משבר קונגו
 | ||
| תאריכים |
יוני 1960 – נובמבר 1966 (כ־6 שנים)  | |
|---|---|---|
| מקום |
הרפובליקה של קונגו (לאופולדוויל) | |
|
| ||
  | ||
משבר קונגו היה משבר פוליטי מורכב ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שחל בין השנים 1960–1965, ובמהלכו נהרגו כ-100,000 איש.
המשבר החל מספר ימים לאחר שהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר: קונגו הבלגית) קיבלה עצמאות מבלגיה והסתיים בסדרה של מלחמות אזרחים, תחת הובלתו של הגנרל מובוטו ססה סקו. בנוסף, המשבר היווה מלחמת פרוקסי במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות הסובייטית.
רקע למשבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבעיה האתנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעבר למשתנים אישיים, אידאולוגיים וכלכליים, ניכר כי הגורם האתני במובנו הרחב (לשון, תרבות, דת, מוצא) היווה אחד הגורמים הדומיננטיים ברוב הקונפליקטים האלימים באפריקה השחורה. בהם, המשבר בקטנגה.
רקע אתני-היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבחינה דמוגרפית, בקטנגה נמנו ביוני 1960 מיליון תושבים, כ-12.5% מאוכלוסיית הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. האוכלוסייה בקטנגה הייתה מגוונת ומפוצלת לשבטים רבים, אך במרכזם חמש קבוצות אתניות עיקריות:
- לונדה – השבט הדומיננטי בדרום קטנגה. בעבר שבט זה היווה אימפריה ששלטה על אזורים נרחבים וכן על קבוצות אתניות אחרות (למשל הטשוקווה).
- בלובה מקומיים או "הקטנגים" – מבחינה מספרית, היוו את השבט הגדול בקטנגה. מולדתם בצפון קטנגה. הם קיימו במאה ה-16 וה-17 אימפריה גדולה, שהתפוררה מאוחר יותר לנסיכויות רבות ומתחרות. ניתן לומר כי מאז המאה ה-18 לא שררה ביניהם אחדות פוליטית אך ממלכת בלובה שבצפון קטנגה התקיימה עד סוף המאה ה-19.
- בלובה זרים או "הקסאיים" – מאות אלפי הבלובה מחבל קסאי (הנמצא בגבול בין אנגולה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) אשר זרמו למכרות, לתעשיות ולערים שבדרום-קטנגה ומצאו פרנסתם כפועלים, סוחרים או פקידים.
- בייקה – קבוצה אתנית בעלת עבר היסטורי ממלכתי מפואר אשר היוותה במאה ה-19 מדינה בעלת צבא ושלטה על סחר העבדים, הנחושת, השנהב, המלח והברזל באזור.
- טשוקווה – שבט בדרום קטנגה שבמשך מאות שנים נשלט על ידי שבט הלונדה עד סוף המאה ה-19, בו מרד בשלטון והשתחרר לזמן קצר משלטונם.
הניגוד הבסיסי בקטנגה הוא בין הלונדה (הקשורים בלשון ובקשרי דם עם עמיה של מזרח אפריקה, זמביה ואנגולה) לבין הבלובה ה"מקומיים" וה"זרים". הברית בין הלונדה והבייקה הייתה בסיס כוחה של תנועת הבדלנות הקטנגית, כשמצדו השני של המתרס ניצבו הבלובה והטשוקווה. ומכאן, הרקע האתני-ההיסטורי שהיווה בסיס לפרישת קטנגה והמלחמה שהתחוללה כתוצאה מכך.
הבדלנות של קטנגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפרישת קטנגה ב-1960 קדמה היסטוריה קולוניאלית של בדלנות. במשך שנים, הבלגים והאירופאים לא שילובו את קטנגה בקונגו הבלגית באופן מלא. בשנים 1891–1900 נוהלה קטנגה על ידי "חברת קטנגה" ולא היית חלק אינטגרלי מ"מדינת קונגו החופשית". בשנים 1900–1910 שלטה בקטנגה מעין רשות ציבורית – "הועד המיוחד של קטנגה" שבבעלות משותפת של "חברת קטנגה" ו"מדינת קונגו החופשית". בשנת 1910 קטנגה שולבה פורמלית בקונגו הבלגית, אך למעשה נהנתה מאוטונומיה רבה תחת שלטונו של סגן מושל כללי שהיה בעל סמכויות נרחבות.
