תוכנית אפולו

תוכנית אפולו
Apollo program

ייעוד	נחיתה על הירח
ארץ ייצור	ארצות הברית
מפעיל	נאס"א
טיסה ראשונה	1961
טיסה אחרונה	1972
מידע טכני

באז אולדרין צועד על הירח במהלך משימת אפולו 11 ביולי 1969

טביעת רגל על הירח, אפולו 11

תוכנית אפולו (באנגלית: Apollo program; נקראה גם "פרויקט אפולו") הייתה תוכנית החלל של ארצות הברית בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20. התוכנית הוצאה לפועל על ידי נאס"א, ושיאה היה בנחיתת האדם הראשון על הירח. ראשית התוכנית הייתה בימיו של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, אך התנופה העיקרית לביצועה באה מהנשיא הבא, ג'ון פיצג'רלד קנדי, שקבע בנאום שנשא בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961, את היעד "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".

היעד שהציב קנדי הושג במשימת אפולו 11, כאשר האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו על הירח ב־20 ביולי 1969 ועשו את הצעדים הראשונים של האדם על גרם שמיים אחר. לאחר אפולו 11 שיגרה ארצות הברית חמש משימות נוספות, שגם בהן הנחיתו זוגות של אסטרונאוטים על הירח. המשימה האחרונה התבצעה בדצמבר 1972. נחיתות אלו היו הנחיתות המאוישות היחידות שהתבצעו עד היום על גרם שמיים שאינו כדור הארץ.

תוכנית אפולו באה בעקבות תוכניות חלל קודמות של ארצות הברית, תוכניות מרקורי וג'מיני, שלקחו חלק החל מסוף שנות ה־50 של המאה ה־20. במסגרת תוכנית אפולו, שהוצאה לפועל בין 1961 ל־1972, נעשה שימוש במשגרים ממשפחת משגרי הסטורן לשיגור המשימות לחלל. משגרי סטורן וחלליות אפולו שימשו במשימות נוספות שנכללו בתוכנית אפולו, משימות שכללו שלושה שיגורים במהלך תוכנית סקיילאב בשנים 1974–1973 ושיגור אחד במהלך תוכנית אפולו־סויוז ב־1975.

כל משימות תוכנית אפולו, למעט שתיים, היו מוצלחות. בשנת 1967, במהלך תרגיל חזרה לשיגור אפולו 1 פרצה שרפה בתא הפיקוד של החללית, ושלושת אנשי הצוות נספו. ב־1970, במהלך טיסתה של משימת אפולו 13 אל הירח, ארעה תקלה במערכות קיום החיים בתא הפיקוד של החללית. התקלה חייבה את אנשי הצוות להשתמש במערכות קיום החיים של רכב הנחיתה הירחי ("אקווריוס") עד שחזרו אל כדור הארץ בשלום.

תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך משמעותיים בתולדות טיסות החלל: היא התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו בני אדם אל מעבר למסלול לווייני נמוך; אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת הראשונה שיצאה ממסלול כדור הארץ והקיפה גרם שמיים אחר מלבד כדור הארץ, ואפולו 17 היא המשימה המאוישת האחרונה שעשתה זאת. תוכנית אפולו עודדה פיתוחים טכנולוגיים בתחומים רבים מלבד מתחומי הטילאות וטיסות החלל, כגון אווירונאוטיקה, תקשורת ומחשבים. כמו כן הציתה התוכנית התעניינות בתחומים הנדסיים ומדעיים רבים בקרב בני כל הגילאים, והשאירה מתקנים ומכשירים רבים שפותחו במהלך התוכנית כציוני דרך. תאי הפיקוד של חלליות אפולו, עם כלים נוספים ששימשו בתוכנית, מוצגים במוזיאונים בכל רחבי העולם, ביניהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון די. סי. ובמתקני נאס"א בפלורידה, בטקסס ובאלבמה.

ב־2019 הכריזה נאס"א על "תוכנית ארטמיס" שכוונתה להנחית שוב אסטרונאוטים על הירח, יותר מחמישה עשורים לאחר תוכנית אפולו.

רקע

המלחמה הקרה

ערך מורחב – המלחמה הקרה

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, המלחמה הקרה בין ארצות הברית וברית המועצות, מעצמות־העל, הייתה באותה תקופה בשיא עוצמתה. המלחמה התבטאה בעימותים צבאיים עקיפים כדוגמת מלחמת קוריאה, ובמרוץ חימוש שכלל את פיתוחם של טילים בליסטיים בין־יבשתיים, שהיו מסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים אל אדמת המעצמה היריבה. שתי המעצמות נעזרו רבות בידע הגרמני ששימש במלחמת העולם השנייה לפיתוח ה־V-2. בפיתוח הטילים הובילה ברית המועצות, שב־1956 הייתה לראשונה ששיגרה טיל בליסטי בין יבשתי – ה־R-7 סמיורקה – אביו הישיר של משגר הסויוז. הטיל, ששקל 280 טון, יכול היה לשאת ראש נפץ גרעיני במשקל 5 טון, הרבה יותר מיכולת הנשיאה של הטילים האמריקאיים באותה עת, שיכלו לשאת עד ל־1.5 טונות.

המרוץ לחלל

ערך מורחב – המרוץ לחלל

ביולי 1955 הודיעו ארצות הברית וברית המועצות, כל אחת בנפרד, על כוונתן לשגר לוויין מלאכותי למסלול סביב כדור הארץ במסגרת השנה הגיאופיזית הבינלאומית (יולי 1957 – דצמבר 1958). הרוסים, בהנהגתו של סרגיי קורוליוב, המהנדס הראשי של תוכנית המשגרים והטילים בברית המועצות, החליטו ב־1956 להשתמש בטיל הבליסטי R-7 סמיורקה כמשגר לוויינים. בברית המועצות התנהלו ההכנות לשיגור הלוויין הראשון בסודיות, בעוד שארצות הברית ניהלה מסע מתוקשר לקראת השיגור שלה. לכן, כאשר ב־4 באוקטובר 1957 הודיעה ברית המועצות על שיגור הלוויין ספוטניק 1 למסלול סביב כדור הארץ, נכנסו ראשי ארצות הברית למשבר שכונה "משבר הספוטניק". המשבר הוחמר כאשר ב־6 בדצמבר 1957 נכשל שיגורו של הלוויין האמריקאי ואנגארד TV-3, שיועד להיות הלוויין האמריקאי הראשון, בשידור חי לעיני מאות אלפי צופים. הסובייטים זכו ליוקרה בינלאומית רבה. תוכניות החלל הרוסיות נכנסו להילוך גבוה, ואוחדו לתוכנית החלל הסובייטית. רק ב־31 בינואר 1958 הצליחה ארצות הברית לשגר את לוויינה הראשון, אקספלורר 1. לוויין זה שוגר על גבי טיל יופיטר C, שפותח על ידי צוות בראשותו של ורנר פון בראון, שעבד עבור הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים. למרות הצלחת השיגור, האמריקאים עדיין היו בפיגור משמעותי בעוצמת הטילים ששימשו כמשגרים, פיגור שבא לידי ביטוי במשקל הלוויינים: ספוטניק 1 שקל יותר מ־80 ק"ג, בעוד אקספלורר 1 שקל פחות מ־14 ק"ג. משמעות הפרש זה הייתה עליונות בליסטית גדולה מאוד של הסובייטים על פני האמריקאים.

ב־29 ביולי 1958 הועבר בקונגרס האמריקאי חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי, שייסד את נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית. המשימה שהוטלה על נאס"א הייתה הובלת תוכנית החלל האמריקאית, והאתגר המרכזי שהציבה לעצמה היה לשגר את האדם הראשון לחלל במסגרת תוכנית מרקורי. ואולם, הסובייטים שוב הקדימו את האמריקאים. ב־12 באפריל 1961 שיגרה ברית המועצות לטיסה מסלולית את החללית "ווסטוק 1", ובה הקוסמונאוט יורי גגארין – האדם הראשון בחלל. ב־5 במאי 1961 שיגרה ארצות הברית את החללית "פרידום 7" לטיסה תת־מסלולית, ובה האסטרונאוט האמריקאי הראשון, אלן שפרד; רק ב־20 בפברואר 1962 שיגרה ארצות הברית את החללית "פרנדשיפ 7" שנכנסה לטיסה מסלולית, ובה האסטרונאוט ג'ון גלן.

הסובייטים הקדימו את ארצות הברית גם בתחומים נוספים של המירוץ לחלל: הם שיגרו את לונה 1 (ינואר 1959), הגשושית הראשונה שעזבה את שדה הכבידה של כדור הארץ; את לונה 2 (ספטמבר 1959), הגוף המלאכותי הראשון שפגע בירח; ואת לונה 3 (אוקטובר 1959), שהייתה הראשונה לשדר תמונות מצידו הרחוק של הירח.

ההכרזה על תוכנית אפולו

נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי נואם בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961 ומעלה את המטרה הלאומית להנחתת אדם על הירח עד תום העשור

בתחילת 1960, בתקופת נשיאותו של אייזנהאואר, הועלו הצעות להנחית אדם על הירח, כתוכנית המשך לתוכנית מרקורי. בעוד קפסולת המרקורי יכלה לספק מגורים לאסטרונאוט אחד בלבד למשך פרק זמן קצר במסלול סביב כדור הארץ, החללית שתוכננה לנחיתה על הירח הייתה יכולה לשאת שלושה אסטרונאוטים למסלול סביב הירח ובסופו של דבר גם לנחות על פניו. התוכנית, שעוד לא תוקצבה, נקראה על שמו האל היווני אפולו על ידי מנהל מרכז מחקר בנאס"א אייב סילברסטין שמאוחר יותר אמר כי "בחרתי את השם לחללית כמו שבחרתי את השם לבני". סילברסטין סיפר כי בחר את השם אחרי שעיין בספר על המיתולוגיה היוונית ערב אחד בביתו בתחילת 1960. הוא חשב כי "התמונה של אפולו חולף במרכבתו על פני השמש תאמה למטרה הכללית של התוכנית המוצעת". בעוד נאס"א החלה לתכנן את התוכנית, המימון לתוכנית היה רחוק מלהיות מובטח בהתחשב בגישתו האמביוולנטית של אייזנהאואר לטיסות חלל.

בנובמבר 1960 נבחר ג'ון פ. קנדי לנשיאות ארצות הברית אחרי קמפיין שהבטיח עליונות על פני ברית המועצות בתחום טיסות החלל והגנת הטילים. על ידי שימוש בחקר החלל כסמל ליוקרה לאומית הוא הזהיר מפני "פער הטילים" בין שתי האומות והבטיח להפוך את ארצות הברית ”לא לראשונה אבל, ראשונה וְ... או ראשונה אם, אלא ראשונה. נקודה.” (.not first but, first and, first if, but first period). למרות נאומיו, קנדי לא הגיע להחלטה בקשר לתוכנית אפולו מיד עם כניסתו לבית הלבן. הוא ידע מעט על הפרטים הטכניים של תוכנית החלל וכן נרתע מהמחויבות הפיננסית המאסיבית שנדרשה לביצוע נחיתה מאוישת על הירח. כאשר מנהל הסוכנות החדש של נאס"א ג'יימס וב (שמונה על ידי קנדי) ביקש הגדלה של 30% בתקציב הסוכנות, תמך קנדי בהאצת תוכנית פיתוח המשגרים הגדולים של נאס"א (משגרי הסטורן), אך נמנע מלהגיע להחלטה בקשר לתוכנית הרחבה יותר.

ב־12 באפריל 1961, הפך הקוסמונאוט הסובייטי יורי גאגארין לאדם הראשון בחלל, ובכך חיזק את החששות של האמריקאיים שהם מפגרים בכל הקשור לטכנולוגיה אל מול ברית המועצות. בפגישה של ועדת המדע והאסטרונאוטיקה של ארצות הברית יום לאחר טיסתו של גאגארין, הבטיחו חברי קונגרס רבים את תמיכתם בתוכנית שמטרתה להבטיח כי ארצות הברית תשיג את ברית המועצות. קנדי לעומת זאת היה זהיר בתגובתו לחדשות וסירב להתחייב לתגובת האמריקאים כלפי הסובייטים.

ב־20 באפריל שלח קנדי תזכיר לסגנו לינדון ב. ג'ונסון שבו ביקש ממנו לבחון את תוכנית החלל האמריקאית ותוכניות אשר יכולות לסייע לנאס"א להשיג את תוכנית החלל הסובייטית. כעבור כשבוע הגיב ג'ונסון וסיכם כי "איננו משקיעים את מירב המאמצים ואיננו מקבלים את התוצאות הדרושות להפיכת המדינה למובילה בתחום". התזכיר סיכם כי נחיתה מאוישת על הירח רחוקה מספיק כדי שארצות הברית תוכל להשיג מטרה זו לפני ברית המועצות.

קנדי נואם באוניברסיטת רייס

ב־25 במאי 1961, פחות משלושה שבועות לאחר טיסתו של שפרד, הציג הנשיא קנדי את תמיכתו בתוכנית אפולו במהלך נאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס:

ראשית, אני סבור שעל אומה זו להציב לה כיעד מחייב, כי עד תום העשור תושג המטרה של הנחתת אדם על הירח והשבתו ארצה בשלום. שום פרויקט חלל אחר לא ירשים כל כך את האנושות או יהיה חשוב כל כך לחקר החלל בטווח הארוך; שום פרויקט אחר גם לא יהיה קשה כל כך, או יקר כל כך, להשגה.

— נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום מיוחד בפני שני בתי הקונגרס, ביום 25 במאי 1961

לאחר הצגת התוכנית אפילו עובדים בנאס"א הטילו ספק בהיתכנות הגשמת חזונו של קנדי, זאת לאור העובדה שהם לא הצליחו אפילו לשגר אדם למסלול. קנדי אף נטה להסכים לחבור למשימה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות אל הירח, על מנת להימנע משכפול המאמצים.

קנדי נואם על תוכנית אפולו באוניברסיטת רייס ב־12 בספטמבר 1962

הנחתת אדם על הירח לפני תום העשור דרשה פריצת דרך של יצירתיות טכנולוגית והתחייבות להקצאת משאבים הגדולה ביותר (24 מיליארד דולר) שנעשתה אי פעם על ידי מדינה כלשהי למטרות שלום. בשיאה העסיקה תוכנית אפולו כ־400,000 עובדים והסתייעה ביותר מ־20,000 חברות תעשייתיות ואוניברסיטאות.

התוכנית דרשה גם את הפיכת קבוצת משימות החלל, שהפעילה עד אז את משימות החלל המאוישות של נאס"א ממרכז החלל לנגלי, למרכז חדש – "מרכז טיסות החלל המאוישות" (מאוחר יותר קיבל המרכז את השם מרכז החלל ג'ונסון) – שהוקם ביוסטון, טקסס, על קרקעות שנתרמו על ידי אוניברסיטת רייס. בספטמבר 1962, כאשר שתי משימות מרקורי כבר הקיפו את כדור הארץ, ובניית המרכז החדש החלה, ביקר קנדי באוניברסיטת רייס והציג את אתגר התוכנית בנאום מפורסם:

אבל למה, ישנם השואלים, הירח? למה לבחור בזה כמטרתנו? והם עשויים לשאול, למה לטפס על ההר הגבוה ביותר? למה, 35 שנה קודם, לחצות בטיסה את האוקיינוס האטלנטי?...

אנו בוחרים להגיע אל הירח. אנו בוחרים להגיע אל הירח בעשור הזה, ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים, משום שמטרה זו תאפשר לארגן ולמדוד את מיטב האנרגיות והכישורים שלנו, משום שאתגר זה הוא אתגר שאנו מוכנים לקבל על עצמנו, אתגר שאיננו מוכנים לדחות, ואתגר שאנו מתכוונים גם לנצח...

לפני שנים רבות, חוקר הארצות הבריטי הגדול ג'ורג' מאלורי, שעמד למות על הר האוורסט, נשאל מדוע הוא רצה לטפס עליו. הוא ענה, "מפני שהוא שם". ובכן, החלל נמצא שם, ואנו עומדים לטפס עליו, והירח והפלנטות האחרות נמצאים שם, ותקוות חדשות לידע ושלום נמצאים שם. ולכן, ביוצאנו למסע, אנו מבקשים את ברכתו של אלוהים להרפתקה המסוכנת ביותר, והגדולה ביותר, אשר בני אדם יצאו אליה אי פעם.

— נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי בנאום שנשא באוניברסיטת רייס ביוסטון, טקסס

פיתוח התוכנית

שיטת הגעה לירח

דגם של החללית אפולו לפי שיטת הטיסה הישירה

כבר ב־1959 החלו לבחון בנאס"א שיטות להנחתת אדם על הירח. ארבע שיטות נשקלו:

1. טיסה ישירה – חללית תטוס היישר אל הירח כיחידה אחת, תנחת על פניו, ותמריא ממנו בעוזבה את שלב הנחיתה על הירח. תכנון זה דרש משגר גדול במיוחד – ה"נובה", שתוכנן לכך.
2. מפגש במסלול סביב כדור הארץ (Earth Orbit Rendezvous – EOR) – בדומה לשיטת ה"טיסה הישירה", גם שיטת ה־EOR כללה את נחיתתה של חללית על הירח כיחידה אחת. בשונה משיטת ה"טיסה הישירה" עם זאת, תוכנית ה־EOR כללה את הרכבת החללית במסלול סביב כדור הארץ, תוך ביצוע מספר שיגורים (עד ל־15 שיגורים), במטרה לצמצם את הסיכונים והעלויות הכרוכים במשגר ה"נובה"
3. מפגש על קרקע הירח – שתי חלליות ישוגרו במקביל. הראשונה תהיה חללית אוטומטית שתישא דלק ותנחת על הירח. אחריה תשוגר ותנחת על הירח חללית מאוישת. אחרי הנחיתה יועבר הדלק מהחללית האוטומטית אל החללית המאוישת אשר תמריא חזרה אל כדור הארץ.
4. מפגש במסלול סביב הירח (Lunar Orbit Rendezvous – LOR) – משגר יחיד יישא חללית שתורכב משני חלקים: תא פיקוד שיישאר במסלול סביב הירח (מעין חללית-אם), ורכב נחיתה שינחת על הירח, וימריא ממנו חזרה אל "חללית האם" שתשוב אל כדור הארץ. בניגוד לתוכניות האחרות, תוכנית ה־LOR דרשה נחיתת חלק קטן בלבד מהחללית על הירח, ובכך איפשרה הקטנה משמעותית של כמות הדלק שנדרשה – כלומר דרוש משגר פחות עוצמתי מה"נובה". כמו כן לשיטת ה־LOR היה יתרון נוסף: רכב הנחיתה הירחי יוכל לשמש כ"סירת הצלה" במקרה של תקלה בתא הפיקוד (היתרון אכן יושם בהצלחה במשימת אפולו 13, כאשר תקלה במכל חמצן בתא השירות השאירה את תא הפיקוד משותק, ולכן רכב הנחיתה סיפק הנעה, אנרגיה חשמלית ומערכות קיום חיים לצוות עד לחזרתם בשלום לכדור הארץ).

