ראובן הכט
לידה |
15 באוגוסט 1909 אנטוורפן, בלגיה |
---|---|
פטירה | 14 באפריל 1993 (בגיל 83) |
שם לידה | ראובן צ'ארלס הֵכְט |
מדינה | שווייץ |
מקום קבורה | בית הקברות היהודי שדה יהושע (כפר סמיר) |
פרסים והוקרה | פרס ישראל (1988) |
ראובן רודולף הֵכְט (15 באוגוסט 1909, אנטוורפן – 14 באפריל 1993, חיפה) היה ציוני-רוויזיוניסט, תעשיין וחתן פרס ישראל לשנת תשמ"ח (1988) על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד כרודולף צ'ארלס הכט באנטוורפן שבבלגיה למשפחה אנטי־ציונית, מתבוללת ועתירת־נכסים, בנם של יעקב ואלה הכט[1]. יעקב ואחיו הרמן היו המייסדים של חברת הספנות "רנאניה-נפטון" (Neptun Rhenania), שלה צי ספינות מטען אשר שטו לאורכם של נהרות הריין, המאנקר ונקאר, ומחסנים. ב-1918, כשמלאו לו תשע, עברה משפחתו לגור בבזל שבשווייץ[1].
בשנות העשרה לחייו בבית הספר בבזל שקד על לימוד קשת רחבה של תחומי עניין. מאמרו הראשון שעניינו נומיסמטיקה ראה אור בעת היותו בן תשע עשרה שנים. בשנים 1928–1933 למד באוניברסיטאות מינכן, היידלברג וברלין, ב-1931 הוענק לו דיפלומה בכלכלה מטעם אוניברסיטת ברלין, המקבילה לתואר שני כיום. נושא עבודת הגמר היה התאוריות של עלות ותמחיר בתעריפי התובלה בנהרות. ב-1933 קיבל תואר דוקטור בהצטיינות יתרה במדע המדינה באוניברסיטת היידלברג, על עבודה שכותרתה " Die Frachtenbildung in der Rheinschiffahrt: preistheoretische Studie". אביו ייעד אותו לנהל את הקונצרן המשפחתי. תחת זאת הפך ציוני ואחר כך עלה לארץ ישראל תוך עימות חריף עם משפחתו. העניין של הכט ביהדות ובציונות החל כאשר חקר מטבע עתיק מתקופת אלכסנדר ינאי שהגיע לידיו בשנות העשרים כאשר היה סטודנט באוניברסיטת מינכן. המטבע, כך סיפר, גרם לו לחוויה ישירה וחזקה של הקשר בין תקופת החשמונאים וזמנו, ואז החל לחפש וללמוד את השורשים שלו[1].
ב-1933 עבד במשרדי ההנהלה העולמית של הציונות הרוויזיוניסטית בפריז, בהיותו כפוף ישירות לזאב ז'בוטינסקי. ב-1935 היה שליח בקונגרס הראשון של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בווינה. ב-1936 עלה לארץ ישראל. ב-1939 נשלח על ידי דוד רזיאל לארגן את ההעפלה באירופה ופתח משרד הגירה בציריך. בעת מלחמת העולם השנייה עמל על ארגון עליה מאירופה לארץ ישראל והיה חבר בוועד ההצלה של הסוכנות היהודית. בשלהי שנות השלושים תרם מכספו לצורכי הציונות ובעיקר לעליית אף על פי, דבר שהקים עליו את חמת משפחתו. רק ב-1938, משחוקי הגזע אילצו את המשפחה למכור את נכסיה בגרמניה, נאות האב להודות כי בנו צדק.