בפועל, היה ניתוק מסוים בין קטנגה לבין המרכז הקונגולזי.
מעבר לכך, אוצר המינרלים של קטנגה פרנס את הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כולה, והיו שהגדירו אוצר זה כ"שערורייה גאולוגית". בעקבות פיתוח המכרות באזור, התיישבה בקטנגה קהילה אירופית גדולה יחסית אשר לא מיהרה לתמוך במנהל הקולוניאלי ברפובליקה. הבלגים בקטנגה טענו שקטנגה הפכה ל"פרה החולבת" של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כולה. לכן, לא אחת איימו (בין היתר בשל תמיכתן של חברות הכלכליות הענקיות הבלגיות במחצבים בקטנגה) כי יפרשו מן המסגרת המדינית הכוללת של הרפובליקה.
תוצר הקולוניאליזם והמודרניזציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרות על אפריקה של שנות ה-50 מקובל היה לראות במודרניזציה תנאי ללאומיות טריטוריאלית על-שבטית. לאומיות זו כללה שאיפות לכונן מחדש את ממלכת קונגו הקדומה, שעל פי האמונה הרווחת בקרב הבקונגו הקיפה שטחים בקונגו-הצרפתית, קונגו-הבלגית ובאנגולה-הפורטוגזית.
"ברית הבקונגו", התנועה הלאומית האנטי-קולוניאלית שצמחה בשנות ה-50 באזור הבקונגו הייתה תנועה אתנית מובהקת.
קודם לכן, בשנים 1912–1931 התרחשה הגירה של שבט הבלובה מחבל קסאי לדרום קטנגה. המודרניזציה בזאיר (הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) הביאה לעירוב קבוצות אתניות. כפריים מקבוצות אתניות שונות זרמו לאזורי תעשייה ומכרות ולמרכזים העירוניים החדשים.
בנסיבות אלו, נוצרו מתחים אתניים בין הקבוצות השונות, כשהקונפליקט החריף ביותר היה בין מקומיים לבין זרים בערים. אחד מהמשברים הפוליטיים-אתניים החריפים ביותר ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בנושא זה היה בין לונדה לבלובה. המתח הגיע לשיאו כשהזרים היו המפותחים והרבים יותר, כך שהמקומיים נושלו מעמדת הבכורה הן בתחום הפוליטי והן בתחום הכלכלי-חברתי.
המודרניזציה למעשה הביאה למצב בו ישנן שתי קבוצות אתניות "מתקדמות", שהפכו למודרניות יחסית, על פי הקריטריונים המקובלים של השכלה, הכנסה ועיור. מדובר בבקוגו ובבלובה מחבל קסאי. לעומתם, היו שבטים שנשארו נחלשים ולא השכילו להתמודד עם אתגר המודרניזציה, בהם שבט הבקובה, שבעבר קיים אימפריה מפוארת ששלטה על הבלובה, לא התגבר על מערכת ערכים מסורתית-אתנית שסלדה ממודרניזציה.
בערי קטנגה התפתח קיטוב בין הבלובה ה"זרים" המשכילים והמצליחים במסחר ובמינהל, לבין פשוטי העם ה"מקומיים". הלונדה טענו שזרים משתלטים על מולדתם.
מתיחות אתנית נוספת, שהיא פרי המודרניזציה, נבעה מהפער שנוצר בין השבטים באזורי המכרות והתעשייה בדרום קטנגה לבין הקבוצות האתניות באזורים הנחשלים בצפון החבל. כך הועמק הניגוד ההיסטורי בין בלובה ללונדה ונוצר רקע נוח לפילוג בין מקומיים לזרים ובין הבלובה כקבוצה אתנית-תרבותית לבין הלונדה.
מהלך המאורעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרישת קטנגה
[עריכת קוד מקור | עריכה]המתיחות בין שבטי קטנגה המקומיים לבין מאות אלפי הבלובה הזרים הגיעה לשיאה בשנים 1957–1959. בשנת 1957 התקיימו בחירות מוניציפליות בקטנגה ובערים רבות, אשר במהלכן זכו הזרים במשרות הבכירות. הדבר גרם לזעם בקרב המקומיים שראו עצמם כקטנגים "האמיתיים".
