לשון הקודש

קריאה בתורה

ביהדות, לשון הקודש היא לשון קדושה וכינוי לשפה העברית, שבה דיברו אבות האומה, בה ניתנה התורה למשה, ואשר שימשה במהלך הדורות לתלמוד תורה, תפילה, פסיקת הלכה, חיבור ספרים ופיוטים, וכלשון דיבור לכל אורחות החיים (למעט הגלות בה רוב העם דיברו בשפות יהודיות, כגון יידיש או לאדינו, או קודם לכן בארמית).

מקור הביטוי

בלשון חז"ל לשון בני ישראל, לשון התורה, נקראת "לשון הקודש" או "לשון עברי".

במדרש בראשית רבה נאמר:

“לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת” (בראשית ב, כג), מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש. רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי: כשם שניתנה תורה בלשון הקודש, כך נברא העולם בלשון הקודש.

— בראשית רבה, יח, ד

בתוספתא נאמר:

יודע לדבר, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש

— תוספתא, מסכת חגיגה, פרק א, הלכה ב

במדרש ספרי על ספר דברים נאמר:

היה ר' מאיר אומר: כל הדר בארץ ישראל, וקורא ק"ש שחרית וערבית, ומדבר בלשון הקודש - הרי הוא בן העולם הבא.

— ספרי, פרשת האזינו, שלג

במשנה נאמר:

וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ [ולא בשפה אחרת]: מִקְרָא בִּכּוּרִים, וַחֲלִיצָה, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת, בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, וּבִרְכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, וּפָרָשַׁת עֶגְלָה עֲרוּפָה, וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מְדַבֵּר אֶל הָעָם.

— משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ב'

בתרגום ירושלמי לפסוק "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" (בראשית מה יב) נכתב: בְּלִישַׁן בֵּית קוּדְשָׁא מְמַלֵל עִמְכוֹן (בלשון בית המקדש מדבר אני עמכם). מכאן, שד"ל הסיק שלשון ישראל, שקודם לכן נקראה "יהודית", נקראה לשון הקודש רק אחרי שחדלה מהיות לשון חול (בתקופת בית שני), כאשר הלשון העברית לא היה לה מקום כי אם בקודש: בלימוד התורה ובתפילה; כלומר הלשון אשר ידובר בה בכל מקום קדוש: בבית המקדש, בבית הכנסת ובבית המדרש.

משמעותו המדויקת של המושג "לשון הקודש" מתבארת גם לפי המושג המנוגד לו. במשנה ובתלמוד בא המושג להוציא את הלשונות הלועזיות שהיו מדוברות בסביבת היהודים: "אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקודש או לשון יוונית. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי". לפי רבי הונא בשם בר קפרא, אחד מארבעה דברים שבזכותם ישראל נגאלו ממצרים היה שלא שינו את לשונם (כלומר, המשיכו לדבר בלשון הקודש).

מדוע הלשון העברית נקראת לשון הקודש?

חכמים הסבירו מדוע שפת התורה נקראת "לשון הקודש".

הרמב"ן הטעים הסבר המבוסס על השימוש שנעשה בלשון זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.

— פירוש הרמב"ן לספר שמות, ל, יג

הרמב"ם נימק את העדפת העברית בתכונות פנימיות המאפיינות אותה:

יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים, ולא לעצם המעשה המביא להעמדת צאצאים, לא לזרע, לא לשתן ולא לצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מילים המציינות אותם במשמעותן הראשונה, אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.

— מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק ח', תרגם מיכאל שורץ, אוניברסיטת תל אביב

לדעת רבי יוסף אבן כספי, לשון העברי נקרא לשון הקודש, כי אין כמוהו בדיוק ובדקדוק.

לדעת רבי יצחק בן משה המכונה פרופייט דוראן הלוי, לשון העברי נכון לקוראו לשון ישראל או לשון ארץ ישראל, ולפי שמילת קודש כוללת שניהם, שנאמר קודש ישראל לה' (ירמיהו ב, ג), ונאמר ערי קדשך (ישעיהו סד, ט), לזה נקרא סתם לשון הקודש.

