מלך איטליה

מלך איטליה
תקופת המלוכה	4 בספטמבר 476 – 12 ביוני 1946 (1,469 שנים)
מעון רשמי	קווירינאלה
שטח שיפוט	ממלכת איטליה

מלך איטליה (בלטינית: Rex Italiae; באיטלקית: Re d'Italia) הוא תואר שהיה בשימוש מספר פעמים במהלך ההיסטוריה, מסוף המאה החמישית עד 1946.

לראשונה התואר ניתן לשליט ממלכת איטליה לאחר נפילת האימפריה הרומית המערבית. הראשון שקיבל את התואר היה אודואקר, מנהיג צבאי ברברי, בסוף המאה החמישית, ואחריו המלכים האוסטרוגותים עד אמצע המאה ה-6. עם הכיבוש הפרנקי של איטליה במאה ה-8 קיבלו הקרולינגים את התואר. הוא נשמר על ידי קיסרי האימפריה הרומית הקדושה, לאורך ימי הביניים. הקיסר האחרון שתבע את התואר היה קרל החמישי במאה ה-16. בתקופה זו הוכתרו בעלי התואר בכתר הברזל של לומברדיה.

ממלכת איטליה שוחזרה בין השנים 1805 ל-1814 במרכזה של צפון איטליה כממלכת איטליה הנפוליאונית. נפוליאון בונפרטה היה מלכה היחיד. רק לאחר איחוד איטליה בשנות ה-60 של המאה ה-19 שוחזרה ממלכת איטליה בשטח המכסה את חצי האי כולו. משנת 1861 בית סבויה החזיק בתואר מלך איטליה עד שהמלך האחרון, אומברטו השני, הוגלה בשנת 1946 עם הפיכת איטליה לרפובליקה.

היסטוריה

לאחר הדחת רומולוס אוגוסטולוס, הקיסר האחרון של רומא המערבית בשנת 476, מנהיג הרולים אודואקר, מונה לדוכס איטליה על ידי הקיסר הביזנטי זנון. מאוחר יותר, הפוידרטוס הגרמאני, הסקירים והרולים, כמו גם פלח גדול של הצבא הרומי, הכריזו על אודואקר כמלך איטליה^[1]. בשנת 493, מלך האוסטרוגותים תיאודריך הגדול הרג את אודאוקר, והקים שושלת חדשה של מלכי איטליה. השלטון האוסטרוגותי הסתיים כאשר נכבשה איטליה על ידי האימפריה הביזנטית בשנת 552.

בשנת 568 נכנסו הלומברדים לחצי האי והעזו להקים מחדש ממלכה ברברית כנגד האימפריה. הם ביססו את סמכותם על חלק גדול מאיטליה, למעט רוונה, רומא, ונציה, נאפולי והחלקים הדרומיים ביותר של איטליה. במאה ה-8, ניכור בין האיטלקים והביזנטים אפשרו ללומברדים לתפוס את המובלעות הרומיות שנותרו בצפון איטליה. עם זאת, בשנת 774 הם הובסו על ידי הפרנקים תחת קרל הגדול, שהדיחו את מלכם ותפסו את התואר "מלך הלומברדים". לאחר מותו של קרל השמן בשנת 887, איטליה נפלה לחוסר יציבות ומספר מלכים ניסו לבסס את עצמם כמלכים איטלקיים עצמאיים. בתקופה זו, המכונה האנרכיה הפיאודלית (888–962), הוצג התואר "מלך האיטלקים" (Rex Italicorum). לאחר התפרקות האימפריה הפרנקית סיפח אוטו הראשון את איטליה לאימפריה הרומית הקדושה והמשיך להשתמש בתואר "מלך האיטלקים" . האחרון להשתמש בתואר זה היה היינריך השני (1004–1024). הקיסרים הבאים השתמשו בתואר "מלך איטליה" עד קרל החמישי. תחילה הוכתרו בפאביה, אחר כך במילאנו וקרל הוכתר בבולוניה.