ב-1941 נשא לאשה את רעייתו אדית לבית צילצר בבלגרד שביוגוסלביה. ב-1937 ניסה להקים ממגורות לאחסון תבואה בנמל חיפה, ברם שלטונות המנדט הבריטי סירבו לתת לו רישיון. בשנים 1944–1947 נשא ונתן עם שלטונות בעלות הברית להשבת חברות הסוחר המשפחתיות, מאמצים שהוכתרו בהצלחה. ב-1950 הקים, עם חברו מנערותו יוסטין היידקר, את ממגורות דגון, שהן כיום מחסן התבואה הגדול בישראל[2]. בשנים 1962–1973 היה חבר הנהלה של חברת "סילו" (Silo) ההולנדית. ב-1963 משמת אביו נעשה ראובן הכט לנשיא חברת "נפטון" בבזל. היה חבר הנהלה בחברת הכשרת היישוב, היה חבר הנהלה בחברת הספנות "לה רן" (Le Rhin). ב-1981 השיק את ממגורות אשדוד.
הכט החל לאסוף פריטי ארכאולוגיה המשתייכים לעם ישראל בארצו עוד מימיו הסטודנטיאליים, אוסף זה התרחב במרוצת השנים ובאחרית ימיו ב-1984 תרמו אותו הוא ורעייתו להקמת מוזיאון הכט. עוד משחר ימיו הניח את המסד לאוסף האמנות האימפרסיוניסטי הגדול שלו. ב-1965 הקים את בית ההוצאה "שקמונה". הוא שימש כחבר בוועדות ממשלתיות: הוועדה הקבועה לעיצוב שטרות, מטבעות ומדליות, המועצה הארכאולוגית והוועדה הציבורית לתרבות ואמנות שליד משרד החינוך והתרבות. הכט היה ממייסדי אוניברסיטת חיפה וחבר בוועד המנהלים שלה. ב-1960 קיבל ביחד עם ממגורות דגון את פרס קפלן לתעשייה, ב-1975 הוענק לו פרס התעשייה הראשון במדינת ישראל[3]. ב-1970 הוענקה לו אזרחות כבוד של העיר חיפה. ב-1984 היה הראשון שקיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה[4]. ב-1977 ראש ממשלת ישראל מנחם בגין מינה אותו ליועצו האישי[1], והכט התלווה אליו במסעותיו בעולם ובעיקר עשה שדלנות למען ישראל בקרבם של אנשי אקדמיה באירופה ובארצות הברית (שם פעל יחד עם הלובי הישראלי במקום) ונאם נאומי הסברה בכלי התקשורת השונים.
את ביתו שהיה ממוקם ברחוב היובל 3 בשכונת הכרמל הצרפתי תרם לעיריית חיפה, והוא פעל כמרכז קהילתי בשם "בית הכט". העירייה התקשתה לתחזק את הבית, והציעה לקרן הכט למכור את בית הכט לאדם פרטי, ובכספי המכירה לשפץ את "בית רוטשילד" במרכז הכרמל. בשנת 2001 החל פרויקט שיפוץ ושימור הבית, במימון קרן הכט, הקרן לחיפה ועיריית חיפה. ב-2002 נחנך הבניין ושמו הוסב ל"בית הכט", ע"ש ראובן ואדית הכט[5].
ספריו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אל ירושלים: שיר / ראובן הכט; תרגם מן המקור הגרמני: ש. שלום (בעברית, גרמנית ואנגלית. התרגום האנגלי בידי רות לודוויג. "מיומנו של ראובן הכט - רשמי עלייתו לירושלים בשנת תרצ"ז (1936)), ירושלים: קורן, תשל"ג.
- הג’נטלמן האחרון: אוטוביוגרפיה / ראובן הכט; מגרמנית: קרלה פרלשטיין, אור יהודה: זמורה-ביתן, 2007.
בעריכתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סיפורה של חיפה עיר הכרמל / הרעיון והעריכה: ראובן הכט; טקסט: משה שמיר, תל אביב – חיפה: ספרית מעריב: שקמונה, תשכ"ח-1968.
- מאפלה לאורה: הגדה / בעריכת ראובן הכט ואליהו קורן, ירושלים: קורן, תשל"ג (הגדה של פסח, עברית ואנגלית עמוד מול עמוד).