מעבר לכך, שפל כלכלי עולמי הביא לפיטוריהם של אלפי פועלים במכרות ובתעשיות קטנגה כאשר רובם היו מקומיים, גורם נוסף לזעם המקומיים כלפי הבלובה הזרים והמפותחים.
עם ההחלטה הבלגית להענקת עצמאות לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו תוך שנה, התהוותה ברית בין הבקונגו בהנהגת ז'וזף קסא-וובו והלונדה-בייקה בהנהגת מואיז צ'ומבה וגודפרוא מונונגו, כנגד "התנועה הלאומית הקונגולזית" בראשות פטריס לומומבה. ברית הלונדה-בייקה והבקונגו שאפו לאוטונומיה מרחיקת לכת כדי למנוע את השתלטות השבטים הזרים.
שני הצדדים הסכימו על פשרה משותפת אשר באה לידי ביטוי בחוקה חדשה; בפועל חוקה זו נטתה לגישת "התנועה הלאומית הקונגולזית", כיוון שלא הותירה בידי קטנגה את השליטה על הזיכיונות לחברות הכלכליות, ולא אפשרה מניעת הגירת זרים לתחומה.
הבחירות הפרובינציאליות והלאומיות במאי 1960 הביאו את הקיטוב לשיאו כאשר כעת זה מול זה עמדו פטריס לומומבה, כראש ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ומואיז צ'ומבה, כראש ממשלת חבל קטנגה.
ב-30 ביוני 1960 זכתה קונגו הבלגית בעצמאות והפכה לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
מרידת הצבא הקונגולזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-5 ביולי 1960 התמרד הצבא הקונגולזי ברחבי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו במפקדיו הבלגים. מרידה זו גרמה לאנרכיה כללית ולהתערבות צבאית בלגית למען הצלת עשרות אלפי הבלגים שחייהם היו בסכנה.
ב-10 ביולי 1960 הוטסו צנחנים בלגיים לחבל ופירקו את נשקם של המורדים. יום לאחר מכן, ממשלת החבל (בהובלתו של צ'ומבה) הכריזה על עצמאותה של קטנגה מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, כאשר מואיז צ'ומבה (אשר עמד בראש מפלגת CONAKAT) יהיה לנשיא קטנגה.
מדינת קטנגה – מהצלחה למפלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחודשיה הראשונים, קטנגה הפורשת הייתה סיפור הצלחה. ממשלת צ'ומבה כרתה בריתות עם רוב השליטים המסורתיים בקטנגה ושלטונה החל להתבסס.
בספטמבר 1960 הודח פטריס לומומבה, ראש ממשלת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו ואויבה של קטנגה. מדיחיו היו הכוחות השמרניים והפרו-מערביים בקונגו, בראשות הנשיא ז'וזף קסא-וובו.
מואיז צ'ומבה, בעקבות זאת, ביסס את האוטונומיה הקטנגית, כאשר בינואר 1961 לומומבה נאסר ונרצח.
במרץ 1961 התקיימה ועידת פסגה קונגולזית באנטננריבו, בירת מדגסקר, בהשתתפות כל מנהיגיה הפרו-מערביים של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אשר הסכימה לקונן קונפדרציה קונגולזית בה יש לפרובינציות אוטונומיה מלאה ואף זכות וטו בענייני מדיניות חוץ. מעבר לכך, קטנגה השיגה שליטה על מקורותיה הכלכליים.
גם כוחה הצבאי של קטנגה הגיע לשיאו באותה תקופה, כאשר חוזק על ידי צבאות שבטיים ועל ידי שכירי חרב אירופיים ודרום-אפריקניים שגויסו.
מעורבות מעצמות ה"מלחמה הקרה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]האו"ם התנגד לתמיכתה של בלגיה במדינות הפורשות, ועל כן נערכו מספר כנסים לאחריהם הוחלט להסיר את הכוחות הבלגים מהרפובליקה כולה.
