כיס פלוג'ה

כיס פלוג'ה
	מערכה: מבצע יואב, מבצע חיסול
	מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	15 באוקטובר 1948 – 27 בפברואר 1949 (136 ימים)
מקום	אל-פאלוג'ה (ליד קריית גת של היום)
תוצאה	ניצחון לצה"ל.; נסיגת הצבא המצרי דרומה
הצדדים הלוחמים
צה"ל	צבא מצרים
מפקדים
יגאל אלון; עוזי נרקיס; בן ציון פרידן	סייד טהא; גמאל עבד אל נאצר
כוחות
חטיבת אלכסנדרוני; מאות לוחמים	החטיבה הרביעית; מאות לוחמים
אבדות
מעל 100 הרוגים; עשרות פצועים	כמאה הרוגים; כ-50 פצועים
	(למפת השפלה רגילה) אל-פאלוג'ה

כיס פלוג'ה הייתה מובלעת ובה אלפי חיילים של הצבא המצרי, יחד עם כמה מאות לוחמים ערבים מקומיים, אשר הייתה נתונה תחת מצור של צה"ל במהלך מלחמת העצמאות בתחומי העיירה הערבית אל-פלוג'ה, סמוך לצומת פלוגות וקריית גת של ימינו. המצור שנמשך קרוב לארבעה חודשים וחצי היווה מנוף לחץ חשוב של ישראל להביא את מצרים לחתום עמה על הסכם שביתת נשק ולהוצאת האחרונה מן המלחמה.

תולדות הכיס

היוצרות הכיס

קולונל סייד טהא, מפקד החטיבה המצרית הרביעית ב"כיס פלוג'ה" בדרך למשא ומתן על כניעה. משמאל – ירוחם כהן, שלישו של יגאל אלון

צבא מצרים שפלש לארץ ישראל בחצות ליל הכרזת העצמאות, התפצל לשני ראשים: כח עיקרי לאורך החוף דרך עזה שהגיע עד גשר עד הלום וכח משני שנכנס מזרחה והתמקם בפלוג'ה. במהלך החודשים ממאי עד אוקטובר היו היישובים היהודיים בנגב שמדרום לקו אשקלון-פלוג'ה מעבר לקו המצרי. אולם גם קווי האספקה של המצרים היו ארוכים ושבירים^[1]. במבצע יואב, שהתקיים בין 15–22 באוקטובר 1948, כבשו כוחות צה"ל שטחים נרחבים בנגב ופרצו את הדרך לבאר שבע. בעקבות כיבוש משלטי הצומת, כאוכבה וחוליקאת נשארה בריגדה מצרית, החטיבה הרביעית, יחד עם כוחות מקומיים, בפיקודו של הקולונל הסודני סייד טהא שכונה "הנמר הסודני", נצורה באזור קטן, סביב הכפר פלוג'ה ומצודת עיראק סווידאן. לאחר תום המבצע המשיך צה"ל לפעול כדי להדק את הכיתור סביב כיס פלוג'ה. נעשו מספר ניסיונות לכבוש את משטרת בית ג'וברין כדי למנוע מעבר בין הכוחות המצריים בהר חברון וכיס פלוג'ה. שני הניסיונות הראשונים שנעשו על ידי גדוד 52 של חטיבת גבעתי נכשלו, אולם ניסיון שלישי, שנעשה על ידי גדוד 89 של חטיבה 8 ב-27 באוקטובר 1948, הצליח ובעקבות זאת נכנסו כוחות צה"ל לדווימה וניקו את האזור בין בית ג'וברין להרטוב^[2].

בצה"ל העריכו שבעקבות הכיתור של כיס פלוג'ה המצרים במקום ייכנעו^[3]. ההערכה התחזקה כאשר ב-27 באוקטובר, בעקבות כיבוש בית חאנון וניתוק קווי האספקה לעיקר הכח המצרי באזור בין אשדוד למג'דל, נסוג עיקר הכח המצרי לרצועת עזה, שכן מצב הנצורים בכיס היה קשה מזה של הכח באשדוד^[4].

