תרבות הוהוקם

הבית הגדול במונומנט הלאומי קאסה גראנדה

צדפים מקושטים של אמנים מבני ההוהוקם

תרבות הוהוקם (באנגלית: Hohokam culture) הייתה תרבות חומרית פרה-קולומביאנית שמרכזה היה במדינת אריזונה של ימינו בתקופה שבין 1,750–500 שנים לפני זמננו (מבערך שנת 200 לספירה ועד בערך שנת 1450). הוהוקם הייתה אחת מארבע התרבויות הראשיות בדרום-מערב ארצות הברית של ימינו. בני ההוהוקם הקימו מרכזי מסחר חשובים כדוגמת המרכז בסנייקטאון (Snaketown) ונחשבים הבנאים של מערכת תעלות ההשקיה המקורית סביב פיניקס, שהחלוצים המורמונים בנו מחדש כשהם יישבו את אזור להי (Lehi, כיום פרוור של מסה) בשלהי המאה ה-19.

את ההבחנה בין תרבות הוהוקם לתרבויות אחרות באזור ביצע הארכאולוג הרולד גלדווין (Harold Sterling Gladwin‏; 1983-1883) בשנות ה-30 של המאה ה-20, שכינה את התרבות במונח שכבר היה קיים בשפת אודהאם, "הוהו-קם" (huhu-kam) שפירושו "הכל נוצל", או "אלו שנעלמו", על מנת לסווג את השרידים הארכאולוגיים אותם חפר בעמק חילה התחתון. משמעות המונח הורחבה והוא המונח בו משתמשים ארכאולוגים לזהות את הקבוצה של התושבים הקדומים שחיו מחקלאות במדבריות הדרומיים של אריזונה.

על פי המסורת המקומית שעברה בעל פה, ייתכן שהוהוקם היו האבות הקדמונים של שבטי האינדיאנים, הפימה והטוהונו אודהאם בדרום אריזונה. מחקר אקדמי שהתמקד בסובאיפורי (Sobaipuri), אבות קדמונים של הפימה המודרניים, מצא שהקבוצות של בני הפימה היו נוכחות באזור בשלהי תקופת הוהוקם.

סקירה

מפה של תרבויות הפלאו-אינדיאנים בדרום-מערב ארצות הברית ובמקסיקו סביב שנת 1350 לספירה

הוהקם, מונח שהושאל משפת אודהאם, משמש להגדיר תרבות ארכאולוגית שהתקיימה מבערך שנת 200 לספירה ועד בערך אמצע המאה ה-15. מרכזה של תרבות זו היה באמצע אגן הניקוז של הנהר חילה ובחלק התחתון של אגן הניקוז של הנהר סולט באזור המכונה כיום אגן פניקס (Phoenix basin). אזור זה מכונה "אזור הליבה של ההוהוקם" (Hohokam Core Area), בניגוד ל"פריפריה של ההוהוקם" (Hohokam Peripheries) - האזורים הסמוכים שלתוכם התפשטה תרבות הוהוקם. ביחד מכונים אזורים אלו "המערכת האזורית של הוהוקם" (Hohokam Regional System), שחפפה לחלקו העליון של מדבר סונורה באריזונה של ימינו. הוהוקם גם התפשטו לאזור שולי מגיון.

במסגרת הקשר רחב יותר הייתה תרבות הוהוקם ציר מרכזי בסחר בין התרבויות סביבה: הפטאיאן (Patayan), ששכנו לאורך חלקו התחתון של נהר הקולורדו ודרום קליפורניה, הטרינצ'רס (Trincheras) של מדינת סונורה במקסיקו של ימינו, תרבות מגיון במזרח אריזונה, דרום-מערב ניו מקסיקו וצפון-מערב מדינת צ'יוואווה במקסיקו, כמו גם אנשי הפואבלו הקדומים בצפון אריזונה, צפון ניו מקסיקו, דרום-מערב קולורדו ודרום יוטה.

ההוהוקם הייתה התרבות היחידה באמריקה הצפונית שבניה הסתמכו על תעלות השקיה להשקות את יבוליהם כבר החל משנת 800 לספירה, ומערכות ההשקיה שלהם קיימו את האוכלוסיות הגדולות בדרום-מערב ארצות הברית של ימינו סביב שנת 1300 לספירה. ארכאולוגים שפעלו בחפירה ארכאולוגית מרכזית בשנות ה-90 של המאה ה-20 באגן טוסון, לאורך הנהר סנטה קרוז (Santa Cruz River), זיהו את התרבות והתושבים שהיו האבות הקדמונים של ההוהוקם, שככל הנראה יישבו בדרום אריזונה החל מבערך שנת 2000 לפני הספירה. קבוצה פרהיסטורית זו מהתקופה החקלאית המוקדמת גידלה תירס, חיה כל השנה בכפרים קבועים ופיתחה תעלות השקיה מתוחכמות.

תעלת השקיה שנחפרה על ידי המורמונים ב-1875 על תוואי קדום של תעלת השקיה של ההוהוקם

בני הוהוקם השתמשו במימי הנהרות סולט וחילה ובנו רשת של תעלות פשוטות יחד עם סכרים נמוכים לשם השקיה. החל במאה התשיעית ועד המאה ה-15 הם תחזקו רשתות השקיה נרחבות שלא נפלו מאלו שהוקמו במזרח התיכון, מצרים העתיקה וסין. תעלות אלו נחפרו תוך שימוש בכלי חפירה פשוטים יחסית, תוך שמירה על שיפוע מתון של מטרים בודדים לכל קילומטר, תוך האיזון בין תופעת הסחיפה לשקיעת סחף בתעלות. מעל ל-70 שנות מחקר ארכאולוגי חשפו שההוהוקם גידלו זנים של כותנה, טבק, תירס, שעועית ודלעת, וכמו כן ליקטו מגוון נרחב של צמחי בר. בשלהי תקופת הוהוקם הם השתמשו בחקלאות בעל בעיקר על מנת לגדל אגבה למזון וסיבים. הסתמכותם על אסטרטגיות חקלאיות המבוססות על תעלות השקיה, ההכרחיות בסביבתם המדברית ואקלימה הצחיח, הייתה הבסיס להתקבצות של אוכלוסיות הכפריות למרכזים עירוניים יציבים.