האברבנאל הסביר שלשון הקודש מתחילת הבריאה הייתה מוטבעת באדם מהקב"ה, והגיעה אליו בפועל כשהוא לימדו לאדם הראשון בדברו אתו. כלומר, לשון הקודש לשון המסכימה בטבעה לידיעות אמיתיות מהקב"ה ולנמצאים עצמם. רבי יהודה הלוי הסביר שלשון הקודש נקראת "עברית" על שם עבר, שהמשיך לדבר בלשון הקודש, גם אחרי שהתפלגו לשונות בני האדם בדור הפלגה. אברהם היה מצאצאי עבר, והנחיל את לשון הקודש לבני ישראל.

הלשון העברית לדורותיה כלשון הקודש

לשון המקרא

לשון הקודש, כלשון בה הקב"ה מדבר לנביאיו, ומשורריו אומרים את אמרי פיהם והגיוני לבם לפניו, ואשר בה חובר התנ"ך, התקיימה עד חורבן בית המקדש הראשון, ונקראת לשון המקרא. בלשון המקרא שלוש דרגות: לשון התורה שלפי המסורת היהודית ניתנה מן השמים, לשון הנביאים שבה חוברו ספרי הנביאים, ולשון הכתובים שחוברו ברוח הקודש. על שיר השירים אמר רבי עקיבא: כל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים.

דוד תיאר במזמור תהלים י"ט את הבריאה כאומרת שירת קודש:

הַשָּׁמַ֗יִם מְֽסַפְּרִ֥ים כְּבֽוֹד־אֵ֑ל  וּֽמַעֲשֵׂ֥ה יָ֝דָ֗יו מַגִּ֥יד הָרָקִֽיעַ׃

י֣וֹם לְ֭יוֹם יַבִּ֣יעַֽ אֹ֑מֶר    וְלַ֥יְלָה לְּ֝לַ֗יְלָה יְחַוֶּה־דָּֽעַת׃

אֵֽין־אֹ֭מֶר וְאֵ֣ין דְּבָרִ֑ים    בְּ֝לִ֗י נִשְׁמָ֥ע קוֹלָֽם׃

— ספר תהלים, פרק י"ט

ובמזמור ק"ד ברך את הקב"ה על כלל הבריאה, שברא את האדם הגדול שהוא העולם, ואיך סידר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה, שכל אחד תכלית לחברו, עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה:

בָּרְﬞכִ֥י נַפְשִׁ֗י אֶת־ה'   ה' אֱ֭לֹהַי גָּדַ֣לְתָּ מְּאֹ֑ד     ה֖וֹד וְהָדָ֣ר לָבָֽשְׁתָּ׃

עֹֽטֶה־א֭וֹר כַּשַּׂלְמָ֑ה   נוֹטֶ֥ה שָׁ֝מַ֗יִם כַּיְרִיעָֽה׃

הַ֥מְﬞקָרֶ֥ה בַמַּ֗יִם עֲֽלִיּ֫וֹתָ֥יו  הַשָּׂם־עָבִ֥ים רְכוּב֑וֹ     הַֽ֝מְﬞהַלֵּ֗ךְ עַל־כַּנְפֵי־רֽוּחַ׃

עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת   מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט׃

יָֽסַד־אֶ֭רֶץ עַל־מְכוֹנֶ֑יהָ   בַּל־תִּ֝מּ֗וֹט עוֹלָ֥ם וָעֶֽד׃

— ספר תהלים, פרק ק"ד

כתב שמריהו לוין: "השירה העברית שירת הרוח היא, והרוח הזה בקודש יסודתו וממקום קדוש יהלך, וקדושתו הוא נותן על השירה, ותקדש גם היא, והייתה לשירת הנבואה... וזאת הנבואה - הלא כח דבריה כאש וכפטיש יפוצץ סלע, קולה הולך וסוף העולם ועד סופו, ומהדר גאונה עמים תחתם ירגזו ומלכי ארץ ממקומם יקומו; וזאת הנבואה - כולה קודש היא, וברוח האדם היא מושלת, ואל נפש האדם היא חודרת, ובתוך הנפש עמוק עמוק היא שמה משטרה, וישבה על כיסא מלכותה לצרף, לטהר ולזקק, ותחנונים לא תרבה וקולה לא תחנן, כי אם מצווה היא בקולה, קול נגיד ומושל, ובני אדם ובני איש, וגוים ועמים סרים למשמעתה, לה יכרעו ברך, לה ישתחוו, ומקבלים עליהם את עול מלכותה מכנף הארץ עד כנף הארץ, מן העולם ועד העולם!..."

