מקדש מי סון

מקדש מי סון
Mỹ Sơn
אתר מורשת עולמית
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1999, לפי קריטריונים 2, 3
שטח האתר	142 הקטאר (אתר מורשת עולמית)
מידות
שטח	142 הקטאר
היסטוריה
תרבויות	צ'אמפה
מיקום
מדינה	וייטנאם
קואורדינטות	15°45′48″N 108°07′28″E / 15.76324°N 108.124446°E
	; ; (למפת וייטנאם רגילה) האנוי הו צ'י מין סיטי הייפונג קאנטחו דה נאנג ביין הואה נאצ'אנג בואון מה טואוט הואה טהאי נווין הרפובליקה העממית של סין לאוס תאילנד קמבודיה ים סין; הדרומי; מפרץ; טונקין; מפרץ; תאילנד; מי סון

מי סון (בווייטנאמית: Mỹ Sơn) הוא מכלול מקדשים הינדיים, הנמצא בכפר דוי פו (Duy Phú), במחוז קואנג נאם (Quảng Nam) שבווייטנאם. מי סון שוכנת כ-69 ק"מ מדרום מערב לעיר דא נאנג, וכ-10 ק"מ מהעיר ההיסטורית טרא קיו (Trà Kiệu). בכפר מקדשי צ'אמפה רבים, בעמק שרוחבו כשני קילומטרים, המוקף בשני רכסי הרים. מי סון הייתה אתר לטקסים דתיים של מלכי שושלת צ'אמפה ואתר הקבורה של בני מלוכה ושל גיבורים לאומיים. מכלול המקדשים הוא אחד ממכלולי המקדשים ההינדיים הראשונים במעלה בדרום-מזרח אסיה, והחשוב שבהם בווייטנאם.

מכלול המקדשים של מי סון מזכיר מכלולי מקדשים אחרים בדרום-מזרח אסיה, ובהם אנגקור ואט בקמבודיה, בורודודור בג'אווה, אינדונזיה, באגאן במיאנמר ואיוטהאיה בתאילנד. בשנת 1999 הוכרזה מי סון כאתר מורשת עולמית תרבותית על ידי אונסק"ו. הכרזת האתר באתר מורשת עולמית נומקה בהיותו אתר המציג דוגמה להתפתחות ושינוי תרבותי, וכן כדוגמה לתרבות עתיקה באסיה שנכחדה.

היסטוריה

בניית האתר במי סון החלה כנראה במאה ה-4. במשך מאות שנים נוספו לאתר מקדשים ומבנים בגדלים שונים, והאתר היה לאחד מהשרידים הבולטים של תרבות הצ'אמפה בווייטנאם. מעבר לתפקיד הריטואלי כמרכז לטקסים דתיים שנועדו לאפשר לשושלות המלכים ליצור קשר רוחני עם האלים, היה לאתר במי סון גם תפקיד כמרכז תרבותי ודתי, ובו גם נקברו מלכים ומנהיגים דתיים.

השרידים הראשונים שנמצאו במי סון תוארכו לזמנו של המלך בהאדראבארמן הראשון (Bhadravarman) (בשמו הווייטנאמי: Phạm Hồ Đạt) שמלך בין השנים 381 ל-413. הוא בנה אולם לעבודת האלים שיווה ולינגה. באדריכלות שבמי סון ניכרת השפעה הודית חזקה, שניתן לראותה במקדשים ובסטופות וכן בכיתוב על האסטלות, שהוא בשפת פאלי, שפה הודית.

ניתן ללמוד מכיתובים על אסטלות שונות על קיומו של מקדש עשוי עץ במאה ה-4, שנשרף כמאתים שנים לאחר מכן. במאה ה-7 נבנה המקדש מחדש על ידי המלך סאמבהוארמאן (Sambhuvarman, מלך בין השנים 577–629), הפעם מלבנים. מקדש זה עומד על תילו עד היום. המלכים הבאים המשיכו בשיפוץ המקדשים הקיימים ובהקמת חדשים. בבנייה נעשה שימוש בלבנים ובחומרים עמידים אחרים. שיטות הבנייה של בני הצ'אמפה מתקדמות מאוד, וגם כיום קשה להבין כיצד חיברו בין הלבנים וכיצד הרימו אותן למקומן.

הסטופות והקברים נבנו בין המאה ה-7 למאה ה-14, אך חפירות בקברים גילו שמלכים מאומת הצ'אמפה נקברו במקום כבר במאה ה-4. במכלול כולו נמצאים יותר משבעים מבנים, וכנראה ששימש כמרכז הדתי והתרבותי של אומת הצ'אמפה בעת שבירתה שכנה בטרא קיו (Trà Kiệu) או בדונג דואונג (Đồng Dương).

