ליל הצייד

ליל הצייד
Night of the Hunter
	כרזת הסרט "ליל הצייד"
	כרזת הסרט "ליל הצייד"
מבוסס על	The Night of the Hunter
בימוי	צ'ארלס לוטון
הופק בידי	פול גרגורי
תסריט	תסריט:; ג'יימס אגי; צ'ארלס לוטון; סיפור מקורי:; דייוויס גראב
עריכה	רוברט גולדן
שחקנים ראשיים	שלי וינטרס; רוברט מיצ'ם; ליליאן גיש
מוזיקה	ולטר שומן
צילום	סטנלי קורטז
מדינה	ארצות הברית
חברת הפקה	Paul Gregory Productions
חברה מפיצה	יונייטד ארטיסטס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	29 בספטמבר 1955
משך הקרנה	93 דקות
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	פילם נואר, סרט דרמה, מותחן פשע, סרט מבוסס יצירה ספרותית
תקציב	795,000 דולר
הכנסות באתר מוג'ו	nightofthehunter
	דף הסרט ב־IMDb

ליל הצייד (באנגלית - The Night of the Hunter) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1955. הסרט, פנטזיית אימה גותית, הוא הסרט היחיד שביים השחקן הבריטי צ'ארלס לוטון. בסרט מככבים רוברט מיצ'ם ושלי וינטרס. הסרט מבוסס על ספר בשם "ליל הצייד" מאת הסופר האמריקאי דייוויס גראב שיצא לאור בשנת 1953, המספר את סיפורו של מטיף פסיכופת, רוצח נשים סדרתי, הרודף אחר אוצר המוחזק על ידי שני ילדים. הספר, שעובד למסך הקולנוע על ידי התסריטאי ג'יימס אגי בשיתוף פעולה עם לוטון, מבוסס על מקרה אמיתי של אדם בשם הארי פאוארס שנתלה בשנת 1932 בשל רציחתן של שתי אלמנות ושלושה ילדים בעיירה קלרקסבורג שבווירג'יניה המערבית.

הסרט, שצולם בשחור לבן, הוא יצירה אקספרסיוניסטית ברוח הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני. על אף שהסרט נחשב לסרט אפל, הוא שונה מאוד מיצירות אחרות של הקולנוע ההוליוודי בשנות ה-40 ובשנות ה-50. על אף שהסרט לא זכה להכרה ולהצלחה גדולה בזמן שיצא אל האקרנים, הוא השפיע על דורות של במאי קולנוע נודעים.

ב-1992 נבחר הסרט "ליל הצייד" לשימור על ידי ארכיון הסרטים הלאומי של ארצות הברית, לאחר שספריית הקונגרס הכריזה כי הוא "משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית".

עלילה

הסרט נפתח בתמונתה של אישה בשנות השישים לחייה (מאוחר יותר יתברר ששמה רייצ'ל קופר, בגילומה של ליליאן גיש) המדברת בפני ילדים. ראשה של האישה וראשיהם של הילדים נראים על רקע של חלל זרוּע כוכבים. האישה מדברת על התמימות שבילדות, ועל הצורך להיזהר מאנשים המתנהגים כזאב בעור של כבש. לאחר פתיחה זו מתחיל הסרט עצמו, המתרחש בווירג'יניה המערבית, לאורך נהר אוהיו בשנות ה-30, בתקופת השפל הגדול.

בבית אחוזה כפרי משחקים ילדים בתמימות במחבואים. אחד מהם מנסה להתחבא במרתף, אך לזוועתו הוא מוצא שם גוויית אישה שנרצחה לפני זמן קצר.

הסרט ממשיך ומראה את האנטי-גיבור הארי פאואל (רוברט מיצ'ם), גבר צעיר, לבוש כמטיף - חולצה לבנה וחליפה שחורה, בעל כובע שחור, הנוהג במכונית תוך שהוא מדבר לעצמו על המשימה שהאל הטיל עליו, להעניש את הנשים החטאות, המכשילות את הגברים. הוא נכנס למופע בורלסקה, ותוך שהוא צופה בריקודים המפתים אגרופו מתכווץ. נראה כי על פרקי אצבעותיו מקועקעות המילים "אהבה" ו"שנאה". הוא שולף סכין קפיצית מכיסו, אך לפתע פורצים שוטרים לאולם ועוצרים אותו בשל גנבת המכונית. השופט אינו מאמין לדבריו כי הוא שליח האל, ושולח אותו למאסר.