ג'ון הובולט מסביר את שיטת ה־LOR

כשהציג קנדי את חזונו להנחתת אדם על הירח, הערכתן של ארבע השיטות עדיין לא הסתיימה, ומחלוקות התגלעו בנוגע לשיטה העדיפה. כמו כן, נאס"א לא שיגרה קודם לכן אף טיסת חלל אמיתית (כלומר לטיסה מסלולית, הטיסה המסלולית הראשונה של נאס"א שוגרה רק בפברואר 1962), והייתה חסרת ניסיון שהיה עשוי לסייע לה בבחירת השיטה. כמו כן לא היה ידוע אם חלליות יצליחו להיפגש ולעגון בחלל, והאם בני אדם יכולים לשהות בחלל לתקופה ממושכת – זמן הטיסה אל הירח והשהייה על פניו (3 ימי טיסה לכל כיוון ועוד מספר ימים על קרקע הירח). גם חוסר בידע טכני ומדעי, כמו האם בכלל אפשר לנחות על הירח (עובייה של שכבת האבק שכיסתה את פני הירח לא היה ידוע), הקשו על בחירת השיטה.

בתחילת 1961 הייתה שיטת הטיסה הישירה המועדפת על נאס"א. מהנדסים רבים חששו שהיפגשות בחלל, שלא לדבר על עגינה בין שתי חלליות, אשר לא נוסו אפילו במסלול סביב כדור הארץ, יהיו קשים מאוד לביצוע במסלול סביב הירח. עם זאת, מתנגדי השיטה, וביניהם ג'ון הובולט ממרכז החלל לנגלי, הדגישו את הפחתת המסה החשובה שהייתה אפשרית בשיטת ה־LOR. במהלך 1960 ו־1961 הוביל הובולט מהלכים להכרה בשיטת ה־LOR כשיטה בת ביצוע, על ידי שליחת תזכירים בנושא למנהל השותף רוברט סימנס (ועקיפת המדרג בתוך נאס"א) ותוך הכרה בכך שדעתו היא "כמו קול במדבר". הובולט ביקש כי השיטה תוכלל במחקרים בנושא.

כינון ועדת גולובין (Golovin committee) על ידי סימנס ביולי 1961 מייצג את נקודת המפנה בבחירת שיטת הטיסה לירח של נאס"א. הייתה זו ועדת אד־הוק (Ad-hoc Committee) שנועדה להמליץ על המשגרים שישמשו את תוכנית אפולו, אך היא הכירה בכך שבחירת שיטת הטיסה לירח היא גורם משמעותי בשאלה. הוועדה המליצה על שיטה משולבת של EOR ו־LOR, אך העיון בשיטת ה־LOR, יחד עם עבודתו הבלתי פוסקת של הובולט, שיחקו תפקיד מרכזי בפרסום היתכנות השיטה. בסוף 1961 ובתחילת 1962 החלו חברים מקבוצת משימות החלל של נאס"א במרכז החלל לנגלי (שהייתה בתהליכי הפיכה למרכז טיסות החלל המאוישות ביוסטון) לתמוך בשיטת ה־LOR. למהנדסים במרכז טיסות החלל מרשל לקח עוד זמן עד ששוכנעו ביתרונות השיטה, אך תמיכתם בשיטה הוכרזה על ידי וורנר פון בראון בעת תדריך ביוני 1962. בחירתה הרשמית של נאס"א בשיטת ה־LOR הוכרזה ב־11 ביולי 1962, בעת שכינסה אספה של 11 חברות תעשייה אמריקאיות והציגה בפניהן את האתגר שמולו הן עתידות להתמודד. היסטוריון החלל ג'יימס האנסם סיכם כי:

”לולא אימצה נאס"א דעת מיעוט עקשנית זו ב־1962, ארצות הברית עדיין הייתה מגיעה אל הירח, אך כמעט בוודאות לא לפני תום שנות ה־60, תאריך היעד שהציב קנדי.”

אך הייתה עוד דרך לעבור. כשהציגה נאס"א את בחירתה בשיטת ה־LOR לנשיא בקיץ 1962, הטיל היועץ המדעי של קנדי, ג'רום וויזנר, וטו על ההחלטה. רק ב־7 בנובמבר 1962 אושרה השיטה סופית ונאס"א יכלה להתחיל לעבוד על הוצאתה לפועל של התוכנית.

היערכות

מרכז החלל קנדי: דגם של משגר סטורן V מובל ממתקן ההרכבה אל כן השיגור, יוני 1966

במרכז ההרכבה מישוד הורכבו שלבי הסטורן, משם הועברו למרכז החלל קנדי וחוברו יחד ליצירת משגר.

לשם הוצאתה לפועל של תוכנית אפולו נדרשה נאס"א לכוח אדם רב. בין 1960 ל־1963 עלה מספר המועסקים של נאס"א מ־10,000 ל־36,000. התוכנית דרשה גם מתקנים ראויים שבהם ניתן היה לפתח את התוכנית, ועל כן הקצתה נאס"א לתוכנית שלושה מרכזי חלל:

• מרכז טיסות החלל המאוישות (MSC) (לימים יהפוך למרכז החלל ג'ונסון – JSC) הוקם ב־1961 אך בנייתו החלה רק באפריל 1962 על יד יוסטון, טקסס. תפקידו של המרכז הוא לתכנן את חלליות התוכנית, לאמן את האסטרונאוטים שישתתפו בתוכנית, ולנהל את המשימות מהשיגור ועד לנחיתה. בין מתקני המרכז היו מרכז בקרה, סימולטורים לאימון על החלליות, ואזורים שדימו את חוסר המשקל בחלל ואת קרקע הירח. את המרכז ניהל רוברט גילרות', מהנדס לשעבר ב־NACA (הסוכנות שקדמה לנאס"א), ששיחק תפקיד מרכזי בתוכנית החלל האמריקאית החל מ־1958. המרכז לקח חלק גם בתוכנית ג'מיני, שהייתה למעשה תוכנית הכנה לקראת תוכנית אפולו. המרכז העסיק ב־1964‏ 15,000 עובדים.
• מרכז טיסות החלל מרשל (MSFC) נחנך ביולי 1961 ברדסטון ארסנל, שבהאנטסוויל, אלבמה, ונבנה על שטחים שהיו שייכים לפני כן לסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים. המרכז העסיק מדענים ומהנדסים גרמניים רבים, שהשתתפו בפיתוח טיל ה־V-2 בתקופת מלחמת העולם השנייה עבור גרמניה הנאצית. ורנר פון בראון היה ראש הסוכנות, והוא נשאר בתפקיד זה עד ל־1970. תפקיד המרכז היה לפתח את משגרי התוכנית – משגרי הסטורן, וכן מערכות ורכיבים נוספים, כולל רכב הנדידה הירחי.
• מרכז החלל קנדי (KSC) הוקם ביולי 1962 כ"מרכז לפעולות שיגור", אך בעקבות רצח קנדי שונה שמו לזה הנוכחי. תפקידו של המרכז, שהוא למעשה נמל חלל, היה להכין את המשגרים, החלליות והאסטרונאוטים לשיגור, ולפקח על שיגורם. המרכז הוקם במריט איילנד, פלורידה, בסמוך לנמל החלל קייפ קנוורל ממנו בוצעו השיגורים של תוכניות מרקורי וג'מיני (ותוכניות לא מאוישות נוספות). המרכז כלל (וכולל גם היום) אזור שיגור יחיד – LC-39 – בו שני כני שיגור, שנבנו במיוחד לשימוש משגרי הסטורן העוצמתיים (בסוף שנות ה־70 הוסבו הכנים לשימוש מעבורות החלל ונכון ל־2012 עוברים הסבה לשימוש המערכת העתידית, SLS), ומתקן הרכבה בעל נפח עצום (3,665,000 מ"ק) בתוכו ניתן היה להרכיב מספר משגרים במקביל. זחל ענק שימש להעברת המשגרים ממתקן ההרכבה אל כן השיגור. השיגור הראשון מהמרכז היה שיגור משימת אפולו 4 הבלתי מאוישת ב־9 בנובמבר 1967.

מתקנים נוספים של נאס"א לקחו גם הם חלק בתוכנית אפולו ובתוכניות שהובילו אליה, אך לא בצורה משמעותית כמו המתקנים שצוינו לעיל. במרכז החלל ג'ון סטניס שהוקם ב־1961 במיסיסיפי נבחנו מנועים ששימשו את משגרי הסטורן והחללית אפולו. במרכז המחקר איימס שבקליפורניה, שהוקם כבר ב־1939 והועבר לידי נאס"א עם הקמתה ב־1958, פותחו מערכות החדירה לאטמוספירה של החללית אפולו. המעבדה להנעה סילונית בקליפורניה, שהתמחתה (ועדיין מתמחה) בבניית והפעלת גשושיות, הוציאה לפועל את תוכניות ה"סיור" (כדוגמת סרוויור) שקדמו לתוכנית אפולו.

אתגרים

ורנר פון בראון בסמוך לשלב הראשון (S-IC) של הסטורן V. השלב כלל חמישה מנועי F-1, אשר נכון להיום הם המנועים העוצמתיים ביותר מסוגם.

במעט יותר מ־8 שנים (מהצגת התוכנית על ידי קנדי ועד לתאריך היעד שהציב) היה על נאס"א לגבור על אתגרים חסרי תקדים בתחומים הטכנולוגיים, הארגוניים והכלכליים:

המשגר ששימש לשיגורו של אלן שפרד לטיסתו התת־מסלולית ב־5 במאי 1961, היה המרקורי־רדסטון, שפותח מהרדסטון, טיל בליסטי לטווח בינוני שנכנס לשירות ב־1958. משגר זה יכול היה לשאת כ־2 טונות של מטען לטיסה תת־מסלולית. האטלס LV-3B ששימש לשיגור המשימות המסלולית בתוכנית מרקורי יכול היה לשאת מטען של פחות מטון וחצי, אך לטיסה מסלולית. לשם הנחתת אדם על הירח, נדרשה נאס"א למשגר שיוכל לשאת 120 טון לטיסה מסלולית – אתגר עצום. ורנר פון בראון החל להתמודד עם אתגר זה כבר ב־1958, כאשר החל לפתח שיטה לאיחוד מספר מנועים ("אשכול מנועים") המונעים במימן נוזלי, בעלי עוצמה רבה, לשלב יחיד של משגר. תוכנית הפיתוח, שהחלה תחת אחריות ABMA, הועברה, יחד עם פון בראון וצוותו, לאחריות מרכז טיסות החלל מרשל שהוקם ביולי 1960. מאוחר יותר קיבלה תוכנית הפיתוח את השם סטורן.

שני מנועים רקטיים חדשים, (F-1 ו־J-2) פותחו גם הם עבור התוכנית. פיתוח מנוע ה־F-1, אשר נכון להיום הוא המנוע העוצמתי ביותר מסוגו, כלל את יישומן של שיטות פיתוח ובנייה יוצאות דופן (המנוע שרף 2.5 טונות של דלק וחמצן נוזלי כל שנייה), ונמשך זמן רב בעקבות בעיות חוסר יציבות בתא הבעירה. שלבו השני של הסטורן V‏ (S-II) נתקל גם הוא בקשיי פיתוח בגלל מכל המימן העצום שלו והדרישה להפחתה במשקלו.

פיתוח החללית אפולו, המורכבת מה־CSM (תאי הפיקוד והשירות) ומרכב הנחיתה הירחי, היה אחד האתגרים הקשים ביותר בתוכנית. ה־CSM היה כלי בגודל עצום ביחס לחלליות האמריקאיות הקודמות ומשקלו הגיע ליותר מ־30 טון. רכב הנחיתה הירחי היה כלי שנועד למלא תפקיד שלא נוסה מעולם, שהיה אמור לעבוד בתנאי שטח שמעולם לא נבחנו קודם לכן, ושפותח למרות חוסר הניסיון בתחום. הבעיות שצצו בעת פיתוחו, כולל בעיות משקל יתר, בעיות תוכנה ובעיות מנוע כמעט והובילו לביטול תוכנית הנחיתה. דרישות האמינות והבטיחות המחמירים שהוצבו לחללית ולמשגרים (הסיכון לאובדן הצוות היה צריך להיות פחות מ־0.1%) היוו אתגר משמעותי נוסף.

תוכנית הפיתוח נתקלה בקשיים רבים, שנפתרו רק בעזרת תקציבים נוספים, שהאמירו והגיעו לשיאם ב־1965. באותה שנה היה התקציב לתוכנית אפולו בלבד כ־3% מתקציב הממשל הפדרלי (תקציב נאס"א באותה שנה היה 5.5% מהתקציב הפדרלי). פתרון הקשיים התאפשר גם בעזרת גיוס מנהלים מכל הדרגים ומכל התחומים שפיקחו על התקדמות התוכנית ופתרו משברי תכנון, פיתוח וניהול.

תקציב נאס"א בין 1959 ל־1970 במיליוני דולרים

	1959	1960	1961	1962	1963	1964	1965	1966	1967	1968	1969	1970
תקציב נאס"א	145	401	744	1,257	2,552	4,171	5,093	5,993	5,426	4,724	4,253	3,755
תקציב תוכנית אפולו				535	1,285	2,270	2,510	2,970	2,910	2,556	2,025	1,750
תקציב נאס"א ב־% מסך התקציב הפדרלי	0.2	0.5	0.9	1.4	2.8	4.3	5.3	5.5	3.1	2.4	2.1	1.7

בחינת רכיבי התוכנית בפעולה הייתה תהליך חיוני ביותר גם הוא. תהליך הבחינה היווה כ־50% מעבודת הפיתוח, ובתוכניות החלל הקודמות של ארצות הברית בוצעו בצורה ידנית כמעט לחלוטין. בתוכנית אפולו לעומת זאת, נעשה שימוש בפעם הראשונה במערכות מחשוב, שהתפתחו במהירות הודות לתוכנית. מערכות אלה אפשרו לבצע מדידות של מאות נתונים במהלך המבחנים, ובכך היו יכולים המהנדסים והמדענים להתמקד בפירוש המדידות ולא בביצוען.

גיוס ואימון אסטרונאוטים

ניל ארמסטרונג (שמאל) ובאז אולדרין (ימין) מתאמנים לקראת משימת אפולו 11 במתקן האימונים במרכז החלל ג'ונסון.

קבוצת האסטרונאוטים הראשונה של נאס"א ("שביעיית מרקורי") הייתה קבוצה של טייסי ניסוי שגויסו משורות הכוחות המזוינים של ארצות הברית, שהיו בעלי תואר מינימלי בהנדסה, בני פחות מ־40, ושעמדו בקריטריונים פיזיים ומנטליים שהוצבו על ידי נאס"א. בגיוסים הבאים של נאס"א (9 ב־1962, 14 ב־1963 ו־15 ב־1966), שיועדו לספק אסטרונאוטים לתוכנית אפולו (וגם לתוכנית ג'מיני), נקבעו קריטריונים חדשים: הגיל ירד ל־35, כמות שעות הטיסה שנדרשה הופחתה, והורחב טווח התארים האקדמיים המותרים. כמו כן בוצעו שני גיוסים לבעלי PhD ב־1965 (4 אסטרונאוטים) וב־1967 (11 אסטרונאוטים), אך בסופו של דבר רק אחד מאותם 15 טס לירח (השאר טסו בתוכניות סקיילאב ובתוכנית המעבורות).

אימוני האסטרונאוטים כללו בעיקר סימולציות בחללית אפולו וברכב הנחיתה, אך גם קורסים באסטרונומיה (לשם ניווט על פי הכוכבים בחלל), בגאולוגיה (לבחינת קרקע הירח) ובצילום. האסטרונאוטים בילו שעות טיסה רבות ב־T-38 טאלון כדי לשמור על מיומנות טיסה (שלושה אסטרונאוטים מקבוצה 3 נהרגו בעת אימונים במטוס זה). האסטרונאוטים היו מעורבים גם בתכנון החלליות כדי שאלו יהיו נוחות ופשוטות לתפעול. כמו כן התבקשו האסטרונאוטים לתרום מזמנם למסעי הפרסום שהתלוו לתוכנית. האסטרונאוט דיק סלייטון, שנבחר לטוס בתוכנית מרקורי, אך קורקע בגלל בעיות רפואיות (הוא טס לבסוף במשימת אפולו־סויוז ב־1975), היה אחראי על שיבוץ האסטרונאוטים למשימותיהם.

החללית אפולו תוכננה כך שאפשרה שליטה מלאה של הצוות, זאת למקרה שהתקשורת עם כדור הארץ אובדת. שליטה עצמאית זו הופחתה משמעותית לאחר מספר משימות אפולו, מאחר שמרכז החלל ביוסטון יכול לשלוט בחללית בצורה יעילה יותר מאשר הצוות, זאת בזכות מחשבים חזקים יותר ומערכות עיקוב משוכללות. את רוב פעולות ההיגוי של החללית ביצע מחשב הטיסה של החללית, שקיבל מידע מחיישנים ומערכות שונות בחללית. ללא מחשב הטיסה לא היו האסטרונאוטים יכולים לנחות על הירח, מפני שרק המחשב יכול היה לנצל את הדלק בצורה אופטימלית ולא לבזבזו בעת הנחיתה. המחשב היה חיוני כל כך עד שהוא כונה "איש הצוות הרביעי".

צוות אפולו 11 בעת "תהלוכת הניצחון" לאחר חזרתם לכדור הארץ

41 אסטרונאוטים הוקצו להטיס את החללית אפולו. 32 מהם היו חלק מתוכנית אפולו בעוד השאר שויכו לתוכנית סקיילאב ואפולו־סויוז. 24 מתוך האסטרונאוטים של תוכנית אפולו עזבו את מסלול כדור הארץ ונכנסו למסלול סביב הירח (אפולו 7 ו־9 לא עזבו את מסלול כדור הארץ). 12 מתוך אותם 24 הלכו על הירח, ו־6 מתוך ה־12 נסעו ברכב הנדידה הירחי. בעוד שלושה מתוך ה־24 טסו לירח פעמיים, אף אחד מהם לא נחת עליו יותר מפעם אחת. תשע המשימות ששוגרו לירח שוגרו בין דצמבר 1968 לדצמבר 1972.

מלבד עשרים וארבעה האסטרונאוטים בתוכנית אפולו שעזבו את כדור הארץ, אף אדם אחר לא עזב מעולם את מסלול LEO סביב כדור הארץ. אותם אסטרונאוטים הם בני האדם שהגיעו לנקודה הרחוקה ביותר מכדור הארץ וצוות אפולו 13 הגיע רחוק מכולם. הם גם בני האדם היחידים שראו את צידו הרחוק של הירח במו עיניהם. שנים עשר האסטרונאוטים שנחתו על הירח הם בני האדם היחידים שדרכו על גוף שמימי כלשהו שאינו כדור הארץ. שניים מתוך עשרים וארבעה האסטרונאוטים שטסו לירח פיקדו בהמשך על משימת סקיילאב, אחד מהם פיקד על אפולו־סויוז, אסטרונאוט מתוך קבוצה זו פיקד על משימת נחיתה של מעבורת החלל אנטרפרייז ושניים נוספים פיקדו על משימות חלל של מעבורות החלל. בסך הכל, עשרים וארבעה מהאסטרונאוטים שטסו בתוכנית אפולו (ובהם גם ג'ון גלן, שטס בתוכנית מרקורי) טסו גם במשימות מעבורות החלל.