בסך הכול ניתן לסווג את הכפרים והיישובים הקטנים יותר של ההוהוקם כחלק ממסורת הרנצ'ריה. אלו שכנו בדרך כלל בסמוך למקורות מים ואדמה חקלאית, ומזוהים על ידי מקבצים של אזורי מגורים המורכבים מקבוצות מובחנות של מגורים ומבני שירות שאליהם מצורפים אזורים בשימוש מחוץ לגבולות היישוב. נראה כי מאפיינים רבים של אדריכלות בתי המגורים המוקדמת של ההוהוקם, כדוגמת בתים חפורים ריבועיים או מלבניים גדולים הועתקו כמעט ללא שינוי מהדוגמאות שנתגלו מהתקופה של האבות הקדמונים של ההוהוקם כפי שהתפתחו לראשונה באגן טוסון. אבל, בהגיע המאה השביעית, צצה מסורת אדריכלית ייחודית להוהוקם. במהלך התקופה העיקרית של תרבות הוהוהקם נחפרו מבני מגורים בדרך כלל לעומק של 40 סנטימטרים מתחת למפלס הקרקע, כשהרצפות טויחו או שהאדמה עברה דחיסה. שטחם נע בין 12 ל-35 מטרים רבועים וכללו אח עגול, דמוי קערה, המחופה בחרסית, שהיה ממוקם בסמוך לכניסה בקיר.

מנהגי הקבורה של ההוהוקם השתנו במהלך השנים. בתחילה נהגו לקבור את הנפטר על הצד כשרגליו מכופפות, בדומה למסורת הקבורה של בני דרום תרבות מגיון, ששכנו צמוד אליהם ממזרח. בשלהי תקופת אבותיהם הקדמונים ובתקופה הפרה-קלאסית נהגו ההוהוקם לשרוף את גוויות הנפטרים, ושוב באופן דומה להפליא למסורות שתועדו מתרבות הפטאיאן ששכנה מערבית להם לאורך נהר הקולורדו התחתון. אף שהפרטים המדויקים של המנהג השתנו במידת מה, שלטה המסורת של שריפת הגוויות בקרב ההוהוקם עד סביב שנת 1300. בתקופה זו אומצה שיטת הקבורה של הגוף למלוא אורכו (extended inhumation), בדומה למה שהיה נהוג בקרב תרבות סלאדו (Salado culture) שמצפון ומצפון-מזרח. פרטים רבים ממנהגי הקבורה של שלהי תקופת הוהוקם דומים מאוד לאלו שהיו נהוגים אצל שבטי הפימה והטוהונו אודהאם ההיסטוריים.

הרצף הכרונולוגי של ההוהוקם

פרק זה נועד לתת סקירה קצרה על הרצף הכרונולוגי של ההוהוקם (Hohokam chronological sequence), להלן HCS על פי ראשי התיבות באנגלית, והשיטות בהן נעשה שימוש לקבוע את הייחוס של הרצף לתאריכים. HCS הוא מושג ארכאולוגי המחלק את ההיסטוריה התרבותית של ההוהוקם לשלבים או לתקופות ונועד לשמש סיפור מסגרת למה שנתפס כרצף של שינויים תרבותיים משמעותיים. עם זאת, ה-HCS אינו מושג חד-משמעי כיוון שישנן שתי שיטות עיקריות לייצג מידע זה, ובכל שיטה קיימות השערות לגבי מגוון נרחב של משתנים תאורטיים. הערך הנוכחי מתייחס רק לשתי השיטות העיקריות, המכונות הסכמה הגלדווינית (Gladwinian scheme) וסכמת האופק התרבותי (Cultural Horizon scheme). האחרונה היא אימוץ הסכמה הכרונולוגית בשימוש במסו-אמריקה בשל הרצון להימנע מההטיה הפרשנית הטבועה בסכמה הגלדווינית (כינוי התקופות כ"תקופת החלוצים", "התקופה הקולוניאלית", "תקופות יישובי הקבע" וכו').

מושג ה-HCS מתייחס רק לאזור הליבה של ההוהוקם, כלומר אגן הנהרות סולט-חילה באזור פיניקס של ימינו ואינו מתייחס לאזור הפריפריה של ההוהוקם, השוכן מחוץ לאזור הליבה. בתוך אזורים אלו, נשמרת החלוקה הבסיסית לתקופות. עם זאת, נעשה שימוש לעיתים קרובות בשלבים מקומיים על מנת לציין שינויים משמעותיים. המשך הערך דן במקורם של שינויים אלו ובטווח השונות התרבותית בתוך תרבות הוהוקם. במידה מה הם משקפים קהילות המושפעות על ידי שכניהם בני הפואבלו הקדמונים או בני תרבות מגיון.

תקופת החלוצים / התקופה המעצבת (עד 750 לספירה)

שביל למטיילים המוביל לאינדיאן מסה (Indian Mesa, ברקע). השביל שוכן על חלק מהתעלה שחפרו ההוהוקם בשנת 700 לספירה. התעלה מלאה כיום באדמה.

ההוהוקם הקדומים חיו כאיכרים בכפרים קטנים לאורך הקטע המרכזי של הנהר חילה וגידלו תירס ושעועית. קהילות אלו שכנו בסמוך לקרקע הראויה לעיבוד, כשהשיטה בשנים הראשונות הייתה חקלאות בעל. בארות מים, בדרך בעומק של פחות משלושה מטרים, נחפרו לצריכה ביתית. הבתים של התושבים הראשונים נבנו מענפים שכופפו בצורת חצי קשת וכוסו בזלזלים, קנים, בוץ וחומרים אחרים שהיו זמינים.

בין שנת 300 לשנת 500 חל גידול בכמות היבולים, והכישורים החקלאיים והתרבות של בני ההוהוקם השתפרו. ההוהוקם התחילו לגדל מינים חדשים של צמחי תרבות, שאותם רכשו קרוב לוודאי מסחר עם העמים באזור מקסיקו של ימינו. רכישות חדשות אלו כללו כותנה, קטניות מהמינים Phaseolus acutifolius ,ו-Canavalia ensiformis ודלועיים מהמין Cucurbita pepo והצמח האכיל Amaranthus palmeri ממשפחת הירבוזיים. התושבים הקדומים של דרום-מערב ארצות הברית ליקטו במשך אלפי שנים מינים של אגבה מן הבר כמזון ועל מנת להשתמש בסיבים, אבל סביב שנת 600 החל ההוהוקם לגדל אגבה, בייחוד Agave murpheyi (המכונה אגבת הוהוקם), באזורים נרחבים של קרקע סלעית וצחיחה. האגבה הפכה למקור מזון עיקרי עבור ההוהוקם במטרה להגדיל את היצע המזון כתוספת למזון שגדל באזורים המושקים. מפעלי הנדסה שיפרו את הגישה למי הנהר והתושבים חפרו תעלות לשם השקיה. עדויות לרשתות סחר כוללות טורקיז, קונכיות ממפרץ קליפורניה ועצמות תוכים ממרכז מקסיקו. זרעים וגרגירי דגן נטחנו בעזרת "מַנוֹ" (mano) - מערוך אבן ומֵטַטֶה (metate) - משטח אבן מעט קעור בשוליו (כדי שהזרעים לא ייפלו ממנו). קדרות הופיעה זמן קצר אחרי שנת 300, כקערות בלתי מקושטות בגוון חום ששימשו לאחסון, בישול וגלוסקמאות לאפר. לצורכי פולחן ייצרו פסלוני חרס שרופים של דמויות אנוש ובעלי חיים ומבערי קטורת.