אולם משהכניעה בוששה, כבש צה"ל את משטרת עיראק סווידאן ב-9 בנובמבר 1948 והשטח שנותר בידי המצרים באזור אל-פלוג'ה הצטמצם. בישראל דווח על חיילים מצריים שברחו מהכיס והגיעו אל קווי צה"ל כדי להיכנע. מעריב יצא בכותרת "כיס פלוג'ה מתחסל"^[5]. בשלב זה שלח מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, את שלישו, ירוחם כהן, ליצור קשר עם מפקדת ה"כיס". בבוקר ה-10 בנובמבר 1948, הוסע כהן במכונית משוריינת מצוידת בדגלים לבנים ובמגבירי קול כשהוא משמיע קריאות באנגלית ובערבית שרצונו להיפגש עם קצין מצרי. מעמדות המצרים יצאו שלושה קצינים שאחד הציג את עצמו כגמאל עבד אל נאצר, שליש הגדוד ה-6. כהן הציע להם לקיים פגישה בין מפקד החטיבה המצרית הנצורה ומפקד הכוחות הישראלים.

לאחר קבלת האישור מהמפקדה המצרית ברפיח סוכם כי הפגישה תיערך ביום ה-11 בנובמבר 1948 בקיבוץ גת הסמוך ל"כיס". יגאל אלון ביקש שהפגישה תיערך בערבית אבל סייד טהא התעקש על אנגלית. בפגישה החמיא יגאל אלון לסייד טהא על כושר הלחימה של חייליו, תיאר לו את מצבו הנואש והציע לו כניעה תוך כבוד צבאי והערכה מלאה עם אפשרות של חזרה מהירה הביתה, וזאת כדי לחסוך דם משני הצדדים וכי בנסיבות מיוחדות על המפקד במקום לקבל אחריות על החלטות כמו שעשה פרידריך פאולוס בקרב סטלינגרד. סייד טהא הודה כי מצבו קשה אולם עליו להציל את כבודו של הצבא המצרי ולכן הוא יילחם עד הכדור האחרון ועד האיש האחרון אלא אם יקבל פקודה אחרת מממשלתו. המשא ומתן נכשל.

קצין ישראלי צופה ממצודת עיראק סווידאן בפינוי הכוח המצרי מכיס פלוג'ה

לאחר כישלון המשא ומתן קיבלו הכוחות הצרים על ה"כיס" הוראה להפעיל "מצור פעיל", דהיינו לפתוח באש על המצרים בכל זמן שהדבר אפשרי על ידי סיורים אלימים וצליפות. המצרים השיבו באש (באחת התקריות נפצע קשה אורי אבנרי, אז מ״כ בגדוד 54 של חטיבת גבעתי). כוחות צה"ל פעלו להדק את המצור ולמנוע הגעת שיירות אספקה אל החיילים הנצורים. להערכת ישראל היא הצליחה לגלות את רוב השיירות^[6].

משא ומתן

בחסותו של הגנרל ריילי התקיים משא ומתן בין ישראל למצרים על המצב בנגב. המצרים שטענו שפעילות צה"ל במבצע יואב הייתה בניגוד להחלטת האו"ם, דרשו את פירוז האזור ומתן אפשרות להעברה חופשית של אספקה לכיס. ישראל סירבה לכך בכל תוקף, ודרשה את כניעת המצרים. בחלוף הימים בחודש נובמבר התגמשה ישראל, וביקשה את כניעתם של הקצינים והסמלים בלבד, ומאוחר יותר אף ניאותה לנסיגת הכוחות המצריים ללא כניעה. אולם המצרים סירבו להצעות אלה^[7]. ב-1 בדצמבר, בחסות האו"ם, יצאה לכיס שיירת אספקה מצרית מעזה^[8]. לאחר שישראל גילתה תחמושת בשיירה היא סירבה לאשר שיירות נוספות לכיס^[9]. ראלף באנץ' ביקש לחקור כיצד אישר האו"ם שיירה שהובילה תחמושת^[10].