כללי המשימה חייבו כי, ברוב המקרים, רק אדם אחד במרכז הבקרה יתקשר ישירות עם הצוות הנמצא בטיסה. הכללים ציינו גם כי על אדם זה להיות אסטרונאוט בעצמו, שיוכל להבין את המצב בחללית ולתקשר עם הצוות בצורה הברורה ביותר. איש קשר כונה Capsule Communicator או CAPCOM, כינויים שהיו קיימים גם בתוכניות ג'מיני ומרקורי. אנשי הקשר נבחרו בדרך כלל מצוותי הגיבוי או התמיכה של המשימה, ועבדו במשמרות במהלך משימות ארוכות.

אמינות ובטיחות

אחד המצנחים של תא הפיקוד של אפולו 15 לא נפרש בעת הנחיתה, אך החללית הותאמה לצניחה בעזרת שני מצנחים בלבד ולכן לא נגרם נזק.

כשהתחילה תוכנית אפולו הייתה נאס"א רגישה מאוד לנושאי בטיחות. שיגור אדם אל הירח מסוכן הרבה יותר משיגור אדם למסלול סביב כדור הארץ. במקרה של בעיה במסלול סביב כדור הארץ, ניתן לנחות בקלות יחסית על ידי הפעלת מנועי האטה וחדירה לאטמוספירה, אך לאחר שחללית עוזבת את מסלול כדור הארץ, על מערכות החללית לפעול ללא רבב אם בכוונתה לנחות חזרה בכדור הארץ. נאס"א קבעה כי על רכיבי התוכנית לעמוד בהסתברות של 99% להשלמת המשימה ו־0.1% לאיבוד הצוות (הסיכון עסק ברכיבים בלבד ולא בתנאי המשימה).

החלטות טכניות ומבניות להבטחת אמינות ובטיחות החללית נעשו בעת פיתוח ובניית החללית אפולו. החלליות השתמשו בדלק היפרגולי, שניצת מיד עם מגעו במחמצן, וחוסך את הצורך במערכת הצתה מועדת לתקלות. שמירת הלחץ בחלליות נעשתה באמצעות גז הליום ולא באמצעות מערכת שאיבה העלולה להתקלקל. כדי להגביר את הבטיחות תכננה נאס"א לתת לאסטרונאוטים את הכלים והידע הדרושים לשם תיקון החללית בחלל או בירח, אך הדבר דרש אימונים מסובכים, למידת מערכות מסובכות ונשיאת כלי עבודה ורכיבי חילוף, ולכן הרעיון ננטש ב־1964. במקום זאת הוחלט להוציא את האסטרונאוטים לסיורים באתרי פיתוח ובניית החלליות ולשתפם בתוכניות הפיתוח.

החלליות צוידו במערכות גיבוי שיכלו לפעול פחות או יותר ברמתן של המערכות המקוריות. מערכת הניווט של רכב הנחיתה הירחי כללה מערכת גיבוי, שנבנתה על ידי חברה שונה מזאת שפיתחה את המערכת הראשית, זאת כדי להפחית את ההסתברות שאותה תקלה תחזור על עצמה. ארבעת אשכולות המנועים של מערכת בקרת הגישה של החללית היו בלתי תלויים אחד בשני, והיו יכולים לפעול כולם יחד או כל אחד בנפרד. מערכת הבקרה התרמית כללה גיבוי, כל המעגלים החשמליים שוכפלו, וכגיבוי לאנטנת התקשורת הראשית הותקנו שתי אנטנות קטנות יותר. הרכיב היחיד שעבורו לא ניתן היה ליצור גיבוי היה מנוע רכב הנחיתה הראשי, ובשל כך בוצעו מבחנים רבים בתנאים ריאליסטיים ככל הניתן, כדי לספק את רמת הבטיחות שנדרשה מרכיב זה.

ברקע: התוכנית הסובייטית לכיבוש הירח

הבדל הגדלים בין רכב הנחיתה הירחי של החללית אפולו (מימין) לנחתת ה־LK הסובייטית

מאז שיגור ספוטניק 1 באוקטובר 1957 הובילה תוכנית החלל הסובייטית, ומנהיגיה שאפו שברית המועצות תקדים את ארצות הברית במרוץ לחלל. למנהיגי ארצות הברית, וכן לציבור הרחב, לא היה ספק שברית המועצות תיזום תוכנית חלל מאוישת לחקר הירח במטרה לנחות עליו ולזכות ביוקרה הנלווית. ואולם, נשמעה הצהרה יחידה בלבד של מנהיג סובייטי ב־1961 בדבר כיבוש הירח, ומאז לא התגלה אף מידע נוסף בקשר לתוכנית שכזו. בעקבות זאת, מספר נציגים בקונגרס האמריקאי החלו לערער על הצורך בתקציב גדול כל כך לתוכנית. מנהלי נאס"א לעומת זאת, שחששו כי הסובייטים יגיעו לירח לפניהם, הפעילו לחץ על לוח הזמנים של התוכנית, במטרה לשגר משימה אל הירח מוקדם ככל האפשר. ישנם הטוענים שזוהי הסיבה שבגללה שוגרה אפולו 8 בסוף 1968 לטיסה סביב הירח, טיסה שלא הייתה מתוכננת בלוח הזמנים המקורי של התוכנית (פירוט בהמשך). בשנה שלאחר מכן ירד הלחץ, וביולי 1969 שוגרה אפולו 11 ונחתה על הירח. במהלך שנות ה־70 של המאה ה־20 לא נחשף אף מידע אודות תוכנית סובייטית לכיבוש הירח, ולאחר "ההתפכחות" מתוכנית אפולו כתב העיתונאי האמריקאי וולטר קרונקייט כי תוכנית אפולו הייתה מיותרת מפני ש"הסובייטים כלל לא השתתפו במרוץ". רק בסוף שנות ה־80, עם הנהגת מדיניות הגלאסנוסט בברית המועצות, החל להופיע מידע אודות התוכנית הסובייטית, ועם התפרקות ברית המועצות בתחילת שנות ה־90, התפרסם מידע רב אודות התוכנית.

הסתבר, כי בתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20 החלה תוכנית החלל המאוישת של ברית המועצות, שהובילה עד אז על פני ארצות הברית, להיכנס לקיבעון. סרגיי קורוליוב, מגדולי מהנדסי החלל הסובייטים, החל לתכנן את משגר ה־N-1 הענק, שדרש את פיתוחם של מנועים קריוגניים שישתמשו במימן (בדומה למשגרי הסטורן). אך ולנטין גלושקו, שהיה אחראי על פיתוח מנועים לתוכנית החלל הסובייטית, סירב לפתח מנוע שכזה. ביוני 1961 ביקש מזכירו הראשי של נשיא ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב מ"יריבו" של קורוליוב, ולדימיר צ'לומיי, לפתח משגר חדש, הפרוטון, וחללית ירחית, ה־LK, שישמשו למשימה סביב הירח. קורוליוב בתגובה הציע להנחית אדם על הירח באמצעות חללית סויוז ונחתת L3. רק ב־3 באוגוסט 1964, 3 שנים אחרי ההכרזה על תוכנית אפולו, הורה חרושצ'וב להתחיל להוציא לפועל את התכנונים ולהצטרף למרוץ לכיבוש הירח: תוכנית זונד, שהשתמשה במשגרי פרוטון ודגמים ראשוניים של החללית סויוז לשיגור בעלי חיים למסלול סביב הירח, ותוכנית N1-L3 שיועדה להנחית קוסמונאוטים על הירח. אך עם הדחתו של חרושצ'וב מתפקיד הנשיאות וכניסתו לתפקיד של ליאוניד ברז'נייב באוקטובר אותה שנה באו עיכובים נוספים ולא הוקצו תקציבים מתאימים לתוכניות.

קורוליוב מת ב־1966, והדבר פגע קשות בתוכנית. המחסור בתקציב הוסיף לקשיים אלה, ותוכנית פיתוח ה־N-1 עמדה מול בעיות רבות (4 שיגורים כושלים בין 1969 ל־1971). כל אלה הובילו לנטישת התוכנית הסובייטית לנחיתה מאוישת על הירח ב־2 במאי 1974. עם זאת, משגר הפרוטון וחללית הסויוז הפכו להצלחה כבירה ודגמים משופרים שלהם משמשים עד היום לשיגור משימות רובוטיות ומאוישות לחלל כחלק מתוכנית החלל הרוסית.

רכיבי התוכנית

החללית

השוואה של החללית אפולו (האמצעית) לחללית המרקורי (למעלה), הג'מיני (שנייה מלמעלה), הדרגון (שנייה מלמטה) והאוריון (למטה). האחרונה נמצאת בפיתוח.

ערך מורחב – אפולו (חללית)

תכנונים ראשונים של החללית אפולו החלו ב־1960 וכללו תא פיקוד המתאים לשלושה אנשי צוות הנתמך על ידי תא שירות המספק דלק, מערכות חשמליות ומערכות קיום חיים. בתכנונים אלו תא השירות היה יכול להיות מותאם לסוג המשימה, למשל משימת אספקה לתחנת חלל, משימה אל הירח ועוד. כשהפכה הנחיתה על הירח למטרה רשמית החלו תכנונים מפורטים של תא הפיקוד/שירות (בקיצור CSM), בו ישהה הצוות בכל מהלך המשימה כולל הנחיתה על הירח (שיטת ה־LOR עוד לא נבחרה אז).

הבחירה הסופית בשיטת ההיפגשות במסלול סביב הירח (LOR) גרמה לשינוי יעוד ה־CSM שהפך למעין "מעבורת" שתיקח את הצוות למסלול סביב הירח כאשר חללית חדשה שתוכננה, רכב הנחיתה (ובקיצור LM), תישא שניים מאנשי הצוות אל קרקע הירח ואז חזרה אל ה־CSM, שתמתין במסלול סביב הירח, ותחזיר את הצוות כולו חזרה אל כדור הארץ.

תאי הפיקוד והשירות (CSM)

ערך מורחב – תאי הפיקוד/שירות של החללית אפולו

תאי הפיקוד והשירות של החללית אפולו (במשימת אפולו 15) במסלול סביב הירח

תא הפיקוד (Command Module ובקיצור CM) היה תא הצוות, אשר הוקף בחרוט מכוסה במגיני חום. מטרתו הייתה לשאת את האסטרונאוטים מהשיגור ועד לנחיתה באוקיינוס. ככזה, הוא היה לרכיב היחיד בחללית אפולו שתכנוניו הראשוניים שרדו במהלך התוכנית ללא שינויים תצורתיים משמעותיים עם התקדמות התוכנית. תא הפיקוד כלל מנועים קטנים לתמרון, תעלת עגינה ומעבר ממנו אל רכב הנחיתה, ומערכות הנחיה, ניווט ובקרה של החללית.

לתא הפיקוד חובר תא השירות (Service Module ובקיצור SM). תא השירות, שצורתו גלילית, כלל את המנוע הראשי ואת הדלק להפעלתו, מערכות חשמל, מנועים קטנים לתמרון, אנטנה לתקשורת בתדר S לטווח רחוק, ומכלי מים וחמצן. בשלוש משימות הירח האחרונות בתוכנית אפולו נשא תא השירות גם חבילת מערכות מחקר. מפני שתצורת תא השירות נבחרה לפני בחירת שיטת ה־LOR, הוא צויד במנוע ראשי שהיה לו היכולת לשגר את תא השירות מהירח, כוח שהיה כפול מזה שנדרש לכניסה וליציאה ממסלול סביב הירח.

מפני שתא הפיקוד ותא השירות היו מחוברים אחד לשני במשך רוב המשימה שניהם יחד היו למעין "מעבורת" שנודעה כתא הפיקוד/שירות (Command/Service Module ובקיצור CSM) שנשאה רכב נחיתה ירחי נפרד (שמשקלו היה כמחצית ממשקל ה־CSM), ואת האסטרונאוטים חזרה לכדור הארץ. זמן קצר לפני החדירה לאטמוספירה היה תא השירות "מושלך" ורק תא הפיקוד לבדו היה חודר לאטמוספירה מוגן על ידי מגיני החום שלו, שהתפוררו במהלך החדירה. לאחר החדירה נפרשו שלושה מצנחים שהאטו את תא הפיקוד עד לנחיתה רכה באוקיינוס (המכונה "splashdown").

חברת נורת' אמריקן אוויאיישן זכתה בחוזה לבניית תאי הפיקוד והשירות, יחד עם השלב השני (S-II) של משגר הסטורן V עבור נאס"א. היחסים בין נאס"א לנורת' אמריקן אוויאיישן הפכו למתוחים במהלך החורף של שנת 1966–1965 בעקבות משלוחים מאוחרים, בעיות איכות ובעיות תקציב בשני הרכיבים. היחסים הפכו למתוחים יותר כעבור שנה כאשר שרפה שפרצה בתא הפיקוד של משימת אפולו 1 גרמה למותם של שלושת אנשי הצוות. ועדת החקירה מצאה כי השרפה נגרמה בעקבות קצר חשמלי במערכות החשמל של תא הפיקוד. בעוד הטלת האחריות על האסון הייתה מסובכת, ועדת החקירה סיכמה כי "ליקויים היו קיימים בתכנון תא הפיקוד, בבנייתו ובביקורת האיכות שלו".

מערכת המילוט של החללית אפולו נועדה לנתק את תא הפיקוד של החללית מהמשגר במקרה חירום. המערכת כללה "מגדל מילוט" שהורכב בחרטום תא הפיקוד, שהיה בעצם משגר קטן מונע בדלק מוצק. אם זוהתה תקלה חמורה במשגר בעודו עומד על כן השיגור, או באמצע הנסיקה, הוצת מגדל המילוט והסיט את תא הפיקוד ממסלול המשגר וטווח הפיצוץ הצפוי שלו. המגדל היה מעלה את תא הפיקוד לגובה ממנו ניתן היה להצניח את התא; אז שוחרר התא מהמגדל וצנח לאוקיינוס האטלנטי. אם התבצע השיגור כמתוכנן, היה מגדל המילוט מושלך בגובה 56 ק"מ עם היפרדות השלב הראשון. בגובה זה היה תא הפיקוד היה בגובה מספיק כדי לאפשר לו לצנוח בבטחה במקרה חירום בכוחות עצמו, ללא צורך במגדל המילוט.

רכב הנחיתה (LM)

ערך מורחב – רכב הנחיתה הירחי

רכב הנחיתה של אפולו 16

רכב הנחיתה הירחי (Lunar Module ובקיצור LM) תוכנן כך שיישא שני אסטרונאוטים ממסלול סביב הירח אל הירח וחזרה למסלול. ה־LM לא צויד במגני חום ונבנה מחומרים קלים, כך שלא היה באפשרותו לטוס באטמוספירת כדור הארץ. רכב הנחיתה היה מורכב משני שלבים: שלב נחיתה ושלב המראה. שלב הנחיתה כלל את מנוע הנחיתה ואת מערכות קיום החיים שנדרשו במשך השהייה על הירח. כמו כן הוא הכיל תאי אחסון בהם אוחסנו כלי עבודה, מערכות מדעיות שהוצבו על הירח וכן את רכב הנדידה הירחי בשלוש משימות הירח האחרונות. שלב ההמראה היה בעצם תא הצוות של רכב הנחיתה והוא הכיל את כל מערכות הבקרה והשליטה, מנוע ראשי להמראה, מנועים קטנים לתמרון ומערכות קיום חיים ששימשו רק בעת ההמראה מהירח אל תא הפיקוד/שירות. לאחר ההמראה מן הירח וההתחברות אל תא הפיקוד היה רכב הנחיתה "מושלך" ומתרסק על הירח.

חברת גראמן זכתה בחוזה לבניית רכב הנחיתה, אך עיכובים בתוכנית הניסוי של הרכב עוררו חשש שפיתוחו יעכב את תוכנית אפולו כולה. רכב הנחיתה המאויש הראשון לא היה מוכן למשימת הניסוי סביב כדור הארץ שתוכננה לדצמבר 1968, אך התוכנית נמשכה כמתוכנן, על ידי ביטול טיסת המבחן המאוישת השנייה של רכב הנחיתה.

במהלך משימת אפולו 13 שימש רכב הנחיתה כ"סירת הצלה", לאחר שהתפוצצות ארעה בתא השירות והוציאה את רובו מכלל שימוש. הצוות, שעבר אל רכב הנחיתה, השתמש במערכות קיום החיים שלו כדי לשרוד, ובמנוע שלו כדי להחזיר את החללית למסלול מהיר אל כדור הארץ. אמנם, נוצרה אז בעיה של ריכוז גבוה מדי של פחמן דו־חמצני, כתוצאה מהעובדה שמסנני רכב הנחיתה תוכננו לספק אוויר מסונן לשני אנשים, ולא לשלושה; ואילו מכלי הסינון של רכב הפיקוד לא תאמו בצורתם את המיכלים של רכב הנחיתה. את הבעיה פתרו מהנדסי מרכז הבקרה בכך שהורו לאסטרונאוטים להרכיב צינורות מאולתרים, שישמשו להתאמה בין הפתחים השונים בצורתם, מחלקים של קלסרים ומיריעות ניילון. במשימה זו הושלך תא השירות לפני שהושלך רכב הנחיתה.

המשגרים

ערך מורחב – משפחת משגרי הסטורן

שיגור משימת אפולו 7 על גבי משגר סטורן IB,‏ 11 באוקטובר 1968

שיגור משימת אפולו 11 ב־16 ביולי 1969 על גבי משגר סטורן V

כאשר החלה קבוצת המדענים והמהנדסים בראשותו של וורנר פון בראון לתכנן את המשגרים לתוכנית אפולו, עוד לא היה ידוע מה תהיה מסת המטען שתידרש למשימה ירחית. שימוש בשיטת הטיסה הישירה על מנת לנחות על הירח דרשה משגר גדול במיוחד – הנובה – שיוכל לשאת יותר מ־59,000 ק"ג אל הירח. החלטת נאס"א להשתמש בשיטת ה־LOR גרמה לביטול התוכנית לבניית משגר הנובה והתאימה ליכולות של משפחת משגרי הסטורן, כך שמרכז טיסות החלל מרשל המשיך בפיתוח הסטורן I, הסטורן IB והסטורן V. אף על פי שהסטורן V היה פחות עוצמתי ממשגר הנובה, הוא עדיין מחזיק בשיא כושר הנשיאה (119,000 ק"ג למסלול LEO ו־45,000 ק"ג אל הירח) מכל משגר הנמצא בפיתוח נכון ל־2012. המשגרים שיכולתם היא הקרובה ביותר ליכולות הסטורן V הם האנרגיה – משגר מעבורת החלל בוראן (100,000 ק"ג למסלול LEO) ומשגר ה־N-1 הכושל (91,000 ק"ג למסלול LEO) אשר יועד לשאת משימות סובייטיות מאוישות אל הירח.