מחקרים ארכאולוגיים

עם שקיעתה של ממלכת צ'אמפה, בלחץ ג'אי וייט (Đại Việt) מן הצפון, שקע מכלול המקדשים במי סון לשכחה והזנחה. רק בשנת 1885 נתגלה מחדש, ועשר שנים לאחר מכן החלו מסעות חקר אל האתר. משלחת אחת, בראשות החוקרים לואי דה פינו (Louis de Finot) ולונה דהלג'ונקר (Launet de Lajonquere) חקרה בשנים 1898–1899 את הכתובות שעל האסטלות; הנרי פרמנטיה (Henri Parmentier) חקר בשנים 1901–1902 את האומנות באתר, וב-1904 את הקברים במקום. ב-1904 פרסמו פינו ופרמנטיה את ממצאיהם, מהם עולה כי במכלול ישנם 68 אתרים שונים. חוקר האומנות טרן סיווג את אמנות הצ'אמפה לשבעה סגנונות, לפי שלבי התפתחותם, כאשר שניים מהם כנראה נוצרו במקום. המקדש שהוגדר כ-A1 נחשב ליצירת המופת האדריכלית במקום. ככלל, מחולקים האתרים לעשר קבוצות עיקריות: A, A', B, C, D, E, F, G, H ו־K, וזאת כדי ליצור שיטה של תיוג וסיווג.

אדריכלות

סגנונות הבנייה באתר מגוונים, החל מן המאה ה-8 וכלה במאה ה-14, וניכרת בהם השפעה הודית רבה. במרכז המכלול נמצאת סטופה מרכזית, הנקראת קאלאן, וסביבה סטופות רבות, קטנות יותר. הסטופות הן בצורת חרוט, כדי לסמל את פסגתו של הר מרו, ההר המיתולוגי שבו שוכנים האֵלים ההינדים. שערי הסטופות פונים מזרחה, כדי שיוכלו לקבל את קרני השמש, והן מעוטרות ומקושטות בארכיטקטורה מצועצעת ובהן תיאור של אלים שלווים, מוקפים בפרחים. רוב התיאורים הללו נרקבו והושחתו, אך נותרו שרידים בודדים ובהם זהב, שבו השתמשו בני הצ'אמפה. רוב המקדשים העיקריים הם לסמל "לינגה" (או לינגם), אחד הסמלים הפולחניים לאל שיווה, האל המגן של שושלת צ'אמפה.

יחד עם ההשפעה ההינדית, ישנן גם השפעות בודהיסטיות; הבודהיזם החל לתפוס מקום מרכזי יותר ויותר בדת הצ'אמפה החל מן המאה ה-10. כמה מן המקדשים נבנו בתקופה זו, ובמהלך המאה ה-17 שופצו והורחבו כמה סטופות ומקדשים.

בנאי מי סון פיתחו גם סגנון עצמאי משלהם. הם פיתחו טכניקה ייחודית לבנייה, כאשר השתמשו בשרף מעצים הצומחים במרכז וייטנאם; טכניקה זו אבדה במשך השנים. רוב המבנים באתר נבנו מלבנים, שגם הם יוצרו בתהליך ייחודי, שסודו אבד; במכלול נמצאו גם שרידי מקדש אחד מאבן, שבנייתו הושלמה בשנת 1234. על פי העדויות שבאתר, הגיע גובהו של המקדש לכ-30 מטרים, אך הוא לא שרד.

שחזור

שחזור האתר החל בשנת 1937, על ידי מדענים צרפתיים. נזק רב נגרם לאתר במהלך מלחמת וייטנאם, בשנת 1969; באזור קיימים עדיין מוקשים ושרידים אחרים מן המלחמה.

חלקים שונים, כמו אנדרטאות, מושבי תפילה וכדומה, הוצאו מן המכלול והועברו למוזיאונים בצרפת ובווייטנאם. במקום עצמו הוקם מוזיאון זמני, בשני מקדשים, בתרומת נדבנים מפולין וגרמניה, ואל המכלול נסלל כביש חדש בתרומת יפן. עדיין קיים חשש לגבי עמידותם של המקדשים, העלולים לקרוס. משרד התרבות הווייטנאמי הקציב מאות אלפי דולרים לשימור האתר, וארגון אונסק"ו יזם תוכנית, במימון איטלקי ויפני, להשקעת מאות אלפי דולרים נוספים למניעת הידרדרות נוספת.