לשון חכמים

משפסקה הנבואה, מתקופת בית המקדש השני ואילך, העברית הלכה וקיבלה צורה של לשון חכמים מדויקת ויבשה, כשפת כהנים השומרים דעת תורה, בה חכמים ותלמידי חכמים מדברים דברי תורה בבתי-מדרש, תוך השפעה של מילים זרות וכללי דקדוק מהשפה הארמית ומהשפה היוונית. בתקופת התנאים עדיין נשמרה תכונת הצמצום המאפיינת את לשון המקרא, ולשון חכמים נאמרה בסגנון מצוין בפשטותו, בצמצומו ובריכוזו, כשאופן ההרצאה עוד היה טבעי וישר, כי החכמים והעם היו מבינים זה את זה בעברית. לפיכך לשון המשנה לשון צח (לשון נכון לפי כללי הלשון העברית). לדוגמה, מתוך תיאור שמחת בית השואבה במשנה:

חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבִּתְהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹּהֲנִים בַּשַּׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעֲלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תּוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ; וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ.

— משנה, מסכת סוכה, פרק ה', משנה ד'

לאחר חיבור המשנה, מתקופת התלמוד ואילך, הלכה ונתגברה השפעת הלשון הארמית ששימשה את רוב העם כשפה מדוברת, לשון חכמים כלשון פלפול התרחקה מדרכי לשון המקרא, עד שאמר רבי יוחנן: לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו. לשון חכמים המשיכה להתקיים במהלך הגלות כשפה רבנית.

לשון הפיוט בימי הביניים בספרד

בתור הזהב של יהדות ספרד בימי הביניים, מאמץ בלשני ופרשני כביר בלימוד המקרא הביא לחיבור שירי-קודש (פיוטים) המבוססים על טהרת לשון הקודש. הפיוטים נוסדו על שיבוץ פסוקים מהמקרא, תוך הקפדה על צחות הלשון, ושימוש בכללי המליצה של השירה הערבית היפה. לדוגמה, פיוט מאת רבי יהודה הלוי:

יָקְרָה תְהִלָּתְךָ גִּילִי מְשׂוֹשׂ לִבִּי

צוּר, מִלְּסַפֵּר לוֹ שִׁירִים כְּיָם אַצְבִּיעַ.

הִנֵּה לְשֹׁנוֹת מִקְצָתָם לְהַגִּידָם

נִלְאוּ, וְלֹא מָצְאוּ עֵרֶךְ לְמִשְׂגַּבִּי.

וַאְנִי כְּפִי כֹּחִי אַגִּיד קְצָת גָּדְלָךְ

אַךְ לֹא כְפִי גָדְלְךָ כִּי אֵין יְכֹלֶת בִּי.

דָּבַק בְּךָ לִבִּי וְאֶשְׂמְחָה לִמְאֹד

צוּרִי, לְמַעַן כִּי בָךְ אֶשְׁכְּחָה עָצְבִּי.

הַיּוֹם לְךָ תַעְרֹג נַפְשִׁי וַיִּיטַב לָךְ

שִׁירִי, וְכָל עוֹד יֵשׁ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי.

רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה הבחין בשלוש מדרגות של שירה. המדרגה העליונה, שירות הנאמרות בנבואה כשירת ים ושירת האזינו. המדרגה השנייה, שירות הנאמרות ברוח הקודש כשירות דוד וזולתם משירת תהלים ומשלי ושיר השירים. והמדרגה התחתונה, שירות אחרות שחיברו חכמי המשוררים בתשבחות הקב"ה ומעשיו הנפלאים, בה התעלו משוררי ספרד, קטלוניה ופרובאנס על קודמיהם, ביניהם רבי שלמה אבן גבירול, רבי שמואל הנגיד, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אבן גיאת, רבי משה קמחי, רבי יהודה אבן גיאת, רבי יוסף אבן אביתור, ואחרים רבים מהם; אלא שקבע כי אין ראוי לשיר משיריהם אלא מקצת פיוטים ולא כולם, ובשירי דוד לבדם ראוי לשׁבח השם יתברך ולהללו, והאמת כי דומיה תהילה לו.