התקופה הקולוניאלית / התקופה הפרה-קלאסית (1150/1050-750)

"חצר משחקי הכדור במסה גראנדה". החצר, מבנה פתוח שבו שיחקו ההוהוקם משחקי כדור תוך שימוש בכדור גומי מצמח מקומי.

צמיחה הייתה מאפיין עיקרי של התקופה הקולוניאלית. הכפרים התרחבו, כשלמקבצים של בתים יש חצר משותפת. יש גם עדויות להופעת שיכוב חברתי - בתים גדולים יותר וחפצי קבורה מקושטים יותר. האזורים החקלאיים ורשתות התעלות התרחבו, והחל ייצור של טבק ואגבה. ההשפעה של התרבויות הקדומות של מקסיקו התגברה. בקהילות הגדולות יותר נבנו החצרות הראשונות של משחק הכדור ששימשו כאתרים מרכזיים למשחקים וטקסים. כדי חרס קושטו בעזרת הוספת ציפוי עשיר בברזל, תוך יצירת כלי חרס מובהקים בגוון אדום על חום-צהבהב (Red-on-buff).

תקופת ההתיישבות / שלב סקטון (1150/1050-950)

גידול נוסף באוכלוסייה הביא שינויים משמעותיים במהלך תקופה זו. תעלות ההשקיה והמבנים גדלו ודרשו תחזוקה גדולה יותר. שטחי הקרקעות המעובדים התרחבו, וגידלו בהם את הצמח Amaranthus palmeri שעליו, גבעולו וזרעיו אכילים. תכנון הבית התפתח לבתים חפורים מחוזקים במוטות המכוסים בטיט מנארי. כפרים דמויי רנצ'ריה התפתחו סביב חצרות פנימיות, כשהממצאים מעידים על פעילות קהילתית מתגברת. תנורים גדולים משותפים שימשו לאפות לחם ולבשל בשר.

האומנויות השתפרו באופן דרמטי. בהגיע שנת 1000, היו בני ההוהוקם לתרבות הראשונה שהשתלטה על טכנולוגיית תצריב בעזרת חומצה. האמנים ייצרו תכשיטים מצדפים, אבנים ועצמות והחלו לגלף צלמיות מאבן. ייצור בדים מכותנה פרח. קדרות של אדום על חום-צהבהב יוצרה בכמויות גדולות.

גידול זה באוכלוסייה חייב התארגנות הולכת וגדלה במסגרת קהילתית, וייתכן שגרמה להופעת שליטים מקומיים. התרבות האזורית התפשטה בצורה נרחבת, כשהיא השתרעה מסמוך לגבול מקסיקו של ימינו בדרום ועד לנהר ורדה בצפון. נראה כי היה נוצר מעמד עליון ושחל שיפור במעמדם החברתי של האמנים. החלו להופיע תילים שפסגתם שטוחה הדומים לאלו של מרכז מקסיקו, וייתכן כי היו קשורים למעמד הגבוה ושימשו למטרות דתיות. פריטי הסחר עם מרכז מקסיקו כללו פעמוני נחושת, מוזאיקה, מראות אבן וציפורים ססגוניות כדוגמת מיני הארה.

התקופה הקלאסית (1450-1150/1050)

תכשיטי מוזאיקה מטורקיז של ההוהוקם

תקופה זו נחשבת תקופה של צמיחה ושינויים חברתיים. היישוב סנייקטאון (Snaketown), שפעם היה היישוב המרכזי בתרבות, ננטש בפתאומיות. נראה שחלקים בכפר גדול זה עלו באש, ואחר-כך הוא לא יושב מחדש. תקופה זו הייתה עדה לבניית מבני יוקרה גדולים באגן חילה-סולט. אלו כללו מתחמי מגורים מלבניים גדולים מוקפי חומה הבנויים מטיט ותילים שטוחים ובתים גדולים, דוגמת זה המצוי במונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה (Casa Grande Ruins National Monument). בנוסף, קיימות עדויות להצטמצמות משמעותית של האזורים בהם מגלים השפעה של תרבות ההוהוקם.

שלב סנטן (1150-1050)

שלב סנטן (Santan Phase) הוצע תחילה בסכמה הגלדווינית, אך הוא אינו מקובל יותר בקרב ארכאולוגים מודרניים המתמחים בתרבות הוהוקם. הסיבה העיקרית לכך היא ההשקפה שכלי החרס החומים-צהבהבים של ההוהוקם שפעם סווגו כאדום על חום-צהבהב של סנטן מסווגים כיום או כצורה מאוחרת של אדום על חום-צהבהב של סקטון (Sacaton) או אדום על חום-צהבהב של קאסה גראנדה. המגוון הנרחב של צורות כלים מקושטים בשימוש בקדרות ננטש לטובות כדים כדוריים עם צוואר, בעוד שבסך הכול יש הפתחה משמעותית בייצור כלי החרס אצל ההוהוקם. כמו כן חל צמצום גדול ברכש ומסחר של צדפים מצפון מקסיקו והשימוש בהם לייצור תכשיטים. מאפיין נוסף של שלב זה היה המעבר מבתים חפורים לחדרים חפורים (pitrooms), והופעת פלך עם משקולות דומה לדוגמאות שנתגלו בצפון מקסיקו. בתקופת שלב זה ננטשו כפרים רבים לפתע והועברו למקומות אחרים וחלה ירידה לזמן קצר בגודל האוכלוסייה. השינויים הפנימיים הנרחבים, הפסקת השימוש במערכת חצרות משחק הכדור של ההוהוקם, הסימנים הגלויים לעוינות מצד בני הוהוקם בפריפריה כלפי אזור הליבה, שבעקבותיה התרחשה ההיערכות חדשה של תרבותם, מעידים שהייתה זו אפיזודה חשובה.

שלב סוהו (1300-1150/1050)

סגנון הקדרות המאפיין את שלב סוהו (Soho Phase) היה אדום על חום-צהבהב של קאסה גראנדה. כלי חרס חומים-צהבהבים אלו התאפיינו באופן בלעדי בכדים בעלי צוואר, המקושטים במגוון מצומצם של צורות גאומטריות. סגנון קדרות זה התפתח בכמה אתרים השוכנים באגן הנהר חילה בין פלורנס (Florence) לסקטון (Sacaton). כללית התאפיין שלב זה בהתכווצות של אזור התרבות ובשני אירועים משמעותיים של ארגון מחדש. הארגון מחדש הראשון התרחש סביב שנת 1150 והתאפיין בגידול צנוע בגודל האוכלוסייה ואימוץ כמעט מוחלט של ארכיטקטורת החדר החפור. חדרים חפורים ראשונים אלו נבנו מחומרים מתכלים המכוסים בטיט עבה, והחלק התחתון של הקירות הפנימיים היה מרוצף בלוחות אבן עומדים. בדומה לכפרים מהתקופה הפרה-קלאסית, היו מבני מגורים ראשונים אלו מהתקופה הקלאסית מקובצים סביב חצרות פנימיות פתוחות. מקבצי חצרות פנימיות אלו היו מקובצים סביב אתר מרכזי גדול, שכלל לעיתים קרובות תילים שטוחים קטנים. תילים שטוחים אלו היו מלבניים, מחופים בקירות טיט המחוזקים בקורות, ונבנו מאדמה עקרה או פסולת מאתרי אשפה מהתקופה הפרה-קלאסית. נראה שמספר היישובים הקטנים והבינוניים הצטמצם ככל שהיישובים הגדולים יותר הפכו מאוכלסים יותר ויותר בצפיפות.