סטורן IB

ערך מורחב – סטורן IB

משגר הסטורן IB היה שדרוג של המשגר הקודם – הסטורן I. המשגר כלל:

• שלב ראשון מסוג S-IB שכלל 8 מנועי H-1 שהונעו באמצעות RP-1 וחמצן נוזלי (LOX) והפיקו 7,100 kN דחף.
• שלב שני מסוג S-IVB-200 שכלל מנוע J-2 יחיד שהונע באמצעות מימן נוזלי וחמצן נוזלי (LOX) והפיק 1,000 kN דחף.
• יחידת בקרה שכללה את מערכת ההנחיה של המשגר.

הסטורן IB יכול היה לשגר למסלול LEO את ה־CSM מתודלק חלקית או את רכב הנחיתה הירחי. המשגר שימש את חמשת שיגורי המבחן הראשונים בתוכנית כולל את המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית – אפולו 7. המשגר שיגר גם את שלוש המשימות המאוישות במסגרת תוכנית סקיילאב ואת משימת אפולו סויוז.

סטורן V

ערך מורחב – סטורן V

הסטורן V היה משגר בעל שלושה שלבים שכלל:

• שלב ראשון מסוג S-IC שכלל 4 מנועי F-1 שסודרו בצורת האות X, והונעו באמצעות RP-1 וחמצן נוזלי והפיקו 33,000 kN דחף. המנועים פעלו 2.5 דקות והאיצו את החללית למהירות של כ־2.68 ק"מ לשנייה (9,648 קמ"ש).
• שלב שני מסוג S-II שכלל חמישה מנועי J-2 ששימשו את שלב ה־S-IVB של משגר הסטורן IB. מנועים אלו פעלו כ־6 דקות והביאו את החללית למהירות של כ־6.84 ק"מ לשנייה (24,624 קמ"ש) ולגובה של כ־185 ק"מ.
• שלב שלישי מסוג S-IVB-500 שדמה לשלב השני של משגר הסטורן IB אך עם היכולת לכבות ולהפעיל את מנוע ה־J-2. המנוע היה פועל כ־2.5 דקות ונכבה כאשר החללית הייתה נכנסת למסלול חנייה במסלול LEO. לאחר כשתי הקפות סביב כדור הארץ, לאחר שנבדק ואושר כי החללית כשירה לטיסה אל הירח, היה המנוע מופעל שוב ומכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח – כלומר מסלול כה גבוה סביב כדור הארץ, שהחללית מושפעת יותר מכוח הכבידה של הירח ונכנסת למסלול סביבו.
• יחידת בקרה שכללה את מערכת ההנחיה של המשגר (דומה ליחידה ששימשה את הסטורן IB).

הסטורן V שוגר שלוש פעמים למסלול סביב כדור הארץ. שניים מהם (אפולו 4 ואפולו 6) היו טיסות לא מאוישות של ה־CSM, והשלישית (אפולו 9) הייתה משימה מאוישת בה נבחן רכב הנחיה הירחי. המשגר שימש לשיגור 9 המשימות המאוישות אל עבר הירח, כולל משימת וגם את השיגור הלא מאויש של תחנת החלל סקיילאב (המשגר ששימש לשיגור סקיילאב נקרא סטורן INT-21).

מערכות נוספות

רכב הנדידה הירחי של משימת אפולו 17

עבור תוכנית אפולו תוכננו מערכות וכלים שמטרתם הייתה לסייע לאסטרונאוטים בירח, וכן מערכות מדעיות שונות שהוצבו על הירח במהלך המשימות. המערכות המוכרות ביותר מהתוכנית הן:

• רכב הנדידה הירחי (LRV) היה רכב חשמלי בעל 4 גלגלים ששימש את שלושת משימות הנחיתה האחרונות על הירח. הרכב תוכנן לנסוע במהירויות של עד 13 קמ"ש ולשאת את האסטרונאוטים על ציודם למרחק של קילומטרים ספורים מאתר הנחיתה. המרחק הרב ביותר מרכב הנחיתה היה 7.6 ק"מ במהלך משימת אפולו 17, אז גם נשבר שיא המהירות של ה־LRV:‏ 18.9 קמ"ש. הרובר תוכנן על ידי מרכז טיסות החלל מרשל ונבנה על ידי חברת דלקו אלקטרוניקס.
• ה־ALSEP הייתה ערכה של מערכות מדעיות שהוצבה על ידי האסטרונאוטים על יד אתר הנחיתה החל ממשימת אפולו 12. הערכה קיבלה כוח חשמלי ממערכת RTG (מערכת המפיקה אנרגיה חשמלית מהתפרקות רדיואקטיבית של פלוטוניום) וכללה בין 4 ל־7 כלים מדעיים מסוגים שונים ובעלי מספר מטרות. הערכות המשיכו לשדר מידע לכדור הארץ גם לאחר עזיבת המשימה, והקשר האחרון עם ערכת ALSEP התקיים ב־1977.
• חליפות חלל מדגם A7L שימשו את האסטרונאוטים של תוכנית אפולו בעת הפעילות החוץ רכבית על קרקע הירח. החליפה שקלה 111 ק"ג על כדור הארץ (כ־18.5 ק"ג על הירח) ויכולה הייתה לתמוך באסטרונאוטים לפרקי זמן ממושכים מאוד (מעל ל־7 שעות) בכל יציאה אל קרקע הירח.

חלליות של התוכנית היו הראשונות בהם נעשה שימוש בעט חלל.

מתאר משימת אפולו

חלונות שיגור ואתרי נחיתה

שיגור אפולו 8, דצמבר 1968

ב־6 המשימות בהן נחתו על הירח תוכננה הנחיתה לתחילת היום הירחי (שנמשך 28 ימי ארץ). יתרונות הנחיתה ביום היו אור השמש (שהייתה בין 10 ל־15 מעלות מעל לאופק) והטמפרטורות הפחות קיצוניות (ביחס ללילה): בין 0 ל־130 מעלות צלזיוס. מכיוון שכך, חלון השיגור של משימת אפולו שיועדה לנחות על הירח נפתח פעם בחודש למשך יום אחד.

אתרי הנחיתה נבחרו תמיד בצידו הנראה של הירח, כדי שניתן יהיה לתקשר עם כדור הארץ, וקרוב ככל הניתן לקו המשווה הירחי, כדי להקטין את כמות הדלק שתידרש לשם ההמראה ושינוי נטיית המסלול.

שיגור למסלול סביב כדור הארץ

כל המשימות אל הירח שוגרו מ־LC-39 שבמרכז החלל קנדי, פלורידה. אנשים רבים התכנסו באתרי התצפית כדי לחזות בשיגור הסטורן V, שמשקלו 2,800 טון. חמשת מנועי השלב הראשון הופעלו בבת אחת, ושרפו יחד כ־14 טונות דלק בכל שנייה. לאחר הצתת המנועים והתייצבות הדחף ברמה המקסימלית נותקו צינורות וגשרים של מגדל השיגור, והמשגר התחיל מתרומם באטיות: נדרשו לו 10 שניות לפנות את מגדל השיגור. 2.5 דקות לאחר ההתרוממות המשגר, כשהוא בגובה 56 ק"מ ובמהירות של כ־9,750 קמ"ש, הושלך השלב הראשון. רגעים ספורים אחר כך הוצתו רקטות האצה קטנות לשיקוע ההודפים לתחתית המכלים, ולאחריהם מנועי השלב השני. הושלך המתאם המחבר את שני השלבים הראשונים, ומגדל המילוט נורה (החללית הייתה גבוהה כדי הצורך לצניחת חרום). השלב השני כובה והושלך כאשר המשגר הגיע למהירות כ־24,680 קמ"ש ולגובה 185 ק"מ. עם השלכת השלב השני הוצת מנוע השלב השלישי למשך 140 שניות והכניס את שארית המשגר והחללית למסלול מעגלי (LEO) בגובה 187 ק"מ. הכניסה למסלול אירעה כ־11 דקות לאחר תחילת השיגור.

המסע אל הירח

תמרון המעבר הירחי של אפולו 8

לאחר הכניסה למסלול נבדקו כל מערכות החללית לקראת הטיסה אל הירח, ואם היו מתגלות בעיות היה ניתן לנחות חזרה בכדור הארץ. לאחר הקפה וחצי סביב כדור הארץ (כשעתיים ורבע) הופעל מנוע השלב השלישי בפעם השנייה ל־335 שניות והאיץ את החללית למהירות מילוט מכדור הארץ – 40,320 קמ"ש, כך שהחללית הוכנסה למסלול מעבר ירחי. כחצי שעה לאחר הכניסה למסלול המעבר ניתק ה־CSM מהשלב השלישי, התקדם מעט, ביצע סיבוב של 180° כך שחרטום תא הפיקוד הופנה כלפי שארית המשגר ומתאם החללית הירחית (שבתוכו היה ה־LM), התקדם אל ה־LM ולבסוף עגן בו (הפעולות בוצעו על ידי טייס תא הפיקוד). לאחר שאושרה העגינה ניתקה החללית אפולו בשלמותה מהשלב השלישי. השלב השלישי כוון ממרכז הבקרה או למסלול סביב השמש או להתרסקות על הירח.

במהלך 70 שעות הטיסה אל הירח בוצעו תיקוני מסלול כדי להביא למקסימום את יעילות צריכת הדלק בעת הכניסה למסלול סביב הירח ובעת הנחיתה. תיקוני המסלול הפחיתו את צריכת הדלק לשם הכניסה למסלול ב־5% מכמות הדלק שהייתה נדרשת אילולא בוצעו. במהלך המסע החללית הסתובבה כל הזמן באיטיות סביב צירה המרכזי כדי למנוע התחממות יתר של אחד מצידי החללית.

עם ההתקרבות לירח הופעל המנוע הראשי של תא השירות והאט את מהירות החללית על מנת שתילכד בשדה הכבידה של הירח. אם הייתה תקלה במנוע, מסלול המעבר הירחי איפשר את חזרתה של החללית לכדור הארץ ב"טיסה חופשית" ללא שום צורך בהפעלת מנוע. אפשרות ה"טיסה החופשית" אכן שימשה את אפולו 13 שתא השירות שלה שותק. זמן מה לאחר מכן הופעל המנוע שוב והכניס את החללית למסלול מעגלי בגובה 110 ק"מ מעל לירח

תמרון העגינה של ה־CSM ב־LM בדרך אל הירח (4 שלבים מימין לשמאל)

ההנמכה והנחיתה על הירח

הנמכת המסלול

תרשים המתאר את שלבי הנחיתה

שלב זה כונה בטרמינולוגיית נאס"א בראשי התיבות DOI – ‏Descent Orbit Insertion.

בשלב זה של המשימה הונמך מסלול רכב הנחיתה מ־110 ק"מ ל־15 ק"מ בלבד מעל לירח, תוך הפיכת המסלול המעגלי למסלול אליפטי (110 × 15 ק"מ). הנמכת המסלול איפשרה לרכב הנחיתה לנחות על הירח תוך שימוש בכמות המינימלית האפשרית של דלק. גבול ה־15 ק"מ נבחר כדי שבעת נחיתת ה־LM לא היה חשש שיאזל הדלק.

עד לאפולו 12 בוצע התמרון באופן הבא: מפקד המשימה וטייס רכב הנחיתה נכנסו אל רכב הנחיתה וסגרו את הצוהר מאחוריהם, בעוד טייס תא הפיקוד נשאר בתא הפיקוד, בו הוא צפוי לחכות לחבריו שיחזרו מהירח. לאחר אתחול מערכות רכב הנחיתה ובחינת מערכותיו, ניתק ה־LM מה־CSM והחל להתרחק ממנו. כשהיה במרחק של כמה מאות מטרים (וכחצי הקפה מההיפרדות) הופעל מנוע ה־LM והמסלול שונה.

החל מאפולו 14 בוצע התמרון על ידי המנוע הראשי של ה־CSM, לפני שה־LM נפרד ממנו, כלומר ה־CSM שינה גם הוא את מסלולו, וכך נחסכה כמות גדולה של דלק מה־LM. במשימות אלו ה־LM נפרד רק לפני תחילת שלב ההנמכה הממונעת.

הנמכה ממונעת

שלב זה כונה בטרמינולוגיית נאס"א בראשי התיבות PDI – ‏Powered Descent Initiation.

השלב החל כשרכב הנחיתה הגיע לנקודה הנמוכה ביותר במסלולו האליפטי (הפרילון – 15 ק"מ), אז הופעל מנועו הראשי. שלב זה התחלק לשלושה תתי־שלבים: בלימה, גישה (התיישרות) ונחיתה.

נחיתת אפולו 11

באז אולדרין יורד אל הירח, משימת אפולו 11, יולי 1969

• מטרת שלב הבלימה היא האטת מהירות ה־LM בצורה משמעותית: מ־5,000 קמ"ש ל־550 קמ"ש. בתחילה מופעל המנוע ב־10% מעוצמתו למשך 26 שניות ואז מועבר למלוא העוצמה. כתוצאה מההאטה מתחיל רכב הנחיתה להתיישר (בגלל מיקום מרכז מסתו) ומהירות ההנמכה עולה מ־0 מטרים לשנייה ל־45 מטרים לשנייה. כאשר ה־LM מגיע לגובה של כ־12 עד 15 ק"מ מהקרקע, המכ"ם שלו "מאתר" את הקרקע ומתחיל לספק נתוני גובה ומהירות לשם וידוא נתיב הנחיתה. לפני הפעלת המכ"ם חושבו הגובה והמהירות באמצעות מערכת האינרציה בלבד. אם הנתונים הצביעו על סטייה משמעותית מנתיב הנחיתה המתוכנן הייתה המשימה מתבטלת. שלב הבלימה נמשך כ־6 דקות ו־25 שניות והסתיים כ־60 שניות לפני ההגעה מעל אתר הנחיתה.
• שלב הגישה מתחיל כאשר רכב הנחיתה נמצא בגובה של כ־210 מטרים מעל לקרקע ובמרחק של כ־8 ק"מ מאתר הנחיתה. מטרת השלב היא לאפשר לטייס לראות את אתר הנחיתה ולבחור מקום נחיתה מדויק. השלב מתחיל במצב המכונה "High gate" (שער עליון), ביטוי שהושאל מענף התעופה. במהלך שלב הגישה מיושר רכב הנחיתה על מנת שהטייס יוכל לראות את הקרקע בצורה נוחה דרך חלונות הרכב. במהלך הנחיתה מורה המחשב לטייס לאיזו זווית עליו לכוון את הרכב כדי שהוא יראה את אתר הנחיתה דרך סקלה (LPD – ‏Landing Point Designator) שסורטטה על חלון הרכב. אם הטייס מחליט שאתר הנחיתה לא ראוי או שהרכב סטה מנתיב הנחיתה המתוכנן באפשרותו להורות למחשב לשנות את זווית הגישה. במהלך שלב הגישה הונמך גובה הרכב מ־210 מטרים ל־150 מטרים ("Low gate") והמרחק לנקודת הנחיתה הצטמצם לכ־600 מטרים.
• שלב הנחיתה על הירח – כשרכב הנחיתה נמצא בגובה 150 מטרים מעל לקרקע ובמרחק של כ־600 מטרים מנקודת הנחיתה שנבחרה על ידי הטייס, מתחיל שלב הנחיתה. אם נתיב הנחיתה נעקב כראוי, מהירות הרכב הייתה 66 קמ"ש אופקית ו־18 קמ"ש אנכית. את הנחיתה יכול היה מחשב הרכב לבצע אוטומטית, אך לטייס הייתה האפשרות לקחת שליטה מלאה על הרכב. אם נלקחו בחשבון עיכובים שונים, לטייס נותרו 32 שניות בלבד להביא את הרכב לנחיתה לפני שהדלק היה אוזל והנחיתה הייתה מתבטלת אוטומטית. בגובה 1.3 מטרים מעל לקרקע נגעו גששים קטנים (שנפרשו מכני הנחיתה) בקרקע והתריעו על כך לטייס, שכיבה מיד את המנוע כדי למנוע מהרכב מלקפץ או להתהפך.

השהייה על הירח

במהלך השהייה על הירח ביצעו האסטרונאוטים פעילות חוץ רכבית (EVA) שכונתה גם "הליכת ירח". במשימת אפולו 11 בוצעה הליכת ירח יחידה ואילו במשימת אפולו 17 בוצעו 3 הליכות. לפני היציאה לירח מילאו האסטרונאוטים את מכלי החמצן והמים הניידים שלהם, לבשו את חליפות החלל ורוקנו את פנים רכב הנחיתה מאוויר. לאחר מכן פתחו האסטרונאוטים את פתח הרכב שהוביל לסולם שירד אל הקרקע.

לאחר הירידה אל הקרקע החלו האסטרונאוטים לפרוק את תא המטען של רכב הנחיתה (שהיה חלק משלב הנחיתה של הרכב והיה נגיש רק מבחוץ) בו היו המערכות אותם היה עליהם להציב בירח וכלי עבודה. החל ממשימת אפולו 15 נשא רכב הנחיתה גם את רכב הנדידה הירחי, איתו יכלו האסטרונאוטים להתרחק לתור אזורים רחוקים מרכב הנחיתה.

במהלך הפעילות החוץ רכבית הציבו האסטרונאוטים מערכות מדעיות שונות על הירח ואספו דוגמאות קרקע אותן החזירו לכדור הארץ. בין פעילות לפעילות חזרו האסטרונאוטים אל הרכב שם יכלו להוריד את חליפות החלל (לאחר דיחוס פנים הרכב שהיה מרוקן מאוויר), לאכול ולנוח. לאחר הפעילות האחרונה ננטשו על הירח כלי עבודה וחפצים נוספים שלא נדרשו להחזרה לכדור הארץ על הירח, כדי להקל על ה־LM בעת ההמראה. החל מאפולו 15 הורחק רכב הנדידה הירחי מרכב הנחיתה ומצלמותיו כוונו אליו כדי שיצלם את ההמראה.

המראה ומפגש עם ה־CSM

המראת אפולו 17 כפי שצולמה מרכב הנדידה הירחי

ההמראה מן הירח נועדה לאפשר את עגינת רכב הנחיתה הירחי עם תאי הפיקוד והשירות שנותרו במסלול סביב הירח, על מנת שהצוות יוכל לחזור לכדור הארץ. ההמראה והעגינה נעשתה בשני שלבים: קודם המריא שלב ההמראה של רכב הנחיתה (בהשאירו את שלב הנחיתה על הירח) ונכנס למסלול סביב הירח, ולאחר הכניסה למסלול נעזר במנועי הגישה שלו כדי להתקרב אל ה־CSM ולעגון בו.

לפני ההמראה הוזנו נתוני מיקומו המדויק של ה־LM למחשב כדי שההמראה תבוצע בצורה המדויקת ביותר. רגע ההמראה נקבע כך שהכניסה למסלול תבוצע כאשר ה־CSM נמצא קרוב לנתיב ה־LM. שלב הנחיתה של ה־LM נשאר על הירח ומשמש ככן שיגור עבור שלב ההמראה. השלבים נפרדים רגעים ספורים לפני ההמראה על ידי נפצים קטנים.