לשון הרמח"ל

מתוך "לישרים תהלה"
מאת רבי משה חיים לוצאטו
מִי יִתְּנֵנִי עָיִט, מִבַּד לְבַד אָעוּף, בֵּין סִבְכֵי יָעַר, עַל הַרְרֵי עַד בֶּטַח בֵּין צֶאֱלִים בּוֹדֵד נַפְשִׁי תַּרְגִּיעַ, כִּי לֹא בְאַנְחָתִי אֶתְהַלֵּךְ תֶּמֶס, בֵּין מִצְהֲלוֹת קִרְיָה וּשְׁאוֹנֵי קָרֶת. רוֹעֶה עֲדָרָיו נַעַר אֵין מִמְּנָת חֶלְקוֹ טוֹבָה בָּאָרֶץ, כָּל מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ תִּשְׁפַּלְנָה שָׁבֶת, בַּל תַּחֲמוֹד נַפְשׁוֹ בִּגְדוֹלוֹת לֶכֶת, כִּי אִם רְעוֹת צֹאנוֹ אֶל עֵין הַמָּיִם, וּלְפִיו חֲלָבָם קַחַת, יַבִּיט כְּצֵאת אָדֹם מִקָּדִים שָׁמֶשׁ, מַעְיָן אֲשֶׁר נֶאְמָנוּ מֵימָיו וְלֹא יִכְזָבוּ, יָשׁוּר בְּלֵב שָׂמֵחַ, הָלוֹךְ וְנַגֵּן מִתְהַלֵּךְ אֶל רֶגֶל צֹאנוֹ כְּמַרְעִיתָם, עֵינָיו יִבְחָנוּ עִשְּׂבוֹת הֲרָרָיו, אַף שִׂפְתוֹתָיו שֶׁבַח אֶל־יוֹצְרָם תַּבַּעְנָה. אַשְׁרָיו וּמַה טּוּבוֹ, כַּמָּה יִמְתָּקוּ לוֹ כָּל־יְמֵי חַיָּיו, כַּמָּה יַרְגִּיעַ!

במשך דורות רבים לאחר תור הזהב של שירת יהדות ספרד, שירת רוב המשוררים העבריים הייתה שירה של מלאכה ומעשה להטים, עד שהרמח"ל עורר את הלשון העברית לחיים חדשים.

לדעת הרמח"ל, אפשר לדבר בלשון הקודש בשלוש דרכים:

1. בקחתנו הלשון מן הכ"ד הספרים (מקרא), ויהיה מגמתנו ומבטנו לקחת חלקי הפסוק כהויתם, וחברם יחד בדרך נכון, שיראה המאמר כולו חיבור אחד.
2. בקחתנו לשון חכמים, כלשון המשנה והש"ס, ואף לשונות תרגום שבהם יוקחו, אם ניקחם כמות שהם.
3. אשר נתדמה ממש אל לשון הפסוק מבלי קחתנו מהפסוקים חלקיהם כהויתם, אך המלות תיבחרנה מן הכ"ד ספרים, ואנחנו נקשור ונחבר אתהן ונמציא העתקים כרצוננו.

הרמח"ל חיבר את מחזותיו בדרך השלישית. כתב יעקב פיכמן: 'בשירתו שב והתלבלב הניב התנ”כי הקדמון, כאילו שוחרר בבת אחת מכל מה שנטפל לו, מכל מה שנערם עליו מתוספת מאוחרה זו, שערבבה את קולו וטשטשה את אָפיו. בזה היה החידוש, שהניב התנ“כי לא נעשה כאן אמצעי – לא לחידוד, לא לדרוש, כי אם האיר לעצמו, נעשה כלי ישר למבע נפשי. ככל משורר אמיתי, לא את לשון יצירתו בלבד חידש, כי אם חידש עמה גם את לשון המקור, שיניקתו הייתה ממנה'.