שלב סיוואנו (1375/1350-1300)

אף שההוהוקם המשיכו לייצר כלי חרס בסגנון הקדרות של אדום על חום-צהבהב של קאסה גראנדה היה סגנון הקדרות המאפיין של שלב סיוואנו (Civano Phase) פוליכרום סלאדו (Salado Polychrome), בעיקר פוליכרום חילה. כלי חרס בסגנון זה יוצרו מקומית או נרכשו בסחר חליפין. בשלב זה הופיע כלי החרס המכונה קומאל דומה לכלים שנמצאו בצפון מקסיקו, ויצירת כלים בדמות ציפורים. דוגמאות של חפצים אקזוטיים מאבן ומצדפים הקשורים לאנשים מהמעמד הגבוה – כדוגמת פקקי אף, תליונים, עגילים, צמידים, מחרוזות לצוואר ושיבוצים מורכבים של צדפים – מציינים שעיצוב וייצור התכשיטים הגיע לשיאו במהלך שלב זה. התפתחויות חשובות אחרות היו התגברות הייצור והרכישה של כלי חרס אדומים, ואימוץ כמעט מוחלט של שיטת הקבורה של הגוף למלוא אורכו (extended inhumation) באזור צפונית לנהר חילה, שניהם דומים מאוד למנהגים ולמסורות שהיו נהוגים אצל שבטי הפימה והטוהונו אודהאם ההיסטוריים.

מיד לאחר שנת 1300 אורגנו כפרי ההוהוקם לפי קווי המתאר שהיו נהוגים במאה ה-13 באגן הוורדה התחתון, באגן טונטו (Tonto Basin) ובאגן ספורד (Safford Basin). מתחמים אלו היו בנויים מחומה מלבנית גדולה שסגרה בדרך כלל חלקית, או לעיתים לחלוטין, סדרה של חצרות פנימיות רצופות וכיכרות שהותוו על ידי חומות הפרדה פנימיות. כל חצר פנימית הכילה בין חדר חפור לארבעה חדרים חפורים מלבניים גדולים שקירותיהם עשויים טיט, קרוב לוודאי הקשורים לכמה מבני שירות. בסך הכול התאפיינו קהילות אלו במקבצים צפופים יחסית שבין חמישה לעשרים וחמישה מתחמים מוקפי חומה, שקובצו סביב מתחם גדול מאוד, בנוי היטב, שהיה בו לעיתים קרובות מבנה ציבורי גדול כדוגמת תל שטוח או בית גדול. מבני בתים גדולים, כמו זה שהשתמר במונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה, נבנו רק בקהילות הגדולות ביותר. מבני טיט או אבן אלו היו בני ארבע קומות, ושימשו ככל הנראה את המעמד השליט או את הכוהנים. ייתכן גם שנבנו תוך התיישרות עם התצפיות אסטרונומיות. נראה שהמסחר עם מקסיקו הצטמצם, אבל חפצי מסחר רבים החלו להגיע מאנשי הפואבלו שמצפון וממזרח.

בין 1350 ל-1375 הלכה תרבות הוהוקם ודעכה ורבים מבין היישובים הגדולים ננטשו. נראה שתנאי האקלים המשתנים במהירות השפיעו בצורה משמעותית על הבסיס החקלאי של ההוהוקם ועקב כך לא ניתן היה לתמוך עוד בקהילות הגדולות שלהם. שיטפונות חוזרים ונשנים באמצע המאה ה-14 העמיקו מאוד את קרקעית הנהר סולט והחריבו את פתחי תעלות ההשקיה, ודרשו עבודת תחזוקה מתמשכת של הארכת התעלות במעלה הזרם. שיטפונות נוספים החריבו קטעים שלא ניתן היה לחפור מחדש של הארכות אלו, וגרמו למאות קילומטרים של תעלות השקיה להפוך לחסרות תועלת. בשל ההבדל בהידרולוגיה ובגאומורפולוגיה היו לתהליכים אלו השפעה קטנה יותר על מערכות ההשקיה שבשימוש בני ההוהוקם באגן הנהר חילה, ועם זאת, גם הן ננטשו.

שלב פולוורון (1375/1350-1450)

שלב פולוורון (Polvoron Phase) התאפיין בסגנון הקדרות המכונה פוליכרום סלאדו (Salado Polychrome), הן פוליכרום חילה והן פוליכרום טונטו. כלי חרס בסגנון זה יוצרו מקומית או נרכשו בסחר חליפין. אחרי שנת 1375 נטשו בני ההוהוקם את הכפרים ותעלות ההשקיה באגן התחתון של הנהר סולט. האזור המשיך להיות מאוכלס, אם כי בקנה מידה קטן בהרבה. בינתיים, הכפרים המעטים מאוד שנותרו היו קטנים למדי, והיו מרוכזים לאורך הנהר חילה, למעט יוצא דופן ראוי לציון באגן הניקוז של קווין קריק (Queen Creek). שלב זה רלוונטי מאוד ובעל חשיבות היסטורית גדולה, כיוון שהוא מייצג את התולדה המידית של התמוטטות תרבות ההוהוקם. הוא מייצג שלב גורלי באתנוגנוסיס של בני האודהאם המודרניים.