שלב ההמראה ממריא במסלול אנכי עד לגובה 75 מטרים אז מתחיל המסלול להתאזן באיטיות עד הכניסה למסלול אליפטי בגובה 15 עד 67 ק"מ.

לאחר הכניסה למסלול נפגשים ה־LM וה־CSM (המוטס על ידי האסטרונאוט השלישי) ועוגנים אחד בשני. לאחר שדוגמאות הקרקע מהירח, סרטי הצילום והצוות עברו אל תא הפיקוד, שוחרר ה־LM והוכנס למסלול התרסקות בירח. לאחר מכן יכול היה ה־CSM להתחיל במסע חזרה לכדור הארץ (במשימות אפולו 15, 16 ו־17 נשאר ה־CSM יום נוסף במסלול סביב הירח, והצוות ביצע ניסויים מדעיים ושחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח).

החזרה לכדור הארץ

חילוץ צוות משימת אפולו 17

על מנת לעזוב את מסלול הירח הופעל מנוע תא השירות למשך 2.5 דקות שהקנו לחללית ΔV (שינוי מהירות) של כ־1,000 מטרים לשנייה. שלב זה היה אחד השלבים הקריטיים במשימה, כי כשל במנוע או טעות בכיוון החללית היו עלולים לחרוץ את גורל הצוות. החללית לא כוונה ישירות אל כדור הארץ אלא אל המשך מסלולו, שהרי במשך המסע בן שלושת הימים של החללית, התקדם כדור הארץ במסלולו סביב השמש. החללית מוכנסת למסלול המתוכנן להביא אותה, לאחר שלושה ימים, לחלוף בגובה 40 ק"מ מעל פני כדור הארץ.

במהלך שלושת ימי המסע לכדור הארץ בוצעה הליכת חלל או עמידת חלל (בה רק פלג הגוף העליון יוצא מהחללית) במהלכה נאספו סרטי הצילום ממצלמות תא השירות. כמו כן בוצעו תיקוני מסלול קטנים כדי להביא למקסימום את זווית החדירה לאטמוספירה כך שהנחיתה תבוצע במקום בו המתינו צוותי החילוץ. ככל שהתקרבה החללית לכדור הארץ כך גדלה מהירותה, מ־850 מטר לשנייה עד ל־11 ק"מ לשנייה בתחילת החדירה לשכבות העליונות של האטמוספירה, שאת השפעותיה היה אפשר לחוש כבר בגובה 120 ק"מ (בגלל מהירותה העצומה של החללית). זמן קצר לפני החדירה לאטמוספירה הושלך תא השירות יחד עם המנוע הראשי, ומרבית מקורות החמצן והחשמל. החדירה לאטמוספירה בוצעה בזווית מדויקת של 6.5° עם אפשרות לסטייה של מעלה אחת בלבד. בזווית חדירה גדולה יותר היה תא הפיקוד עלול להתחמם לטמפרטורות גבוהות מ־3,000° צלזיוס, טמפרטורות שמגן החום אינו יכול לעמוד בהן, ותא הפיקוד עלול היה להישרף. מעבר לכך, בזווית כזו תאוטת החללית תהיה גדולה מדי, סיכון חמור נוסף לחיי הצוות. מאידך, אם זווית החדירה תהיה קטנה מדי, עלולה החללית ל"קפץ" על פני האטמוספירה – לפגוע בה ולהיזרק חזרה לחלל, כמו אבן הניתזת מפני המים. במצב כזה החללית הייתה נכנסת למסלול אליפטי גבוה מאוד, ממנו לא הייתה יכולה להיחלץ בשל חוסר יכולת תמרון. מקורות החמצן והחשמל המצומצמים שיהיו לחללית בשלב זה יחרצו את גורל הצוות למוות.

לאחר האטה בעומס 4 G איבדה החללית את רוב מהירותה האופקית והמשיכה ליפול אנכית. בגובה 7 ק"מ נפרשו שני מצנחים שייצבו את החללית והאטו אותה מ־480 ל־280 מטר לשנייה. מצנחים אלה הושלכו בגובה 3 ק"מ, ובמקומם נפתחו לצדדים שלושה מצנחים קטנים, שפרשו את שלושת המצנחים הראשיים (הדבר נעשה כדי למנוע את הסתבכות המצנחים). תא הפיקוד פגע בפני האוקיינוס במהירות של כ־35 קמ"ש. מיד עם הפגיעה במים נותקו שלושת המצנחים הראשיים ושלושה בלונים התנפחו בחרטום התא כדי למנוע את שקיעתו במים. צי שכלל נושאת מטוסים המתין לחללית בקרבת אתר הנחיתה ומסוקים ומטוסים ריחפו מעליו ותרו אחר החללית. עם פגיעת החללית במים זינקו צוותי צוללנים בסירות גומי אל התא וחילצו את האסטרונאוטים, שהוטסו במסוק אל נושאת המטוסים. גם תא הפיקוד הועלה לסיפון נושאת המטוסים.

כרונולוגיית הטיסות

תוכניות מרקורי וג'מיני

ערכים מורחבים – תוכנית מרקורי ותוכנית ג'מיני

ג'מיני 7 כפי שצולמה מג'מיני 6A. מפגש זה היה המפגש הראשון בין חלליות מאוישות בחלל, והמפגש הראשון בחלל בכלל.

תוכנית מרקורי, שהחלה ב־1959, הייתה תוכנית החלל הראשונה של ארצות הברית, שנועדה לשגר אדם למסלול סביב כדור הארץ ולהקדים את ברית המועצות בהשגת יעד זה. התוכנית השיגה את היעד הראשון, אך נכשלה בשני; ב־12 באפריל 1961 שיגרה ברית המועצות את משימת ווסטוק 1, ועליה הקוסמונאוט יורי גגארין, שהיה האדם הראשון בחלל כשחללית הווסטוק נכנסה למסלול סביב כדור הארץ. ב־5 במאי 1961 הצליחה ארצות הברית לשגר את האסטרונאוט האמריקאי הראשון – אלן שפרד – לחלל, אך לטיסה תת-מסלולית, ורק ב-20 בפברואר 1962 שוגר האמריקאי הראשון – ג'ון גלן – לטיסה מסלולית במשימה מרקורי-אטלס 6. שלוש טיסות מסלוליות נוספות במסגרת התוכנית בוצעו במהלך 1962 ו־1963.

ארצות הברית צברה ניסיון רב בתוכנית מרקורי, אך עם סיומה נותרו היבטים רבים בתחום תעופת החלל אשר היה צורך ליישמם בטיסות אל הירח, שלא פותחו ולא נבחנו. על כן הציגה נאס"א תוכנית חלל מאוישת שמטרתה הייתה לפתח היבטים אלו לפני שיושלמו המערכות שתוכננו לשימוש בתוכנית אפולו ולמשימות אל הירח. לתוכנית, שנקראה ג'מיני, הוצבו שלושה יעדים:

1. שליטה בטכניקות הניווט, ההיפגשות והעגינה בחלל;
2. פיתוח יכולות עבודה מחוץ לחללית (פעילות חוץ רכבית);
3. חקירת השפעת השהייה הממושכת של האדם בחלל;

חללית הג'מיני תוכננה במקור כשדרוג של חללית המרקורי, אך הפכה לחללית שונה ומתקדמת בהרבה ממנה. משקלה של ג'מיני היה יותר מפי 3 מזה של מרקורי, והיא נשאה שני אנשי צוות. ג'מיני הייתה יכולה לשהות בחלל במשך שבועיים תמימים, ניתן היה לצאת ממנה להליכות חלל, והייתה לה יכולת לעגון בחלליות מסוג אג'ינה. החללית שוגרה על גבי טיל בליסטי מדגם טיטן 2 של חיל האוויר האמריקאי, שהוסב למשגר. המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית, ג'מיני 3, שוגרה בהצלחה ב־23 במרץ 1965, ואחריה שוגרו עוד 9 משימות מאוישות נוספות, במהלכן בוצעו הליכות חלל (כולל הליכת החלל האמריקאית הראשונה), וכן מפגשים ועגינות בין חלליות בחלל (הראשונים מסוגם בתולדות תעופת החלל). משימת ג'מיני 7 ששוגרה בדצמבר 1965 (ונפגשה עם ג'מיני 6A) נמשכה 14 יום ודימתה משימה אל הירח ובחזרה כולל שהייה על הירח (מבחינת משך הזמן).

תוכניות סיור: ריינג'ר, לונר אורביטר וסרוויור

ערכים מורחבים – תוכניות ריינג'ר, לונר אורביטר וסרוויור

במהלך פיתוח תוכנית אפולו הפעילה נאס"א מספר תוכניות לא מאוישות לחקר הירח, שמטרתן הייתה לאסוף מידע רב ככל הניתן על הסביבה הירחית. מידע זה היה הכרחי לתכנון רכב הנחיתה ולבחירת אתרי נחיתה מתאימים עבורם.

בין 1961 ל־1965 שוגרו מספר גשושיות, במסגרת תוכנית ריינג'ר. מטרת הגשושיות הייתה להתרסק על הירח תוך כדי צילום הקרקע ההולכת ומתקרבת. ריינג'ר 7 הייתה הראשונה שהצליחה להשלים את משימתה, ואחריה שוגרו שתי משימות מוצלחות נוספות (ריינג'ר 8 ו־9). תוכנית לונר אורביטר כללה 5 מקפות ששוגרו אל הירח בין 1966 ל־1967 ומיפו 99% מפניו. כמו כן הן מדדו את רמות הקרינה הקוסמית סביב הירח ואת צפיפות המיקרומטאוריטים סביבו, וסייעו לבחון את מערכות התקשורת שתוכננו לשימוש בחלליות אפולו. תוכנית סרוויור כללה 7 נחתות ש־5 מהן נחתו נחיתה רכה על הירח בין 1966 ל־1968 ושידרו נתונים על צפיפות הקרקע. נחיתות אלה סייעו גם בבחינת טכניקת הנחיתה הממונעת על הירח.

טיסות מבחן מוקדמות

סטורן I

הסטורן I (או סטורן C-1) תוכנן לפני שמפרט משימות תוכנית אפולו היה ידוע. כאשר סוכם המפרט התברר שהמשגר אינו חזק די הצורך. עם זאת, 10 משגרי סטורן I נבנו ושגרו בהצלחה מלאה בין 1961 ל־1965. חמש המשימות הראשונות (SA-1 עד 5) היו משימות פיתוח, שתי משימות נוספות (A-101 ו־A-102) נשאו דגמים של החללית אפולו לחלל ושלוש משימות נוספות (A-103 עד 105) היו חלק מפרויקט פגאסוס. חלק מהטכנולוגיה ששימשה בבניית הסטורן I שימשה לאחר מכן לפיתוח ובניית סטורן IB וסטורן V.

סטורן IB

טיסות הסטורן IB נועדו לבחון את רכיבי השלב השלישי של הסטורן V ואת פעילות רכיבי החללית אפולו בחלל.

• AS-201 (באופן לא רשמי אפולו 1A‏) (26 בפברואר 1966);

משימה לא מאוישת וראשונה של הסטורן IB. המשגר נשא בחרטומו לראשונה חללית אפולו אמיתית (ולא דגם) לגובה 450 ק"מ (לא למסלול). במשימה נבחנו שלב ה־S-IVB שיועד לשמש גם את הסטורן V, המנוע הראשי של החללית אפולו, ומגן החום של תא הפיקוד של החללית בעת החדירה לאטמוספירה.

• AS-203 (באופן לא רשמי אפולו 3) (5 ביולי 1966);

משימה לא מאוישת לבחינת התנהגותם של מימן וחמצן נוזלי (דלק שלב ה־S-IVB) במסלול סביב כדור הארץ. המשימה הושלמה בהצלחה.

• AS-202 (באופן לא רשמי אפולו 2) (25 באוגוסט 1966);

משימה לא מאוישת. משגר הסטורן IB נשא חללית אפולו למסלול בליסטי ארוך שהקיף כשלושה רבעים מכדור הארץ. מטרת המשימה הייתה, בדומה למשימת AS-201, לבחון את מערכות החללית אפולו, אך לזמן ממושך יותר. עם זאת, בשונה מהחללית שנשאה משימת AS-201, במשימה זו נישאה חללית (חללית מס' 11) שהייתה מותאמת כמעט לחלוטין לשיגור צוות. במהלך המשימה הופעל מנועה הראשי של החללית 4 פעמים ונבחנו יכולת החדירה לאטמוספירה.

פנים תא הפיקוד של החללית אפולו 1 (כך נקראה בדיעבד) לאחר השרפה

אסון אפולו 1

ערך מורחב – אפולו 1

אפולו 1 (שמה הרשמי באותה עת היה AS-204) הייתה מיועדת להיות המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו, והיא תוכננה לשיגור ב־21 בפברואר 1967. לרוע המזל, ב־27 בינואר 1967, בעת אימון בתוך תא הפיקוד, פרצה שרפה ושלושת אנשי הצוות: וירג'יל גריסום, אדוארד ווייט ורוג'ר צ'אפי, נספו. הוועדה שחקרה את האסון מצאה כשלים רבים בחללית אפולו, אותם דרשה לתקן לפני שיגור המשימה הבאה. בין הכשלים היו הרכב האטמוספירה בתוך החללית, שהיה 100% חמצן, דבר המגביר את הסיכויים לפריצת שרפה אפילו מניצוץ קטן, והמערכת המסובכת של דלת תא הפיקוד, שלא איפשרה לצוות להימלט ממנו כשפרצה השרפה.

בעקבות ממצאי ועדת החקירה, הורתה נאס"א לחברת נורת' אמריקן אוויאיישן, יצרנית ה־CSM, לבצע שינויים נרחבים בחללית אפולו. בין השינויים היו החלפת הפתח בפתח שהיה ניתן לפתיחה תוך 10 שניות בלבד, שינוי אטמוספירת החללית לתשלובת של חמצן וחנקן, והחלפת רכיבים חשמליים רבים וכיסויים בצורה בטוחה, כך שלא יגרמו לניצוצות.

האסון הביא לדחיית המשימה המאוישת הראשונה (אפולו 7) בכ־20 חודשים לאוקטובר 1968.

סידור המשימות לאחר האסון

שיגורי תוכנית אפולו
כל שיגורי הסטורן IB (הימני ביותר הוא שיגור אפולו־סויוז והשלושה משמאלו הם משימות סקיילאב)
כל שיגורי הסטורן V (הימני ביותר הוא שיגור סקיילאב)

בספטמבר 1967 הציג אוון מיינארד ממרכז החלל ג'ונסון הצעה לסדרת משימות אפולו שבסופם תבוצע נחיתה על הירח. שבעה סוגי משימות הוצגו – כל סוג בוחן מספר רכיבים ומבצע מספר משימות כאשר השלמת המשימה בהצלחה מאפשרת שיגור משימה מסוג מתקדם יותר. סוגי המשימות היו:

סוג הטיסה	אופי הטיסה	רכיבי החללית	מסלול	המשימות שבוצעו
A	לא מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM)	סביב כדור הארץ	אפולו 4 ואפולו 6
B	לא מאוישת	משגר סטורן IB עם רכב הנחיתה (LM)	סביב כדור הארץ	אפולו 5
C	מאוישת	משגר סטורן IB עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM)	סביב כדור הארץ	אפולו 7
D	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	סביב כדור הארץ	נועד להיות אפולו 8, הומר לאפולו 9
E	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	מסלול לווייני בינוני	לא בוצעה
F	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	מסלול סביב הירח	אפולו 10
G	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	נחיתה מאוישת על הירח	אפולו 11

משימת אפולו 8 שוגרה למסלול סביב הירח ללא רכב נחיתה, מכיוון שרכב הנחיתה שיועד למשימה זו (LM-3) לא היה מוכן לטיסה. הייתה זו הטיסה הראשונה שבה יצאה חללית ממסלול סביב כדור הארץ והקיפה גרם שמים אחר. טיסת המבחן שהייתה מיועדת לאפולו 8 בוצעה בסופו של דבר על ידי אפולו 9. אפולו 8 מכונה לעיתים C Prime. בעקבות הצלחת אפולו 8 בוטלו משימות מסוג E.

אחרי השלמת השלב האחרון (G) ונחיתה מוצלחת על הירח הוצעו עוד שלושה סוגי משימות מתקדמות יותר:

סוג הטיסה	אופי הטיסה	רכיבי החללית	מסלול	המשימות שבוצעו
H	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	נחיתה מאוישת על הירח, פעילות ירחית ארוכה בת יומיים	אפולו 12, אפולו 13 – לא השלימה את משימתה, אפולו 14
I	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	משימה ארוכת טווח על הירח, בסיוע רכב נחיתה נוסף	שודרג לסוג J
J	מאוישת	משגר סטורן V עם תא השירות ותא הפיקוד (CSM), ורכב הנחיתה (LM)	נחיתה מאוישת על הירח ופעילות ירחית בת שלושה ימים עם שלוש הליכות ירח ורכב נדידה ירחי	אפולו 15, אפולו 16, אפולו 17

שלוש משימות נוספות – אפולו 18, 19 ו־20 – תוכננו גם הן כסוג J, אך בוטלו בשל קיצוצי תקציב. אפולו 15 הייתה אמורה להיות מסוג H אך היא שודרגה לסוג J בעקבות קיצוץ התקציב לתוכנית וביטול משימות J המתוכננות.

טיסות מבחן לסטורן V

רכב הנחיתה ששוגר במשימת אפולו 5

דגם רכב הנחיתה הירחי ששימש במשימת אפולו 6 באפריל 1968

העיכובים בפיתוח החללית אפולו, במיוחד לאחר אסון אפולו 1, אפשרו לתוכנית פיתוח הסטורן V להדביק את הפער. המשגר סבל מבעיות רבות, בעיקר בשלבו השני (S-II), שהתאפיינו בעיקר בעודף משקל, ברעידות (תנודות פוגו), ועוד.

• אפולו 4 (9 בנובמבר 1967);

טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של הסטורן V, נשאה את צירוף ה־CSM, והדגימה את האסטרטגיה שהציב ג'ורג מולייר – לבחון את כל שלבי המשגר בשיגור אחד, ולא בשיגורים נפרדים לכל שלב כפי שהיה מקובל עד אז. וולטר קרונקייט סיקר את השיגור מתא שידורים שמוקם כ־6 ק"מ מכן השיגור, והרעש העצום והרטט החזק מהשיגור כמעט ומוטטו את התא. שיגור זה הראה כי נדרשו אמצעי זהירות נוספים על מנת להגן על מבנים וגופים הסמוכים לאתר השיגור. מערכות מיוחדות להשקטת רעשים שהוצבו ממש באתר השיגור ושנוסו בשיגורים שבאו שלאחר מכן הוכיחו את עצמם כיעילות בהגבלת עוצמת הרעש מהשיגור. המשימה בחנה את יעילות מגיני החום של תא הפיקוד בעת החדירה לאטמוספירה ממסלול סביב הירח. על מנת לבחון זאת, הופעל מנוע תא השירות שהאיץ את תא הפיקוד למהירות חדירה זהה לזו שהיה מגיע אליה אם אכן היה חוזר מהירח. המשימה הושלמה בהצלחה.

