יגאל עילם
 | |
| לידה |
21 ביולי 1936 (בן 88) תל אביב, פלשתינה (א"י)   |
|---|---|
| ענף מדעי | היסטוריה |
| מקום מגורים |
 ישראל |
| מקום לימודים |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מוסדות | |
| תרומות עיקריות | |
| חקר ההיסטוריה של הציונות ומדינת ישראל | |
  | |
יגאל עילם (נולד ב-21 ביולי 1936) הוא היסטוריון ישראלי החוקר את ההיסטוריה של היהדות, הציונות ומדינת ישראל. העלה את מחקריו על הכתב בספרים רבים ומשמש כמרצה במכללות.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יגאל עילם נולד בשנת 1936 בתל אביב. בשנים 1954–1957 שירת בצה"ל כמפקד מחלקה, מדריך בבית הספר לקצינים וכקצין מבצעים בגדוד נח"ל מוצנח. לאחר סיום שירותו למד בשנים 1957 - 1964 היסטוריה ופילוסופיה, באוניברסיטה העברית בירושלים.
היה פעיל באגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1958, כאשר החל לצאת לאור "פי האתון", ביטאון אגודת הסטודנטים, נתמנה עילם, שהיה אז סטודנט לתואר שני, לעורכו הראשון. החל משנת 1964 פרסם מאמרים בעיתון "הארץ" ולאחר מכן גם בעיתון "דבר". בשנים 1965–1966 היה מורה בבית ספר תיכון. במלחמת ששת הימים שירת בחטיבת ירושלים. בשנת 1973 יצא לאור ספרו הראשון "מבוא להיסטוריה ציונית אחרת" ומאז פרסם ספרים רבים נוספים.
עילם כיהן כמרצה במכללה האקדמית ספיר ובמכללת סמינר הקיבוצים.
השקפותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהשקפת עולמו יגאל עילם הוא איש השמאל הישראלי, ועם זאת, יש לו דעות ייחודיות על היחס בין היהדות לציונות. לדעתו קיימת סתירה מהותית בין הציונות ליהדות ההיסטורית, ואין הציונות יכולה להכיל את מלוא ההוויה הישראלית, הממלכתית, שהיא הוויה מורכבת ופתוחה הרבה יותר מזו המיוצגת על ידי החזון הציוני.
עילם היה פעיל בתנועות שמאל שונות ושלל את רעיון ארץ ישראל השלמה. לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977, כתב:
- ”הוויכוח המדיני בין תנועת העבודה לבין התנועה הרוויזיוניסטית היה ויכוח בין ציונות צודקת ואפשרית לבין ציונות לא צודקת ובלתי אפשרית. חזון ארץ ישראל השלמה הוא אפשרי ובר קיימא רק כשהוא צמוד למדינה דו לאומית או למדינה אזרחית ללא ציון אתני”[1]
פעמיים התעוררו סערות ציבוריות הקשורות לעילם. האחת פרשת מתן עדותו במרץ 1979 לטובתו של כריסטופר מייהיו (אנ') במשפט דיבה נגד "מעריב"; השנייה – פרשת הדחתו בהמשך אותה שנה על ידי יוסף לפיד, בעת היותו של לפיד יושב ראש רשות השידור, מהנחיית דיון בטלוויזיה הישראלית.
כריסטופר מייהיו (1915–1997) היה חבר הפרלמנט הבריטי בעל עמדות פרו-פלסטיניות ומבקר חריף של מדינת ישראל. בשנת 1975 פרסם הלה יחד עם עיתונאי בשם מייקל אדמס ספר בשם Publish It Not: The Middle East Cover-up, שבו ביקורת חריפה על ישראל ויחסה לפלסטינים, ברוח האנטישמיות החדשה. ב-1 באוגוסט 1975 פורסמה ב"מעריב" כתבה מאת כתב העיתון בלונדון שמתח בקורת על הספר, וכתב כי מייהיו "הפך לשונא ישראל ארסי ומושבע", ושאל "במה שונה גישה זו מן השיטות של הנאצים?". בעקבות הכתבה הגישו מייהיו ואדמס בסוף שנת 1978 תביעת לשון הרע נגד העיתון, עורכו והכתב.
התביעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים. עילם הופיע במשפט ב-31 במרץ 1979 כעד מטעם התביעה ובעדותו חיווה דעתו כי הספר בעיניו הוא "ספר מרגיז" וכי הוא "אנטי–ציוני חריף", אך לפי השקפתו, אנטישמיות היא "שנאת יהודים" ויש להבחין בינה לבין ביקורת על מדינת ישראל והציונות.[2] עד ישראלי נוסף מטעם התביעה היה האלוף במילואים מתי פלד, שהביע דעתו כי אין ליחס בשום פנים לתובעים מוטיבציה נאצית או אנטישמית.[2] לעומתם יוסף לפיד, שהיה אז עיתונאי בכיר במעריב והופיע כעד מטעם ההגנה, אמר בעדותו: "אנו מאמינים כי יש לנו עניין עם אנטישמים, המנהלים תעמולה בסגנון נאצי".[3]
השופט יעקב בזק, שישב בדין, פסק ב-5 באוגוסט 1979 כי הוא דוחה את התביעה וקבע כי הכתבה במעריב הייתה נכונה וכי הייתה חשיבות רבה בפרסומה מאחר ש"דברי תעמולה מסוג זה שאין מגיבים עליהם עלולים לחלחל לתודעת הציבור, כשם שהתעמולה האנטישמית והנאצית חלחלה לתוך תודעתם של התובעים".
דרכיהם של עילם ויוסף לפיד המשיכו להצטלב; בעת שהמשפט התנהל עדיין, נתמנה לפיד ב-25 בפברואר 1979 למנכ"ל רשות השידור. המינוי נחשב למינוי של איש ימין, בעקבות המהפך, בו עלה הימין לשלטון. במסגרת תפקידו ביצע לפיד מספר פעולות שנויות במחלוקת. הוא אכף איסור על ראיונות עם אנשי אש"ף והחל בסדרה של הדחות של מי שנחשבו כאנשי שמאל. באפריל 1979 הורה להפסיק בקול ישראל את שידור תוכניתו של יעקב אגמון "בירה ומצב רוח", במאי מנע מעילם מלהנחות את אחד מפרקי התוכנית "השעה השלישית" שעסק בתוכנית האוטונומיה ובספטמבר הדיח אותו מהנחיית התוכנית "שעה אחת קודם" בקול ישראל. על מהלכים אלה נמתחה ביקורת ציבורית והועלתה נגד לפיד טענת מקארתיזם. העניין הגיע גם לכנסת וחבר הכנסת דני רוזוליו דרש לקיים דיון בוועדת החינוך והתרבות באמרו: "זאת גישה כיתתית צרה, ההופכת את הרשות הממלכתית לרשות מפלגתית".
מלבד מחקריו ההיסטוריים בנושאי הגדודים העבריים, ארגון ההגנה, והקמת הסוכנות היהודית, פרסם עילם ספרי עיון שביטאו את השקפת עולמו.
בספרו "ממלאי הפקודות" (1990) ביטא עילם את ההשקפה שאין אף פעם פקודה מפורשת לביצוע פשעי מלחמה אלא שלובשי המדים פעלים ברוח ההנהגה ומבצעים מעשי טבח כדוגמת טבח כפר קאסם או רצח עם שדוגמתו הקיצונית ביותר היא השואה. לטענתו חלק גדול מתהליך קבלת ההחלטות בהיסטוריה לא היה ליניארי (הנוהג כקו בעל שיפוע קבוע) - דרג מחליט שמעביר לדרג המבצע, אלא בדיוק להפך - דרג מבצע נטל החלטה והדרג המחליט אימץ את ההחלטה, הן כיוון שהיא תאמה את האידאולוגיה שלו והן כיוון שהיא התבררה כמוצלחת. במקרה של כישלון והסתבכות ניער הדרג המחליט את חוצנו והעביר את האחריות למבצעים שכביכול לא נהגו על פי הפקודה.
בספרו "קץ היהדות: אומת הדת והממלכה" (2000) טען כי קיים ניגוד בסיסי בין הציונות, כלאומיות מודרנית, לבין היהדות האורתודוקסית. היהדות במהותה, טען עילם, אינה סובלת את המדינה, אינה זקוקה לה ובעיניה היא מיותרת לחלוטין, היהדות ההיסטורית לא הייתה אומה; היא הייתה אומת-דת. למרות זאת, הסיק עילם, זכתה היהדות ההיסטורית לזריקת עידוד מצד הציונות, שהעניקה לה מקלט חדש בדמות מדינת ישראל, בעימות בין השתיים עתידה המדינה להתגבר על הדת, אומת-הדת היהודית.
בספרו "יהדות כסטטוס קוו: פולמוס מיהו יהודי 1958" יצא לאור אף הוא בשנת 2000 טען עילם שהקמת המדינה בעצם לא הביאה לידי שינוי בתפיסת מבנה החברה, כפי שמחויב ממהותה של מדינה ריבונית האחראית לזכויות ולחירויות של כל אדם וכל קבוצה בתחום שיפוטה. לדבריו מה שקרה בפועל הוא המשך ישיר של ההסדרים וההסכמים שהיו בתנועה הציונית ובכנסת ישראל, כלומר ביישוב העברי בארץ בתקופת המנדט הבריטי, וקודם לכן בתקופת השלטון העות'מאני. בספר תיאר עילם את ההסדרים השונים שנעשו בין דתיים לחילונים לנוחיות השותפות הפוליטית, אלא שלדבריו, במדינה ריבונית מודרנית חובה לדאוג למעמד הדמוקרטיה וחירויות האדם.