מסורת הקדרות של ההוהוקם

כד חרס של ההוהוקם מקאסה גראנדה

הקדרות של בני ההוהוקם מוגדרת על ידי מסורת כלי חרס ייחודיים חומים-צהבהבים, אדומים, פשוטים או מקושטים. בדרך כלל נעשו כלי החרס של ההוהוקם מבסיס של חרסית בעלת גרגירים דקים שלשו אותה לסלילים שחוברו ועוצבו באמצעות טכניקות של כף החלקה וסדן. כלי החרס האדומים והפשוטים של ההוהוקם הוקשחו בעזרת מגוון חומרים כולל נציצים, פאיליט או צפחה מפסגת סקאוו, כמו גם גרניט, קוורץ, קוורציט, וחול ארקוזי. על פי חומר ההקשחה שבו נעשה שימוש סווגו כלי החרס על פי המיקום הגאוגרפי של ייצורם, ומתייחסים אליהם כאל כלי החרס האדומים הפשוטים של חילה (אגן הנהר חילה), וינגפילד (Wingfield, אגן אגווה פריה, האגן התחתון של הנהר ורדה או הפריפריה הצפונית), פסגת פייסטווה (Piestewa Peak, האזור המטרופוליטני של פיניקס צפונית לנהר סולט), ההר הדרומי (South Mountain, האזור המטרופוליטני של פיניקס דרומית לנהר סולט) או סולט (אגני הנהרות סולט או ורדה). פני השטח של כלי החרס הפשוטים הוחלקו במידת מה ורבים מהם עברו ליטוש, ולאחר שהכלים עברו שרפה, הם קיבלו צבע שנע מחום בהיר עד כהה, אפור, עד לכתום. בתקופות מאוחרות צופו המשטחים הפנימיים של הכלים בחומר פחמני שחור. כלי החרס האדומים של ההוהוקם צופו בפיגמנט על בסיס ברזל שהפך אדום לאחר שהכלי עבר שרפה.

ייצור הקדרות המקושטת של ההוהוקם היה דומה לייצור כלי החרס הפשוטים. עם זאת, החרסית הייתה מאיכות טובה יותר והם הוקשחו באמצעות נארי וכמויות קטנות של צפחה נציצית שנטחנה לגרגירים זעירים וחלקיקים קטנים של חומר צמחי.

חלוקה לתרבויות

חלוקה לתרבויות כדוגמת הוהוקם, אנשי הפואבלו הקדומים, מגיון או פטאיאן היא אמצעי בידי הארכאולוגים להגדיר הבדלים תרבותיים בין עמים פרהיסטוריים. שמות התרבויות והחלוקה ביניהן ניתנו על ידי אנשים שהיו מנותקים מתרבויות אלו במרחב ובזמן. הבדלי תרבות הן מטבעם שרירותיים, ומבוססים אך ורק על מידע זמין בזמן פרסום המחקר הניתוחי. הם נתונים לשינויים, לא רק על בסיס של תגליות חדשות או מידע חדש, אלא גם על השינויים בגישות ובנקודות ההשקפה של הקהילה המדעית. לא ניתן להניח שהחלוקה הארכאולוגית תואמת לקבוצת שפות מסוימת או לישות פוליטית כדוגמת "שבט".

בשימוש בהגדרות המודרניות לחלוקה תרבותית בדרום-מערב ארצות הברית חשוב להבין שלוש מגבלות ספציפיות הקיימות במוסכמות הנוכחיות:

• מחקר ארכאולוגי מתמקד בשיירים פיזיים, החפצים שנשכחו מאחור במהלך פעילות אנושית. המדענים יכולים לבחון שברים של כלי חרס, שרידי גופות, כלי אבן או עדויות שנותרו מבניית מבנים. אבל היבטים רבים אחרים של התרבויות של העמים הפרהיסטוריים אינם מוחשיים. קשה להסיק מתוך החומרים הפיזיים מה היו השפות שעמים אלו דיברו בהן, ומה היו אמונותיהם ואורח חייהם. חלוקה לתרבויות היא כלי של המדען המודרני, וככזה היא לא צריכה להיחשב זהה לחלוקות או ליחסים בין התושבים כפי שהאחרונים הכירו. תרבויות מודרניות באזור, רבות מהן הטוענות שחלק מעמים קדומים אלו היו אבותיהם הקדמוניים של בני התרבות, כוללות מגוון רחב מאוד של אורחות חיים, שפות ואמונות דתיות. מעובדה זו יש להניח שהתרבויות של עמים הקדומים היו מגוונות הרבה יותר מאשר מעידים השרידים החומרים שלהן.
• למונח המודרני "סגנון" יש השלכה על הדרך בה מפרשים חפצים חומריים כדוגמת כלי חרס או אדריכלות. תת-קבוצות מתוך "עם" יכולות לאמץ דרכים שונות על מנת להגיע לאותה מטרה. לדוגמה, בתרבויות מערביות מודרניות, יש סגנונות שונים של לבוש המאפיינים בני גילים שונים. חלק מההבדלים התרבותיים יכולים להיות מבוססים על מסורות ליניאריות, על הנחיות העוברות מאסכולה של דור אחד למשנהו. שונות בסגנון עלולה להגדיר קבוצות שרירותיות בתוך התרבות, כשהן אולי מזהות שייכות למעמד חברתי, מגדר, קלאן או גילדה, אמונה דתית או בריתות תרבותיות. שונות עשויה גם לשקף בפשטות את המשאבים השונים שהיו זמינים במקום או בזמן מסוים.
• קביעת קבוצות תרבות, כדוגמת ההוהוקם, נוטה ליצור תדמית של טריטוריות של הקבוצות המופרדות על ידי גבולות ברורים, כדוגמת מדינות מודרניות. גבולות אלו לא התקיימו מעולם. "עמים פרהיסטוריים סחרו, ושיתפו פעולה לעיתים קרובות עם קבוצות שכנות. יש להבין לכן את ההבדלים התרבותיים כגדלים בהדרגה עם המרחק שמפריד בין הקבוצות". סטייה מהתבנית הצפויה יכולה להתרחש בשל אירועים חברתיים או פוליטיים בלתי מזוהים או בשל חסמים גאוגרפיים. בדרום-מערב ארצות הברית יכולים רכסי ההרים, הנהרות, ובייחוד הגרנד קניון להוות חסמים גאוגרפיים עבור קהילות בני אדם, וקרוב לוודאי שצמצמו את המגע עם קבוצות אחרות. הדעה המקובלת כיום היא שהדמיון התרבותי הקרוב בין תרבויות האנסאזי והמגיון וההבדלים הגדולים יותר בינם לבין תרבות ההוהוקם הם בשל הגאוגרפיה והשונות של אזורי האקלים שבדרום-מערב ארצות הברית.

כפרי הוהוקם עיקריים באזור הליבה

הערכה אמיתית של ההוהוקם יכולה להיגזר רק מסך כול התרבות החומרית שלהם. האמצעי הטוב ביותר למטרה זו הוא סקירה של מרכזי האוכלוסייה העיקריים שלהם, או יותר נכון, הכפרים העיקריים. אף שהם חולקים סממנים של תרבות משותפת, לכל אחד מכפרים עיקריים אלו יש היסטוריה ייחודית של הקמה, צמיחה ונטישה בסופו של דבר. להלן תיאורים קצרים הכוללים את מתווה המחקרים הארכאולוגיים של הכפרים הפרהיסטוריים הגדולים והחשובים ביותר שנתגלו בתוך האזור המכונה "אזור הליבה של ההוהוקם".