מבצע חיסול

ערך מורחב – מבצע חיסול

ב-16 בדצמבר 1948 הוחלפה חטיבת גבעתי שצרה על כיס פלוג'ה בחטיבת אלכסנדרוני על מנת לאפשר לאחרונה להשתתף במבצע חורב. על פי התוכנית הראשונית של מבצע חורב, חטיבת אלכסנדרוני הייתה אמורה להסתפק במצור בלבד. אולם בעת ביקור של דוד בן-גוריון בחזית, ב-24 בדצמבר 1948, הוא הנחה לתקוף ולחסל את הכיס, על מנת לפנות את החטיבה המרותקת למצור על פלוג'ה למשימות אחרות. הנחייתו של בן-גוריון התקבלה ללא התנגדות מצד יגאל ידין ויגאל אלון, והוראות נתנו לביצוע מבצע חיסול אשר התקיים ב-28 בדצמבר 1948 והסתיים בכישלון ובמותם של 87 חיילים, לאחר שפלוגה ג', גדוד 33 של אלכסנדרוני כותרה וחוסלה^[11]^[12].

בינואר 1949 המצרים ניאותו להתיר לרב צבאי מטעם צה"ל להיכנס לכיס ולזהות את החללים הרבים שהושארו שם. מטעם צה"ל נשלח הרבצ"ר שלמה גורן, והוא לווה על ידי קצין המודיעין של החטיבה הסודנית, רס"ן (אז) גמאל עבד אל נאצר. נאצר קיבלו בכבוד רב ואף הצדיע לו בהיותו נמוך ממנו דרגה (גורן היה סגן-אלוף).

פינוי הכיס

בתחילת 1949 נמצאו בכיס פלוג'ה כ-3,140 אזרחים ערבים יחד עם החטיבה המצרית. כ-2,000 מהם היו תושבי הכפרים פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה, והשאר היו פליטים שהגיעו לשם קודם לכן מאזורים אחרים בדרום הארץ.^[13]

כיתור החטיבה המצרית בכיס פלוג'ה היה הסיבה העיקרית לכך שהמצרים הגיעו לדיוני שביתת הנשק. הנושא הראשון שהעלו המצרים בשיחות, היה פינוי כיס פלוג'ה. ישראל סירבה לדרישה זאת ודרשה שכיס פלוג'ה יפונה רק עם חתימת הסכם שביתת הנשק בין ישראל ומצרים. במהלך השיחות הכין ריילי הסכם לפינוי כיס פלוג'ה בחמישה ימים, החל מ-23 בינואר 1949 ובלחצו חתמו נציגי ישראל ברודוס על ההסכם. אולם דוד בן-גוריון ומשה שרת דחו את ההסכם והסכימו רק לפינוי הפצועים והעברת מזון ותרופות אל הכיס^[14]. הסכם שביתת הנשק נחתם ב־24 בפברואר 1949, ובעקבותיו פינו המצרים את הכיס ב-27 בפברואר 1949.

בהסכם שביתת הנשק נקבע שישראל תערוב לביטחונם, לזכויותיהם ולרכושם של האזרחים בכיס, ובנספח של חילופי מכתבים שצורף להסכם, היא התחייבה להתיר לאזרחים להישאר בכפרים אל-פלוג'ה ועיראק אל-מנשייה. חלק קטן מהם, אולי מאות, רובם פליטים, יצאו מהכיס יחד עם הצבא המצרי או יום או יומיים לאחר מכן. הרוב המכריע נשארו והוטל עליהם שלטון הממשל הצבאי, אולם מספר ימים לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק, גרמו יחידות צה"ל למנוסתם של כ-2,000 עד 3,000 תושבים משני הכפרים.^[13]

מצב הנצורים

המצור הביא את החיילים למחסור במזון, ויטמינים, תרופות, ביגוד חם וחלקי חילוף לנשק. ניסיונות להבריח לנצורים אספקה בשיירות ליליות מעזה וחברון סוכלו ברובם. להערכת ישראל החיילים המצרים נזונו משעורה ומזון לעופות וסבלו ממחלות הנגרמות מהעדר ויטמינים^[15]. ישראל אישרה לאנשי הצלב האדום להעביר אספקה רפואית לכיס, אולם העריכה שמצבם קשה ביותר^[16]. הרב גורן כתב בביוגרפיה שלו שבזמן הביקור שלו בכיס, בינואר 1949, נערכה לכבודו סעודה גדולה, והוא סירב לאכול מטעמי כשרות. על פי הערכתו, הסעודה נועדה ליצור אצלו את הרושם המוטעה, אותו יעביר לראשי צה"ל ומדינת ישראל, שמצב הנצורים איננו נואש. בעיתונות הישראלית התפרסם שהמצרים היו נכנעים אילולא מספר קצינים גרמנים המכריחים אותם שלא להיכנע^[17].

