שדה החמניות

החמניה
I Girasoli

כרזת הסרט
בימוי	ויטוריו דה סיקה
הופק בידי	ארתור כהן ג'וזף א. לוין קרלו פונטי
תסריט	טונינו גרה גיורגי מידיבאני צ'זארה זאוואטיני
שחקנים ראשיים	מרצ'לו מסטרויאני סופיה לורן לודמילה סאבלייבה
מוזיקה	הנרי מנציני
צילום	ג'וזפה רוטונו
מדינה	צרפת, איטליה, ברית המועצות
חברת הפקה	מוספילם
חברה מפיצה	Euro International Film, נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	14 במרץ 1970
משך הקרנה	101 דקות
שפת הסרט	איטלקית רוסית
סוגה	סרט דרמה, מלודרמה, מלודרמה
דף הסרט ב־IMDb

החמניה (באיטלקית: I Girasoli) הוא סרט דרמה איטלקי בבימויו של ויטוריו דה סיקה ובכיכובם של מרצ'לו מסטרויאני וסופיה לורן. הסרט יצא לאקרנים בשנת 1970, והיה לסרט המערבי הראשון שצולם בברית המועצות.

פסקול הסרט נכתב על ידי המוזיקאי הנרי מנציני, וזיכה אותו במועמדות לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר.

הסרט מגולל את סיפורם של אנטוניו, חייל איטלקי הנעדר עם סיומה של מלחמת העולם השנייה, ואשתו ג'ובאנה, שיוצאת כנגד כל הסיכויים למסע בברית המועצות בעקבות בעלה.

עלילה

עם סיום מלחמת העולם השנייה, ג'ובאנה (סופיה לורן) מחפשת אחר ידיעות בנוגע לגורלו של בעלה, אנטוניו (מרצ'לו מסטרויאני), המוכרז כנעדר לאחר נסיגת צבא איטליה מברית המועצות. על אף שאינה מקבל מידע מהרשויות, וכנגד כל הסיכויים, ג'ובאנה מתקשה להאמין כי בעלה נפל בקרב, ומשוכנעת כי שרד את המלחמה וכי הוא עדיין בברית המועצות. היא מחליטה להגיע למוסקבה, במסע בעקבותיו.

בשלב זה מתחיל פלאשבק ארוך המגולל את סיפורם של הזוג. הסיפור מתחיל בנאפולי, שם נולדה וגדלה ג'ובאנה. היא מכירה את אנטוניו ומתאהבת בו. מספר ימים לפני שליחתו של אנטוניו לאפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, ג'ובאנה מציעה לאנטוניו להינשא לה, כדי לזכות ב-12 ימי חופש מהצבא, בתקווה כי בזמן הזה תיגמר המלחמה, או שאנטוניו יקבל תפקיד חדש בתוך גבולות איטליה. אנטוניו מפקפק בכך בתחילה, אך מתרצה, ולאחר טקס הנישואין הזוג יוצא לירח הדבש. לקראת סיום החופשה, אנטוניו מנסה לעשות תרגיל אחרון כדי להתחמק משירות ולהתחזות למשוגע, אך נלכד, וכדי לא לעמוד למשפט צבאי, הוא נאלץ להתנדב לשרת בחזית הרוסית. לאחר עזיבתו, הפלאשבק מסתיים והעלילה חוזרת לימי סיום המלחמה.

אל תחנת הרכבת מילאנו צ'נטראלה מגיעים יוצאי הקרבות מברית המועצות, ושם ג'ובאנה פוגשת בחייל שלחם לצידו של אנטוניו בקרב סטלינגרד בינואר 1943. הוא מספר לה על תקיפת הצבא האדום שבעקבותיה רבים ממחלקתו נהרגו, על הקושי הרב בתנאי הרעב והקור העז ששרר באזור, ועל כך שאנטוניו, שנתמך בו מספר ימים עד שהיה חלש מכדי להמשיך, שחרר אותו לדרכו ונפל בשלג. למרות זאת, הוא אינו יודע מה עלה בגורלו לאחר מכן, והאם הוא עדיין בחיים. ג'ובאנה מחליטה שלא לאבד תקווה, וזאת למרות הססנותה של חמותה, שלא אהבה כלל את העובדה כי בנה נשא לו אישה מדרום איטליה. היא מחליטה לנסוע לברית המועצות ולחפש אחריו באופן אישי. היא מגיעה למוסקבה, שם מלווה אותה נציג משרד החוץ הסובייטי. הוא מלווה אותה בשדות הקרב של המחלקה בה שירת אנטוניו, בכפרים ובבתי קברות, וכן בשדה חמניות, בו כל חמניה מייצגת לכאורה חייל איטלקי שנהרג בקרבות. בשדה זה הכריחו הגרמנים את האיטלקים לקבור את חלליהם בקברי אחים.

