עירום

נערים רוחצים בעירום. הודו, 2006

עירום הוא מצב בו אנשים אינם לובשים בגדים לגופם ואיברי המין שלהם גלויים. לבישת פחות בגדים מהמקובל בתרבות מסוימת או במצב מסוים, נקראת עירום חלקי. אנשים לרוב עירומים בשעת רחצה, החלפת בגדים וקיום יחסי מין, ולעיתים בעת שינה, שחייה, שיזוף, טיפול רפואי ועוד.

היסטוריה

זורק הדיסקוס מאת מירון

אנתרופולוגים מעריכים שבני אדם קדמונים עברו את חייהם בעירום מלא באופן טבעי. ההסבר השכיח לכיסוי הגוף בעורות בעלי חיים ובצמחים הוא שהוא נועד להגן עליו מפני חום, קור וגשם, במיוחד כשבני האדם היגרו לארצות עם אקלים שונה. מטרות אפשריות אחרות לביגוד הן כישוף, קישוט, פולחן או יוקרה, לפני או אחרי שהם התגלו גם כיעילים למטרות הגנה על הגוף. מכיוון שעורות וצמחים מתכלים במהירות, לא קיימות עדויות ישירות להתפתחות הבגדים הראשונים. עם זאת, מחקרים חדשים של כינים מצביעים על כך שבגדים החלו להיות נפוצים בחברה האנושית לפני כ-70,000 שנה. ישנם אנתרופולוגים הסבורים כי ההומו הביליס ואף ההומו ארקטוס השתמשו בעורות בעלי חיים לשם הגנה, ולפיכך שורשי הביגוד מגיעים עד למיליון שנה לפני ימינו. לא ידוע מתי טעמי צניעות החלו להשפיע על מנהגי הלבוש האנושיים. ספר בראשית מתאר שינוי זה שעבר על אדם וחוה בגן עדן כתוצאה של האכילה מעץ הדעת: ”וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת” (בראשית, ג', ז').

ביוון העתיקה התקיים אידיאל של גוף האדם החטוב והעירום, והיה פופולרי בעיקר בקרב ספורטאים. בתחרויות ספורט התחרו המתמודדים בעירום מלא ובענפים מסוימים כגון היאבקות חופשית משוחים בשמן כדי להגן על גופם מפגיעות ולהקשות את אחיזת היריב בגוף. במרבית התחרויות הצפייה והשתתפות של נשים הייתה אסורה והעירום נתפס בעיקר לצרכים פרקטיים והאדרת חוסנו הגופני של המתמודד. עירום נשי שנחשב מיני, היה נפוץ בעיקר בדמויות של אלות אך אינו נחשב כטאבו וציורים המתארים מעשים מיניים ויחסי מין בין גברים לנשים או קטינים ומבוגרים היו מקובלים.

רומא העתיקה ירשה חלק מהתרבות היוונית העתיקה, אך היה לה יחס שונה לעירום. עירום פומבי נחשב ראוי רק במקומות מסוימים כגון בתי מרחץ, שבמקור יועדו לשני המינים. בתחרויות גלדיאטורים שהתפתחו בתרבות הרומית הלוחמים היו חמושים בכלי נשק ובמגנים, אך עירומים לחלוטין או באופן חלקי. כשהנצרות החלה להתפשט במאה הרביעית, תחרויות הגלדיאטורים נעלמו והרומים החלו לראות בעירום חטא.

בתקופה הוויקטוריאנית עירום בציבור נחשב למגונה. בנוסף להפרדת חופי הרחצה לפי מינים, נעשה שימוש בקרונות רחצה כדי להסתיר את הגוף העירום. בתחילת המאה ה-20 חשיפת פטמות הגבר נחשבה לא ראויה בחלק מחופי הרחצה באירופה.

במדינות הנורדיות, שחייה בעירום בנהרות ובאגמים הייתה מסורת פופולרית. בקיץ הלכו הרוחצים לבתי מרחץ שנבנו בחלקם מעל המים. בתחילה נועדו בתי מרחץ אלה לגברים בלבד, אך כיום יש בהם בדרך כלל חלקים נפרדים לגברים ולנשים. כיום שחייה ושיזוף בעירום במדינות הנורדיות מוגבלות לחלקים מוגדרים בחוף המוקצים לזאת.

