כף קרוזייה

כף קרוזייה
	כף קרוזייה 14
מידע כללי
מיקום	Cape Crozier, Ross Island,
קואורדינטות	77°30′00″S 169°19′59″E / 77.5°S 169.333°E
	(למפת אנטארקטיקה רגילה) מסיב וינסון אמונדסן-סקוט מקמרדו ווסטוק ים ודל ים רוס מדף הקרח; רוס; מעבר דרייק ארץ גרהאם האוקיינוס הדרומי כף קרוזייה

כף קרוזייה (בצרפתית: Cape Crozier) מהווה את הנקודה המזרחית ביותר באי רוס שביבשת אנטארקטיקה. הוא התגלה בשנת 1841, במסע משלחתו של ג'יימס קלארק רוס באוניות הצי המלכותי "ארבוס" ו"טרור", ונקרא על שם פרנסיס קרוזייה, רב החובל של האונייה "טרור". הר הגעש הכבוי הר טרור, שגם הוא קיבל את שמו במהלך משלחת רוס, מתרומם בתלילות מן הכף לגובה של 3,530 מ'. קצה מדף הקרח רוס (שנודע קודם כ"מחסום הקרח הגדול") מתמשך הלאה ממזרחה לו.

היסטוריה

הנחיתה הראשונה, 1902

הנחיתה הראשונה בכף קרוזייה התרחשה ב--22 בינואר 1902, כחלק ממשלחת דיסקברי של קפטן סקוט. קבוצה מן האוניה "דיסקברי" נחתה בסירה קטנה על חוף טרשי, מרחק מה ממערב לכף. במקום הוצבה תיבת דואר, מסומנת בהבלטה, לאיסוף הודעות מכל אוניית חילוץ או סיוע עתידית. סקוט, אדוארד וילסון וצ'ארלס רוידס טיפסו במדרון אל נקודת תצפית, שממנה יכלו להשקיף אל פני המחסום, וכן יכלו לצפות במושבה הגדולה של פינגווין אדלי, שאכלסה את הקרקע החופשית מקרח מסביב.

משלחת טרה נובה, 1913-1910

ערך מורחב – משלחת טרה נובה

קפטן סקוט שקל בכובד ראש את האפשרות להקים בכף קרוזייה בסיס למשלחת השנייה שלו לאנטארקטיקה.^[1] במסעה הקודם, קפאה "דיסקברי" במעגן שלה במצר מקמרדו למשך קרוב לשנתיים, ובקושי נחלצה ממנו בפברואר 1904, מצב שהוביל למבצע חילוץ יקר ולגינוי שכוון אל סקוט. לא היה חשש לכך שטרה נובה תיתקע בקרח בים הפתוח שסביב כף קרוזייה, אבל המיקום החשוף ללא הגנה היה עתיד להקשות על הורדת ציוד ואנשים אל החוף, בסיס החוף היה פגיע לסערות, והנתיב היבשתי אל פני המחסום היה בעייתי. סקוט החליט לחזור אל מצר מקמרדו להקמת בסיס, אף כי למעגן צפוני יותר, כף אוונס.

מסע החורף 1911

וילסון השתוקק להמשיך בחקר עובר הפינגווין הקיסרי שהתחיל במשלחת דיסקברי, והיה צריך לאסוף ביצים בשלב דגירה מוקדם, דהיינו, לאסוף אותן בעיצומו של החורף האנטארקטי. בפרק הזואולוגי של הדו"ח המדעי ממשלחת דיסקברי שיצא לאור, הציע וילסון תוכנית ל"מסע חורף", שבמהלכו אפשר יהיה למצוא ולאסוף את הביצים הללו.^[3] מסע זה, באישורו של קפטן סקוט,^[4] התנהלך בין 27 ביוני ל-2 באוגוסט 1911, בהשתתפות וילסון, אפסלי צ'רי-גארארד והנרי רוברטסון באוארס. צ'רי-גארארד תיאר לאחר זמן את המסלול הזה בספרו "המסע הגרוע ביותר בעולם". בעלטה החורפית ובתנאי מזג אוויר קיצוניים היה מסעם איטי וקשה, אך על אף הקשיים והתלאות, נאספו שלוש ביצים, שצ'רי-גארארד הביא לאחר מכן למוזיאון הטבע.^[5] בסופו של דבר, מכל מקום, התברר שערכן המדעי היה קטן ביותר.^[6] שרידיו של מבנה אבן, שקבוצת מסע החורף של וילסון הקימה, הוכרזו כאתר מורשת היסטורי אנטארקטי, בהתבסס על הצעה מצד ניו זילנד לאספה המייעצת של הברית האנטארקטית.