מזכ"ל האו"ם, דאג המרשלד, האמין כי המשבר יספק לארגון הזדמנות להפגין את הפוטנציאל שלו ככוח מרכזי לשמירת השלום, ועודד שליחת כוח בינ"ל של שומרי שלום לרפובליקה, תחת פיקוח האו"ם.
ואכן, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את ההחלטה וקראה לנסיגה בלגית מוחלטת והחלפתם בכוח של האו"ם.
הגעת מבצע האומות המאוחדות בקונגו (ONUC) התקבל בברכה על ידי פטריס לומומבה והממשלה המרכזית. עם זאת, כוחות אלה סירבו לסייע לממשלת קונגו בדיכוי המדינות הפורשות כיוון שלא רצו להפר את הריבונות הקונגולזית.
בעקבות כך, לומומבה פנה לברית המועצות שהסכימה לספק נשק, לוגיסטיקה וכסף כדי לסייע במאבק. כ-1,000 יועצים סובייטים נחתו בקונגו. מעשים אלו של לומומבה הרחיקו אותו משאר הממשלה, בעיקר קסא-וובו, שכן אלו חששו מהתערבות סובייטית. גם האמריקאים חששו כי הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו כבעלת ברית לסובייטים עלולה להוות בסיס להתרחבות הקומוניזם למרכז אפריקה.
בתמיכה סובייטית, 2,000 כוחות פתחו במתקפה גדולה נגד דרום קסאי. ההתקפה הייתה מוצלחת, אך במהלכה הכוחות ביצעו מספר מעשי טבח גדולי באזרחים, וכ-3,000 מקומיים נהרגו. אלימות זו גרמה ליציאת אלפי אזרחים מבלובה שבדרום הרפובליקה, כדי להימלט מן הלחימה.
מעורבותה של ברית המועצות הרתיעה את ארצות הברית שכאמור, חששה מהתפשטות הקומוניזם למרכז אפריקה. בעקבות אירועים אלה ארצות הברית "השליכה" כי ממשלת לומומבה היא קומוניסטית ושהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עשויה להיות על המסלול כדי להפוך לגרורה סובייטית במיקום אסטרטגי.
באוגוסט 1960 דיווחו סוכני סוכנות הביון המרכזית (CIA) כי "קונגו חווה השתלטות קומוניסטית וכי עלולה ללכת בדרך דומה לקובה".
פיצול השלטון המרכזי והפיכתו של מובוטו ססה סקו
[עריכת קוד מקור | עריכה]טרם הוצאתו להורג, פטריס לומומבה פנה לברית המועצות בבקשה לתמיכה. פעולה זו חילקה את הממשלה והובילה ללחץ גובר מצד מדינות המערב אשר קראו להוציאו מהשלטון. בנוסף לכך, מואיז צ'ומבה פנה לז'וזף קסא-וובו, בו ראה מנהיג מתון ופדרליסטי, בבקשה לבלום את ריכוזיות לומומבה ולפתור את סוגיית הפרישה.
בזמן זה, מובוטו ססה סקו ביסס את כוחו כאשר השתלט באופן יעיל על הצבא, ניתב סיוע חוץ ליחידות וקצינים שבתמורה העניקו לו את נאמנותם.
בזמן ניסיונות למהלכים פוליטיים לצורך ביסוס השליט של הממלכה, מובוטו ססה סקו הציע "פתרון" למאבקי הכוחות, ופתח בהפיכה ושפיכת דמים כאשר החליף הן את קסא-וובו והן את לומומבה במכללה לנציבות, המורכבת מפאנל של בוגרי אוניברסיטה בראשותו של ג'סטין בומבוקו.
לכאורה, מטרת ההפיכה, הייתה לאפשר לפוליטיקאים לקיים "תקופת צינון" לפני שיוכלו להמשיך את מאבקי הכוחות. עם זאת, מובוטו איחד כוחות עם קסא-וובו נגד לומומבה, אשר הושם במעצר בית. מובוטו מינה מחדש את קסא-וובו לנשיא בפברואר 1961.
מכאן והלאה, מובוטו פעל "מאחורי הקלעים" כאשר היה בעל כוח רב בפוליטיקה הקונגולזית.
לאחר חזרתו של קסא-וובו, נעשה ניסיון לקרב את הפלגים של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. צ'ומבה שאף לסיים את הפרישה ולאחד את האזורים השונים. ניסיון זה כשל.