הרמח"ל זיקק וטיהר בטוב-טעם ובדעת את הלשון העברית, הקדים תוכן לצורה (מה שנחשב בזמנו לחידוש גדול), ובמחזותיו שחרר את השירה העברית משיבוץ מלאכותי של פסוקים מהמקרא, קירב את לשון השירה העברית לשפה מדוברת, מחבר שירה ברוח הנשגב, בשפה צחה המצטיינת בפשטות, בנועם, ובזכות הגיון.

כתב חיים נחמן ביאליק: "מעפר דורות את שכינת עמו ורוח קדשו, שפת חוזי אלוהים, שפת האמת והנכוחה, אחרי היותה לסיגים ולחלאה כלה, השמיעה שוב, ובכוח חדש, את תרועת חצוצרתה הזכה. הוֹשב אליה פתאם צליל הזהב הטהור, מי אשר לא מלא בנעוריו את אזניו ואת נפשו משפת חזיונות רמח"ל ומתרועת בוקרה – הוא לא ידע מה קול עברי נקי וזך מימיו".

הלשון העברית החדשה

מתוך "אהבת ציון"
מאת אברהם מאפו
ויאמר אבישי: “אנכי תכנתי את רוחו ואדע כי הָבֵן משל ומליצה נבחר לו מכל הון; כי על כן ילמד לשונו דבר צחות, ובנאות הרועים ישיר שירי ציון, כי אותם אהב”. ויאמר ידידיה לנער: “הלא תגיד לי אתה חפצך, כי אותו אשלים”. ויאמר אמנון: “אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני, ונתת לי מהלכים בין העומדים האלה”. כדברו זאת שלח אצבעו על בני הנביאים, העומדים לפניו. ויאמר לו ידידיה: “הנך מסתופף בהיכלי מן היום הזה והלאה, והיית מאוכלי שולחני; ואתם בני הנביאים, קרבו את העלם הנחמד הזה בימין צדקכם, אם חפצים אתם קרבתי; אצלו-נא רוחכם עליו ותנו לו לקח טוב להבין משל, מליצה וצחות, לדעת את ה'”. ויענו בני הנביאים פה אחד ויאמרו: “יען חפץ העלם הזה בנו ורודף לדעת את ה' לכן אך טוב, חסד ושלום ירדפוהו, ומהולל יהיה בשערי ציון”.

בעקבות הרמח"ל, משוררי וסופרי תנועת ההשכלה ניסו להחיות את הספרות העברית בהתבסס אך ורק על לשון המקרא כשפה מדוברת. המעולים שבהם הקפידו על הכללים הבאים:

• נקיות: שימוש במילים מקראיות, מבלי להצטרך למילים מלשון ארמית או מלשונות זרות אחרות.
• צחות לשון בהתאם לכללי הדקדוק של לשון המקרא.
• נושאים הראויים לרוח הלשון ולנשמתה.

הרומן "אהבת ציון" מאת אברהם מאפו, שחובר ברוח המקרא ובסגנונו, נחשב לפסגת טהרת הלשון וצחותה של ספרות ההשכלה, כמו גם ליצירת הספרות הנעלה ביותר שחוברה מאז הרמח"ל. כתב פישל לחובר: "כל ה'משכילים' שקדמו לאברהם בן יקותיאל מאפו, וגם אלה שהיו בימיו, כולם אהבו את התנ"ך, וספרי הנביאים והכתובים היו לכולם מעיין לא-אכזב, אשר אליו ירדו והתקדשו בו והטהרו מאבק הדורות וממנו הרוו את צמאונם ליופי ולחיים; אולם לא היה ביניהם אף אחד שידע כמאפו להקשיב לשפת המעיין הטמיר, לשמוע לקול לחש הגלים, להמיית סודם – סוד בראשית".