על אף שליווה אותה בסבלנות ובמסירות רבה, מייעץ לה להפסיק את החיפושים. ג'ובאנה דבקה בעמדתה וממשיכה בחיפושים לבדה, מתוך מחשבה כי ייתכן ובעלה איבד את זיכרונו בעקבות המלחמה. היא מגיעה לאצטדיון לנין, שם היא פוגשת בחייל איטלקי שהחליט עם תום המלחמה להישאר בברית המועצות כאזרח סובייטי, אך אין בידו חדשות על גורלו של אנטוניו. היא ממשיכה לנדוד בין הכפרים בחיפושים עד שהיא מגיעה לכפר בו כמה נשים מבוגרות זיהו את תמונתו של אנטוניו, והצביעו על בית עץ שם, על פיהן, גרה מאשה, אם צעירה לילדה. האישה המבוהלת מהגעתה של ג'ובאנה, מתקשה להסביר כיצד הצילה את חייו של אנטוניו הגוסס. ג'ובאנה מבינה כי החוסר בידיעות על גורלו והישארותו בתחומי ברית המועצות היו מבחירה. היא עולה לרכבת ועוזבת את ברית המועצות בעצב רב, מבלי לדבר כלל עם אנטוניו. ג'ובאנה שבה לאיטליה בעצב ובייאוש רב. בתחילה היא אינה מספרת לחמותה דבר. בעקבות רכיבה משותפת עם חבר על אופנוע לעיני תושבי הכפר, חמותה סוטרת לה, בטענה כי מנהגיה אינה תואמים אבל. רק אז ג'ובאנה מספרת לחמותה את האמת על גורל בנה.

בינתיים בברית המועצות, אנטוניו מוצא בתחנת הרכבת את תמונתו שלו, עם הקדשה שכתב לג'ובאנה לפני המלחמה, תמונה שנפלה מידיה שעה שעזבה את המקום. הוא מתחיל להרגיש געגועים ורצון עז לחזור אליה, ונוסע בעקבותיה לאיטליה. כשאנטוניו מגיע, הוא מצליח להשיג את ג'ובאנה בשיחת טלפון, והיא מספרת לו כי עזבה את הכפר ואת ביתם המשותף ועברה להתגורר במילאנו. היא מסרבת לבקשתו לפגוש אותה, מכיוון והיא החלה להתראות עם גבר אחר. אנטוניו מאוכזב, אך מבין לליבה. לבסוף היא מסכימה לפגוש אותו, והוא מסביר לה מה הוביל אותו למעשיו, כיצד ניצל ממוות, איבד את זכרונו כשהתעורר והשינוי שחל בו עקב ההלם שאחז בו בעקבות הקרבות. למרות כל אלה, הוא מספר לה על רצונו לשוב אליה. כשהם מתקרבים לנשיקה, עוצר אותם בכי תינוק. היה זה בכיו של בנה של ג'ובאנה. היא אומרת לו שלמרות שאהבתה אליו לא חדלה מעולם, היא אינה רוצה להרוס את חייהם של בנה ושל ביתו. היא מציעה ללוות אותו לתחנת הרכבת, שם עולה אנטוניו על הרכבת בחזרה לברית המועצות. מבטיהם מתרחקים כשהם מבינים שלמרות אהבתם העזה, הם לעולם לא ייפגשו שוב.

פרסים

סופיה לורן זכתה על תפקידה בסרט בפרס דויד די דונאטלו (האוסקר האיטלקי) לשחקנית הטובה ביותר.

הפסקול, שהולחן על ידי הנרי מנציני, היה מועמד לפרס אוסקר לפסקול המקורי הטוב ביותר.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שדה החמניות בוויקישיתוף

• "שדה החמניות", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• "שדה החמניות", באתר נטפליקס
• "שדה החמניות", באתר AllMovie (באנגלית)
• "שדה החמניות", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
• "שדה החמניות", באתר אידיבי
• "שדה החמניות", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)