• אפולו 5 (22 בינואר 1968 – 12 בפברואר 1968);

טיסת המבחן הראשונה והבלתי מאוישת של רכב הנחיתה הירחי במסלול סביב כדור הארץ, ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. המנועים הראשיים של רכב הנחיתה נבחנו בהצלחה (אף על פי שתקלה במחשב החללית גרמה לקטיעת אחת מהפעלות המנוע). נבחן גם שלב ההמראה של רכב הנחיתה במקרה של ביטול הנחיתה על הירח – במקרה כזה מנוע שלב ההמראה מופעל יחד עם השלכת שלב הנחיתה. אפשרות זו הייתה זמינה בעת הנחיתה על הירח אם ארעה תקלה בעת הנחיתה (כמו מצב שבו מלאי הדלק הדרוש להשלמת הנחיתה אוזל). בפועל, לא היה צורך באפשרות זו אף באחת מהמשימות.

• אפולו 6 (4 באפריל 1968);

טיסת המבחן הבלתי מאוישת האחרונה של הסטורן V, שנשאה את צירוף ה־CSM יחד עם דגם של רכב הנחיתה. מסתו של הדגם הייתה קרובה למסת רכב הנחיתה האמיתי. המשימה תוכננה כך שהחללית תוכנס למסלול מעבר אל עבר הירח ואחרי כ־5 דקות יופעלו מנועי תא השירות שיחזיר את תא הפיקוד חזרה לכדור הארץ. על ידי כך היה ניתן לבחון גם את יכולת הסטורן V לשגר את החללית למסלול אל הירח, וגם את יכולת החללית לבצע חזרה מיידית לכדור הארץ במקרה חירום. עם זאת, תנודות פוגו גרמו לכיבוי מוקדם של שניים ממנועי השלב השני, ולאי־הצתה מחדש של השלב השלישי שהיה אמור להכניס את החללית למסלול מעבר אל הירח. במקום זאת, הופעל מנוע תא השירות בצורה דומה למשימות אפולו 4 ו־5 כך שתא הפיקוד חדר לאטמוספירת כדור הארץ במהירות בינונית (שבין מהירות החדירה ממסלול לווייני נמוך למהירות החדירה ממסלול חזרה מהירח). המשימה נחשבה כמוצלחת מספיק שתאפשר שיגור משימת סטורן V מאוישת, מאחר שבעיית התנודות אותרה ותוקנה.

משימות מאוישות

משימות הכנה

וואלי שירה במהלך משימת אפולו 7

"זריחת הארץ" כפי שצולמה על ידי צוות משימת אפולו 8 בדצמבר 1968

רכב הנחיתה הירחי של אפולו 10 כפי שצולם על ידי ג'ון יאנג מתא הפיקוד של החללית

מטרתן של 4 המשימות המאוישות הראשונות בתוכנית אפולו הייתה לוודא את כשירות רכיבי התוכנית לשגר משימה אל הירח ולהשלימה בהצלחה:

• אפולו 7 (11 באוקטובר 1968 – 22 באוקטובר 1968);

המשימה המאוישת הראשונה של החללית אפולו (והראשונה שכללה 3 אנשי צוות), והמשימה המאוישת הראשונה (והיחידה במסגרת תוכנית אפולו) ששוגרה על גבי משגר סטורן IB. מטרתה הייתה לבחון את החללית אפולו לאחר שדרוגה בעקבות אסון אפולו 1. המשימה כללה רק את צירוף CSM ללא רכב נחיתה. המשימה נמשכה קרוב ל־11 יום במהלכם נבחנו כל מערכות החללית כולל מנועה הראשי (שהופעל 8 פעמים לפרקי זמן של בין חצי שנייה ל־67 שניות), תפקוד הצוות ומערכות בקרת המשימה בכדור הארץ.

בין 21 בדצמבר 1968 ל־18 במאי 1969 תכננו בנאס"א לשגר שלוש משימות על גבי משגר סטורן V שיישאו את החללית אפולו על כל חלקיה (כולל רכב הנחיתה), אך בקיץ 1968 הבינו מנהלי התוכנית כי רכב נחיתה ראוי לטיסה לא יהיה מוכן לשיגור המתוכנן של משימת אפולו 8. במקום לבזבז עוד משגר סטורן V לטיסה רגילה סביב כדור הארץ, הוחלט לשלוח את צוות משימת אפולו 9 (שהייתה אמורה להיות טיסת המבחן השנייה של רכב הנחיתה) למסלול סביב הירח ב־CSM במשימת אפולו 8. הרעיון המקורי להחלפת המשימות הועלה על ידי ג'ורג' לוו, מנהל משרד תוכנית אפולו. אף על פי שנטען כי החלפת המשימות נעשתה כתגובה לניסיונות הסובייטיים לשגר חללית זונד מאוישת שתקיף את הירח, אין אף הוכחה לכך. מנהלי נאס"א היו מודעים לתוכנית זונד, אך תזמון משימות הזונד אינו תואם את התיעוד המפורט של נאס"א על ההחלטה לשגר את משימת אפולו 8 אל הירח. ההחלטה לבצע את ההחלפה בוצעה בעיקר בגלל בעיות הפיתוח של רכב הנחיתה, ולא בגלל החששות שהרוסים יגיעו אל הירח לפני האמריקנים.

• אפולו 8 (21 בדצמבר 1968 – 27 בדצמבר 1968);

הייתה המשימה המאוישת הראשונה שעזבה את מסלול כדור הארץ ונכנסה למסלול סביב הירח, והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה על גבי משגר סטורן V (והמשימה המאוישת הראשונה ששוגרה ממרכז החלל קנדי). המשימה כללה רק את צירוף ה־CSM, ללא רכב הנחיתה, והקיפה את הירח 10 פעמים לפני שהחלה במסע חזרה לכדור הארץ. צוות המשימה (שבמקור היה אמור לטוס במשימת אפולו 9) היו לאנשים הראשונים שראו את צידו הרחוק של הירח במו עיניהם. במהלך המשימה שלחו האסטרונאוטים תצלומים רבים של הירח וכדור הארץ, ביניהן התמונה המפורסמת של "זריחת הארץ", וקראו בפסוקים מפרק הבריאה שבספר בראשית. הצוות צילם גם את אתרי הנחיתה המתוכננים למשימות הבאות (כולל "ים השלווה" – אתר הנחיתה שיועד לאפולו 11) ותר אחר אתרי נחיתה חדשים.

• אפולו 9 (3 במרץ 1969 – 13 במרץ 1969);

הייתה המשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו שכללה את כל המערכות שיועדו להיכלל במשימה ירחית: משגר סטורן V, צמד תאי השירות והפיקוד (שכונו "גאמדרופ") ורכב נחיתה ירחי (שכונה "ספיידר"). מטרת המשימה הייתה לבחון את כל המערכות בשלמותם במסלול סביב כדור הארץ. כל תמרוני ההיפגשות והעגינה שהיו מבוצעים במשימה ירחית בוצעו במשימה במסלול סביב כדור הארץ. בפעם הראשונה בתוכנית הוטס רכב הנחיתה על ידי אסטרונאוטים, שניתקו מה־CSM, דימו נחיתה על הירח, וחזרו ועגנו ב־CSM. בנוסף בוצעה במשימה הליכת חלל בת 56 דקות שדימתה מצב חירום בו ה־LM לא יכול לעגון ב־CSM ועל הצוות לעבור לתא הפיקוד תוך ביצוע הליכת חלל. כמו כן נבחנו יכולות ה־LM לשמש כ"סירת הצלה" במקרה שתא הפיקוד נותר משותק (כפי שקרה במשימת אפולו 13).

• אפולו 10 (18 במאי 1969 – 26 במאי 1969);

במקור תוכננה המשימה להיות משימת הנחיתה הראשונה על הירח, זאת מאחר שכל רכיבי התוכנית עבדו כמצופה ולא נצפו תקלות משמעותיות במשימות הקודמות. אך מכיוון שברית המועצות לא הראתה סימנים לשיגור משימה מאוישת לנחיתה על הירח, החליטה נאס"א להפוך את המשימה ל"חזרה גנרלית" למשימת נחיתה על הירח. למעשה היו מטרות המשימה כשל אפולו 9, אך במסלול סביב הירח. זמן קצר לאחר עזיבת מסלול LEO אל עבר הירח, ניתק ה־CSM (שכונה "צ'ארלי בראון") מהמשגר, הסתובב על צירו ועגן ב־LM (שכונה "סנופי"). לאחר הניתוק מהמשגר המשיכה החללית אל עבר הירח ונכנסה למסלול סביבו. לאחר הכניסה למסלול ניתק ה־LM מה־CSM כשבתוכו האסטרונאוטים תומאס סטאפורד ויוג'ין סרנן והנמיך לגובה של 13.5 ק"מ בלבד מעל פני הירח. לאחר מכן הושלך שלב הנחיתה של ה־LM והוא חזר ועגן בתא הפיקוד, שחזר לכדור הארץ. על פי ספר השיאים של גינס משנת 2002, אפולו 10 מחזיקה בשיא המהירות לחללית מאוישת, כאשר הגיעה למהירות 39,897 קמ"ש במהלך חזרתה מן הירח אל כדור הארץ ב־26 במאי 1969.

משימות אל הירח

לאחר 4 משימות המבחן המאוישות שוגרו 7 משימות נוספות שמטרתן הייתה לנחות באזורים שונים של הירח:

	"זהו צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות"
	לעזרה בהפעלת הקובץ

מפקד משימת אפולו 12, צ'ארלס קונראד הבן, ליד הגשושית סרוויור 3 אשר בסמוך לה נחתה המשימה

שמחה במרכז הבקרה לאחר חזרת אפולו 13 לכדור הארץ

ג'יימס אירווין מצדיע לדגל ארצות הברית לפני עזיבת הירח בתום משימת אפולו 15

• אפולו 11 (16 ביולי 1969 – 24 ביולי 1969);

הייתה המשימה המאוישת הראשונה שנחתה על הירח והגשימה את חזונו של קנדי. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "איגל") ובתוכו ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחת על הירח באזור שכונה "ים השלווה" ב־20 ביולי 1969 בשעה 20:17:40 UTC, ואות הקריאה שלו שונה ל"בסיס השלווה". כ־6 וחצי שעות לאחר מכן, ב־21 ביולי 1969 בשעה 02:56 UTC, הציב ניל ארמסטרונג את רגליו על הירח ואמר את המשפט המפורסם: ”זהו צעד קטן לאדם, [אך] צעד גדול לאנושות”. "הליכת הירח" נמשכה כשעתיים וחצי במהלכם הציבו האסטרונאוטים את דגל ארצות הברית על הירח, הציבו את מערכת ה־ALSEP, אספו כ־20 ק"ג דוגמאות קרקע וצילמו תצלומים רבים. כל אותם פעילויות שודרו בשידור חי בטלוויזיות בכל רחבי העולם, ובצעדיו הראשונים של ארמסטרונג על הירח צפו על פי ההערכות כ־600 מיליון איש, חמישית מאוכלוסיית העולם באותה עת. כ־21.5 שעות לאחר הנחיתה המריא רכב הנחיתה מן הירח ונפגש עם ה־CSM (שכונה "קולומביה") בו המתין להם האסטרונאוט מייקל קולינס, שבזמן ששהו חבריו על הירח כונה "האדם הבודד ביותר ביקום". לאחר הנחיתה המוצלחת באוקיינוס האטלנטי ב־24 ביולי 1969, הושמו אנשי הצוות ודוגמאות הקרקע בבידוד למשך 21 יום כדי למנוע את זיהום כדור הארץ בווירוסים מהירח. דרישת הבידוד הגיעה ממדעני התוכנית, והיא בוטלה עם משימת אפולו 15 משהובן שהירח שומם גם מווירוסים וחיידקים.

• אפולו 12 (14 בנובמבר 1969 – 24 בנובמבר 1969);

הייתה המשימה המאוישת השנייה לנחות על הירח. 32 שניות לאחר השיגור פגע במשגר הסטורן V ברק שגרם לאיבוד רגעי של הכוח החשמלי במשגר, אך הוא המשיך בהצלחה. רכב הנחיתה (שכונה "אינטרפיד", ה־CSM כונה "יאנקי קליפר") ביצע נחיתה מדויקת (שלא כמו אפולו 11) ב"אוקיינוס הסערות" במרחק 180 מטרים בלבד מהגשושית סרוויור 3 שנחתה על הירח באפריל 1967. חלקים מהגשושית פורקו על ידי האסטרונאוטים פיט קונראד ואלן בין והובאו לכדור הארץ כדי לבחון את השפעת השהייה הממושכת על הירח. בנוסף הציבו האסטרונאוטים מערכת ALSEP, אספו 24.1 ק"ג דוגמאות קרקע וצילמו תצלומים רבים. בסך הכל שהו האסטרונאוטים על הירח 31.5 שעות, במהלכם ביצעו 2 "הליכות ירח" שנמשכו קרוב ל־4 שעות כל אחת. בגלל הצלחת הנחיתה המדויקת הוחלט לשגר את המשימה הבאה לנחיתה באזור הררי ולא בתוך מכתש.

	טייס תא הפיקוד של אפולו 13 ג'ק סוויגרט מדווח "יוסטון, הייתה לנו בעיה כאן".
	לעזרה בהפעלת הקובץ

• אפולו 13 (11 באפריל 1970 – 17 באפריל 1970);

נועדה להיות המשימה השלישית לנחות על הירח. 55 שעות ו־54 דקות לאחר השיגור, בעת המסע לירח, אירע פיצוץ באחד ממכלי החמצן הנוזלי של תא השירות. כתוצאה מכך נותר תא הפיקוד (שכונה "אודיסיאה") ללא החמצן והכוח החשמלי (שהופק על ידי תאי דלק הממירים חמצן לחשמל) שקיבל מתא השירות, אלא רק עם אספקה מצומצמת שיועדה לזמן החדירה לאטמוספירה. לכן עברו שלושת אנשי הצוות אל רכב הנחיתה (שכונה "אקווריוס"), ששימש אותם לעת עתה כ"סירת הצלה". לאחר שהובנה בנאס"א חומרת הבעיה הוחלט לבטל את הנחיתה על הירח ולהביא את הצוות לכדור הארץ במהירות האפשרית. על כן הוחלט להפעיל את מנוע רכב הנחיתה ולהאיץ את חזרת החללית לכדור הארץ (בנאס"א לא העזו להפעיל את מנוע תא השירות מחשש שהחללית תתפוצץ). אחד היתרונות במסלול המעבר הירחי שנבחר למשימות בתוכנית אפולו היה שהחללית יכלה לחזור לכדור הארץ ב"טיסה חופשית" זאת אומרת ללא צורך בהפעלת המנוע הראשי של החללית (במקרה שהוא לא פועל), וללא צורך ב"בריחה" מכוח המשיכה של הירח, שלמעשה "מטיס" את החללית חזרה לכדור הארץ. בעת המסע חזרה מהירח הוחלט להפעיל שוב את מנוע תא הנחיתה על מנת לקצר את הטיסה בכ־12 שעות ולהביא לנחיתת החללית במרכז האוקיינוס השקט שם המתינו לה כוחות החילוץ. מכיוון שתא הפיקוד נותר כמעט ללא כוח חשמלי, ולמעשה כובה לפני מעבר הצוות אל רכב הנחיתה, היה צורך להפעילו מחדש בפרוצדורה מסובכת שלא תדרוש הרבה כוח חשמלי. בשונה מכל משימות תוכנית אפולו האחרות, במשימה זו הושלך תא השירות לפני שהושלך רכב הנחיתה. החללית נחתה בשלום באוקיינוס השקט ב־17 באפריל 1971.

• אפולו 14 (31 בינואר 1971 – 9 בפברואר 1971);

הייתה משימת הנחיתה השלישית על הירח. לאחר 4 ניסיונות כושלים לעגון ברכב הנחיתה בעת המסע אל הירח, הצליח לבסוף הניסיון החמישי. רכב הנחיתה (שכונה "אנטרס", ה־CSM כונה "קיטי הוק") נחת במכתש פרה מאורו – האתר שיועד לאפולו 13. האסטרונאוטים אלן שפרד (שהיה לאמריקאי הראשון בחלל ב־1961 והאסטרונאוט היחיד מתוכנית מרקורי שנחת על הירח) ואדגר מיטשל שהו על הירח כ־33.5 שעות במהלכם ביצעו שתי "הליכות ירח" שנמשכו כ־4.5 שעות כל אחת. במהלך הליכת הירח השנייה חבט אלן שפרד שני כדורי גולף באמצעות מחבט שהביא עמו מכדור הארץ. הצוות הביא לכדור הארץ 42.9 ק"ג דוגמאות קרקע.

• אפולו 15 (26 ביולי 1971 – 7 באוגוסט 1971);

הייתה משימת הנחיתה הרביעית על הירח, והראשונה שכללה את רכב הנדידה הירחי. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "פאלקון") ובתוכו האסטרונאוטים דייוויד סקוט וג'יימס אירווין נחתו על הירח ושהו בו יומיים ו־18 שעות, במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד כ־18.5 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של 27.7 ק"מ והגיעו למרחק מקסימלי של 5 ק"מ מאתר הנחיתה. הצוות אסף והביא לכדור הארץ 76 ק"ג דוגמאות קרקע. לאחר ההמראה מהירח והעגינה ב־CSM (שכונה "אנדוור"), הושלך רכב הנחיתה והתרסק על הירח. ה־CSM נשאר במסלול סביב הירח למשך יום נוסף, במהלכו בוצעו ניסויים מדעיים ושוחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח. במהלך המסע חזרה לכדור הארץ ביצע טייס תא הפיקוד, אלפרד וורדן, הליכת חלל במהלכו אסף את סרטי הצילום ממצלמות תא השירות וביצע מטלות נוספות. בעת הנחיתה בכדור הארץ נפרשו רק שניים מתוך שלושת המצנחים הראשיים של תא הפיקוד אך הנחיתה הושלמה ללא פגע.

• אפולו 16 (16 באפריל 1972 – 27 באפריל 1972);

הייתה משימת הנחיתה החמישית על הירח. רכב הנחיתה (שכונה "אוריון", ה־CSM כונה "קספר") ובתוכו האסטרונאוטים ג'ון יאנג וצ'ארלס דיוק נחתו על הירח ושהו בו קרוב לשלושה ימים תמימים במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד יותר מ־20 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של 26.5 ק"מ והגיעו למרחק מקסימלי של 4.5 ק"מ מרכב הנחיתה. הצוות אסף והביא לכדור הארץ 95.4 ק"ג דוגמאות קרקע. גם במשימה זו שוחרר לוויין קטן למסלול סביב הירח.