בבית כפרי קטן משחקים ג'ון ופרל. ג'ון הוא ילד כבן עשר, ופרל ילדה כבת חמש. פרל משחקת בבובתה, כאשר אביהם, בן הרפר (פיטר גרייבס), פורץ למקום בריצה. הוא מספר להם כי שדד בנק, והרג שוטרים, על מנת להשיג להם כסף למחייתם. הוא נותן את הכסף לג'ון ומשביע אותו שלא לגלות לאיש לעולם היכן הכסף. לאחר שהוא מוסר את הכסף לג'ון, מגיעים למקום שוטרים, ועוצרים אותו. הרפר נדון למוות בתלייה, וחולק את תאו עם פאואל. פאואל יודע שהכסף ששדד הרפר לא נמצא מעולם, והוא מנסה לפתות את הרפר לספר לו היכן חבוי הכסף. אך הרפר אינו מוכן לספר. בשנתו הוא ממלמל את הפסוק מספר ישעיהו, יא ו' - "ונער קטן נוהג בם".

בעיירה בה גרים ג'ון ופרל, לועגים להם הילדים על כך שאביהם נתלה. הם שרים להם שירי לעג המספרים על התלייה, ומציירים בגיר אדם תלוי. ג'ון עוזב את בית הספר עם אחותו פרל, והם משוטטים בעיירה עד שהם נפגשים עם אמם, וילה (שלי וינטרס), בחנות המכולת המקומית השייכת לזוג בשם ספון. ג'ון מבקר גם את חברו, זקן מתבודד ותמהוני בשם בירדי, והם שטים בנהר בסירה. באותו הלילה ג'ון מספר לפרל סיפור בחדר השינה שלהם, כאשר צל דמותו של פאואל, המטיף, מתגלה בחדרם. פאואל הגיע באותו היום לעיירה, על מנת למצוא את הילדים ואת הכסף.

וילה מתאהבת בפאואל, המספר לה כי בעלה ביקש ממנה לדאוג לה ולילדיהם בטרם נתלה, ועושה רושם עז על אנשי העיירה. הוא שר ללא הרף פזמון דתי "נשען על הזרועות הנצחיות" (Leaning on the Everlasting Arms), ומסביר לאנשי העיירה את משמעות הקעקוע על זרועותיו. יד שמאל, עליה מקועקעת המילה "שנאה" היא היד בה הרג קין את הבל, והיא במאבק נצחי עם יד ימין עליה מקועקעת המילה "אהבה". מסונוורת מאהבתה, נישאת וילה לפאואל.

בליל כלולותיהם מנסה וילה לפתות את פאואל, אך זה נמנע מיחסים גופניים עמה, ודורש ממנה "להיות טהורה". פאואל חוקר ללא הרף את הילדים על מיקומו של הכסף, לאחר שסיפר לכל אנשי העיירה ולווילה כי הרפר סיפר לו שהכסף נמצא בקרקעית הנהר. פרל כמעט ומתפתה לגלות לו, אך ג'ון מזכיר לה את שבועתה שלא לגלות את מקומו של הכסף. פרל לוקחת כמה שטרות וגוזרת מהן בובות נייר. מסתבר שהכסף מוחבא בבובה אותה היא נושאת לכל מקום.

פאואל ווילה הופכים למטיפים, כאשר וילה מספרת כיצד תאוותה לתכשיטים ושמלות הביאה את בעלה להרוג אדם כדי לשדוד את הכסף.

לילה אחד שבה וילה הביתה במפתיע, ושומעת כיצד פאואל חוקר את ג'ון באלימות באשר למקומו של הכסף. היא מבינה כי פאואל אינו רוצה בה ובקרבתה אלא בכסף. היא אינה מתעמתת אתו, אלא עולה עמו לחדרה, כששניהם מבינים שהמסכה הוסרה. היא נשכבת במיטה ובשלווה אומרת לפאואל שהאל שלח אותו אליה לטהר אותה מחטאיה. הוא שולף את הסכין הקפיצית ורוצח אותה. ג'ון מתעורר משנתו למשמע קול המכונית הנוסעת.

למחרת מספר פאואל לזוג ספון כי וילה נמלטה, כפי הנראה עם מאהב זר, מתופף שליווה אותם באסיפות התפילה. אך בירדי, השט בסירה, רואה את גופתה של וילה בתוך המכונית על קרקעית הנהר. הוא אינו מספר זאת לאיש מחשש שיואשם ברצח.