תרגומים של ספרות המונית מספרות העמים, או כל סוג של ספרות בינונית בלשון עברית, נחשבו על יד רוב סופרי ההשכלה כחילול לשון הקודש. נחום סוקולוב כתב על ספרות ההשכלה: "אמנם השכינה שרתה על האנשים ההם, אבל לא הם ולא שפתם היו מעולמנו זה. הם הלבישו את כל העניינים בגדים תנ”כיים בדיוק לשוני, אבל בלי שום דיוק ענייני".

בהדרגה סופרי הספרות העברית החדשה הבינו את הצורך בהרחבת השפה. כך כתב יל"ג בשנת תר"ם: "ראיתי כי אין טוב לפני, כי אם להשליך מעלי את עבותות המליצה המזוקקה ולדבר אל העם הזה בלשון אשר יבינו. אם נדבר רק בלשון הדורות אשר היו מימות משה עד ירמיהו, אז לא נוכל לדבר רק על הדברים והעניינים, אשר היו גלויים וידועים בימים ההם; אבל בהעבירנו לפנינו את המעשים אשר נעשו אחרי-כן והנעשים עתה ואשר יעשו אחינו, אז לשוננו נגביר, נרחיב את גבולה ויריעותיה נטה לא נחשוך. נתּן את טהרת השפה כפר נפש הרחבת השפה". אליעזר צבי צווייפל, יל"ג, מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, וסופרים אחרים, הניחו את היסודות של סגנון הספרות העברית החדשה, על בסיס רובדי הלשון העברית לדורותיה, ובמיוחד לשון המקרא ולשון חכמים. כך נוצר סגנון עברי הממזג את לשון המקרא ולשון המשנה והמדרש, שהצטיין ביפי עושרו הרב ובפשטותו ודייקנותו כאחד. לספרות העברית החדשה היה מקום מרכזי בתחיית הלשון העברית כשפה מדוברת.

כתב יהושע חנא רבניצקי על מנדלי מוכר ספרים: 'ר' מנדלי הבין והרגיש היטב, שלשון המשנה ומבחר המדרשים אינה איזו שפה חדשה או לשון עברית מקולקלת, כמו שטעו הרבה מן ה“מליצים” לחשוב, אלא אותה הלשון העתיקה, שפת המקרא, שהתפתחה וקלטה לתוכה לשד חיים חדשים ועלתה למדרגה יותר גבוהה בסולם ההשתלמות'.

משהספרות העברית הלכה ונהייתה עממית, שפתה הורחבה גם על ידי סופרים חדשים נעדרי חוש-הלשון, המזלזלים בכבודה ובערכה, מה שהביא את יל"ג לכתוב בשירו "מחלת הזיכרון":

עוֹד שָׂרְדָה הָאַחַת – הַשָּׂפָה הָעִבְרִיָּה,

“בַּחֲיוֹת הַשָּׂפָה יָשׁוּב גַּם עַמָּהּ לִתְחִיָּה!”

מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ;

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ.

עַתָּה הַמִּקְדָּשׁ יֵשַׁם, כֹּהֲנָיו נֶאֱסָפוּ,

וּפְנֵי אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִישׁ חָפוּ.

לפיכך, אף על פי שהשפה העברית המודרנית מבוססת על לשון המקרא ולשון חכמים, הרי שעקב שכחת לשון הקודש בגלות והשפעת לשונות זרות, ובעקבות החייאת הלשון העברית בא"י כשפה מדוברת טבעית, ובהשפעת המודרנה והחילון, היא שונה במידת-מה מלשון המקרא ומלשון חכמים באוצר המילים, בצורת הניסוח, ובהגיה, ולפעמים גם נבדלת משמעותית בהוראות המילים, בתחביר, ובכללי דקדוק ופיסוק. מכאן, יש המחשיבים את העברית המודרנית כעיוות של לשון הקודש, ומאידך יש הרואים בה התנערות של לשון עתיקה שקפאה על שמריה ושבה לחיים. מכל מקום, סופרי הספרות העברית החדשה, אפילו החופשיים שבהם, החשיבו את לשונם כהמשכיות של לשון הקודש. כך כתב יוסף חיים ברנר:

עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלוהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו, מפני שזיק זה אינו מתלבה, אינו מתגשם במלואו אלא בשפה זו ולא בשפה אחרת... אנו, היהודים הצעירים, בני העברים הקדמונים, אנו אשר סופרי יהודה וחוזיה מימות מיכה וירמיהו עד פרץ בן משה ואחריו, נתנו את העולם בלבנו; אנו, אשר העבריה החייתה והעשירה את נפשותינו, אשר שיור אין לנו מבלעדיה, אשר היא-היא מקור-חיינו, חלק מסוד הוָיתנו ואחוזה וקשורה בכל עצמותנו.