סנייקטאון

סנייקטאון (Snaketown) הייתה התיישבות טיפוסית של התקופה הפרה-קלאסית וקהילה בולטת שמרכזה בתוך אזור הליבה של תרבות ההוהוקם. כיום שוכנת סנייקטאון בתוך המונומנט הלאומי הוהוקם פימה (Hohokam Pima National Monument), בסמוך לעיירה סנטן שאושר על ידי הקונגרס ב-21 באוקטובר 1972. חפירות שבוצעו במקום בשנות ה-30 של המאה ה-20 ושוב בשנות ה-60 חשפו שהאתר היה מיושב מבערך שנת 300 ועד שנת 1050. בשיאה בתחילת המאה ה-11 הייתה סנייקטאון מרכז תרבות הוהוקם ומרכז לייצור כלי החרס החומים-צהבהבים של ההוהוקם. עם סיום החפירות האחרונות שנערכו בראשות אמיל האורי (Emil Walter Haury‏; 1992-1904), כוסה האתר לחלוטין בעפר, ולא נותר דבר מעל פני הקרקע.

בסך הכול נחשפו בסנייקטאון שתי חצרות משחקי כדור, תילי אשפה רבים, תל טקסי קטן, כיכר מרכזית גדולה, כמה מבני קהילה גדולים, מאות בתים חפורים למגורים, וייתכן שהתגוררו במקום אלפי אנשים. לאחר שסנייקטאון ננטשה הוקמו כמה התיישבויות קטנות בקרבתה שהמשיכו להיות מאוכלסים עד תחילת המאה ה-14. המונומנט הלאומי הוהוקם פימה שוכן באדמת הקהילה האינדיאנית של נהר חילה (Gila River Indian Community, בראשי תיבות GRIC) והוא בבעלות השבט. המונומנט משתרע על כשבעה קילומטרים רבועים. ה-GRIC החליטה שלא לפתוח את האתר הפרהיסטורי הפגיע מאוד לקהל.

גרואי-קאסה גראנדה

שער הכניסה למונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה

בסך הכול מייצג אתר גרואי-קאסה גראנדה (Grewe-Casa Grande) את קהילת ההוהוקם הגדולה ביותר ששכנה בקטע האמצעי של עמק הנהר חילה. האתר שוכן בין שתי תעלות עיקריות (בצפון תעלת קאסה גראנדה, ובדרום תעלת קולידג'), וכולל כמה אתרים ארכאולוגיים נפרדים. אלו כוללים את קאסה גראנדה, גרואי, כפר פונדק ואקי (Vahki Inn Village) והורוואת (Horvath). אתרים אלו היו מיושבים בתקופה הפרה-קלאסית וקלאסית. כל אחד מאתרים אלו היה מורכב משניים עד 20 אזורי מגורים. בסך הכול השתרע האתר הארכאולוגי של גרואי-קאסה גראנדה על שטח של 3.6 קילומטרים רבועים, כשמרכזו בכביש מדינתי 87 ובסמיכות מצפון לעיר קולידיג' (Coolidge) באריזונה.

רוב המבקרים נמשכים לבית הגדול בן ארבע הקומות השוכן בסמוך למרכז המונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה. על פי המסורת בעל פה של בני הפימה נבנה מבנה מסיבי זה בטרם הגיעו למקום הסטואם אודהאם (Sto'am O'odham – "אנשי זאב הערבות"). לבנייה אחראי על פי מסורת זו דמות חשובה המכונה "סיאל טאו-יוטק סיוון" (Sial Teu-utak Sivan – "מנהיג ירוק הבוקר") או "צ'יף טורקיז". בשפת אודהאם קרויים הבית הגדול והחורבות הפרהיסטוריות שבסביבתו ביחד "סיוון ואקי" (Sivan Vah'Ki, שפירושו "בית נטוש" או "כפרו של המושל"). כפי שתיעד פרנק ראסל (Frank Russell) בתחילת המאה ה-20, מציינות כמה מסורות בעל פה של האודהאם שסיאל טאו-יוטק היה מנהיג חשוב של קהילת קאסה גראנדה, לפני גירוש ה"סובוקי אודהאם" (Suwu'Ki O'odham – "אנשי העיט"). המיסיונר, האב אאוסביו קינו הגיע למרכז עמק הנהר חילה ב-1694 ומצא את המבנה הגדול של הקאסה גראנדה נטוש וכבר במצב של הזנחה והתפוררות. למרות מצבו הוא ומיסיונרים ישועים אחרים השתמשו בבית הגדול לערוך את תפילת המיסה משלהי המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18.

הגג נבנה ב-1932 להגן על "הבית הגדול" או קאסה גראנדה, במונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה

הארכאולוג האמריקני ממוצא שווייצרי, אדולף בנדלייה (Adolph Francis Alphonse Bandelier‏; 1914-1840) הכין את המפות הארכאולוגיות והתיאורים של האדריכלות של התקופה הקלאסית הראשונים של האתר המרכזי המכונה מתחם A של אתר קאסה גראנדה ב-1884. ג'סי וולטר פיוקס (Jesse Walter Fewkes) וקוסמוס מינדלף (Cosmos Mindeleff‏; 1938-1863) הכינו תיאורים נוספים של האתר. בשנים 1906–1912 ערך פיוקס חפירות וייצוב של חלק מהאתר. ב-1927 חפר הרולד גלדווין (Harold Gladwin) חפירות ניסיון בכמה ערימות פסולת הן באתר קאסה גראנדה והן באתר גרואי. הוא גם הגדיר וחפר חלקים מסקטון 9:6, מתחם מוקף חומת טיט השוכן בקצה הקיצוני של אתר קאסה גראנדה, מזרחית לכביש מדינתי 87, סמוך לכניסה הנוכחית אל המונומנט. חפירות בקנה מידה גדול יחסית בוצעו בין 1930 ל-1931 בידי משלחת מוזיאון ון ברגן-לוס אנג'לס (Van Bergen-Los Angeles Museum) בניהולם של ארתור וודורד (Arthur Woodward) ואירווין היידן (Irwin Hayden). מיזם זה התרכז בחלקה בת 120 דונם באתר גרואי, ובמתחם F השוכן בתחומי הפינה הצפון-מזרחית של המונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה. בסך הכול נחשפו במהלך מיזם זה 60 בתים חפורים, בורות רבים, 27 חדרים חפורים, חצר למשחקי כדור, 172 קברים ומאות אלפי חפצים.

חפירות נוספות בוצעו בפינה הדרום-מזרחית של המונומנט במשלחת של מנהלת העבודות הציבוריות (Civil Works Administration) בניהולו של ראסל הסטינגס (Russell Hastings) בשנים 1933 ו-1934. החפירה חשפה 15 בתים חפורים, שלושה בורות, 32 קברים וחלקים מארבעה תילי פסולת. שהוכיחו התיישבות גדולה בשלהי התקופה הפרי-קלאסית ותחילת התקופה הקלאסית בתחומי האזורי של המונומנט. עם זאת, החפירות הארכאולוגיות הגדולות והנרחבות ביותר בוצעו על ידי חברת נורתלנד ריסרץ' (.Northland Research Inc), מ-1995 עד 1997 על חלקה בגודל 53 דונם בתחומי האתרים קאסה גרנה, גרואי והורוואת במקביל לכבישים הבין מדינתיים 87 ו-287. על מיזם זה הופקד דאגלס קרייג (Douglass Craig) והוא זיהה וחפר 247 בתים חפורים, 24 חדרים חפורים, 886 בורות, 11 תעלות, חצר משחקי כדור וחלקים מארבעה מתחמים מוקפי חומת טיט, כמו גם 158 קברים ומעל ל-400,000 חפצים.