פאואל שב לבית, ומאיים על הילדים כי יגלו לו את מקומו של הכסף. הם מפתים אותו לרדת למרתף, ושם הם נועלים אותו. אך במהלך המאבק מבין פאואל שהכסף בתוך הבובה. הילדים נמלטים, בתחילה לביתו של בירדי, אך לאחר שהם רואים שהוא שיכור וחסר אונים, הם לוקחים את הסירה ומתחילים לשוט במורד הנהר. פאואל מגלה אותם, וכמעט ומצליח לתפוס אותם, אך הם מצליחים להימלט עם הסירה בטרם יאחז בה.

פאואל משאיר מאחוריו מכתב בו הוא מספר כי יצא עם הילדים לחווה של אחותו על מנת להימלט מהזכרונות הרעים הקשורים בבית. הוא הורג חוואי וגונב את סוסו, ומתחיל לחפש אחר הילדים במורד הנהר. הילדים שטים בסירה, ומתחבאים במחסנים ומתבנים לאורך הדרך. הנוף הנגלה הוא נוף של עוני האופייני לארצות הברית בתקופת השפל הגדול, אך הבמאי לוטון מקפיד להראות גם את מראות הטבע לאורך נהר אוהיו. לאורך מסעם של הילדים נראה צילו של פאואל העוקב אחריהם עם סוסו, כשהוא שר את שירו "נשען על הזרועות הנצחיות".

לבסוף מוצאים הילדים מקלט בחוותה של רייצ'ל קופר, אישה כבת שישים המגדלת ילדים בגילאים שונים, שאינם ילדיה. היא רוחצת אותם, דואגת להם, ומצרפת אותם למשפחה. היא מספרת להם את סיפורי התנ"ך, ומספרת על משה שנמצא בתיבה כשם שג'ון ופרל נמצאו בסירה. הגדולה מבין הילדים, רובי, נערה מתבגרת, נוהגת ללכת לעיר באמתלה של שיעורי תפירה ולהיפגש שם עם גברים. פאואל מוצא אותה, מפתה אותה, ומקבל ממנה מידע על מיקומם של הילדים. היא מתוודה על העניין בפני רייצ'ל הממתינה לבואו של פאואל.

פאואל מגיע על סוסו לחווה, ודורש לקבל את הילדים בתואנה שהוא אביהם. אך רייצ'ל מגלה את שקריו ודורשת שיעזוב. הוא עוזב על סוסו ומבטיח כי יחזור. באותו הלילה מספרת רייצ'ל לילדים את הסיפור על הורדוס שרצה להרוג את כל הילדים על מנת להרוג את ישו התינוק. לאחר מכן היא ממתינה לפאואל כשרובה בידה. כשהוא מגיע ושר את שירו "נשענים" היא עונה לו בשירה. הוא עומד ומאיים עליה בסכינו כשהיא מאיימת עליו עם הרובה. חתול המיילל בחשיכה מפחיד את שניהם, רייצ'ל יורה ופוגעת ברגלו של פאואל. הוא מסתתר באסם, ורייצ'ל מתקשרת ומדווחת למשטרה. עם בוקר מגיעים השוטרים ועוצרים את פאואל בחשד לרצח וילה הרפר. ג'ון, הרואה את השוטרים עוצרים את פאואל, כשם שעצרו את אביו, נתקף ברגשות סוערים. הוא צועק "לא, לא" ומכה בפאואל בבובה. הבובה נקרעת, והכסף נשפך מתוכה.

בבית המשפט עומד פאואל לדין על רצח 25 אלמנות. ג'ון, שנקרא להעיד, אינו מצליח להביא עצמו לזהות את פאואל כאיש שרצח את אמו. הקהל הנזעם רוצה לערוך בפאואל לינץ', אך המשטרה מצליחה להבריח אותו מהמקום. רובי בוכה שהיא רוצה את שחרורו כי היא עדיין מאוהבת בו.

הסרט מסתיים בחג המולד בבית רייצ'ל. רייצ'ל וילדיה, ובהם ג'ון ופרל, מחלקים זה לזה מתנות. רייצ'ל מביטה אל המצלמה ומספרת על כוח הסבל של הילדים.

צוות השחקנים

רוברט מיצ'ם: הארי פאואל.
שלי וינטרס: וילה הארפר.
ליליאן גיש: רייצ'ל קופר.
בילי צ'אפין: ג'ון הארפר.
סאלי ג'יין ברוס: פרל הארפר.
פיטר גרייבס: בן הארפר.
ג'יימס גליסון: בירדי סטפטו.