רצח פטריס לומומבה והשלכותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1960 פטריס לומומבה נמלט ממעצר בית מזרחה לכיוון סנטליוויל, שם האמין שיוכל לקבל תמיכה. הוא נתפס כל ידי כוחות הנאמנים למובוטו ססה סקו, והוטס בידיים כבולות חזרה אל ליאופולדוויל.
ב-7 בדצמבר 1960 כונסה ישיבת מועצת הביטחון של האו"ם על מנת לדון בתביעה הסובייטית לשחרר את לומומבה באופן מיידי, להשיבו לתפקיד ראש ממשלת קונגו ופירוק כוחות מובוטו ססה סקו מנשקו. החלטה זו נפלה בהצבעה.
בזמן שהותו בשבי, לומומבה עבר עינויים, והובל לתיסוויל ולאחר מכן לקטנגה, שם הועבר לכוחות נאמנים לממשלת צ'ומבה. ב-17 בינואר 1961 הוצא להורג על ידי כוחות קטנגזים.
ב-13 בפברואר פורסמו חדשות אודות ההוצאה להורג, אשר עוררו זעם בין לאומי. שגרירות בלגיה ביוגוסלביה הותקפה על ידי ממפגינים בבלגרד, והפגנות אלימות הוצגו בלונדון ובניו יורק.
סיום המשבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]האו"ם שב וקרא לנסיגה מוחלטת של כוחות בלגיים וכוחות שכירי חרב מתחומי קטנגה. אף על פי שאינם אמורים לתפוס צד, האו"ם הוציא הוראה מפורשת לבלום שכירי חרב זרים בכל מקום בו הכוחות נתקלו בהם. בספטמבר 1961 השתבש ניסיון לעצור קבוצה של שכירי חרב קטנגים, וכתוצאה מכך התפתח מאבק אלים. כמו כן, כוחות או"ם איריים נתפסו בג'דוטוויל לאחר מצור של מספר ימים, והוחזקו כשבויי מלחמה. סיפור זה הביך את שליחות האו"ם ואת תומכיה.
ב-18 בספטמבר 1961 מזכ"ל האו"ם דאג המרשלד טס לנדולה (ברודזיה הצפונית) על מנת להביא להפסקת אש בין כוחות האו"ם והקטנגזים. מטוסו התרסק טרם הנחיתה, והוא נספה יחד עם שאר הנוסעים. מחליפו, או תאנט, תמך במדיניות רדיקלית יותר של מעורבות ישירה בסכסוך. קטנגה שחררה את החיילים האיריים, כחלק מעסקת שביתת נשק, שבמסגרתה או תאנט הסכים להחזיר את כוחותיו בחזרה. פעולה זו הייתה הפיכה תעמולתית עבור מואיז צ'ומבה.
התמיכה האמריקאית למשימת האו"ם חיזקה את הדרישות הבין לאומיות לפתור את המצב הנוכחי. בנובמבר 1961, פורסמה החלטה 169 אשר קראה לאו"ם להגיב על מתן זכויות האדם המדרדר ולמנוע את פרוץ מלחמת האזרחים. ההחלטה דחתה לחלוטין את ההפרדה בין קטנגה לשאר הרפובליקה, וקראה להשתמש בכל הכח הדרוש כדי "לסייע לממשלה המרכזית של הרפובליקה בשיקום ותחזוקה של החוק והסדר".
בלחץ בינלאומי, חתם מואיז צ'ומבה על הצהרה בה הסכים לקבל את סמכותה של הממשלה המרכזית וחוקת המדינה ולנטוש כל תביעה לעצמאותה של קטנגה. לאחר ההכרזה, עם זאת, השיחות הפרקטיות הגיעו למבוי סתום בעוד העימותים בין כוחות או"ם לכוחות קטנזים מקומיים נמשכו. כמו כן, בדצמבר 1961 שר החוץ הבלגי, פול-אנרי ספאק, הצהיר כי ממשלת בלגיה תתמוך באו"ם.