בהתבסס על ממצאים מחפירות אלו ניתן לשחזר את ההיסטוריה של אתר גרואי-קאסה גראנדה לפחות במידה מה של דיוק. נראה שהקמת כפר חשוב זה הייתה קשורה לקבוצות של בתים חפורים שאורגנו סביב סדרה של כיכרות עגולות קטנות יחסית. הן מתוארכות למאה השישית ושכנו לאורך או צמוד למערכת תעלות קולידג'. בהגיע המאה השמינית התרחב כפריר מפוזר זה כמעט קילומטר דרומה והתפתח לכפר של ממש. בתקופה זו כללה ההתיישבות קבוצות נפרדות של בתים חפורים צפופים המקובצים סביב חצרות פנימיות פתוחות קטנות. בהמשך התוו מבנים אלו כיכר מרכזית גדולה. צמוד לכיכר הייתה חצר משחקי כדור בינונית, ובסך הכול היו קשורים לכפר כמה התיישבויות קטנות בסביבת הכפר.

פנים הבית הגדול

במאה העשירית נוסדו לפחות שני כפרי משנה גדולים וכתריסר כפרירים חדשים מערבית ליישוב העיקרי. כאשר סנייקטאון ננטשה והיה המעבר מהתקופה הפרה-קלאסית לתקופה הקלאסית הפכה קהילת גרואי-קאסה גראנדה רבתי לאחד ממרכזי האוכלוסייה הגדולים והחשובים ביותר של ההוהוקם. בשיאו היו בתחומי כפר גרואי-קאסה גראנדה כ-100 תילי פסולת, כמה מאות בתים חפורים, וארבע או חמש חצרות משחקי כדור. בלא קשר לגודלה, מורכבותה וחשיבותה לאורך מרכז עמק הנהר חילה נראה כאילו לא זכתה התיישבות זו למעמד ממנו נהנתה סנייקטאון, בהיסטוריה של תרבות הוהוקם. במקביל לגידול בחלק המערבי של התיישבות זו הידרדרו חלקים גדולים בחציה המזרחי וננטשו. בהגיע שנת 1300 היה הכפר מורכב מכ-19 מתחמי מגורים מוקפי חומת טיט, כמה מקבצים של חדרים חפורים, תל שטוח, בית גדול וכמה תילי פסולת. באמצע המאה ה-14 נכלל מרבית הכפר בתחומי המונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה של ימינו והחלה הידרדרות מהירה. סביב 1400 או 1450 ננטשה ההתיישבות כולה, למעט יישוב קטן הקשור לשלב פולוורון.

כ-60% מאתר גרואי-קאסה גראנדה נהרסו בשל פעילות חקלאית או מסחרית או שנחפרו או שנותרו שלמים יחסית מתחת לשדות ששימשו לגידול כותנה. כ-40% של יישוב גדול זה שוכנים בתחומי המונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה, שנקבע כשמורה הארכאולוגית הראשונה בארצות הברית ב-1892 והוכרזה מונומנט לאומי ב-1918. עבור מבקרים נבנה מרכז תצוגה, והם יכולים להתרשם מהחורבות המיוצבות של מתחם A, ולצפות מקרוב בבית הגדול שמאז 1932 מוגן מפגעי הטבע באמצעות גג.

פואבלו גראנדה

הפארק הארכאולוגי מוזיאון פואבלו גראנדה בסמוך למרכז פיניקס מכיל חורבות משוחזרות ותצוגות של חפצים. הממצאים הארכאולוגיים נתגלו תוך כדי בניית מסלול הרכבת הקלה של פיניקס.

מסה גראנדה

"תל מקדש מסה גראנדה" שוכן ב"פארק התרבותי מסה גראנדה" בעיר מסה. המקדש נבנה על ידי ההוהוקם בשנת 1100. הקירות עשויים מנארי, קרום לבנבן נוקשה של סידן פחמתי הנוצר מעל גיר וקירטון באזורים צחיחים. גובה התל כתשעה מטרים

חורבות מסה גראנדה, השוכנות בעיר מסה באריזונה מייצגות כפר הוהוקם גדול נוסף שהיה מיושב הן בתקופה הפרה-קלאסית והן בתקופה הקלאסית, בין שנת 200 לשנת 1450. אף שנראה שיישוב זה היה חשוב מאוד כמעט שלא התבצע במקום מחקר ארכאולוגי, מלבד מיזמי מיפוי וייצוב שבוצעו על ידי צוות הארכאולוגיה של דרום-מערב ארצות הברית (Southwest Archaeology Team, בראשי תיבות SWAT). העבודה המתבצעת בהתנדבות החלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 וממשיכה מאז.

בשיאה בשלהי התקופה הפרה-קלאסית ובתחילת התקופה הקלאסית כללה התיישבות זו כ-20 מתחמי מגורים והשתרעה על שטח של 400 דונם. כיום, בשל הפיתוח האורבני הנרחב צומצם השטח הגלוי של חורבות הכפר לחלקה קטנה השוכנת מערבית לבית החולים של מסה. בתוך חלקה זו יש חורבות של מתחם גדול עשוי טיט ותל שטוח שלם, פחות או יותר, בגובה כתשעה מטרים. זהו אחד משלושה תילים שטוחים של ההוהוקם באזור פיניקס רבתי. חלקה זו הפכה לרכוש ציבורי באמצע שנות ה-80, ועקב כך המתחם והתל ניצלו. המקום הוקף גדר וב-2013 נפתח במקום מרכז מבקרים.

לס קולינס ולוס הורנוס

ההתיישבות לוס הורנוס (מספרדית "La Ciudad de los Hornos", "עיר התנורים") שוכנת בתחומי העיר המודרנית טמפה באריזונה. היא נחקרה לראשונה על ידי פרנק קושינג (Frank Cushing) ב-1897. כיוון שהייתה בתחומי ההרחבה האורבנית בוצעו חפירות נוספות בשנות ה-70 של המאה ה-20, בשלהי שנות ה-80, ובמהלך שנות ה-90. התוצאות של מיזמים ארכאולוגיים מקיפים אלו תיעדו כפר גדול מהתקופה הפרה-קלאסית ומהתקופה הקלאסית בדומה לסנייקטאון ופואבלו גראנדה בהתאמה, אם כי בקנה מידה קטן במידת מה. לוס הורנוס הוקמה סביב שנת 400, כמקבץ קטן של בתים חפורים מלבניים השוכנים בקצה המערבי הקיצוני של האתר, מזרחית לרחוב פריסט ודרומית לכביש מדינתי 60.