נושאי הסרט וסגנונו

הסרט עוסק בנושאים רבים - האמונה הדתית, המאבק בין הטוב לרע, האישה כמפתה, תום הילדות. דמותו של הארי פאואל כולה רוע צרוף, ואילו דמותה של רייצ'ל קופר היא הטוב בהתגלמותו. הילדים לכודים בין שני הקטבים, ומנסים להגיע ממקום הרוע אל המקום בו שורר הטוב, באמצעות השיט בנהר, בו מודגש הטבע הפראי של נהר אוהיו. המאבק בין הטוב לרע אינו רק חיצוני, אלא גם פנימי, ומסומל במילים המקועקעות על ידיו של פאואל. הדימוי החזותי שנוצר מכך הוא כה חזק, עד ששוחזר בסרטים רבים לאחר מכן. בין היתר בסרטו של ספייק לי "עשה את הדבר הנכון" (1989) קיימת התייחסות ישירה לדימוי זה, בסרט "מופע הקולנוע של רוקי" מקועקעים על פרקי אצבעותיו של אדי המילים "אהבה ושנאה", וכך גם בסרט "האחים בלוז", בהם מקועקעים שמותיהן של הדמויות על פרקי אצבעותיהם, וכך גם בדמות המאיימת של "סיידשואו בוב" במשפחת סימפסון.^[1] ברוס ספרינגסטין הזכיר דימוי זה בשירו "Cautious man".^[2] במאי 2011, כאשר הגיע הבמאי לארס פון טרייר לפסטיבל קאן וחשף במסיבת עיתונאים את הערצתו להיטלר, חשף כי על פרקי אצבעותיו מקועקעת המילה Fuck בדומה לקעקועי גיבור "ליל הצייד"^[3]

סגנונו של הסרט קשה מאוד להגדרה. רבים, ובהם אתר הסרטים IMDb, מגדירים אותו כ"סרט אפל", ואכן מבחינת הנושאים, הצילום, ומאפיינים רבים אחרים, המדובר בסרט אפל לכל דבר, שיצא בתקופת הזוהר של הסרט האפל.^[2] אך אחרים סבורים שבשל העובדה שהאלמנט המרכזי בסרט האפל, העמימות המוסרית, נעדר מהסרט שכל כולו מאבק של הטוב ברע, אין המדובר בסרט אפל.^[4]

מבחינה סגנונית הסרט הולך בעקבות הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני בצילום שחור-לבן, במשחק מוגזם, בתפאורה מלאכותית. סצינות רבות נראות כאילו יצאו ישירות מגרמניה בשנות ה-20, כגון הסצנה בה מופיע לפתע צילו של המטיף הרצחני בחדרם של הילדים,^[5] או סצנת הרצח, המצולמת כולה בתפאורה בולטת, המזכירה כנסייה גותית, וכוללת משחקי אור וצל המשתלבים באווירה הכללית של הסרט ושל הסצנה. מקור סגנוני נוסף ובולט הוא הקולנוען ד. וו. גריפית, כאשר ההומאז' מתבטא לא רק מבחינה קולנועית, במשחקי האור והצל שהיו אופייניים לגריפית', בסמליות, ובמעברים הארכאיים בין הסצינות האופייניים לגריפית',^[6] אלא גם בנוכחותה של ליליאן גיש, השחקנית המזוהה עם סרטיו של גריפית'. לאווירה מוסיפה המוזיקה של ולטר שומן ששילב שירי ילדים והמנונים דתיים, המוסיפים אווירה מהפנטת וטעונה, כאשר שיר הנושא "נשען על הזרועות הנצחיות" חוזר לאורך כל הדרך.