באותו חודש, דרום קסאי הוצפה בכוחות. הלחימה פרצה ליד אליזבת'וויל, כאשר ניסיונות הגעה להפסקת אש נכשלו, האו"ם הכריז על מבצע "גראנדסלאם", במסגרתו כבש את אליזבת'וויל וגרם לצ'ומבה לעזוב את הארץ. לאחר מכן הוסכם על הפסקת אש. בהדרגה, האו"ם השתלט על קטנגה וב-21 בינואר 1963 נכנע צ'ומבה סופית וכך סיים למעשה את פרישת קטנגה.
באופן כללי, ניתן לומר כי נפילתה של קטנגה בשנים 1962–1963 נבעה משיקומו של צבא הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, החלשת התמיכה הבלגית עם חילופי הממשל בבלגיה, החלטת האו"ם להפעיל כוח מזוין לדיכוי המרידה הקטנגית וממדיניות הנשיא קנדי בארצות הברית שראה ברפובליקה מאוחדת, כולל קטנגה, את האלטרנטיבה האידיאלית.
לאחר המשבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקמת מדינת זאיר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים שלאחר משבר קונגו, מובוטו הצליח להסיר אנשי אופוזיציה רבים שהיו עלולים לאיים על שליטתו, וכך התבסס כמקור הכוח הפוליטי הדומיננטי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בעקבות כך, הוא החל לחזק את שליטתו בשטח – מספר המחוזות צומצם, תומכיו של מובוטו הוצבו בעמדות החשובות ביותר. בשנת 1967 מובוטו יצר מפלגה בשם "מפלגת העם של הרפובליקה", אשר עד שנת 1990 הייתה המפלגה החוקית היחידה במדינה, תחת החוקה החדשה של מובוטו.
בשנת 1967 התקבלה החלטה 239 של מועצת הביטחון של האו"ם שמגנה תמיכה בשכירי חרב במדינה ובהמשך התקבלה החלטה 241 של מועצת הביטחון של האו"ם.
בשנת 1971 שם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו שונה לזאיר.
למרות ההצלחות הראשונות, שלטונו של מובוטו התאפיין במינוי מקורביו, שחיתות וניהול כלכלי כושל.
הבעיה האתנית לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפיצול האתני שברפובליקה הדמוקרטית של קונגו הביא למאבקים אתניים שהתרחשו בתוך המדינה, במסגרתן קבוצות אתניות נאבקו להקמת פרובינציות אתניות שיבטיחו להן רוב ואוטונומיה. התוצאה בפועל הייתה חלוקה של המדינה לפרובינציות, לפי הגבולות האתניים. בסיטואציה זו, נוצר מאבק בין הפרובינציות על השלטון במרכז.
בשנים 1963–1965 התחוללה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו מלחמה בין הממשלה המרכזית, שנהנתה מתמיכת המערב, לממשלת מורדים שמאלית-רדיקלית, שהוקמה על ידי הלומומביסטים במזרח – הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שנעזרו בין השאר במשלחת גדולה מקובה, בראשותו של צ'ה גווארה.
ניתן לראות את מלחמה זו כהמשך של המשבר, אך כעת נושא קטנגה לא היווה בעיה מרכזית.
נוצר עימות בין "צבא השחרור העממי" של המורדים, לבין "הצבא הלאומי הקונגולזי" כאשר השני גבר על המורדים בסיוע שכירי חרב אירופאיים.
בעולם מלחמה זו הוצגה כמאבק בין ימין לשמאל, בין פרו-סובייטים לפרו-אמריקנים, כאשר אכן הצדדים השונים זכו לתמיכה של שני ראשי המתרס של המלחמה הקרה. לכן, ניתן לראות את משבר קונגו כ"מלחמת פרוקסי" למלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית. עם זאת, הגורם האתני משמעותי אף הוא בקיום המלחמה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.
החשיבות הבינלאומית של המשבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]המהומה שנוצרה כתוצאה ממשבר קונגו ערערה את מרכז אפריקה וסייעה בהצתת המלחמה הקולוניאלית הפורטוגזית, בדגש על מלחמת העצמאות באנגולה השכנה. לאומנים אנגוליים לאורך שנים היו בעלי קשרים ארוכים עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שם רבים התגוררו כגולים.