— “המעורר”, תרס"ו, חוברת א

אצל זרמים חרדיים, בעיקר בחו"ל, משמש הביטוי "לשון הקודש" ככינוי הרגיל לשפה העברית המסורתית, ומשתמשים בלשון הקודש ביומיום בעיקר בכתיבה, ולעומת זאת את העברית המודרנית הרבה מהם לא יודעים כלל. זרמים קיצוניים בדוגמת העדה החרדית אף נמנעים מלהשתמש במילים שהתחדשו מאז תחיית השפה העברית. ישראלים היו מגדירים את השפה שלהם כ"עברית ישנה" או "עברית אשכנזית של המאה ה-19" אך הם סוברים כי לשון הקודש היא השפה האמיתית והישראלים שינו ממנה.

לעומת זאת, רבני הציונות סבורים שמצווה לדבר בלשון הקודש - עברית, אפילו בענייני חול; ושתחיית הלשון העברית כשפת דיבור בדורות האחרונים היא נדבך מתחיית האומה והחזרת עטרה ליושנה: הישן יתחדש והחדש יתקדש.

שירת ישראל המתחדשת

הראי"ה קוק הדגיש שהקדושה קודמת ללשון ולא הלשון לקדושה: "כל לשון נובעת מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה". לפיכך, אמר: "רק אנשי קודש ראויים להיות שרי (משוררי) קודש". לדבריו, שירת הקודש מיוסדת על שני דברים הדרושים לשלמות האדם (המצויים בדוד נעים זמירות ישראל):

• שכל, שמקורו בדעה המופתית והחכמה הלימודית והניסיונית, בהתבוננות בחכמה רבה אל כל מעשה ד' והנהגתו את האדם ("פיה פתחה בחכמה").
• רגש, שמוצאו מכוח המדמה והתגברות הכוח הפיוטי שבנפש האדם, בהרגישה את הנשגב, עד שתכלית מעלתה היא אהבת השם יתברך. רגש כזה אינו בא ממקור רגש טבעי פשוט כי-אם אחרי עמל וידיעה עמוקה, והוא חיבור של תורת חסד שממנה תוצאות לרגש ושירה, עם מקור חכמה לדעת ולהבין בחשבון את משטר המעשים, שעליהם הרגש בנוי ("ותורת חסד על לשונה").

בשירי הראי"ה קוק יש מעין מלחמה בין דומיית המחשבה השטה כעב במרומים ואוסרת את רעיונותיו הטמירים, לבין רצונו לדבר ולכתוב את כל אשר ירחש לבו. כך כתב: כשאני מתאוה להגיד מלה / הרי כבר ירדה הרוחניות העליונה / מראשית חביון עוזה: / עד שבאה לדפק בנימי רצוני / התגלם ההמון הרב של שורשי נשמות, / ראשי ראשים של תעלומות, / ויהיו לאותיות דופקות / בצד התחתון של נשמתי, / אותו הצד הקרוב לתוכן הגויה / ומקשר ברכוזה, / והנני נאלץ לדבר. / מדבר אני מתוך אוצר החיים שלי / והדברים שוטפים, / פרים הרעיונות, / מתפזרים הצלצולים, / וקול בקול יפגש; / הזרם העולה מתחתית הרכוז הגויתי / מתאחד עם הזרם העולה ממרום שרשי הנשמה. / ואורות זרועים / ממלאים אור עולם / כל ככר הויתי.