שטח מוגבל

כף קרוזייה נמצא בשטח מוגבל והמבקש לבקר בו חייב לקבל היתר. הוא מהווה חלק מאתר בעל עניין מדעי מיוחד לפי סיווג הוועדה המדעית לחקר אנטארקטיקה (SCAR). בכף קרוזייה שוכנות אחת ממושבות פינגווין אדלי הגדולות בעולם (כ-150,000 זוגות דוגרים), מושבה קטנה יותר של פינגווין קיסרי (כ-600 זוגות דוגרים) ואחת המושבות הגדולות בעולם של סקואה הקוטב הדרומי (כ-1,000 זוגות דוגרים). גדלים שם גם כמה מיני טחב נדירים. הוא הוכרז כ"אזור אנטארקטי בהגנה מיוחדת" בפרסום של מזכירות הברית האנטארקטית לשנת 2008.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כף קרוזייה בוויקישיתוף

http://www.scar.org/publications/bulletins/150/aspa124/
http://skimountaineer.com
http://wwwnhm.ac.uk(הקישור אינו פעיל)
Edward Wilson: Diary of the Discovery Expedition, Blandford Press 1966
Scott's Last Expedition Vol 1, Smith, Elder & Co 1913
Apsley Cherry-Garrard: The Worst Journey in the World, Penguin Travel Library edition 1983
George Seaver: Edward Wilson of the Antarctic, John Murray 1940 edition

הערות שוליים

^ "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך 1 עמ' 18-17
^ צ'רי-גארארד, עמ' 306-304
^ סיבר, עמ' 248-247
^ "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך 1, עמ' 334
^ צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 310-304
^ www.nhm.ac.uk(Nature Online/Science of Natural History/Expeditions collecting) טבע אונליין/מדעי הטבע/איסוף במשלחות מחקר

[1] "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך 1 עמ' 18-17

[2] צ'רי-גארארד, עמ' 306-304

[3] סיבר, עמ' 248-247

[4] "המשלחת האחרונה של סקוט", כרך 1, עמ' 334

[5] צ'רי-גארארד, "המסע הגרוע ביותר בעולם", עמ' 310-304

[6] www.nhm.ac.uk(Nature Online/Science of Natural History/Expeditions collecting) טבע אונליין/מדעי הטבע/איסוף במשלחות מחקר

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

בשנת 1913 הגיע אפסלי צ'רי-גארארד, היחיד ששרד ממסע החורף אל מושבת הפינגויינים, לאחר שאדוארד אדריאן וילסון והנרי רוברטסון באוארס נספו יחד עם קפטן סקוט, אל מוזיאון הטבע בלונדון עם שלוש ביצי הפינגווין היקרות, שלשם השגתן סיכנו השלושה את חייהם במשך שבועות ארוכים, בקשיים ובתלאות שלא יתוארו. קבלת הפנים שזכה לה נעה בין דחייה לאדישות וזלזול גלוי, ורק לאחר המתנה ממושכת, בזעם גובר והולך, הצליח להוציא מן האחראי קבלה על מסירת הביצים. כעבור זמן מה הגיע שוב אל המוזיאון בחברת אחותו של קפטן סקוט, שרצתה לראות את הביצים ורתחה מזעם כשעובד המוזיאון התכחש לקיומן של ביצי פינגווין במוסדו. רק איומים בשערורייה שתקים את כל אנגליה על רגליה הביאו לאישור בכתב, שהביצים נמסרו לפרופסור מומחה בתחומו, שחקר אותן וכתב את מסקנותיו. למרבה הצער, התברר שתרומתן למדע הייתה קטנה בהרבה מציפיותיו של וילסון, לשמן העמיד את עצמו ואת שני חבריו בסכנות שאין לשערן.^[2]