עירום וטאבו

"טואלט בוקר", ציור משנת 1837, קריסטופר ויליאם אקסברג

ברוב החברות כיום, הסרת בגדים בציבור שלא במקום המיועד לכך (כמלתחות, מקלחות, חוף נודיסטי וכו') עשויה להיחשב למעשה פוגעני וכהטרדה מינית. ככלל, עירום במחיצת זרים בני אותו המין מקובל יותר מעירום במחיצת בני שני המינים ביחד. מסיבה זו, קיימים במקומות שונים חדרי הלבשה, בתי שימוש ומקלחות משותפות נפרדים לנשים ולגברים.

עם זאת, בעיקר בסקנדינביה ובארצות דוברות גרמנית, נשים וגברים שוהים ביחד בעירום במרחצאות ובסאונות. ושהייה במקומות אלו בבגד ים נחשבת לחוסר נימוס.

חשיפת שדיים מקובלת בחלק מארצות המערב במקרים מסוימים, למשל בשעת רחצה בים או בשעת שיזוף. עם זאת, במדינות רבות, בהן ארצות הברית, חשיפת אישה את פטמותיה בציבור היא מעשה אינו מקובל חברתית ואף פלילי. הנקה בפומבי עשויה לזכות ליחס סלחני יותר מכיוון שבמקרה זה חשיפת השד משמשת למטרה ברורה ונחוצה, אך עדיין יש הרואים אותה כבעייתית. ישנם אנשים וקבוצות הפועלים למען שינוי החוק ויחס החברה לחשיפת שדיים. קבוצות אלה רוצות בהקלת ההנקה לאם ולתינוק, או טוענות כי איסור חשיפת פטמות הנשים פוגע בשוויון הזכויות בין המינים.

בחלקים נרחבים באפריקה ובאזורים מסוימים באוקיינוס ההודי, השדיים הנשיים אינם נתפסים כאיבר ארוטי גרידא ונשים נוהגות להסתובב עם פלג עליון חשוף בדומה לגברים. ברוב מדינות אירופה, שיזוף עם חזה חשוף נחשב למקובל, בעוד חשיפת אזור החלציים אסורה, כאשר שיזוף ורחצה בעירום מלא מוגבלים לאזורים ייעודיים הידועים כחופי נודיסטים.

נודיסטים, הם אנשים הנהנים מעירום פומבי בהקשר לא-מיני, אשר נקשר עם חופש וטבעיותאלו אנשים ה למשל, נוהגים לבלות בחופים, בריכות שחייה, מועדונים או אתרים אחרים המיועדים לכך. במקומות כאלה נהוג קוד לבוש שונה מהמקובל, שעשוי להתיר את חשיפת כל הגוף או לחייב אותו.

מכיוון שהפשטה עשויה להיתפס כמעשה משפיל, במקרים מסוימים עירום משמש כענישה גופנית. מקרה מפורסם של ענישה כזו הוא פרשת ההתעללויות בכלא אבו גרייב שהתרחשה במהלך מלחמת עיראק. בנוסף לעינויים הפיזיים הקשים שנגרמו לאסירים בכלא על ידי חיילי צבא ארצות הברית, האסירים הופשטו וצולמו על ידי החיילים.

עירום מקושר למיניות במרבית התרבויות שבהן נהוגה מידה זו או אחרת של "צניעות" של הגוף. דוגמה לקשר זה ניתן לראות במופעי חשפנות הקיימים בתרבויות שונות.

שהות בעירום עם בן זוג מקובלת בדרך כלל, אך היא עשויה להיות מוגבלת, למשל לשעת יחסי מין, לשינה או לשעת מקלחת משותפת ולאחריה.

התפשטות פומבית מחוץ להקשר מקובל, מושכת בדרך כלל תשומת לב רבה, ולכן נעשה בה שימוש למטרות כמו פרסום ומחאה. כך, למשל, בפרסומות רבות נגד לבישת פרווה מוצגים ידוענים או דוגמנים כשהם אינם לובשים מאום. עם אמצעי מחאה בעירום נמנים ריצה בעירום באירועים ציבוריים ומונינג.

בתרבויות אחרות

נשים משבט ההימבה בנמיביה

בחברות ציידים-לקטים באקלים חם, לבוש מצומצם או היעדר לבוש היה או עודנו עניין שבשגרה אצל גברים ונשים, עד להגעת תרבות המערב. בחלק מתרבויות אפריקה ומלנזיה, רצועת בד סביב אזור החלציים נחשבת לבגד ראוי עבור גברים למטרת ציד ולפעילויות קבוצתיות מסורתיות נוספות. לדוגמה, במספר שבטים בגינאה החדשה גברים מכסים את הפין בקוטקה, קליפת דלעת מיובשת, בלעדיה עשוי הגבר לחוש נבוך מהיותו עירום.