הפקה

הרוח החיה מאחורי הפקת הסרט היה המפיק פול גרגורי. גרגורי פנה אל צ'ארלס לוטון בבקשה לביים את הסרט, לאחר שרכש את הזכויות לספרו של דייוויס גראב שיצא לאור כשנתיים לפני כן, והאמין כי לוטון הוא האיש שיכול לשמור על רוחו המיוחדת של הספר.^[7] לוטון התנסה בבימוי בשנת 1948, כאשר לקח חלק בבימוי הסרט "האיש על מגדל אייפל" לצדו של ברג'ס מרדית', אך מרדית' הוא שקיבל את הקרדיט על בימוי הסרט. לוטון החל להרכיב צוות. כצלם נבחר סטנלי קורטז בעל הסגנון הייחודי, הידוע בשל צילום הסרט "האמברסונים המופלאים" בשנת 1942 בהדרכת הבמאי אורסון וולס. כתסריטאי נבחר ג'יימס אגי. אגי היה אלכוהוליסט, בשלבים אחרונים של דעיכה ממחלתו. לוטון נטל חלק נכבד בכתיבת התסריט. במשך שנים הייתה הסברה כי לוטון כתב מחדש את התסריט לאחר שהנוסח שאגי הוציא מתחת ידו היה בלתי ניתן לצילום, אך בשנת 2004 התגלה עותק הטיוטה הראשונה של אגי, שהיה כמעט זהה לסרט המוגמר.^[8] לתפקיד הראשי נבחנה מועמדותם של מספר שחקנים, ובחירתו הראשונה של לוטון הייתה בגרי קופר, אך לבסוף נבחר מיצ'ם, שהעניק לתפקיד את אופיו המיוחד והפך אותו לאחד מתפקידי הנבלים הזכורים בהיסטוריה של הקולנוע האמריקאי. לוטון בחר במיצ'ם בשל הבוז ששניהם רחשו הן לממסד הדתי, והן לממסד ההוליוודי.^[6] לתפקידי הילדים נבחרו בילי צ'אפין בן ה-12 וסאלי ג'יין ברוס בת ה-7, ששניהם היו שחקנים מקצועיים. וינטרס נבחרה לתפקיד בשל כך שלמדה בכיתת אומן שבה לימד לוטון.

הסרט צולם ב-36 ימים, ולוח הזמנים הואץ על מנת שמיצ'ם יוכל להמשיך ולשחק בסרט הבא לו התחייב, "לא כזר". על אף שלוטון פיתח מערכת יחסים מעולה עם מיצ'ם, שלי וינטרס וליליאן גיש ששיחקו את תפקידי הבוגרים הראשיים, הרי שהוא פיתח תיעוב כלפי השחקנים הילדים, שעל אף גילם הצעיר היו שחקנים מקצועיים, לאחר שבילי צ'אפין התגאה בפניו בכך שזכה בפרס פסטיבל מבקרי הקולנוע של ניו יורק. במהלך הסרט הדריך מיצ'ם את הילדים (צ'אפין וסאלי ג'יין ברוס ששיחקה את פרל), בעוד שלוטון נמנע ממגע עמם.^[8]

הצלחת הסרט והערכתו

בזמן יציאתו לאקרנים כשל הסרט בקופות. חלק מהכישלון ניתן לייחס לפרסום מוטעה, חלק לעובדה שהסרט צולם בשחור לבן והוקרן בפורמט רגיל בפני צופים המצפים לסינמסקופ, ייתכן שהסרט פשוט הקדים את זמנו, וייתכן שצופי הקולנוע לא אהבו את מיצ'ם, הגברי והסימפתי, בתפקיד רוצח סדרתי פסיכופת.^[9] מכל מקום, לוטון, שהאריך ימים עד שנת 1962, לא ביים עוד סרט נוסף.

הסרט התגלה על ידי דורות מאוחרים יותר של צופי קולנוע, וכיום הוא נחשב ליצירת מופת, ולאחד הסרטים הגדולים של הקולנוע האמריקני. מבקר הקולנוע רוג'ר איברט כתב כי "זהו אחד הסרטים המפחידים ביותר עם אחד הנבלים הבלתי נשכחים, ומחזיק מעמד בשתי הנקודות אלו גם אחרי ארבעה עשורים"^[10] פולין קייל כתבה, בשנת 1968 כי "זהו אחד הסרטים המפחידים ביותר שנעשו אי פעם".^[11] הסרט השפיע על במאי קולנוע דגולים רבים ובהם מרטין סקורסזה,^[12] ג'ים ג'ארמוש,^[13] האחים כהן^[14] דייוויד לינץ', טרנס מאליק^[15] ורבים אחרים.

ברשימת "מאה המותחנים הטובים" שערך המכון האמריקאי לקולנוע בשנת 2001 מוקם הסרט במקום ה-34‏^[16] וגיבורו, הארי פאואל, מוקם במקום ה-29 ברשימת "הנבלים הגדולים" שערך המכון בשנת 2003.^[17] כתב העת "מחברות הקולנוע" מנה את הסרט במקום השני ברשימת מאה הסרטים הטובים ביותר שפרסם בשנת 2007.^[18] מכון הסרטים הבריטי מנה את הסרט בין חמישים הסרטים שאדם צריך לראות לפני שהוא מגיע לגיל 14.^[19] ב-1992 החליטה ספריית הקונגרס כי הסרט הוא "משמעותי מבחינה תרבותית, היסטורית או אסתטית" ובחרה את הסרט לשימור.