תוכניות הערבים לחילוץ

מבצע דמשק היה מבצע צבאי שתוכנן ב-10 בנובמבר 1948 על ידי ראשי המטות הצבאיים של כוחות הפלישה הערביים לארץ ישראל במטרה לחלץ את החטיבה המצרית שכותרה על ידי צה"ל בכיס פלוג'ה.

לפי התוכנית היה על כוחות ירדניים ועיראקיים לתקוף את קווי צה"ל באזור בית גוברין, וכאשר אלה יהיו מרותקים ללחימה, תשמיד החטיבה המצרית המכותרת את התותחים הכבדים ואת העמדות המבוצרות של צה"ל באזור פלוג'ה. לאחר מכן תסתנן החטיבה בדרך הידועה לרב-סרן הבריטי לוקיט, ששירת בלגיון הירדני, ושעליו הוטל לחמוק בעוד מועד אל כיס פלוג'ה כדי לשמש מורה דרך לנצורים.

המבצע נכנס לשלבי הכנה מעשיים, אולם אז העלה מפקד כיס פלוג'ה התנגדות לרעיון בנימוקים שונים. הוא טען כי נסיגת ארבעת אלפים חיילים מכיס פלוג'ה דרך קווי היהודים יש בה סכנת השמדה; כי פיצוץ התותחים יעורר את תשומת לבם של היהודים; וכי מסע נסיגה ארוך של כארבעים וחמישה קילומטרים הוא מאמץ קשה מדי לחייליו העייפים והם לא יעמדו בו.

לאור התנגדותו של המפקד המצרי, גורש לוקיט מכיס פלוג'ה. יחד איתו יצא גם קצין מצרי, שהיה עם לוקיט בדעה אחת וחלק על מפקדו. אור ל-24 בנובמבר הצליח הקצין המצרי להחדיר לכיס פלוג'ה שיירה גדולה שהכילה רבבות כדורים ופגזים, מצרכי מזון ותרופות. כך הוכיח כי ניתן להסתנן דרך קווי צה"ל. אולם באותו היום עצמו גילו כוחות צה"ל את עקבות השיירה (שכללה, בין היתר, עשרות גמלים) ואת מסלולה. בצה"ל הניחו כי אנשי השיירה יחזרו על מעשה ההסתננות בלילה הבא והכינו מארב. ואכן, שיירה נוספת שעברה במקום נפגעה קשה מתקיפת המארב, והיא נאלצה לסגת. כך טורפדה תוכנית המבצע עוד לפני שיצאה לפועל.

תודעה

עוד בזמן המצור על הכיס, ביטא דוד בן-גוריון ביומנו הערכה וכבוד כלפי העמידה של הנצורים. ב-6 בינואר 1949 כתב ביומנו: "המצרים למדו להילחם – גם התקווה להפסקת אש מעודדת אותם לעמידה עקשנית. פלוג'ה נהפכה לתל־חי מצרי"^[18]. יגאל אלון כתב: "עמידת המצרים ב'כיס פלוג'ה', ראויה להיחשב כגילוי מזהיר בהתגוננות המצרים... עקשנותם של המצרים ועמידתם במצור ממושך הן לכבוד ליחידה ולמפקדה הסודאני האמיץ"^[19].

הקרב בכיס פלוג'ה נחשב לאחד משני הקרבות היחידים במלחמת העצמאות בהם הערבים שמרו על כבודם. מגיני הכיס, בהם גמאל עבד אל נאצר, הפכו גיבורים לאומיים. הנצורים בכיס פלוג'ה חזרו הביתה עם מרירות רבה על ההנהגה שלהם שלא דאגה להם ולא שחררה אותם. זו נחשבת לאחת הסיבות למרד הקצינים שהדיח את פארוק, מלך מצרים ב-1952^[20]. בעת מלחמת עיראק ב-2003, הוזכרה עמידתם האיתנה של המצרים בכיס פלוג'ה בהקבלה להתקוממות העיראקית בפלוג'ה שבעיראק נגד כוחות ארצות הברית^[21].

