת היהודים לארצות הברית ולדרום אפריקה גברה. בשנה הראשונה למלחמת העולם הראשונה, גורשו יהודי העיירה לאזורים הפנימיים של רוסיה. בסיום מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, עם כינון ליטא העצמאית, חזרו לז'ידיק חלק מן היהודים שגורשו.

בעקבות קביעת הגבול החדש בין ליטא ללטביה נותקו הקשרים עם הכפרים שבקורלנד, דבר שהביא להידרדרות נוספת במצב הכלכלי. ב-1923 התגוררו בז'ידיק 799 יהודים שהיוו 89% מכלל אוכלוסיית העיירה. מספר שנים לפני השואה, בעקבות מקרים אנטישמים רבים ומתמשכים, ירד מספר היהודים בעיירה ל-150 בלבד. רוב יהודי העיירה פנו לערים גדולות או היגרו למדינות שמעבר לים.

בשואה

בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, סופחה ליטא לברית המועצות, וכתוצאה מכך נפגעו יהודי ז'ידיק מצעדי הסובייטיזציה הראשונים במדינות הבלטיות שכללו הלאמת מסחר וכפיית העקרונות של הסובייטים עליהם. כאשר הצבא הגרמני פלש לברית המועצות ב-1941, יהודים רבים ניסו לברוח לתוך רוסיה. רובם נספו בדרכים אך אחדים מהם הצליחו להגיע למחוז חפצם. חלק מהיהודים שברחו נשלחו לגטו קובנה.

ב-25 ביוני 1941 נכבשה ז'ידיק בידי הוורמאכט, אך השלטון הפנימי נמסר ללאומנים הליטאים המקומיים. הליטאים פתחו במעשי שוד כלפי היהודים שבמהלכם נהרגו ונפצעו מספר יהודים. לאחר כניסת הגרמנים פורסמה הוראה שבה נאמר שעל כל היהודים להתרכז בבית המדרש. הם נכלאו שם במשך שבוע ללא מזון וללא מים. בזמן שהיהודים הוחזקו כלואים בבית המדרש שכניהם הליטאים המשיכו לשדוד את בתיהם. לאחר שבוע הופרדו הנשים מן הגברים, ולאחר מכן הגברים הועברו ללושה (ליט'), מרחק של קילומטרים אחדים מהעיירה. היהודים סבלו מרעב, נואשו מהמצב ותוך סיכון חייהם פנו לאיכרי הסביבה על מנת להשיג מזון תמורת כסף או חפצים. אחרוני היהודים הועברו למז'ייקי ושם נכלאו באסמים ביחד עם יהודי המקום.

בתקופה זו אולצו היהודים לעבוד במשך זמן קצר במשקי האיכרים ולאחר מכן נרצחו בקרבת בית הקברות היהודי. שישה ימים לאחר מכן רצחו הליטאים גם את הנשים ואת הילדים.^[1]

באותה תקופה, הופצו דיווחים בכל רחבי המחוז. על פי הדיווחים, יהודי העיירה נצפו חופרים בורות בבית הקברות, הם הובאו בקבוצות של 50 מן האסמים ונורו באזור, קולות הירי נפסקו רק לאחר שלושה ימים.

קבוצה קטנה של יהודים (בניהם זלמן לטין) עזבה את העיירה לפני כיבוש הצבא הגרמני, והגיעה לאירלנד דרך נמל הנקרא "פיחה", חלק מן האנשים באותה קבוצה הצליחו לשרוד את השואה ולהגיע לארץ ישראל.