בתרבויות עתיקות בדרום אסיה ישנה מסורת של סגפנות קיצונית שכוללת עירום מלא. הגימנוסופיסטים היו פילוסופים הודים שהחלו במסורת זו, והיא נמשכת עד היום אצל חלק מבני דת ההינדואיזם.

באסלאם האזור שיש להצניע בגוף נקרא "עורה" והוא מוזכר בקוראן ומתואר ביתר פירוט בחדית'. אצל גברים אזור זה הוא מהטבור ועד לברכיים. אצל נשים העורה כוללת לפי אחת הפרשנויות את כל הגוף מלבד כפות הידיים והפנים. לפי פרשנות אחרת העורה של הנשים כוללת רק את הצוואר, החזה, הגב, הערווה והירכיים.

ברחבי אפריקה מסורות לבוש שונות קיימות בעידן הפוסט-קולוניאלי. בעוד קיימים שבטים כמו שבטי הסורמה באתיופיה ובסודאן שבהם גברים ונשים מתהלכים בעירום מלא, בני הבנטו בדרך כלל נמנעים לחלוטין מכל צורת עירום פומבי.

באמנות

"ארוחת בוקר על הדשא" מאת אדואר מאנה

ערך מורחב – עירום (אמנות)

יצירתו של הצייר יעקב חייט, ערומה באדום

במהלך ההיסטוריה, הצגת עירום ביצירות אמנות התאימה לרוב למוסכמות החברה לגבי עירום פומבי. בד בבד, תרבויות מסוימות היו סלחניות יותר כלפי עירום באמנות מאשר כלפי עירום ממשי. לעיתים, כשיחס החברה כלפי עירום השתנה, הדבר הוביל למחלוקת על יצירות שכבר לא התאימו לסטנדרטים החברתיים. כך, למשל, בחלק מהיצירות מתקופת הרנסאנס הולבשו הדמויות העירומות. נושא נוסף ששנוי במחלוקת לעיתים הוא הצגת ילדים עירומים ביצירות אמנות. מתנגדים לכך טוענים כי זו צורה של פורנוגרפיית ילדים וכי הילדים המוצגים ביצירות עשויים לחוות נזק פסיכולוגי במהלך יצירתן או לאחר מכן.

ישנם אמני צבע גוף שמציירים על אנשים עירומים באירועים ציבוריים וכך הופכים את גופם של האנשים ל"יצירת אמנות חיה".

באמצעי התקשורת

מידת ההצגה של עירום היא חלק מהמדיניות של כל אמצעי תקשורת, החל באלה הנמנעים כליל מהצגת עירום וכלה באלה שהצגת עירום הוא מרכיב מהותי שלהם. בתווך נמצאים אמצעי תקשורת המציגים עירום חלקי, ומצנזרים הצגה של פטמה נשית או של אזור הפות. מדיניות זו משתנה לעיתים במשך השנים. כתב העת "פלייבוי", שתצלומי עירום הם מרכיב בולט שלו, נמנע בשנותיו הראשונות מלהציג את אזור הפות, אך שינה מדיניות זו בתחילת שנות ה-70. בשנות ה-60 נמנעה חשיפת הטבור של השחקנית ברברה עדן בסדרת הטלוויזיה "אני חולם על ג'יני", מגבלה שמאז נעלמה במרבית ערוצי הטלוויזיה. יש להבדיל זאת מהחוקים והמדיניות הנוגעים לתכנים של פורנוגרפיה, שם יש החמרות קשות הרבה יותר ובכללן הגבלת צריכתם בגילאים צעירים.

ראו גם

• מחאה בעירום

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עירום בוויקישיתוף

• איה אורנשטיין, הערומים והחיים, מעריב, 24 במאי 1979
• אור בר שלום, עכבר העיר אונליין, למה אנחנו לא מתרגשים יותר מעירום בסרטים?, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2012
• יעל בן ישראל, ‏מאדם וחוה ועד מירי רגב: למה העירום מעורר בנו כאלו אמוציות, באתר גלובס, 24 ביוני 2017
• עירום, דף שער בספרייה הלאומית