תאו מים
 תאו מים
| ||
|---|---|---|
תאו מים
| ||
| מצב שימור | ||
| ||
| מיון מדעי | ||
| ממלכה: | בעלי חיים | |
| מערכה: | מיתרניים | |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים | |
| מחלקה: | יונקים | |
| סדרה: | מכפילי פרסה | |
| משפחה: | פריים | |
| תת־משפחה: | פרים | |
| סוג: | תאו | |
| מין: | תאו מים | |
| שם מדעי | ||
 Bubalus bubalisלינאוס, 1758 | ||
| תחום תפוצה | ||
| ||
| ||
תאו מים או באפלו מים אסייתי (שם מדעי: Bubalus bubalis), בערבית ג'מוס, הוא בעל חיים גדול דמוי פר, המשמש לעיתים קרובות כמקנה בתת-היבשת ההודית, וכן גם בדרום אמריקה, בדרום אירופה, בצפון אפריקה ובישראל.
מוצאו של תאו המים הוא מהמין – תאו אסייתי (Bubalus arnee), הנמצא כעת בסכנת הכחדה וחי בטבע בהודו, בבנגלדש, בנפאל, בבהוטן ובתאילנד. תאו המים המבוית נוצר כתוצאה מאלפי שנים של רבייה סלקטיבית, כנראה בתת-היבשת ההודית או בדרום-מזרח אסיה. זהו בעל חיים גדול, משקלו עולה על 500 ק"ג ויכול להגיע אף לטונה. אורכו 2–3 מטרים.
התאו משמש למשא, לבשר ולחלב. גללי התאו משמשים כדשן, ואף לדלק לאחר ייבוש. בקנבורי שבתאילנד, בפקיסטן, בדרום מערב קרנטקה בהודו, יש מרוץ תאו שנתי המכונה קאמבאלה.
בשנת 2000, ארגון המזון והחקלאות של האומות המאוחדות העריכו כי יש 158 מיליון תאואי מים בעולם, וש-97% מהם (כ-153 מיליון) נמצאים באסיה.
תאו המים המבוית נפוץ מסביב לעולם, בעיקר בתוך האזור הטרופי. בכמה אזורים כמו בצפון אוסטרליה ישנם תאואי פרא.
קיימים שני זני תאו עיקריים:
- תאו הביצות – נפוץ בדרום אסיה ומשמש בעיקר לעבודה.
- תאו הנהרות – נפוץ בהודו, משם הועבר לפני מאות שנים גם לאיטליה ולארצות אירופאיות אחרות, את תאו הנהרות מגדלים גם בעיראק ובמצרים שם משמש בעיקר לייצור בשר ולמשא. זן זה נמצא גם בישראל.
גזע תאו מים נוסף הוא הקראבאו מהפיליפינים.
תאו המים בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]התאו הנמצא בארץ הוא מהגזע תאו הנהרות[1] וידוע בשמו הערבי ג'מוס.
קיימת אי בהירות מתי הגיע התאו לארץ ישראל וכיצד נקרא בתקופות קדומות, אך ככל הנראה לא נקרא תאו וייתכן שנקרא כוי.[2]
בתקופה הערבית הקדומה נעשה מאמץ ממלכתי להבאת תאואי מים מאזור סינד בפקיסטן של היום לתחומי סוריה וכך כנראה הגיעו תאואים אלה גם לתחומי ארץ ישראל.
קיימת בידנו עדות על גידול הג'מוסים בצפון עמק החולה בשנת 724 לערך, בתיאורו של הצליין האנגלי וילבלד:
"הם מגדלים שם בקר יוצא דופן: גבו ארוך, רגליו קצרות וקרניו עצומות. כולם בעלי גוון סגלגל. במקום זה יש ביצות עמוקות, וכאשר מגיע הקיץ והשמש מכה בחזקה וחושפת את הקרקע, הבקר הזה נע לעבר הביצות וטובל את כל גופו ורק ראשו מבצבץ".
— וילבלד הצליין
הגאוגרף אלמקדסי ציין לשבח בין מוצרי החקלאות של מחוז פלסטין במאה העשירית את חלב הג'מוסים (לבן אלג'נאמיס).
בתעודות מנהל עות'מאניות מן המאה השש-עשרה נזכר מס על גידול ג'מוסים ועל שחיטתם באזורים שונים בארץ, למשל עמק החולה, עכו, ביצות השרון ויפו, אזורים בהם היו ביצות המתאימות לגידולם. בכל אותם אזורים ניתן היה לראות ג'מוסים עוד בתחילת המאה העשרים.[3]
על שמו של הג'מוס (ברבים ג'מאסין) נקראו גם שמות מקומות בערבית: ליד תל אביב היו שני כפרים, ג'מאסין א-שרקי וג'מאסין אל-ע'רבי, שתושביהם גידלו ג'מוסים בירקון; ברמלה הייתה קיימת ברכת אל-ג'מוס; למרגלות החרמון נמצאת עין מרג' אל ג'מוס[4] ועוד. השם "אבו ג'מוס" משמש גם כשם משפחה[5].
היישוב העברי המתחדש ראה בביצות אויב שיש לנקז אותו וליבשו. נעשו כמה ניסיונות לשלב את הג'מוסים באינוונטר בהמות הבית אך ללא הצלחה וללא המשכיות. צמצום שטחי הביצות וחוסר הביקוש לבשרם וחלבם של הג'מוסים הביאו לצמצום מספרם. למרות זאת בסוף תקופת המנדט הבריטי היו באגם החולה ובבקעת הבטיחה בצפון מזרח הכנרת כ-5,000 ג'מוסים.
לאחר קום המדינה נעלמו הג'מוסים מתחומי מדינת ישראל.
בעקבות מלחמת ששת הימים התגלה עדר ג'מוסים בביצות הבטיחה בצפון הכנרת. עדר זה, העדר האחרון ששרד, הועבר ב-1967 מבקעת הבטיחה לשמורת אגם החולה, ומונה כיום מאות בודדות, מעדר זה הועבר גרעין רבייה לשמורת עין אפק[6].
כיום (2022) קיימות שתי חוות אשר מגדלות ג'מוסים לתעשיית החלב: אחת במושב ביצרון והשנייה ביישוב חניאל שבמועצה אזורית עמק חפר[7].
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
עדר תאואים -
קראבאו – גזע פיליפיני של תאו מים – מתפלש בבוץ -
-
זוג תאואים -
-
-
תאואים חורשים שדה -
-
ראש של תאו מתאילנד
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- תאו מים, באתר ITIS (באנגלית)
- תאו מים, באתר NCBI (באנגלית)
- תאו מים, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- תאו מים, בבסיס הנתונים ARKive (באנגלית)
- תאו מים, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- תאו מים, באתר GBIF (באנגלית)
- animal/river-buffalo תאו מים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ הבופאלו או התאו, באתר מועצת החלב
- ^ אלקנה ביליק, http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/tora/dvarim/maamarim/dvarim14-bilik.htm?printview=true, דעת
- ^ זוהר עמר וירון סרי, מתי הגיעו הג'מוסים לנופי המים של ארץ ישראל?, באתר יד יצחק בן צבי
- ^ עין מרג' אל ג'מוס, באתר איזי
- ^ ישראל מושקוביץ, האסיר אבו ג'מוס: "ראיתי פירצה והחלטתי לברוח", באתר ynet, 23 במאי 2002
- ^ הג'מוסים חוזרים לביצות, באתר רשות הטבע והגנים
- ^ שגיא קופר, מוצרלה די בופלה – גם בישראל, באתר ynet, 17 בנובמבר 2005