לקריאה נוספת

אברהם אילון, חטיבת גבעתי מול הפולש המצרי, הוצאת מערכות, 1963.
ירוחם כהן, לאור היום ובמחשך, הוצאת עמיקם, 1969.
אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, מכון בן-גוריון, 2012.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כיס פלוג'ה בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ מ. גונן, התהיה גם דרך נסיגה למצרים?, מעריב, 14 באוקטובר 1948
^ David Tal, War in Palestine, 1948, Routledge, 2004, page 393
^ בן פלר, החזית המצרית מתמוטטת, מעריב, 20 באוקטובר 1948
^ המצרים נכנעו מאשדוד עד מגדל, מעריב, 28 באוקטובר 1948
^ כיס פאלוג'ה מתחסל, מעריב, 11 בנובמבר 1948
^ הפסקת האש בתקפה; שקט בחזיתות, דבר, 9 בינואר 1949
^ בן פלר, נציגי ישראל דחו תביעות המצרים, מעריב, 25 בנובמבר 1948
^ השיירה לפאלוג'ה יצאה הבוקר, מעריב, 1 בדצמבר 1948
^ גילוי הנשק בשיירת פאלוג'ה, מעריב, 3 בדצמבר 1948
^ באנץ' חוקר את מפקחיו, מעריב, 7 בדצמבר 1948
^ Anita Shapira, Evelyn Abel, Yigal Allon, native son, University of Pennsylvania Press, 2008, page 268
^ את סיפורה של פלוגה ג', שהייתה פלוגה דתית, תיעדה אביטל רייכנר בסרט "פלוגת האלוקים".
^ ¹ ² בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 324.
^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמוד 449
^ פרשת פאלוג'ה, דבר, 20 בינואר 1949
^ פאלוג'ה - הכיס האחרון, מעריב, 12 בנובמבר 1948
^ מצב המצרים בפאלוג'ה בכל רע, מעריב, 8 בדצמבר 1948
^ דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, ג', 6.1.1949, עמ' 931.
^ יגאל אלון, מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו, עמ' 278.
^ Kenneth M. Pollack, Arabs at war, page 27
^ Carol Brightman, Total insecurity, Verso, 2004, page 233

[1] מ. גונן, התהיה גם דרך נסיגה למצרים?, מעריב, 14 באוקטובר 1948

[2] David Tal, War in Palestine, 1948, Routledge, 2004, page 393

[3] בן פלר, החזית המצרית מתמוטטת, מעריב, 20 באוקטובר 1948

[4] המצרים נכנעו מאשדוד עד מגדל, מעריב, 28 באוקטובר 1948

[5] כיס פאלוג'ה מתחסל, מעריב, 11 בנובמבר 1948

[6] הפסקת האש בתקפה; שקט בחזיתות, דבר, 9 בינואר 1949

[7] בן פלר, נציגי ישראל דחו תביעות המצרים, מעריב, 25 בנובמבר 1948

[8] השיירה לפאלוג'ה יצאה הבוקר, מעריב, 1 בדצמבר 1948

[9] גילוי הנשק בשיירת פאלוג'ה, מעריב, 3 בדצמבר 1948

[10] באנץ' חוקר את מפקחיו, מעריב, 7 בדצמבר 1948

[11] Anita Shapira, Evelyn Abel, Yigal Allon, native son, University of Pennsylvania Press, 2008, page 268

[12] את סיפורה של פלוגה ג', שהייתה פלוגה דתית, תיעדה אביטל רייכנר בסרט "פלוגת האלוקים".

[לידתה_324-13] ¹ ² בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 324.

[14] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמוד 449

[15] פרשת פאלוג'ה, דבר, 20 בינואר 1949

[16] פאלוג'ה - הכיס האחרון, מעריב, 12 בנובמבר 1948

[17] מצב המצרים בפאלוג'ה בכל רע, מעריב, 8 בדצמבר 1948

[18] דוד בן-גוריון, יומן המלחמה, ג', 6.1.1949, עמ' 931.

[19] יגאל אלון, מערכות פלמ"ח : מגמות ומעש, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ו, עמ' 278.

[20] Kenneth M. Pollack, Arabs at war, page 27

[21] Carol Brightman, Total insecurity, Verso, 2004, page 233

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]