בשנת 1805 הוכתר נפוליאון הראשון בכתר הברזל של לומברדיה בקתדרלת מילאנו. בשנה שלאחר מכן ביטל קיסר האימפריה הרומית הקדושה, פרנץ השני, את תוארו הקיסרי. מהמלכת נפוליאון הראשון (1814) ועד לאיחוד האיטלקי (1861), לא היה אף בן מלוכה איטלקי שטען לתואר. איחוד איטליה הקים בהצלחה שושלת, בית סבויה, על פני חצי האי כולו, תחתה אוחדה ממלכת סרדיניה וממלכת שתי הסיציליות לכדי ממלכת איטליה. לאחר מלחמת העולם השנייה המלוכה הוחלפה על ידי הרפובליקה האיטלקית, עם משאל עם חוקתי שנערך ב-2 ביוני 1946. המלוכה האיטלקית הסתיימה רשמית ב־12 ביוני באותה שנה, ואומברטו השני, מלך איטליה, עזב את המדינה.

בתור "Rex Italiae"

אודואקר (476–493) ווסל של האימפריה הרומית המזרחית.

הממלכה האוסטרוגותית (493–553)

ממלכת הלומברדים (568–814)

אלבוין (568–572)
קלף (אנ') ‏ (572–574)
שלטון הדוכסים (אנ') (אינטררגנום של עשר שנים)
אות'רי (אנ') ‏ (584–590)
אגילאולף (אנ') ‏ (591–616)
אדלואלד (אנ') ‏ (616–626)
אריואלד (אנ') ‏ (626–636)
רות'רי (אנ') ‏ (636–652)
רודואלד (אנ') ‏ (652–653)
אריברט הראשון (אנ') ‏ (701–712) (653–661)
פרכטריט (אנ') וגודפרט (אנ') ‏ (661–662)
גרימאולד (אנ') ‏ (662–671)
פרכטריט (אנ') ‏ (671–688), שוחזרה מהגלות
אלהיס (אנ') ‏ (688–689), מורד
קונינכפרט (אנ') ‏ (688–700)
ליוטפרט (אנ') ‏ (700–701)
ראגינפרט (אנ') ‏ (701)
אריברט השני (אנ') ‏ (701–712)
אנפרנד (אנ') ‏ (712)
ליותפראנד ‏(712–744)
הילדפרנד (אנ') ‏ (744)
ראצ'יס (אנ') (744–749)
אייסטולף (749–756)
דזידריוס (אנ') (756–774)
קרל הגדול (774–814)

ממלכת איטליה (781–963)

השושלת הקרולינגית (781–888)

פפין (אנ') ‏ (781–810)
ברנרד (אנ') ‏ (810–818)
לואי החסיד (818–822)
לותאר הראשון (822–855)
לואי השני (אנ') ‏ (844–875)
קרל הקירח (875–877)
קרלומן (אנ') ‏ (877–879)
קרל השמן (879–887)

חוסר יציבות (888–962)

לאחר 887, איטליה הידרדרה לתקופה של חוסר יציבות שלטוני, כששליטים רבים טענו במקביל לבעלות על הכתר:

ברנגר הראשון (אנ') ‏ (888–896)
וסאל של המלך הגרמני ארנולף מקרינתיה, צומצם לטריטוריית פיורילי (אנ') ‏ (889–894), עד שלבסוף הודח על ידי ארנולף בשנת 896.
גיא השלישי מספולטו (אנ') ‏ (889–894)
היריב של ברנגר, שלט ברוב איטליה אך הודח על ידי ארנולף.
למברט מספולטו (אנ') ‏ (891–896)
לפני 894 היה "תת־מלך", בימי אביו גיא השלישי מספולטו, ואחר כך מלך על טריטוריה מצומצמת יותר, דוכסות ספולטו ‏ (894–895).
ארנולף מקרינתיה ‏ (894–899)^[2]
ראטולד (אנ') בנו של ארנולף מקרינתיה, היה "תת־מלך" למשך חודש (896)

בשנת 896 איבדו ארנולף וראטולד את השליטה באיטליה, שחולקה בין ברנגר הראשון ולמברט מספולטו:

ברנגר הראשון (אנ') ‏ (896–924)
ברנגר הראשון תפס את חלקו של למברט מספולטו לאחר מותו בשנת 898.
למברט מספולטו (אנ') ‏ (896–898)
לואי העיוור (אנ') ‏ (900–905)
נלחם בברנגר הראשון בשנים 900–902 ו-905.
רודולף השני מבורגונדי (אנ') ‏ (922–933)
הביס את ברנגר אך נמלט מאיטליה בשנת 926.
הוגו מפרובאנס (926–947)
שנבחר על ידי הפרטיזנים של ברנגר בשנת 925, פרש לפרובנס אחרי 945.
לותאר השני מארל (אנ') ‏ (945–950)
ברנגר השני מאיווריאה (אנ') ‏ (950–961)
במשותף עם בנו:
אדלברט מאיווריאה (אנ') ‏ (950–963)

בשנת 951 פלש אוטו הראשון מגרמניה לאיטליה והוכתר בכתר הברזל של לומברדיה (אנ'). בשנת 952 הפכו ברנגר ואדלברט למלכים ווסאלים שלו, עד שלבסוף הודחו על ידיו.