בספרו "מה התרחש כאן" (2012) כלולים שבעה מאמרים. בספר ניסה עילם להציג סקירה מאוזנת של הסכסוך הישראלי-ערבי ושל הישגיה של מדינת ישראל בשישים שנותיה הראשונות. לדבריו התמונה המתקבלת טומנת בחובה מסר אופטימי למרות הכל. במאמרים הנכללים בספר ערער עילם על עמדות יסוד ועל כמה מן המיתוסים המושרשים בהיסטוריה היהודית והציונית. לדבריו היחס בין הציונות ליהדות ההיסטורית ובין הציונות למדינת ישראל, אינו כה פשוט וחלק כפי שנוטים להציג אותו – לשיטתו קיימת סתירה מהותית בין הציונות ליהדות ההיסטורית; אין הציונות יכולה להכיל את מלוא ההוויה הישראלית, הממלכתית, שהיא הוויה מורכבת ופתוחה הרבה יותר מזו המיוצגת על ידי החזון הציוני. עילם ביקר את הדרך היהודית בהיסטוריה. לדבריו היהדות מראשית דרכה אימצה רעיון שבידל אותה משאר העמים, פסל את הצורך בקיום ממלכתי ודן אותה לחיי גלות ולסבל מתמשך. בספר תקף עילם את הנטייה הרווחת בקרב ההיסטוריונים הישראלים לקשור כתרים לראשו של דוד בן-גוריון כמעט בכל עניין וסוגיה הקשורים בתקומת מדינת ישראל. לדבריו בן-גוריון עצמו לא נזקק לכתרים אלה.
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מבוא להיסטוריה ציונית אחרת, הוצאת לוין-אפשטיין 1973
- הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, הוצאת מערכות 1973
- אלף יהודים בעת החדשה :לקסיקון, הוצאת זמורה, ביתן, מודן 1974
- מחזון למדינה: בעיות מרכזיות בתולדות הציונות, הוצאת קצין חינוך ראשי 1978
- המאבק החמוש :פרקי לימוד, הוצאת יד טבנקין 1985
- ההגנה: הדרך הציונית אל הכוח, הוצאת זמורה, ביתן, מודן 1979
- הקמת הסוכנות היהודית המורחבת 1919-1929, חמו"ל 1990
- ממלאי הפקודות, הוצאת כתר 1990
- הסוכנות היהודית: שנים ראשונות 1919-1931, הוצאת הספרייה הציונית 1990
- קץ היהדות: אומת הדת והממלכה, הוצאת תפו"ח 2000
- יהדות כסטטוס קוו: פולמוס מיהו יהודי 1958, הוצאת עם עובד, 2000
- מה התרחש כאן, הוצאת עם עובד 2012
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ממאמריו
- חזון המופת ומבחן העימות, דבר, 30 במאי 1975
שנאת השמאל והאליטות, באתר הארץ, 12 במאי 2016- הקלילות הבלתי נסבלת של הכיבוש, באתר הארץ, 6 ביולי 2017
יגאל עילם (1936-), דף שער בספרייה הלאומית
- סרטים
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: דיון עם ד"ר יגאל עילם' אינו ערך חוקי
כאן חינוכית: מהפכות בעידן המודרני : הציונות כמהפכה, דיון עם ד"ר יגאל עילם באתר יוטיוב
שגיאות פרמטריות בתבנית:יוטיוב
'סוג: סרט בהנחיית יגאל עילם' אינו ערך חוקי כאן חינוכית: צבא בדרך, סרט בהנחיית יגאל עילם באתר יוטיוב
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לפני קיר הברזל: עם עליית הליכוד נכנסת ישראל לתקופת ניסוי בציונות בלתי-אפשרית, דבר, 26 בספטמבר 1977.
- ^ 1 2 יעקב בזק (שופט), "התובעים חוזרים על האשמות אבסורדיות ופראנואידיות כלפי עם קטן הנאבק על קיומו", מעריב, טור 5, 10 באוגוסט 1979.
- ^ עמוס לבב, בבימ"ש בירושלים נפתח הדיון בתביעת לשון הרע שהגישו שני אישים בריטיים: המדינאי כריסטופר מהיו והסופר מייקל אדמס; 'מעריב': יש לנו עניין עם אנטישמים המנהלים תעמולה בסגנון נאצי, מעריב, 9 בנובמבר 1978.