"UPA", ארגון אנגולי לאומני אשר קיבל תמיכה מהבקונגו האנגולאנית, נתמך על ידי בפוליטיקאים של "אקו" אשר ציפו להקים מחדש את הממלכה של קונגו, תוך שינוי הגבולות שנקבעו בתקופה הקולוניאלית.
מתוך אמונה שהעצמאות של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו הייתה השלב הראשון בתהליך זה, ארגון ה-UPA הצית מרד שהעצים את הקונפליקט באנגולה, שנמשך עד 1974. ממשלות הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, שלאחר מכך נקראה זאיר, המשיכו לספק תמיכה למורדים האנגולים ואפילו השתתפו ישירות במלחמת האזרחים באנגולה.
המשבר גרם למדינות האפריקאיות העצמאיות החדשות לשקול מחדש את נאמנותן וקשריהן הפרטיים. בפרט, זה הוביל לחלוקת מדינות אפריקה לפלגים. מדינות מתונות הצטרפו לקבוצת ברזוויל, שקראה לרמת אחדות בין המדינות האפריקאיות הפרנקופוניות, לבין שימור הקשרים עם צרפת. מדינות קיצוניות הצטרפו לקבוצת קזבלנקה, שקראה לפדרציה פאן-אפריקאית (הקשורה למדינות אפריקה בלבד).
האלימות הכאוטית של המשבר וגורל הלבנים של המדינה, שרבים מהם נכנסו לרודזיה הצפונית והדרומית כפליטים, תרמו לאמונה הרווחת בקרב הלבנים שפוליטיקאים לאומנים לא היו מוכנים למשול, וגרמו לחששות כי קביעת שלטון רוב מיידי ברודזיה, אולי תוביל לסיטואציה דומה. לאחר שהמשא ומתן עם בריטניה נכשל שוב ושוב, ממשלת רודזיה הדרומית הכריזה על עצמאות חד צדדית בשנת 1965.
הפרישה של קטנגה תתברר גם כמשפיעה פוליטית באפריקה.
במהלך מלחמת האזרחים הצ'אדית הראשונה (1965–1979), חזית "הליברציה הלאומית של צ'אד" דחתה במפורש הפרדה של המדינה, בהצעתה לסלק את ממשלת פרנסואה טומבלבי, בהסתמך על חוויית פרישת קטנגה, וקבעה כי "לא תהיה קטנגה בצ'אד".
כמו כן, במלחמת האזרחים הניגרית (1967–1970), בני האיגבו של ביאפרה התנתקו מניגריה, אשר הואשמה בקידום האינטרסים של קבוצות אתניות מהצפון ואפליית האזור של האיגבו. ההפרדה של ביאפרה וקטנגה הושוו לעיתים קרובות בכתיבה אקדמאית. בניגוד לקטנגה, ביאפרה השיגה הכרה בינלאומית רשמית ודחתה את תמיכתן של חברות רב-לאומיות מערביות המעורבות בתעשיית הנפט המקומית. ביאפרה הובסה בשנת 1970 ושולבה מחדש בניגריה.
מקורות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Kent, J. 2017. "The Neo-colonialism of Decolonisation: Katangan Secession and the Bringing of the Cold War to the Congo", Journal of Imperial & Commonwealth history. 93-130
- Guyard, M. 2017. "Western powers and the crisis in the Congo: From the secession of Katanga to the Kitona Accord (1860-1961)." Guerres Mondiales Et Conflits Contemporains. 53-63.
- Lumumba, P, and Graham H. 1962, "Congo, my country".
- לשם, לאה. 1980. "צמיחת המדינות החדשות באפריקה", יחידות 6–7 "הבעיה האתנית באפריקה ומלחמות ביאפרה וקטנגה"
- Passiemers, L. 2016. "Safeguarding White Minority Power: The South African Government and the Secession of Katanga, 1960–1963". South African Historical Journal. 68, 1, 70-91
- Dlamini, N. 2013. "In search of the early inhabitants of central Katanga, Democraic republic of Congo" Goodwin Series. 11, 78-87
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קונגו (רפובליקה דמוקרטית), היסטוריה, מלחמת האזרחים, 1960-1965, דף שער בספרייה הלאומית- האמרשלד: משבר קונגו ־ סכנה לשלום העולם | הבקר | 9 August 1960 | Newspapers | The National Library of Israel, באתר www.nli.org.il