לקריאה נוספת

דני מוג'ה, אהבנו כל כך – 100 סרטי מופת, מפה - מיפוי והוצאה לאור, 2003, הערך "ליל הצייד", עמ' 103–105

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ליל הצייד בוויקישיתוף

ליל הצייד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
"ליל הצייד", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"ליל הצייד", באתר נטפליקס
"ליל הצייד", באתר AllMovie (באנגלית)
"ליל הצייד", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"ליל הצייד", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"ליל הצייד", באתר Metacritic (באנגלית)
"ליל הצייד", באתר אידיבי
"ליל הצייד", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"ליל הצייד", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

הערות שוליים

^ ליל הצייד אתר filmsite
^ ¹ ² ליל הצייד באתר noir of the week
^ עכבר העיר אונליין, לארס פון טרייר: 'אני מבין את היטלר', באתר הארץ, 18 במאי 2011
^ ליל הצייד: לא נואר באתר filmsnoir
^ צללים של אקספרסיוניזם אתר The dark room
^ ¹ ² ליל הצייד אתר moviediva
^ ליל הצייד אתר American Society of Cinematographers
^ ¹ ² ליל הצייד אתר TCM
^ כשרוברט מיצ'ם היה מאוד מאוד רע, הוא היה מאוד, מאוד טוב הגרדיאן 4.4.1999
^ ליל הצייד האתר של רוג'ר איברט
^ מובא אצל הליוול, Halliwell's Film Guide, מהדורה שישית, 1987, עמ' 739
^ ליל הצייד אתר הביקורות של ג'רלד פירי
^ ג'ים ג'ארמוש אתר סינמהרול
^ אורי קליין, הסרט 'אומץ אמיתי': מדוע האחים כהן בחרו לעשות מערבון 'סתמי'?, באתר הארץ, 22 בפברואר 2011
^ דניס לים מבט שני על "ליל הצייד" לוס אנג'לס טיימס, מוסף הבידור, 14.11.2010
^ מאה שנים - מאה מותחנים אתר המכון האמריקאי לקולנוע
^ מאה שנים - מאה גיבורים ונבלים אתר המכון האמריקאי לקולנוע
^ מאה הסרטים היפים ביותר אתר מחברות לקולנוע
^ חמישים סרטים שיש לראות לפני גיל 14 אתר המכון הבריטי לקולנוע

[1] ליל הצייד אתר filmsite

[נואר-2] ¹ ² ליל הצייד באתר noir of the week

[3] עכבר העיר אונליין, לארס פון טרייר: 'אני מבין את היטלר', באתר הארץ, 18 במאי 2011

[4] ליל הצייד: לא נואר באתר filmsnoir

[5] צללים של אקספרסיוניזם אתר The dark room

[מווידיוה-6] ¹ ² ליל הצייד אתר moviediva

[7] ליל הצייד אתר American Society of Cinematographers

[טיסיאם-8] ¹ ² ליל הצייד אתר TCM

[9] כשרוברט מיצ'ם היה מאוד מאוד רע, הוא היה מאוד, מאוד טוב הגרדיאן 4.4.1999

[10] ליל הצייד האתר של רוג'ר איברט

[11] מובא אצל הליוול, Halliwell's Film Guide, מהדורה שישית, 1987, עמ' 739

[12] ליל הצייד אתר הביקורות של ג'רלד פירי

[13] ג'ים ג'ארמוש אתר סינמהרול

[14] אורי קליין, הסרט 'אומץ אמיתי': מדוע האחים כהן בחרו לעשות מערבון 'סתמי'?, באתר הארץ, 22 בפברואר 2011

[15] דניס לים מבט שני על "ליל הצייד" לוס אנג'לס טיימס, מוסף הבידור, 14.11.2010

[16] מאה שנים - מאה מותחנים אתר המכון האמריקאי לקולנוע

[17] מאה שנים - מאה גיבורים ונבלים אתר המכון האמריקאי לקולנוע

[18] מאה הסרטים היפים ביותר אתר מחברות לקולנוע

[19] חמישים סרטים שיש לראות לפני גיל 14 אתר המכון הבריטי לקולנוע

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]