הרב קוק ראה במשורר יוסף צבי רימון איש טהור העשוי לפתוח מסלול הקודש בשירת ישראל המתחדשת. שירת יוסף צבי רימון מתאפיינת בשיח ישיר בין המשורר לאלוהיו, בפשטות וכנות, בחזון ורזים ותעוזה, בתום. השקפתו שרוח ישראל מרקיע מעלה, נועם לשונו ומליצתו אין חקר, ולא כאמן ומשורר יביע מילים, רק כחוזי אלקים יחצוב שלהבות, וכחכמי הנצחים יחתום פלא דבריו, כל הגיגו קודש. כך כתב:

הַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא שַׁרְתִּי,

הִתְפַּשֵּׁט בִּזְהָבוֹ עַל מֶרְחָבִים

צָחֲקוּ שְׁמֵי-הַתְּכֵלֶת מִמַּעַל.

וַאֲנִי עִנְיָן לְכָל מַה שֶׁבַּבְּרִיאָה.

הַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא שַׁרְתִּי,

הֶחֱרִיד אֶת נִימֵי-נַפְשִׁי,

וַאֲנִי כְּמִתְבּוֹנֵן אֶל עָתִיד מִתְקָרֵב,

בּוֹ יִצְמַח יֶשַׁע לְיִשְׂרָאֵל וְלָעוֹלָם.

הַשִּׁיר אֲשֶׁר לֹא שַׁרְתִּי,

נָשַׁק לְנֶכְדָּתִי לְנָעֳמִי,

הִיא יַלְדַּת-הַחֵן, בַּת-הַשַּׁעֲשׁוּעִים

לְעֵת מוֹעֵד יִשָּׁמַע הַשִּׁיר, מוֹעֵד-גְּאֻלָּה.

לקריאה נוספת

• משה וילנסקי, תולדות היצירה הישראלית, ע' 36-17, תל אביב תשכ"ז.
• יונה דב בלומברג, מאמר הדבור העברי על פי מקורי חז"ל, יפו תרע"ד. (באתר פרויקט בן-יהודה)
• שמואל יוסף פין, שפה לנאמנים: להוכיח מעלת השפה העבריה ותועלתה, וילנה תרמ"א.
• נחום סוקולוב, השפה העברית החיה ביסודה של המשנה, ספר קלוזנר, ע' 109–131, תרצ"ז.
• יוסף צבי רימון, זרעונים, קול-תורה, חוברת ב-ג, ע' מב, ירושלים תר"ץ.
• יהודה אריה רוכלין, קונטרס לשון הקודש, רחובות תשט"ז. (באתר היברובוקס)
• אברהם קורמן, התורה וכתבה, ע' 234–247, תל אביב תשס"ג.
• שלמה הרמתי, "מדוע נקראת העברית 'לשון הקודש'?", בתוך: עברית חיה במרוצת הדורות - מרס"ג ועד טלר, הוצאת מסדה, 1992

קישורים חיצוניים

• אברהם רגלסון, דבר הגל על השירה העברית, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל חיים טביוב, שפת עבר החדשה, באתר פרויקט בן-יהודה
• חיים נחמן ביאליק, שאלת הלשונות בישראל, באתר פרויקט בן-יהודה
• חיים נחמן ביאליק, הבחור מפאדובה, באתר פרויקט בן-יהודה
• ראובן בריינין, יהודה ליב גורדון וייחוסו אל השפה העברית, באתר פרויקט בן-יהודה
• אליעזר בן-יהודה, תחיית ציבור עברי בארץ ישראל, באתר פרויקט בן-יהודה
• אליעזר בן-יהודה, יצירת מלים חדשות בלשוננו, באתר פרויקט בן-יהודה
• יוסף חיים ברנר, דַּפִּים (מפנקסו של סופר עברי), באתר פרויקט בן יהודה
• יעקב שטיינברג, עברית, באתר פרויקט בן-יהודה
• ישראל ישעיהו, מאבקיה וניצחונה של הלשון העברית, באתר פרויקט בן-יהודה
• רחל אליאור, לשון הקודש ולשון החול, באתר פרויקט בן-יהודה
• רחל אליאור, על אותיות השפה העברית בלשון הקודש, בשפת הבריאה, היצירה והזיכרון: מספר יצירה ועד גילוי וכיסוי בלשון; באתר פרויקט בן-יהודה
• רחל אליאור, עברית מכל העברים, באתר פרויקט בן-יהודה