במהלך השנים התרחבה התיישבות לוס הורנוס לאורך סדרה של תעלות משניות קטנות למזרח ולדרום-מזרח. בשיאה בתקופה הפרה-קלאסית בשלב סקטון, שהיה מקביל לשיאה של סנייקטאון הייתה בהתיישבות זו חצר משחקי כדור גדולה אחת, כיכר מרכזית גדולה, כמה בתי קברות לאפר, תילי פסולת רבים, וכמה מאות בתים חפורים למגורים. החפירה המלאה של 50 בתים חפורים מהתקופה הפרה-קלאסית באזור דרומית לכביש 60 ומזרחית לרחוב פריסט, סיפקה מידע יקר ערך בנוגע לאדריכלות של בתי המגורים והשימוש הפונקציונלי בחלל הפנימי של הבית.

לאחר תקופה קצרה של הצטמצמות האוכלוסייה והתארגנות מחדש בשלהי המאה ה-11 ותחילת המאה ה-12 המשיכה לוס הורנוס לנוע מזרחה ודרומה בתקופה הקלאסית. נראה שכפר גדול זה התאושש במידת מה ושוב הפך להתיישבות חשובה בשלהי שלב סוהו או בתחילת שלב סיוואנו, משנת 1277 עד 1325. בתקופה זו כללה לוס הורנוס, שאז היה מרכזה בדרך הארדי דרומית לכביש 60 וצפונית לרחוב בייזליין, כ-15 מתחמי מגורים, כיכר מרכזית גדולה, תל מלבני גדול שאליו סמוך מתחם נלווה, כמה תילי פסולת גדולים, כמו גם בורות רבים ובתי קבורות לאפר ולקבורה מלאה.

לפני אמצע המאה ה-14, יחד עם התחזקות היישוב בלוס מוארטוס (Los Muertos) השוכנת כמה קילומטרים לדרום-מזרח, נראה שהקהילה בלוס הורנוס נכנסה לסחרור של הידרדרות. אף שהיא התכווצה בקנה מידה ובחשיבות, המשיכה ההתיישבות להיות מאוכלסת עד שהיא ננטשה לחלוטין בין שנת 1400 ל-1450, כמו שאר היישובים באגן התחתון של הנהר סולט. מרבית השרידים של לוס הורנוס נהרסו בשל פיתוח התחבורה, מבני המגורים והמסחר או שנחפרו. השרידים היחידים הקיימים על פני הקרקע של התיישבות הוהוקם חשובה זו הם שרידים של כמה תילי פסולת נמוכים בבית הקברות העתיק של כפר גוואדלופ (Old Guadalupe Village Cemetery).

אתרים ארכאולוגיים של ההוהוקם

חורבות כפר הוהוקם על פסגת אינדיאן מסה

האתרים הארכאולוגיים והמוזיאונים של תרבות ההוהוקם הבאים פתוחים לציבור, למעט המונומנט הלאומי הוהוקם פימה. כל האתרים שוכנים באריזונה.

• חורבות מסה גראנדה – מסה
• המונומנט הלאומי חורבות קאסה גראנדה – קולידג'
• המונומנט הלאומי הוהוקם פימה (סנייקטאון) – שמורת האינדיאנים הנהר חילה (סגור לציבור)
• הפארק הארכאולוגי מוזיאון פואבלו גראנדה פיניקס
• פארק התעלות (Park of the Canals) – מסה
• אינדיאן מסה (Indian Mesa) – פאוריה
• אתר פטרוגליף הסלע הצבוע (Painted Rock Petroglyph Site) – תבה
• הפארק האזורי הר וייט טנק (White Tank Mountain Regional Park) – הרי וייט טנק (White Tank Mountains)

לקריאה נוספת

• Gladwin, Harold S., 1965 Excavations at Snaketown, Material Culture
• Haury, Emil, 1978 The Hohokam: Desert Farmers and Craftsmen
• Chenault, Mark, Rick Ahlstrom, and Tom Motsinger, 1993 In the Shadow of South Mountain: The Pre-Classic Hohokam of La Ciudad de los Hornos", Part I and II
• Craig, Douglas B., 2001 The Grewe Archaeological Research Project, Volume 1: Project Background and Feature Descriptions
• Crown, Patrica L. and Judge, James W, editors. Chaco & Hohokam: Prehistoric Regional Systems in the American Southwest. School of American Research Press, Sante Fe, New Mexico, 1991. ISBN 0-933452-76-4
• Russell, Frank, 2006 (reprint), The Pima Indians
• Clemensen, A., 1992 Casa Grande Ruins National Monument, Arizona: A Centennial History of the First Prehistoric Reserve
• Plog, Stephen. Ancient Peoples of the American Southwest. Thames and Hudson, London, England, 1997. ISBN 0-500-27939-X
• Seymour, Deni J., 2007a "A Syndetic Approach to Identification of the Historic Mission Site of San Cayetano Del Tumacácori", International Journal of Historical Archaeology, Vol. 11(3):269–296. https://archive.today/20121128065704/http://www.springerlink.com.ezproxy2.library.arizona.edu/content/w43p168015123202/fulltext.html
• Seymour, Deni J., 2007b "Delicate Diplomacy on a Restless Frontier: Seventeenth-Century Sobaipuri Social And Economic Relations in Northwestern New Spain, Part I". New Mexico Historical Review, Volume 82, No. 4
• Seymour, Deni J., 2008a "Delicate Diplomacy on a Restless Frontier: Seventeenth-Century Sobaipuri Social And Economic Relations in Northwestern New Spain, Part II", New Mexico Historical Review, Volume 83, No. 2
• Wilcox, David R., C. Sternberg, and T. R. McGuire. Snaketown Revisited. Arizona State Museum Archaeological Series 155, 1981, University of Arizona
• Wilcox, David R., and C. Sternberg. Hohokam Ballcourts and Their Interpretation. Arizona State Museum Archaeological Series 160, 1983, University of Arizona
• Wood, J. Scott 1987 "Checklist of Pottery Types for the Tonto National Forest", The Arizona Archaeologist 21, Arizona Archaeological Society

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תרבות הוהוקם בוויקישיתוף

• תרבות הוהוקם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• University of Arizona: "Hohokam Indians of the Tucson Basin" — an online book
• The Hohokam
• Hohokam Canals: Prehistoric Engineering
• Hohokam Legacy: Desert Canals
• National Park Service: Casa Grande Ruins National Monument homepage
• Hohokam Pima National Monument
• Skytonight.com: "Experts question Hohokam "supernova" interpretation"
• The watery secret of ancient North America - From the BBC