- ירושלים / בעריכת אליהו קורן וראובן הכט, ירושלים: שקמונה, תשל"ד-1974 (אלבום תמונות).
- אברהם וינשל: לקט כתבים לזכרו / ערכו נפתלי ליפשיץ, יצחק גנון, ראובן הכט, חיפה: שקמונה בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, 1977.
- בתקוע השופר: הרצל: דמותו, פועלו ומבחר כתבים (בשני כרכים) / עורך ראשי: ראובן הכט; ראש המערכת: אהד זמורה, חיפה: מולדת, תשנ"ט-1999.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ספר היובל ראובן הכט, ירושלים: קורן, 1979.
- בנימין רוברט פין, "ראובן ר. הכט – קווים לדמותו", ספר היובל ראובן הכט, עמ' 23–38.
- כך הם עלו: עובד בן-עמי, שמואל דובינר, הלל דן, ראובן הכט, חיים שיף, ירושלים: נתיב, תשכ"א-1961.
- משה שמיר, ראובן הכט - אגדת חיים, תל אביב: הדר, תשנ"ד-1994.
- משה הלוי, חולם ולוחם: פועלו של ראובן הכט בהעפלה ובהצלה, ירושלים: מכון ז'בוטינסקי בישראל, תשס"א-2001.
- צבי הרמן, הנהר והגרעינים, צח אביב: זמורה-ביתן, תשמ"ח-1988 (על אודות אימפריית הספנות של משפחת הכט ובכללה ממגורת "דגון" שבחיפה).
- Hecht Archive, University of Haifa / edited by Paul Lawrence Rose, with Herbert Druks, New York: Garland Pub., 1990.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Curriculum Vitae: Dr. Reuben R. Hecht באתר אוניברסיטת חיפה (באנגלית)
- דוד תדהר (עורך), "ד"ר ראובן (רודולף) הכט", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יב (1962), עמ' 3945
- מוזיאון הכט, חיפה
- ראובן הכט באתר מוזיאון הכט
- תמר אבידר, "מירדף" – אחר תמונות: קסמי אספנות – בביתו ובסיפוריו של ד"ר ראובן הכט, מעריב, 9 באוגוסט 1968
- ארכיון ד"ר ראובן הכט מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
- ראובן הכט, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 17 במרץ 2021
- ראובן הכט (1909-1993), דף שער בספרייה הלאומית
- Wolfgang Saxon, Reuben Hecht, 83, Israeli Industrialist And Premiers' Aide (Obituary), New York Times, April 20, 1993
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 רמי רוזן, ד"ר ראובן הבט, מולטימיליונר ויועצו של ראש־הממשלה, על ממגורות 'דגון' והעושר המשפחתי, על עודד קוטלר וברטולד ברכט, כותרת ראשית, 11 במאי 1983
- ^ שרה ליבוביץ דר, גרעיני הזהב, באתר הארץ, 8 באוקטובר 2002
- ^ פרס התעשייה, באתר התאחדות התעשיינים בישראל
- ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
- ^ רון פז, חיפה: לוקחים מכאן, ונותנים לשם, באתר גלובס, 22 בדצמבר 2002
- ראובן הכט
- חברי בלאו וייס
- זוכי פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
- זוכי פרס ישראל לשנת 1988
- זוכי פרס התעשייה
- רוויזיוניסטים
- אנשי העלייה החמישית
- פעילי ההעפלה
- חברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה
- זוכי פרס קפלן
- חיפה: אישים
- כותבי אוטוביוגרפיה יהודים
- מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה
- ישראלים ילידי בלגיה
- בוגרי אוניברסיטת הומבולדט של ברלין
- בעלי תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג
- אישים הקבורים בבית הקברות שדה יהושע
- ישראלים שנולדו ב-1909
- ישראלים שנפטרו ב-1993