האימפריה הרומית הקדושה, ממלכת איטליה (962–1556)

השושלת האוטונית (962–1024)

שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
אוטו הראשון	23 בנובמבר 912 – 7 במאי 973	962^[3]	7 במאי 973
אוטו השני	955 – 7 בדצמבר 983	אוקטובר 980^[4]	7 בדצמבר 983
אוטו השלישי	980 – 23 בינואר 1002	פברואר 996^[5]	23 בינואר 1002
ארדואין	955–1015	1002	1014
היינריך השני^[6]	6 במאי 973 – 13 ביולי 1024	1004	13 ביולי 1024

השושלת הסאלית (1027–1125)

שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
קונראד הראשון^[7]	990 – 4 ביוני 1039	1026^[3]	4 ביוני 1039
הנרי השלישי	29 באוקטובר 1017 – 5 באוקטובר 1056	1039	5 באוקטובר 1056
הנרי הרביעי	11 בנובמבר 1050 – 7 באוגוסט 1106	1056	דצמבר 1105
קונראד השני מאיטליה	1074–1101	1093	1101
הנרי החמישי ^[8]	8 בנובמבר 1086 – 23 במאי 1125	1106	23 במאי 1125

שושלת סוופלינגנבורג (1125–1137)

תמונה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
	לותאר השלישי	9 ביוני 1075 – 4 בדצמבר 1137	1125^[3]	4 בדצמבר 1137

שושלת הוטוויל (1130–1154)

רוג'רו השני השתמש בתואר "מלך סיציליה ואיטליה" לפחות עד 1135; מאוחר יותר השתמש רק בתואר "מלך סיציליה, אפוליה וקלבריה". אף על פי שממלכתו כללה את דרום איטליה, הוא מעולם לא הפעיל את סמכותו על ממלכת איטליה הרשמית, ואף אחד מממשיכיו לא טען לתואר "מלך איטליה".

תמונה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
	רוג'רו השני	22 בדצמבר 1095 – 26 בפברואר 1154	25 בדצמבר 1130	26 בפברואר 1154

בית הוהנשטאופן (1128–1197)

שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
קונראד השלישי	1093 – 15 בפברואר 1152	1138^[3] (הוכתר גם בשנת 1128 בניגוד ללות'יר^[9])	1152
פרידריך הראשון	1122 – 10 ביוני 1190	1154	1186
היינריך השישי	נובמבר 1165 – 28 בספטמבר 1197	1186	28 בספטמבר 1197

בית ולף (1208–1212)

תמונה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
	אוטו הרביעי	1175 או 1176 – 19 במאי 1218	1209^[3]	1212

בית הוהנשטאופן (1212–1254)

שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
פרידריך השני	26 בדצמבר 1194 – 13 בדצמבר 1250	5 בדצמבר 1212	13 בדצמבר 1250
היינריך השביעי	1211 – 12 בפברואר 1242	23 באפריל 1220	12 בפברואר 1242
קונראד הרביעי	25 באפריל 1228 – 21 במאי 1254	מאי 1237	21 במאי 1254

בית לוקסמבורג (1311–1313)

תמונה	שלט אצולה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
		הנרי השביעי	1275 ^[10]- 24 באוגוסט 1313	6 בינואר 1311 ^[11]	24 באוגוסט 1313

בית ויטלסבאך (1327–1347)

תמונה	שלט אצולה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
		לואי הרביעי	1 באפריל 1282 – 11 באוקטובר 1347	1327	11 באוקטובר 1347

בית לוקסמבורג (1355–1437)

תמונה	שלט אצולה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
		קרל הרביעי	14 במאי 1316 – 29 בנובמבר 1378	1355^[3]	29 בנובמבר 1378
		זיגיסמונד	14 בפברואר 1368 – 9 בדצמבר 1437	1431	9 בדצמבר 1437

בית הבסבורג (1437–1556)

תמונה	שלט אצולה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
		פרידריך השלישי	21 בספטמבר 1415 – 19 באוגוסט 1493	16 במרץ 1452	19 באוגוסט 1493
		קרל החמישי	24 בפברואר 1500 – 21 בספטמבר 1558	24 בפברואר 1530^[12]	16 בינואר 1556

שארל החמישי היה הקיסר האחרון שהוכתר למלך איטליה, או שהשתמש בתואר באופן רשמי.^[3] קיסרי הבסבורג תבעו את הכתר האיטלקי עד 1801. האימפריה המשיכה לכלול שטחים איטלקיים עד לפירוקה בשנת 1806.