בתקופת הכיבוש הגרמני היה ואקלובאס מרטינקוס (ליט'), כומר קתולי בעיירה, פעיל בהצלת יהודים במחוז ובעירו. מרטינקוס החל לעזור ליהודי ז'ידיק בימים הראשונים למתקפה הגרמנית, כשהגדוד הגרמני שעבר בעיר הורה למשתפי הפעולה הליטאים להרוג את כל היהודים שם. מרטינקוס היה נחוש בדעתו שלא להתיר את הרצח, והשתמש במעמדו הגבוה בקהילה כדי לדרוש מהליטאים לחדול מביצועיהם. הוא מיהר לבירת המחוז כדי להזהיר את הממשל השלטוני הליטאי על הרצח הבלתי חוקי המתוכנן, והצליח למנוע זמנית את רציחתם של יהודי העיר, ששוחררו לבתיהם. כעבור כמה שבועות, כשהרצח היה ודאי, החל מרטינקוס לעזור באופן שיטתי ליהודים המעטים שנותרו בכלא, ולספק להם מזון. במשך כל תקופת הכיבוש פעל מרטינקוס להצלת יהודים, ובין מעשיו האחרים, העביר תינוק, מרדכי מיכניצקי, לכפר דפשי, שם אימצו אותו האיכרים האיכרים, מריה וג'רונימה בוקונטס.

ואקלובאס מרטינקוס היה חסיד אומות העולם היחיד בעיירה.

חינוך יהודי

לאופייה השמרני של הקהילה הייתה השפעה ממושכת על החינוך בעיירה. במשך שנים רבות התחנכו הבנים ב"חדר" המסורתי. כאשר עמדו לייסד, בתחילת שנות ה-20, בית ספר עברי של רשת "תרבות", עורר הדבר התנגדות חזקה. על אחת כמה וכמה התנגדו לשכן אותו בבניין בית הכנסת ה"קר", שהיה מוזנח וכמעט לא שימש עוד כמקום תפילה. בסופו של דבר בית הספר פעל בבניין, אלא שמספר הלומדים בו הלך והצטמצם משנה לשנה. מלבד זאת, פעלו בעיירה בית כנסת ובית מדרש אשר שימשו גם לתלמוד תורה ולחינוך.

בית הכנסת

בשנת 1780 נבנה בז'ידיק בית כנסת מעץ (אחד מבתי הכנסת העתיקים בליטא). לבית הכנסת ניתן הכינוי "בית הכנסת הקר", מפני שלא חיממו אותו בחורף. לאחר מכן נבנה גם בית מדרש ובו התפללו בעיקר פשוטי העם.

תרבות

מבחינה תרבותית ז'ידיק מוכרת בעיקר בזכות תושבת העיירה הסופרת מריה פצ'קאוסקאיטה שנודעה בשם העט שטרייוס רגנה (אנ'). במרכז העיירה יש מוזיאון המוקדש לזכרה. תערוכותיו מתעדות הן את ילדותה והן את נעוריה ואת חייה המאוחרים בעיירה. בנוסף, בעיירה קיים מרכז תרבות המעודד מסורות מקומיות ופעילויות פנאי לנוער ולתושבים. בנייתו של מרכז התרבות הושלמה ב -1967 ובו שני חדרים: אולם גדול עם קיבולת של 200 מקומות לאירועים גדולים, קונצרטים, מסיבות דיסקו ועוד. ואולם קטן יותר לאירועים כגון תערוכות אמנות וטורנירים של משחקי לוח. הספרייה הציבורית של ז'ידיק נפתחה ב-1939. בשנת 2004 היו בספרייה כ-9,000 מסמכים וספרים מתקופת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1994 עברה הספרייה לחדרים חדשים בבניין מרכז התרבות. הספרייה היא סניף של הספרייה הציבורית של המחוז מז'ייקי.

חינוך

בית הספר העל יסודי על שם מריה פצ'קאוסקאיטה נפתח בשנת 1865 והוא בית הספר הוותיק ביותר במחוז משנה מז'ייקי. בית הספר מפעיל בעיירה ענף מוזיקלי החל מ-1986. שם, קיימת הזדמנות לתלמידים לנגן על כלי נגינה שונים ומגוונים ובו בעת ללמוד על ההיסטוריה של המוזיקה. בית הספר למוזיקה מז'ייקי ממוקם במרכז התרבותי של ז'ידיק.

העיירה כיום

כיום בעיירה פועלים שלוש מכולות, בית ספר, ספרייה, בית מרקחת, בית ספר למוזיקה ומרכז תרבות. בנוסף בעיירה קיימים מספר פארקים, ומצבות זיכרון המציינות את המאורעות אשר התרחשו בעיירה. חלק מהמבנים בעיירה עדיין מקוריים מהעיירה העתיקה.