תיקון יתר

בבלשנות, תיקון יתר (בלעז: הִיפֶּרְקוֹרֶקְצִיָּה) הוא מבע שגוי לעומת השפה התקנית, שנוצר תוך ניסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת.

לרוב מדובר בכלל דקדוק נדיר יחסית, אשר אינו מתקיים בדרך כלל בלשון המדוברת. הדובר ער לקיומו של הכלל ולתופעה הפסולה הרווחת, ומתוך תיקון יתר מחיל אותו על מקרים שבהם אינו אמור להתקיים מלכתחילה. על כן שגיאה כזו מתרחשת בעיקר במשלבים לשוניים גבוהים, שישנה בהם הקפדה ערה על הלשון.

תופעת תיקון היתר מודגמת בתמציתיות בביטוי "כל קריין וחריין", הלועג לה. בעברית התקנית, אותיות בג"ד כפ"ת הן דגושות (נהגות כעיצורים סותמים) בבואן בתחילת מילה, אך רפויות (נהגות כעיצורים חוככים) לאחר וי"ו החיבור ולאחר חלק משאר אותיות השימוש. בעברית המדוברת כיום, הביצוע החוכך של בג"ד כפ"ת בהתניה לאחר חלק מאותיות השימוש כמעט שאינו מתקיים. כמו כן, האותיות כ"ף דגושה וקו"ף התאחדו לכדי עיצור אחד (עיצור סותם וילוני בלתי-קולי: [k]). בעקבות איבוד הכלל והזדהות הגיית האותיות, מי שיבקש לשמר את הכלל עלול להחיל אותו במקרה של קו"ף, וכך לבטא "כל קריין וחריין" במקום "כל קריין וקריין" הצפוי והנכון (אפשר להבין את הביטוי בכך ש"קריין" הוא הקריין, היודע את חוקי הדקדוק כמצופה ממנו, ואילו ה"חריין" הוא הקריין שרק חושב שהוא יודע את חוקי הדקדוק, ואגב כך שוגה בצורה גסה).

דוגמות מתחום הפונולוגיה

• העיקרון מאחורי הדוגמה לעיל בביטוי "כל קריין וחריין" חל על מקרים נוספים. הכלל הדקדוקי הוא רפיון בג"ד כפ"ת לאחר אותיות השימוש וכל"ב. השגיאה היא החלת הכלל על אותיות שאינן בג"ד כפ"ת, כמו האות קו"ף (עקב הזדהות הגייתה כיום להגיית כ"ף דגושה). למשל:
  • בְּקִצּוּר המבוטאת בְּכִצּוּר [be̞χi'ʦuʁ]
  • ביטוי ידוע נוסף מהצורה "כל קריין וחריין" הוא "כל קצין וחצין"
• הכלל הדקדוקי הוא אותו כלל רפיון בג"ד כפ"ת, לאחר אותיות השימוש וכל"ב. השגיאה היא החלתו גם לאחר אותיות השימוש מש"ה – הגוררות דגש חזק, ועל כן הרפיון מתבטל. התופעה רווחת יותר כשמדובר בה"א הידיעה, המובלעת באותיות השימוש כל"ב (וגוררת גם היא דגש חזק). למשל:
  • בַּפֹעַל [ba'fo̞.al] (במקום בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל)
  • בַּפֶתַח [ba'fe̞taχ] (במקום בַּפֶּתַח, ובהיקש לצורת הסמיכות, כמו בְּפֶתַח הבית)
  • מִכָל- [mi'χo̞l] (במקום מִכָּל-, ובהיקש להגייה עם אותיות שימוש אחרות: בְּכָל-, לְכָל-)
  • מִכֵיוָן- [miχe̞'van] (במקום מִכֵּיוָן-, ובהיקש להגייה עם וי"ו החיבור: וְכֵיוָן-)
• הכלל הדקדוקי הוא ניקוד ה"א הידיעה בסגול לפני אותיות הח"ע המנוקדות בקמץ גדול ואינן מוטעמות (למשל: הֶהָמוֹן, הֶחָדָשׁ, הֶעָשִׁיר). השגיאה היא החלתו גם כאשר אותיות הח"ע אינן מנוקדות בקמץ (בשל הזדהות הגיית הקמץ להגיית הפתח והחטף-פתח בימינו). למשל:
  • הֶחֲדָשִׁים [he̞χada'ʃim] (במקום הַחֲדָשִׁים)
  • הֶחֲמוֹר [he̞χa'mo̞ʁ] (במקום הַחֲמוֹר)
  • הֶחַלּוֹן [he̞χa'lo̞n] (במקום הַחַלּוֹן)
• הכלל הדקדוקי הוא ניקוד אותיות השימוש וכל"ב על פי המקבילה הבלתי-חטופה של ניקוד האות הראשונה במילה (ללא אות השימוש), אם זו מנוקדת בתנועת חטף (למשל: בַּחֲרָדָה, בֶּאֱמֶת, בָּאֳפָקִים). השגיאה היא החלתו גם כאשר תנועת האות הראשונה אינה מנוקדת בתנועת חטף (עקב הזדהות הגיית החטף-פתח להגיית הפתח כיום). למשל:
  • בַּחַלּוֹנִי [baχalo̞'ni] (במקום בְּחַלּוֹנִי, ובהיקש לבַּחֲלוֹמִי). דוגמה לתופעה זו ניתן לשמוע בביצועים רבים של השיר "כשאור דולק בחלונך"
  • וַאַתָּה [va.a'ta] (במקום וְאַתָּה, ובהיקש לוַאֲנִי).