• אפולו 17 (7 בדצמבר 1972 – 19 בדצמבר 1972);

הייתה משימת הנחיתה השישית והאחרונה על הירח. רכב הנחיתה הירחי (שכונה "צ'לנג'ר", ה־CSM כונה "אמריקה") ובתוכו האסטרונאוטים יוג'ין סרנן והאריסון שמיט (שהיה גאולוג) נחתו על הירח ושהו בו שלושה ימים ו־3 שעות, במהלכם ביצעו 3 "הליכות ירח" שנמשכו יחד כ־22 שעות. במהלך הליכות הירח נסע הצוות ב־LRV סך של כ־36 ק"מ והגיע למרחק מקסימלי של 7.6 ק"מ מאתר הנחיתה ואסף 111 ק"ג של דוגמאות קרקע. במהלך המשימה שבר ה־LRV את שיא מהירותו כשהגיע למהירות 18.9 קמ"ש. ב־14 בדצמבר 1972 היה יוג'ין סרנן לאדם האחרון שעמד על הירח. את המראת רכב הנחיתה צילם ה־LRV שהוחנה במרחק מה ממנו ועקב אחריה עד שיצאה מטווח ראייתו (גם במשימות אפולו 15 ו־16 צילם ה־LRV את ההמראה, אך רק את השניות הראשונות שלה). גם במשימת זו שוחרר לוויין מחקר קטן למסלול סביב הירח. מאז משימת אפולו 17 לא שוגרה אף משימה מאוישת מעבר למסלול כדור הארץ.

פנורמה שצולמה במשימת אפולו 17. ניתן לראות את ה־LRV ואת האריסון שמיט.

משימות שבוטלו

ב־4 בינואר 1970 הודיעה נאס"א על ביטול משימת אפולו 20 שיועדה לנחות על הירח, כדי שמשגר הסטורן V שיועד למשימה זו יוכל לשמש את שיגור תחנת החלל סקיילאב. כמו כן, קיצוצים בתקציב נאס"א הגבילו את פיתוח משגרי הסטורן V מלבד ה־15 שחלקם כבר שוגרו וחלקם עדיין היו בהרכבה. בעקבות כך הודיעה נאס"א כי שלוש המשימות האחרונות אל הירח ישוגרו ב־1973 ו־1974, אחרי שלוש משימות הסקיילאב שהיו בתכנון. אחרי שבוטלה הנחיתה על הירח במשימת אפולו 13 באפריל 1970 נקבעו מטרות חדשות למשימת אפולו 14 – להשלים את היעדים שהיו מתוכננים לאפולו 13. בסופו של דבר הודיעה נאס"א ב־2 בספטמבר 1970 כי משימת אפולו 15 תהפוך למשימה מסוג J (קודם לכן היא הייתה מסוג H) וכי משימת ה־J האחרונה תבוטל. מכיוון שתוכננו רק 5 משימות מסוג J, ומאחר שהשתיים האחרונות (אפולו 19 ואפולו 20) בוטלו כך שהיה אפשר לשגר רק 3 משימות J, ומאחר שמשימת אפולו 15 הפכה למשימת ה־J הראשונה (ואפולו 16 ו־17 למשימות ה־J השנייה והשלישית) – לא נותרה תכלית ראויה לשיגור אפולו 18, והיא בוטלה.

זיהוי המשימות

במרץ 1967, לאחר שיגורם של שלוש משימות אפולו לא מאוישות על גבי משגר סטורן IB, ולאחר אסון אפולו 1, יצאה הוראה מהמטה המרכזי של נאס"א לשנות את צורת מספור המשימות.

עד אז מוספרו המשימות בצורה הזו: "AS-YXX", כאשר ה־AS הוא קיצור של Apollo-Saturn (אפולו־סטורן), ה־Y הוא סוג המשגר (1 – סטורן I,‏ 2 – סטורן IB,‏ 5 – סטורן V) וה־XX הם המספר הסידורי של המשימה. למעשה, המספור היה הזיהוי הסידורי של המשגר, כלומר המשימה נקראה על שם המשגר. לכן יצא שהמשימות לא מוספרו על פי סדר שיגורם אלא לפי המשגר ששימש את השיגור (כך יצא שמשימת AS-203 שוגרה לפני AS-202). בלבול נוסף נוצר לאחר שהמשימה המאוישת הראשונה בתוכנית אפולו (שנקראה בדיעבד אפולו 1), שנקראה על שם משגרה – AS-204 – בוטלה כביכול לאחר השרפה, והמשגר הוצב לשימוש משימה חדשה (אפולו 5).

ההוראה שהוציאה נאס"א הייתה שמעתה ואילך, כל משימות התוכנית יזוהו כ"אפולו X", כאשר ה־X הוא מספר סידורי שמתחיל מ־4 (כדי להתחשב בשלוש המשימות הקודמות ששוגרו תחת הזיהויים AS-201 עד AS-203, שיקראו "אפולו 1", "אפולו 2" ו"אפולו 3"). המספר היה ניתן לפי סדר השיגור ולא כתלות במשגר.

אך בעקבות ההחלטה נוצרה בעיה. הזיהוי "אפולו 1" ניתן (בצורה לא רשמית) למשימת אפולו 1 עוד לפני האסון, ואחריו ביקשו אלמנות האסטרונאוטים לשמור על הזיהוי "אפולו 1". כלומר משימת AS-201 נותרה ללא זיהוי מתאים. אחת ההצעות לפתרון הבעיה הייתה להחשיב את משימות ה־AS-201 עד 203 לחלק מתוכנית הפיתוח של הסטורן I, ולמספר את כל המשימות הבאות תחת הזיהוי "אפולו X", כאשר X הוא מספר סידורי המתחיל מ־2 (כאשר המספר 1 נשמר לבקשת האלמנות). הצעה נוספת הייתה פשוט לקרוא למשימת AS-201 "אפולו 1A".

ב־24 באפריל 1967 הודיעה נאס"א סופית כי החליטה להסב את הזיהוי AS-204 (שמה הרשמי של "אפולו 1") ל"אפולו 1" (רשמית), להשאיר את הזיהויים AS-201 עד 203 למשימות שכבר שוגרו, ולמספר את כל המשימות הבאות מ־4 ואילך.

תוכנית יישומי אפולו

"מצפה אפולו" שהורכב בתחנת החלל סקיילאב

לאור הצלחת רכיבי תוכנית אפולו החלה נאס"א יחד עם יצרניות הרכיבים לבחון יישומים נוספים להם. התוכנית, שהחלה תחת הכינוי "אפולו X" (קיצור ל־Apollo Extension) ואחר כך הוסב שמה ל"תוכנית יישומי אפולו", הציעה משימות מגוונות ביותר ליעדים שונים ועם מטרות שונות.

פיתוח הצעות אלו נדחה:

• בסיס ירחי – בהצעה זו נכללו שני שיגורים של סטורן V: אחד היה נושא מעבדה שהייתה נוחתת על הירח ללא אנשי צוות והשני היה נושא 3 אסטרונאוטים לשהייה ממושכת של עד 200 יום בירח וסביבו. הבעיה המרכזית בתכנון זה היה בידודו הממושך של טייס תא הפיקוד שהיה נאלץ להישאר סביב הירח לבדו במשך זמן זה ועל כן הוצע רכב נחיתה משופר וגדול יותר.
• מושבת ירח – הצעה זו דמתה באופן כללי להצעת הבסיס הירחי, אך היא כללה את החלפת הצוותים והרחבת הבסיס עם כל משימה, עד שתהפוך למושבה. כל צוות שהיה מגיע לירח היה גדול יותר מקודמו והיה שוהה בירח לפרק זמן ממושך יותר של עד 180 יום.
• ביצוע יעף על פני נוגה – הצעה זו כללה שיגור משגר סטורן V שבראשו צירוף CSM עם שלושה אנשי צוות. לאחר הכניסה למסלול סביב כדור הארץ הייתה עוגנת החללית בשלב עליון מרוקן של משגר סטורן IB שהיה מותאם להפיכה למעבדה ולאזור מגורים. לאחר מכן הייתה עוזבת החללית־מעבדה את מסלול כדור הארץ למסע אל עבר נוגה. כעבור כארבעה חודשים הייתה מבצעת החללית יעף על פני נוגה במרחק של כ־5,000 ק"מ מעל פניו. בעת ביצוע היעף היו משחררים האסטרונאוטים גשושית או מספר גשושיות אל אטמוספירת וקרקע נוגה, וכן מבצעים מדידות שונות מתוך חלליתם. גם בזמן המסע אל נוגה ובחזרה היה מבצע הצוות ניסויים שונים ומדידות.
• מארס וויאג'ר – הצעה זו כללה בתחילה שיגור נחתת אל מאדים בתוך תא פיקוד של חללית אפולו על גבי משגר סטורן IB, אך לאחר שהתגלה כי אטמוספירת מאדים דלילה בהרבה מאטמוספירת כדור הארץ, הובן שניתן להשתמש במגיני חום פשוטים יותר. ההצעה הסופית כללה את שיגורן של שתי גשושיות לחקר מאדים על גבי משגר סטורן V יחיד, אך ההצעה נדחתה סופית ב־1971. עם זאת, רעיונות מהתוכנית שימשו את תוכנית ויקינג.

פיתוח הצעות אלו אושר ובסופו של דבר הן אוחדו לתוכנית אחת – סקיילאב:

• אפולו טלסקופ מאונט (מצפה אפולו) – הצעה זו כללה הפיכת שלב המראה של רכב נחיתה ירחי למצפה כוכבים לביצוע תצפיות על השמש וכדור הארץ, שהיה משוגר על גבי סטורן IB ועוגן ב־CSM עם שלושה אנשי צוות. המשימה הייתה חגה במסלול לווייני נמוך סביב כדור הארץ ונמשכת בין 21 ל־28 יום.
• משימת סיור מאוישת – הצעה זו כללה הסבת רכב נחיתה ירחי למעבדה שהייתה משוגרת על גבי משגר סטורן IB למסלול קוטבי.
• תחנת חלל – הצעה זו כללה הסבת שלב S-II (ולאחר מכן שונתה ההצעה לשלב S-IVB) משומש לתחנת חלל.

סקיילאב

ערך מורחב – סקיילאב

איור של סקיילאב וחללית אפולו עוגנת בה

סקיילאב הייתה תחנת החלל האמריקאית הראשונה בחלל. היא שוגרה ב־14 במאי 1973 על גבי משגר סטורן INT-21 – משגר סטורן V ששלבו השלישי הוחלף בתחנת החלל. תחנת החלל תופעלה על ידי נאס"א בין 1973 ל־1979 כאשר בשנים 1974–1973 ביקרו בתחנה שלושה צוותים, ששוגרו בחלליות אפולו שכללו רק את ה־CSM, וששהו בו לפרקי זמן של עד 84 יום במהלכם בוצעו ניסויים שונים. סקיילאב נעזבה על ידי הצוות האחרון (סקיילאב 4) בפברואר 1974 ומאז הייתה לנאס"א רק שליטה מעטה עליה. התחנה הייתה אמורה להישאר במסלול עד לכניסתם לפעולה של מעבורות החלל, שהיו אמורות להחזיר אותה לשימוש, אך סופות שמש גרמו להתעבות האטמוספירה שהאטה את תחנת החלל עד שלבסוף היא חדרה לאטמוספירה ב־11 ביולי 1979 והתפרקה.

סקיילאב 2 שוגרה ב־25 במאי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה הראשונה אל תחנת החלל סקיילאב. הצוות כלל שלושה אסטרונאוטים ששוגרו בחללית אפולו ושהו בחלל 28 ימים, ובכך שברו את שיא השהייה הממושכת בחלל עד אז. הצוות היה גם לצוות תחנת החלל הראשון שחזר לכדור הארץ בחיים מאחר שצוות תחנת החלל סאליוט 1 הסובייטי נהרג במהלך החזרה לכדור הארץ ב־30 ביוני 1971. צוות סקיילאב 2 חזר לכדור הארץ בשלום ב־22 ביוני 1973.

סקיילאב 3 שוגרה ב־28 ביולי 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה המאוישת השנייה אל תחנת החלל סקיילאב. צוות המשימה שוגר בחללית אפולו ושהה בחלל מעט יותר מ־59 ימים. המשימה נחתה בכדור הארץ בשלום ב־25 בספטמבר 1973.

סקיילאב 4 שוגרה ב־16 בנובמבר 1973 על גבי משגר סטורן IB והייתה המשימה המאוישת השלישית והאחרונה אל תחנת החלל סקיילאב. צוות המשימה שוגר בחללית אפולו ושהה בחלל 84 ימים. המשימה נחתה בכדור הארץ ב־8 בפברואר 1974.

טלאי המשימה של משימת אפולו־סויוז

אפולו־סויוז

ערך מורחב – אפולו-סויוז

אפולו־סויוז הייתה משימת החלל המשותפת הראשונה של ארצות הברית וברית המועצות, שסימנה את סוף המרוץ לחלל. המשימה הייתה גם האחרונה של החללית אפולו, והמשימה המאוישת האמריקאית האחרונה עד לשיגור מעבורת החלל קולומביה למשימת STS-1, ב־1981. שתי חלליות עם שני צוותים – חללית אפולו עם 3 אנשי צוות, וחללית סויוז עם 2 אנשי צוות, שוגרו ב־15 ביולי 1975, אפולו על גבי משגר סטורן IB ממרכז החלל קנדי וסויוז על גבי משגר סויוז מקוסמודרום בייקונור שבקזחסטן, למסלול היפגשות בחלל. במשימה זו, במקום את רכב הנחיתה הירחי, נשאה החללית אפולו מתאם מיוחד, שצידו השני עוצב כך שיוכל להתחבר לחללית הסובייטית. שתי החלליות נפגשו בחלל ב־17 ביולי וצוותיהם החליפו ביניהם מתנות וסעדו יחד. החלליות נפרדו בפעם האחרונה (נעשו מספר תרגילי עגינה והיפרדות) ב־19 ביולי אז חזרו החלליות לכדור הארץ.

עלויות וביטול התוכנית

כשהועלתה תוכנית הנחיתה על הירח בזמנו של ג'ון קנדי, עלותה נאמדה בכ־7 מיליארד דולרים. עלות זו התבררה כניחוש בלתי מציאותי לסכום שלא ניתן לקובעו בצורה מדויקת, ולכן ג'יימס ווב, מנהל נאס"א באותה תקופה, העלה את ההערכה ל־20 מיליארד, לפני שהציג את התוכנית לסגן הנשיא ג'ונסון.

הערכתו של ווב הממה רבים באותה תקופה (כולל את הנשיא עצמו), אך בסופו של דבר הוכחה כהגיונית ביותר. בינואר 1969, הכינה נאס"א הערכה מפורטת של העלות הכוללת של תוכניות מרקורי, ג'מיני ואפולו יחד. הסכום הכולל של תוכנית אפולו יצא 23.9 מיליארד דולר כמפורט להלן:

• החללית אפולו: 7,945,000,000‏$
• משגרי הסטורן I:‏ 767,000,000‏$
• משגרי הסטורן IB:‏ 1,131,200,000‏$
• משגרי הסטורן V:‏ 6,871,100,000‏$
• פיתוח מנועי המשגרים: 854,200,000‏$
• תמיכה במשימות: 1,432,300,000‏$
• עיקוב ואיסוף מידע: 664,100,000‏$
• מתקנים קרקעיים: 1,830,300,000‏$
• הפעלת המתקנים: 2,420,600,000‏$

העלות הסופית של התוכנית דווחה לקונגרס ב־1973 ועמדה על 25.4 מיליארד $. התוכנית ניצלה את רוב תקציבה של נאס"א, שעדיין הייתה בשנותיה הראשונות (נאס"א הוקמה ב־1958 ותוכנית אפולו החלה את דרכה ב־1961). לדוגמה, ב־1966 הוצאות התוכנית היוו כ־60% מתקציבה השנתי של נאס"א – שעמד אז על 5.2 מיליארד $.

ב־2009 ערכה נאס"א סימפוזיון על עלויות התוכנית אשר הציגה הערכה של עלויות התוכנית, שעמדו על כ־170 מיליארדי דולרים של שנת 2005. סכום זה כלל את כל עלויות המחקר והפיתוח, את רכישתם של 15 משגרי סטורן V,‏ 16 צירופי CSM,‏ 12 רכבי נחיתה ירחיים, עלויות התמיכה וניהול התוכנית, עלויות בנייתם של המתקנים הקרקעיים ושדרוגם, ועלויות המשימות עצמם. הערכה זו מבוססת על דיווח משרד התקציבים של הקונגרס "A Budgetary Analysis of NASA’s New Vision for Space" (ניתוח תקציבי של חזון החלל של נאס"א) שפורסם בספטמבר 2004.

במקור תוכננו שלוש משימות ירחיות נוספות (אפולו 18, 19 ו־20), אך בעקבות הצמצום הדרסטי בתקציב נאס"א, וההחלטה שלא לייצר משגרי סטורן V נוספים, בוטלו משימות אלו לטובת פיתוח מעבורת החלל, ולטובת תוכנית סקיילאב, שהשתמשה במשגרים ובחלליות שיועדו למשימות אלו. רק משגר סטורן V אחד שימש בסופו של דבר את תוכנית סקיילאב כששימש לשיגור המעבדה לחלל. המשגרים הנותרים הפכו למוצגים מוזיאוניים המוצגים במתקנים שונים של נאס"א ברחבי ארצות הברית.

תוצאות התוכנית

דוגמאות קרקע שהובאו מן הירח

דגימת "סלע בראשית" שנאספה והובאה לכדור הארץ על ידי צוות משימת אפולו 15

ערך מורחב – סלע ירח

במהלך תוכנית אפולו הובאו לכדור הארץ 381.7 ק"ג של סלעים וחומרים שונים מהירח, אשר רובו מאוחסן כיום במעבדת דגימות הירח במרכז החלל ג'ונסון ביוסטון. המקורות היחידים לחומר מהירח הם מתוכנית אפולו (המאוישת) וכן כמויות קטנות שנאספו במסגרת תוכנית לונה (הרובוטית) ומטאוריטים שהגיעו מהירח.

בהשוואה לסלעים שמקורם בכדור הארץ, סלעי הירח שהובאו נוצרו בתקופה קדומה מאוד, כפי שהתגלה בתיארוך רדיומטרי שנעשה לסלעים. גילם נע בין 3.2 מיליארד שנים לסלעים בזלתיים שמקורם בימות הירחיות, לבין 4.6 מיליארד שנים לסלעים שמקורם בקרום הרמות הירחיות. ככאלו, סלעים ודוגמאות קרקע אלו מייצגים דוגמאות מתקופה מוקדמת ביותר בהתפתחות מערכת השמש, הנעדרים מכדור הארץ. סלע חשוב במיוחד שנמצא במהלך התוכנית הוא "סלע בראשית" (Genesis Rock), שנאסף על ידי ג'יימס אירווין ודייוויד סקוט במהלך משימת אפולו 15. בתחילה הוערך כי סלע זה נוצר לפני התמצקות פני הירח, וכך הסלע קיבל את כינויו. הסלע מהסוג אנורתוזיט, מורכב כמעט רק מהמינרל אנורתיט, סוג נדיר יחסית של פלגיוקלז. גילו מוערך בכ־4 מיליארד שנים, אך מעט לאחר שקרום הירח התמצק. כמו כן התגלה על הירח רכיב גאוכימי הנקרא KREEP, אשר אין לו שום מקביל יבשתי ידוע. ביחד, KREEP והדוגמאות האנורתוזיטיות, הביאו את המדענים למסקנה כי חלקו החיצוני של הירח היה בעבר מותך לחלוטין.