ממלכת איטליה (1805–1814), בית בונפרטה

תמונה	שלט אצולה	שם	חיים	הכתרה	חדל להיות מלך
		נפוליאון הראשון	15 באוגוסט 1769 5 במאי 1821	17 במרץ 1805	11 באפריל 1814

תואר מלא

תואר זה נקבע בחוקים איטלקיים שהעביר נפוליאון הראשון: "[שם], בחסד האל והחוקה, קיסר הצרפתים ומלך איטליה".

ממלכת איטליה (1861–1946), בית סבויה

שם	חיים	הפך למלך	חדל להיות מלך
ויטוריו אמנואלה השני	14 במרץ 1820 9 בינואר 1878	17 במרץ 1861	9 בינואר 1878
אומברטו הראשון	14 במרץ 1844 – 29 ביולי 1900	9 בינואר 1878	29 ביולי 1900
ויטוריו אמנואלה השלישי	11 בנובמבר 1869 – 28 בדצמבר 1947	29 ביולי 1900	9 במאי 1946
אומברטו השני	15 בספטמבר 1904 – 18 במרץ 1983	9 במאי 1946	12 ביוני 1946

טוענים לכתר (מאז 1946)

איטליה הצביעה לבטל את המלוכה שלה ב־2 ביוני 1946, לאחר מכן אומברטו השני הפך למלך ביומרה. עם מותו בשנת 1983 הוחלף על ידי בנו ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי. עם זאת, עקב נישואיו של ויטוריו אמנואלה עם מרינה, נסיכת נאפולי ללא רשות אביו, בן דודו אמדאו, דוכס אאוסטה טוען כי טענתו של ויטוריו אמנואלה לכס המלוכה אינה תקפה וכי הוא היורש הראוי החוקי של בית סבויה.^[13] ^[14]

תמונה	שלט אצולה	שם	חיים	הפך להיות טוען לכתר	חדל להיות טוען לכתר
		אומברטו השני	15 בספטמבר 1904 – 18 במרץ 1983	12 ביוני 1946	18 במרץ 1983
		ויטוריו אמנואלה, נסיך נאפולי	נולד ב־12 בפברואר 1937	18 במרץ 1983

התואר המלא

עד לפירוק המלוכה בשנת 1946, התארים המלאים של מלכי איטליה היו:

[שם], בחסד האל ורצון האומה, מלך איטליה, מלך סרדיניה, קפריסין, ירושלים, ארמניה, דוכס סבויה, רוזן מוריין, מרקיז (של האימפריה הרומית הקדושה) איטליה; נסיך פיימונטה, קריניאנו, אונגליה, פוירינו, טרינו; נסיך והוויקאר הנצחי של האימפריה הרומית הקדושה; נסיך קארמניולה, מונטמליאן עם ארבין ופרנסין, הנסיך הממונה של דוכסות אאוסטה, נסיך קיירי, דרונרו, קרסנטינו, ריבה די קיירי ובנה, בוסקה, בנה, ברה, דוכס ג'נובה, מונפרט, אוסטה, דוכס צ'אבלי, ז'נובייס, דוכס פיאצ'נזה, המרקיז של סלוצו, איווריאה, סוזה, ממארו, אוריסטאנו, סזנה, סאבונה, טרנטסיה, בורגומנרו וקורג'יו, קאסל, ריבולי, פיאנצה, גובונה, סלוסולה, רקוניגי על טגרונה, מיגליאברה ומוטורונה, קוואלרמג'ורה, מרן, מודנה ולנסלבורג, ליוורנו פרריס, סנטיה, אגליה, סנטאלו ודמונטה, דסנה, ג'מה, ויגונה, רוזן בארגה, וילהפרנקה, ז'נבה, ניס, טנדה, רומונט, אסטי, אלסנדריה, מגוצ'אנו, נוברה, טורטונה, בוביו, סואסון, סנט'אנטיוכו, פולנצו, רוקאברונה, טריצ'רו, ביירו, אוזנייה, של אפרטולה, בארון וו ופוסיני, לורד ורצ'לי, פינרולו, לומלינה ועמק ססיה, המרקיז של צ'בה, האדון העליון של מונקו, רוקאברונה ואחת עשרה-שתים עשרה של מנטון, הפטריארך האציל של ונציה, הפטריארך של פרארה.