דוגמות מתחום המורפולוגיה

• התופעה הדקדוקית היא ספורדית: מילים מסוימות משנות את הגייתן מצורת היחיד לצורת הרבים, מעבר לתוספת "-ים" או "-ות", בעקבות דגש חזק המתגלה באות האחרונה של צורת היחיד בנטיית הרבים (למשל: דֹּב – דֻּבִּים, קַרְסֹל – קַרְסֻלַּיִם, חֹל – חֻלִּין). השגיאה היא ייחוס המבנה הזה למילים שאינן משתייכות לקבוצה זו.
  • חֻפִּים [χu'pim] (במקום חוֹפִים)
  • ייתכן שניתן לייחס את ההגייה הרווחת חוּלוֹן [χu'lo̞n] (לעיר חוֹלוֹן) לתופעה של תיקון יתר (היקש לשם העצם חֹל הנוטה חֻלּים, במקום חוֹל – מקור שמה – הנוטה חוֹלוֹת)
• תצורות מילים מסוג שונה אך המשתייכות לאותה תופעה, מובילות למה שנדמה ככלל דקדוקי ספורדי: כאשר האות האחרונה במילה היא בי"ת, כ"ף או פ"א, היא תבוא דגושה בצורת הרבים במילים מסוימות (למשל: מַשְׁאָב – מַשְׁאַבִּים, מָסָךְ – מָסַכִּים, עַקְרָב – עַקְרַבִּים). השגיאה היא היקש מצורת הרבים הדגושה בחזרה לצורת היחיד. למשל:
  • מַשְׁאַבּ [maʃ'ʔab] (במקום מַשְׁאָב)
  • מַחְצַבּ [maχ'ʦab] (במקום מַחְצָב)
• התצורה התקנית הנפוצה לשמות עצם נקבה בנטיית הרבים היא במשקל קְטָלוֹת (למשל: יְלָדוֹת, נְשָׁמוֹת, וגם דְּרָגוֹת, מְלָכוֹת, קְסָדוֹת, כְלָבוֹת), אך במילים רבות רווחת ההגייה של צורת הסמיכות (למשל: דַּרְגוֹת, מַלְכוֹת, קַסְדוֹת, כַּלְבוֹת) לשימוש בצורה הפרודה הרגילה (שימוש לא תקני. במקרה של מלכות וכלבות, נפוצה גם ההגייה הסותמת, כבצורת היחידה – "מַלְכּוֹת" "כַּלְבּוֹת"). השגיאה היא שימוש בצורת הרבים הפרודה גם במקרים של סמיכות, או במקרים שבהם השורש הוא מגזרת נל"י/ה והאות הראשונה במילה היא מוספית תחילית. למשל:
  • חֲבָרוֹת הכבלים (במקום חֶבְרוֹת הכבלים)
  • תְּקָרוֹת במקום תִּקְרוֹת או מְחָלוֹת במקום מַחֲלוֹת, בהיקש למַלְכָּה-מְלָכוֹת או שִׂמְלָה-שְׂמָלוֹת

דוגמות מתחומים נוספים

• במשלב נמוך, רווח שימוש גורף בשם המספר בצורת הנקבה בלבד. הלה יוצר מבעים בלתי תקניים (למשל: שלוש ילדים, חמש שקלים). השגיאה היא שימוש בצורת הזכר בציון שמות עצם בנקבה. שגיאה זו רווחת מאוד במשלבים גבוהים בצורת הסמיכות (ככל הנראה מפני שבמרבית צורות שם המספר בנקבה, אין לצורת הסמיכות סימון מבחין). למשל:
  • ארבעת האמהות (במקום ארבע האמהות)
  • שלושה בנות (במקום שלוש בנות)
• מרבית שמות העצם בעברית, הגייתם התקנית היא בהטעמת מלרע. במשלב נמוך ישנה נטייה למעבר להגייה בהטעמת מלעיל, והיא רווחת במיוחד בציון שמות פרטיים. השגיאה היא הגיית שמות פרטיים בהטעמה מלרעית, כאשר אלו במקורם נהגים בהטעמה מלעילית. למשל:
  • בֹּעַז
  • פֶּסַח
• ייתכן שאפשר לייחס את ההגייה הישראלית פִילְבּוֹקְס ['filboks] לתופעה של תיקון יתר. אף על פי שככלל אותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה הן דגושות, הן עשויות להישאר רפויות אם נשאלו מלעז בתקופת העברית החדשה (לדוגמה: פֿסטיבל). ייתכן שתיקון יתר הוא שהוביל את הדוברים להרפות את הדגש במילה, שהגיית העיצור הראשון שלה היה סותם גם בשפת במקור (כמו במקרה של פילבוקס. מאנגלית: pillbox, קופסת גלולות).
• דוגמה מתחום המבטא: דובר הערבית משיחת הטלפון הוויראלית "אולי נחש אותי נחש" אומר "ואני נבוח" במקום "ואני נפוח". אומנם, המבטא הנפוץ "אני חפר שלך" במקום "אני חבר שלך" דורש קורקציה, אבל תיקון "נפוח" ל"נבוח" הוא היפרקורקציה.

לקריאה נוספת

• Joshua Blau, On Pseudo-Corrections in Some Semitic Languages. Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities 1970.