משימה	כמות
אפולו 11	22 קילוגרם
אפולו 12	34 קילוגרם
אפולו 14	43 קילוגרם
אפולו 15	77 קילוגרם
אפולו 16	95 קילוגרם
אפולו 17	111 קילוגרם
לונה 16	101 גרם
לונה 20	55 גרם
לונה 24	170 גרם

כמעט כל הסלעים שהובאו מן הירח מראים הוכחות לכך כי חוו תהליכי התנגשות. לדוגמה, דוגמאות רבות נושאים "צלקות" – מכתשי פגיעה קטנים – שנוצרו על ידי מיקרומטאוריטים, דבר שלא ניתן למצוא בסלעים בכדור הארץ בגלל האטמוספירה העבה שלו השורפת כליל את המיקרומטאורים. בנוסף, דוגמאות רבות מראות סימנים לכך שחוו לחצים שנוצרו מגלי הלם, הנוצרים במהלך אירועי התנגשות. חלק מהדוגמאות שהובאו, מקורן בחומרים שהותכו במהלך התרסקות על הירח, ונמצאו סמוך למכתשים. לבסוף, כל הדוגמאות שהובאו מן הירח מורכבים משברי אבנים ומינרלים שונים שהתאחדו ככל הנראה בעקבות התנגשויות רבות להן היו עדים.

תוצאות ניתוח הרכב דוגמאות הירח, תומכות בתאוריית המכה הגדולה, לפיה הירח נוצר משברים שהועפו מכדור הארץ לחלל בעקבות התנגשות גוף כלשהו בו.

השפעה טכנולוגית

אף על פי שבמקרים רבים קשה להבחין בין תרומת תוכנית אפולו להתפתחות הטכנולוגית לבין תרומת פרויקטים צבאיים (כגון טילים בליסטיים) שפותחו לפני או במקביל לה, ישנם תחומים מסוימים בהם ניתן לזהות בכל זאת השפעה ישירה של התוכנית.

פיתוח מחשב הטיסה ששימש את החלליות היה הכוח המניע מאחורי המחקר המוקדם לפיתוח המעגלים המשולבים. תא הדלק המעשי הראשון פותח עבור תוכנית זו. תעשיית המתכת, שנדרשה לעמוד בדרישות מחמירות במיוחד, הביאה לפיתוח טכניקות ריתוך חדשות שעמדו באותן דרישות. היה צורך בפיתוח סגסוגות וחומרים מרוכבים חדשים. לראשונה יוצרו חלקים על ידי עיבוד שבבי ממוחשב. מכשירי המדידה שהותקנו בחלליות היו צריכים לעמוד בדרישות האמינות, הדיוק, והמהירות הגבוהים בהרבה מהמקובל באותה עת. פותח מכשור ביו־רפואי ששימש לניטור מערכות גופם של האסטרונאוטים בעת הטיסה.

השפעה ציבורית

היעד שהציב הנשיא קנדי ב־1961: "להנחית אדם על הירח עד סוף העשור ולהחזירו לכדור הארץ בשלום", הושג במלואו. תעשיית החלל האמריקאית הצליחה לפתח ולבנות בזמן שיא משגרים וחלליות בעלי כוחות ויכולות שנחשבו למדע בדיוני עשור קודם לכן: להנחית אדם על גרם שמימי אחר. למרות ה"קפיצה" הטכנולוגית המשמעותית, אחוז הצלחת משגרי הסטורן עמדה על 100%, וכל הצוותים חזרו לכדור הארץ בשלום. בעיני העולם הייתה תוכנית אפולו הפגנת היכולות והעליונות האמריקאית על פני ברית המועצות בכלל ועל פני תוכנית החלל שלה בפרט. עבור אמריקאים רבים המחיש ה"ניצחון" במרוץ לירח את עליונות החברה האמריקאית על פני החברה הסובייטית, אם כי אמונתם במערכת חברתית זו התערערה באותה תקופה על ידי המחאות נגד מלחמת וייטנאם ומאי השקט החברתי שהשפיע במיוחד על המיעוט האפרו־אמריקאי בערים הגדולות שהיה קשור לתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית.

עידן החלל החל בתקופת "תור הזהב" של ספרות המדע הבדיוני בארצות הברית, שהושפעה מהפיתוחים הטכנולוגיים של מלחמת העולם השנייה, ושהובלה על ידי סופרים כגון אייזק אסימוב, רוברט היינליין וארתור סי. קלארק. ביצירותיהם מוצגים הדמיות ופורטרטים אמינים של ציוויליזציות יבשתיות, בעיקר אמריקאיות, שהתפשטו לכוכבי לכת שכנים. מדענים ומהנדסים, כדוגמת ורנר פון בראון (אבי משפחת משגרי הסטורן), עזרו גם הם בהפצת חזון הטיסות המאוישות לחלל ובהפיכתו לפופולרי. כשהחלה תוכנית אפולו נפוצה הרטוריקה הבסיסית של ספרות המדע הבדיוני ("גבולות חדשים", "חקר החלל") בנאומיהם של הפוליטיקאים ומנהלי התוכנית. מגזינים כגון לייף והטלוויזיה האמריקאית הגדלה הוכוונו על ידי נאס"א להפוך את המרוץ לחלל בכלל, ואת תוכנית אפולו בפרט, למעין סדרת דרמה, שנעקבה בשקיקה על ידי רבים, והפכה את האסטרונאוטים האמריקאיים לגיבורים. סרט הקולנוע "2001: אודיסיאה בחלל" שהוקרן לראשונה ב־1968 והופק בסיוע צמוד של מומחים בתחומי מחקר ותעשיית החלל, שיקפה את הרעיון של חקר החלל העתידי, שהיום הוא בר הישג.

"הגולה הכחולה"

האסטרונאוטים של משימת אפולו 8, המשימה המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח, שלחו תמונות טלוויזיה של כדור הארץ והירח אל כדור הארץ, וקראו בפסוקי הבריאה מספר בראשית, בערב חג המולד, 1968, בתשדיר הטלוויזיה שהוערך כי היה הנצפה ביותר בכל הזמנים עד לאותה תקופה. תמונות נוספות של כדור הארץ, ובמיוחד "הגולה הכחולה" שצולמה מאפולו 17, שהראו את כדור הארץ כ"חללית ארץ" (Spaceship Earth) – גוף זעיר ושברירי ביחס ליקום הסובב אותו, העלו רבות את המודעות הסביבתית באותה תקופה.

ביקורת

ב־20 ביולי 1969 צפו כ־600 מיליון איש, חמישית מאוכלוסיית העולם באותה תקופה, בצעדיו הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. אף על פי שאין עוררין על כך שהנחיתה על הירח היא אבן דרך משמעותית בתולדות האנושות, היו וישנם קולות שקבלו על הכספים שבוזבזו לטעמם על התוכנית, שיכלו לשמש פרויקטים אחרים שהיו תורמים ישירות לחיים בכדור הארץ, ובמיוחד לחיים בארצות הברית. סופר המדע הבדיוני ריי ברדבורי, שהשתתף בדיון טלוויזיוני על הנחיתה בירח בלונדון בליל הנחיתה, במהלכו ספג ביקורת מהפעילה הפוליטית האירית ברנדט דוולין, מחה ואמר: ”הלילה, אחרי 6 מיליון שנים של אבולוציה, הגענו אל הכוכבים ואת מסרבת לחגוג? לעזאזל איתך!”.

ביקורת נוספת לתוכנית הגיעה דווקא מהקהילייה המדעית, שלטענתה ההישגים המדעיים מהתוכנית מזעריים ביחס להשקעה הכספית. מלבד זאת, תוכניות המחקר הלא מאוישות אל כוכבי הלכת האחרים במערכת השמש צומצמו בתקופת תוכנית אפולו ופחות משימות מחקר שוגרו.

מורשת התוכנית

תאוריית הקשר

ערך מורחב – תאוריית הקשר על זיוף הנחיתה על הירח

לאחר ההתקדמות המהירה בתחום החלל של שנות ה־60 של המאה ה־20, שהגיעה לשיאה עם הנחיתה על הירח, ב־50 השנים האחרונות חלה נסיגה בתחום הטיסות המאוישות לחלל, זאת בניגוד לכל התחזיות שהיו אז. האסטרונאוט יוג'ין סרנן (מפקד משימת אפולו 17 והאדם האחרון להלך על הירח) כתב באוטוביוגרפיה שלו שיצאה לאור ב־1999: "נראה שתוכנית אפולו באה טרם זמנה, כאילו הנשיא קנדי מצא עשור באמצע המאה ה־21 והצליח להכניס אותו לתחילת שנות ה־60 של המאה ה־20". לדברי ההיסטוריון האמריקאי ג'יי. אר. מקניל, חקר החלל בכלל והרפתקאות תוכנית אפולו בפרט עשויים להיתקל בעתיד במבוי סתום ולהפוך להערת שוליים בלבד בהיסטוריית האנושות, אלא אם כן האנושות תיתקף בפרץ סקרנות וגילויים או שיחל "מרוץ חלל" נוסף שמטרתו השגת יוקרה בינלאומית.

כבר בזמן הנחיתה על הירח הייתה קבוצת מיעוט של ספקנים, שכללה בעיקר אנשים מקבוצות האוכלוסייה החלשות, אנשים חסרי ידע ומיעוטים, שטענה כי הנחיתה על הירח בוימה על ידי נאס"א. תאוריית הקשר צברה מאמינים נוספים בשנות ה־70 לאחר התפוצצות פרשת ווטרגייט ואווירת חוסר האמון בממשלה ומוסדותיה. ב־1978 יצא לאקרנים הסרט "קפריקורן 1" שעלילתו הדמיונית תיארה ניסיון כושל של נאס"א לביים נחיתה על מאדים. ב־2001 הוקרנה ברשת FOX האמריקאית תוכנית הטלוויזיה "Conspiracy Theory: Have we landed on the moon?" שהתבססה על עובדות פסבדו־מדעיות וזכתה לרייטינג גבוה. למרות חוסר עיקביותה, לתאוריה ישנם גם כיום תומכים ומאמינים לא מעטים.

ניסיונות חוזרים לנחיתה על הירח

ערכים מורחבים – תוכנית קונסטליישן, משימות מאוישות למאדים

הדמיית משימה מאוישת אל הירח במסגרת תוכנית קונסטליישן ובאמצעות החללית אלטאיר

מאז משימת אפולו 17 בדצמבר 1972 אף משימת חלל מאוישת ואף אדם לא עזב את מסלול כדור הארץ. ב־20 ביולי 1989 (יום השנה ה־20 לנחיתה הראשונה על הירח) הציג נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש האב, תוכנית שאפתנית לחקר החלל שתיפרש על פני 30 שנה. חזון זה, שנקרא Space Exploration Initiative (ובקיצור SEI), יועד להביא להקמת בסיס קבע על הירח, אך בעיות כגון תקציב, חוסר תמיכה ציבורית וחוסר תמיכה בקונגרס האמריקאי הובילו לקטילת התוכנית עוד לפני שהחלה. ב־2004, בעקבות מסקנות ועדת החקירה של אסון הקולומביה, הציג בנו של בוש האב, ג'ורג' ווקר בוש (שכיהן כנשיא ארצות הברית), את החזון לחקר החלל, שקרא לפרישת צי המעבורות המתיישנות של נאס"א, השלמת בניית תחנת החלל הבינלאומית ושיגור אסטרונאוטים אל הירח, לאסטרואידים ולבסוף למאדים. הנחיתה על הירח יועדה להתבצע עד שנת 2020 ונשקלה האפשרות להקים בו בסיס קבע בו יבחנו הטכנולוגיות שידרשו לנחיתה מאוישת על מאדים. בשונה מאביו, חזונו של בוש הבן דווקא קיבל תמיכה מהציבור ומהקונגרס, ונאס"א החלה לפתח את תוכנית קונסטליישן. במסגרת התוכנית החל פיתוחם של שני משגרים חדשים: ארס 1 וארס 5 – שיועד להיות עוצמתי יותר מהסטורן V, ושתי חלליות חדשות: אוריון CEV (שתתפקד ב־CSM) ואלטאיר (שתתפקד כרכב נחיתה). כדי לחסוך בעלויות פיתוח התוכנית החליטו בנאס"א להיעזר בפיתוחים ורכיבים קיימים, כגון מנוע ה־J-2 ששימש את שלבו השלישי של הסטורן V, אותו הוחלט לשדרג ולהפוך ל־J-2X, ומאיצי מעבורות החלל, אותם הוחלט להתאים לשימוש הארס 5, וכן רכיבים ומערכות נוספות, בעיקר "שאריות" מתוכנית מעבורות החלל. אך התוכנית נתקלה בעיכובים וחוסר עמידה בלוחות הזמנים שהוצבו לה וכן בבעיות תקציביות. לאחר כניסתו לבית הלבן ב־2009 הקים ברק אובמה את "ועדת אוגוסטין" שמטרתה הייתה להעריך בין היתר את תוכנית קונסטליישן. הוועדה קבעה כי חסרים לנאס"א כ־3 מיליארד דולרים כל שנה כדי לעמוד ביעדי התוכנית, אך גם כי יש צורך במשימות מאוישות אל הירח לפני שיגור משימות מאוישות למאדים. מסקנות הוועדה הובילו את אובמה לבטל את תוכנית קונסטליישן בתחילת 2010. למרות ביטול התוכנית הורה אובמה להמשיך בפיתוח חללית ומשגר לשיגור משימות אל מעבר למסלול כדור הארץ, וב־2011 הציגה נאס"א את החללית אוריון MPCV (שהיא למעשה האוריון של תוכנית קונסטליישן) ואת ה־SLS – המשגר העתידי של נאס"א.

תצפיות נוכחיות

ב־2008, הגשושית SELENE, ששוגרה על ידי סוכנות החלל היפנית, צפתה ב"הילת" המכתש שיצר רכב הנחיתה הירחי (LM) של אפולו 15 במהלך המראת המשימה מן הירח. ב־2009 צילמה המקפת לסקר הירח של נאס"א את "השרידים" (שלבי הנחיתה של רכבי נחיתה, רכבי הנדידה הירחיים ומכשירים מדעיים שונים) התוכנית שהושארו על הירח וכן את אתרי הנחיתה בכללותם, בעודה מקיפה את הירח בגובה 50 ק"מ מעל פניו.

משימות ירחיות עתידיות, המיועדות לנחות על הירח, כגון Google Lunar X PRIZE, מכוונים במטרה להשיג תצלומים קרובים של אותם "שרידים" כמו גם "שרידים" מתוכניות אחרות – נחתות שנחתו במסגרת תוכניות סרוויור, לונה ועוד.

• 
  אתר הנחיתה של אפולו 11
• 
  אתר הנחיתה של אפולו 12
• 
  אתר הנחיתה של אפולו 14
• 
  אתר הנחיתה של אפולו 15
• 
  אתר הנחיתה של אפולו 16
• 
  אתר הנחיתה של אפולו 17

ראו גם

• חקר החלל
• חקר הירח
• תוכנית החלל האמריקאית
• תוכנית ארטמיס

לקריאה נוספת

• Chaikin, Andrew. A Man on the Moon. ISBN 0-14-027201-1.
• Collins, Michael. Carrying the Fire; an Astronaut's journeys.
• Cooper, Henry S. F. Jr. Thirteen: The Flight That Failed. ISBN 0-8018-5097-5.
• French, Francis; Burgess, Colin. In the Shadow of the Moon: A Challenging Journey to Tranquility, 1965–1969. ISBN 978-0-8032-1128-5.
• Kranz, Gene. Failure is Not an Option. ISBN 0-7432-0079-9.
• Lovell, Jim; Kluger, Jeffrey. Lost Moon: The perilous voyage of Apollo 13. ISBN 0-618-05665-3.
• Orloff, Richard W. SP-4029 Apollo by the Numbers: A Statistical Reference
• Pellegrino, Charles R.; Stoff, Joshua. Chariots for Apollo: The Untold Story Behind the Race to the Moon. ISBN 0-380-80261-9.
• Scott, David; Alexei Leonov. Two Sides of the Moon: The Story of the Cold War Space Race. New York: St. Martin's, 2006. ISBN 0312308663.
• Robert C. Seamans, Jr. Project Apollo: The Tough Decisions. ISBN 0-16-074954-9.
• Slayton, Donald K.; Cassutt, Michael. Deke! An Autobiography. ISBN 0-312-85918-X.
• The Apollo Spacecraft. Volume 1 – A chronology: From origin to November 7, 1962.
• The Apollo Spacecraft: Volume 2 – A chronology: November 8, 1962 – September 30, 1964.
• The Apollo Spacecraft: Volume 3 – A chronology: October 1, 1964 – January 20, 1966.
• The Apollo Spacecraft: Volume 4 – A chronology: January 21, 1966 – July 13, 1974.
• Apollo program summary report: Synopsis of the Apollo program – NASA report
• Wilhelms, Don E. To a Rocky Moon. ISBN 0-8165-1065-2.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תוכנית אפולו בוויקישיתוף

• תמליל נאום קנדי וקטע וידאו (זהו סעיף עשירי ואחרון מתוך נאום בו ביקש מן הקונגרס אישור להקצבות מיוחדות לפרויקטים שונים).
• נאום באוניברסיטת רייס אודות החשיבות של הובלת מרוץ החלל.
• סקירה של תוכנית אפולו באתר מרכז החלל ע"ש קנדי
• אתר נאס"א לציון 30 שנה לפרויקט אפולו
• סקירה מפורטת של תוכנית אפולו, משלבי התכנון המוקדמים ועד אחרי המשימה האחרונה
• ריכוז ידיעות על מבצע אפולו, לרבות מאמרים וכתבות משנת 1969, באתר "הידען"
• תיאור כל משימות אפולו
• על תוכנית אפולו במוזיאון הסמית'סוניאן
• מפת הירח בצירוף תמונות ומקומות ממשימות אפולו
• ד"ר יגאל פת-אל, מה יצא לנו מהנחיתה על הירח?, באתר ynet, 20 ביולי 2009 יגאל פתאל עורך את מאזן הכדאיות.
• פרויקט אפולו באתר נאס"א
• ארכיון תמונות של תוכנית אפולו, באתר פליקר
• שירות הידען, ‏47 שנה לנחיתה על הירח: הטכנולוגיות שהיו שם ותרמו לעידן הטכנולוגיה של היום, באתר "הידען", 20 ביולי 2016
• ״1968: העתיד כבר כאן״ – פרק על תוכנית אפולו ועל הטכנולוגיה של שנת 68׳ בפודקאסט ״מינהר הזמן״, ״כאן״, תאגיד השידור הישראלי
• אריאל שנבל, ‏דקה אחר דקה: הרגעים הגדולים והקטנים בהגעת האדם לירח, בעיתון מקור ראשון, 15 ביולי 2019
• ציפי שמילוביץ, הליכת ירח, באתר "ידיעות אחרונות", 16 ביולי 2019
• תוכנית אפולו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