בכך, מלך איטליה היה המלך עם מספר התארים הגדול ביותר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מלך איטליה בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ Bury, History, vol. 1 p. 406
^ Bryce, James The Holy Roman Empire (1913), pg. xxxv
^ ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Lodovico Antonio Muratori, Giuseppe Oggeri Vincenti, Annali d'Italia, 1788, pp. 78-81.
^ לפי ז'אן שארל סיסמונדי, History of the Italian Republics in the Middle Ages (עמ' 29) אוטו השני הוכתר כמלך הרומאים בשנת 961 וכקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 967, הוא השיג את כתר הברזל בפאביה רק בסוף שנת 980, במהלך ירידתו לאיטליה, ולפני חגיגות חג המולד שעשה ברוונה.
^ אף על פי שאוטו השלישי הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-21 במאי 996, הוא הוכתר כמלך איטליה במילאנו לפני מותו של האפיפיור יוחנן החמישה עשר בתחילת מרץ 996 – ראו History of the Western Empire, כרך 1, עמ' 123
^ enumerated as successor of Henry I who was German King 919–936 but not Emperor.
^ enumerated as successor of Conrad I who was German King 911–918 but not Emperor
^ Barraclough, Geoffrey (1984). The Origins of Modern Germany. W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-30153-2.
^ Comyn, Robert. History of the Western Empire, from its Restoration by Charlemagne to the Accession of Charles V, Vol. I. 1851, p. 191.
^ Kleinhenz, Christopher, Medieval Italy: an encyclopedia, Volume 1, Routledge, 2004, pg. 494
^ Jones, Michael, The New Cambridge Medieval History, Vol. VI: c. 1300-c. 1415, Cambridge University Press, 2000, pg. 533
^ Philip Pandely Argenti, Chius Vincta, 1941, p. xvii.
^ Heads of the House of Savoy since 1946 from The Royal Families in Europe V by Lars Ulwencreutz
^ Malcolm Moore, ‏Royal cousins fight for defunct Italian throne, The Telegraph, 1 March 2007

[Bury-406-1] Bury, History, vol. 1 p. 406

[2] Bryce, James The Holy Roman Empire (1913), pg. xxxv

[Muratori-3] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ ⁶ ⁷ Lodovico Antonio Muratori, Giuseppe Oggeri Vincenti, Annali d'Italia, 1788, pp. 78-81.

[4] לפי ז'אן שארל סיסמונדי, History of the Italian Republics in the Middle Ages (עמ' 29) אוטו השני הוכתר כמלך הרומאים בשנת 961 וכקיסר האימפריה הרומית הקדושה בשנת 967, הוא השיג את כתר הברזל בפאביה רק בסוף שנת 980, במהלך ירידתו לאיטליה, ולפני חגיגות חג המולד שעשה ברוונה.

[5] אף על פי שאוטו השלישי הוכתר כקיסר האימפריה הרומית הקדושה ב-21 במאי 996, הוא הוכתר כמלך איטליה במילאנו לפני מותו של האפיפיור יוחנן החמישה עשר בתחילת מרץ 996 – ראו History of the Western Empire, כרך 1, עמ' 123

[6] umerated as successor of Henry I who was German King 919–936 but not Emperor.

[7] umerated as successor of Conrad I who was German King 911–918 but not Emperor

[8] Barraclough, Geoffrey (1984). The Origins of Modern Germany. W. W. Norton & Company. ISBN 0-393-30153-2.

[9] Comyn, Robert. History of the Western Empire, from its Restoration by Charlemagne to the Accession of Charles V, Vol. I. 1851, p. 191.

[10] Kleinhenz, Christopher, Medieval Italy: an encyclopedia, Volume 1, Routledge, 2004, pg. 494

[11] Jones, Michael, The New Cambridge Medieval History, Vol. VI: c. 1300-c. 1415, Cambridge University Press, 2000, pg. 533

[Argenti-12] Philip Pandely Argenti, Chius Vincta, 1941, p. xvii.

[13] Heads of the House of Savoy since 1946 from The Royal Families in Europe V by Lars Ulwencreutz

[14] Malcolm Moore, ‏Royal cousins fight for defunct Italian throne, The Telegraph, 1 March 2007

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]