עיצוב אופנה
עיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד. העוסק בעיצוב אופנה נקרא "מעצב אופנה".
עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס אנדרו שארל פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר וכך המותג נולד לאט לאט ואז הוא החליט לקרוא לו "וורת' ". המותג שלו "וורת' " הפך למהפכה בגדר עיצוב אופנה והפך למותג האופנה הראשון בעולם. עד שנת 1934, המותג פעל ואחרי מותו של וורת' ושריפה נוראית שקרתה בבוטיק שנה לאחר מכן, המותג כמעט נעלם. הוא חזר לפעולה בשנת 1958. בין השנים 1970 ועד 1981 המותג היה למותג הבית של בית המלוכה הבריטי, שתפר לאנשי בית המלוכה את בגדי היומיום שלהם.
רבים ממעצבי האופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים "מעצבי-עילית" ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי-עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי האופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבים בודדים העובדים תחת הנחיית המעצב הראשי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התחלתה של האופנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעצב האופנה הראשון, אשר לא היה פשוט תופר שמלות, היה צ'ארלס פרדריק וורת' (1826–1895). וורת', אשר היה סוחר בדים בעברו, פתח בפריז בית אופנה (בוטיק) שקרא על שם משפחתו, שבו עיצוב ותפירת השמלות בוצעה בעיקרה על ידי גזרניות ותופרות עלומות שם. הצלחתו של וורת' הייתה כה גדולה עד שהצליח להכתיב ללקוחותיו את הלבוש הנאות לדעתו, במקום ללכת בעקבות האופנה שהוכתבה על ידי אחרים. המונח הצרפתי השגור היום, hut'e couturier, המתאר מעצב אופנה, הוטבע לראשונה כדי לתאר את עבודתו של וורת'. בתקופה זו צצו בתי אופנה שונים בפריז אשר החלו מעסיקים אומנים כדי לצייר עיצובי בגדים. הציורים היו מוצגים ללקוחות ובכך נחסך העמל והכסף הדרושים ליצירת דגם הלבוש ואלה היו נוצרים רק לאחר ההזמנה. כך גם החל הנוהג השגור היום של שרטוט דגמי אופנה על ידי אומני עיצוב, בטרם תפירתם. אחריו מיד הוקם המותג "הרמס" אשר היה בפעולה משותפת עם וורת' עד שנת מותו.
המחצית הראשונה של המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת המאה ה-20 כמעט כל תעשיית עיצוב האופנה הייתה בעיקר בפריז ומיעוטה בלונדון. ירחוני אופנה אשר פורסמו במדינות אחרות היו דואגים לשלוח את עורכיהם לתצוגות האופנה של פריז וכך נהגו גם רשתות של חנויות ביגוד אשר שלחו קניינים לעיר. חלק מרשתות אלה היו מעתיקות את דגמי האופנה האחרונים ומייצרות אותם בייצור זול והמוני למכירה קמעונאית. בתקופה זו לא הייתה הבחנה ברורה בין אופנה-עילית הנתפרת לדרישות הלקוח, לבין ביגוד בייצור המוני.
סמוך לאחר תחילת המאה ה-20 החלו ירחוני אופנה לכלול תצלומים והפכו לבעלי השפעה רבה יותר מבעבר על מגמות האופנה המתפתחות. בערים שונות בעולם צצו ירחוני אופנה ואלה הפכו מקובלים מאוד ובעלי השפעה ניכרת על האופנות בחברה. כמה מן המוכשרים שבמאיירי האופנה איירו בשירותם של ירחוני האופנה והביאו את בשורת ההתפתחויות האחרונות בתחום זה לקהל הרחב. אחד המפורסמים מבין ירחונים אלה היה La Gazette du Bon Ton, אשר נוסד בשנת 1912 בידי לוסיין פוגל ויצא לאור עד לשנת 1925 (להוציא הפסקה בפרסום בעת מלחמת העולם הראשונה).
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינויים קיצוניים בתעשיית האופנה. עם תום המלחמה ירדה פריז מגודלה כמרכז האופנה העולמי. תעשיית אופנה חדשה המכוונת לשכבת גיל צעירה יותר עלתה וצמחה ובכך שינתה את מוקד תעשיית האופנה לשארית המאה ואף בתחילת המאה ה-21. ככל שהסקה מרכזית נעשתה נפוצה יותר בארצות אירופה וצפון אמריקה, גברה הנטייה לשימוש בביגוד קל יותר לאחזקה העשוי מבדים קלים יותר. כניסתם של בדים סינתטיים לשוק הגבירה נטייה זו.
אופנת העילית הפריזאית ניסתה להתגונן, אך לשווא, לנוכח האיום הכלכלי מצד תעשיית האופנה, אותה הובילו בתי החרושת לביגוד. עד מהירה נשים רבות העדיפו חיקויים זולים למוצרי אופנת העילית. העובדה כי ההכנות לייצור המוני של ביגוד אופנתי הן ארוכות יותר מאשר הגמישות המאפיינת אופנה עילית (המייצרת בכמויות קטנות לדרישות לקוח בודד), אילצה את מעצבי האופנה בתחום זה לחזות לעיתים שנה מראש את מגמות האופנה בשוק. מחצית המאה ה-20 מתאפיינת במגמה של עליית כוחו של הרחוב בהכתבת מגמות אופנתיות, לעומת כוחם הבלעדי בעבר של מעצבי העילית.
המחצית השנייה של המאה ה-20
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 החלו מגמות אופנה לחצות גבולות במהירות. עיצובים מערביים אופנתיים אומצו במהירות ברחבי תבל כמו איטליה, ספרד ואפילו לאמריקה ומעצבים רבים, שאינם ממוצא מערב אירופאי או צפון אמריקני, רכשו השפעה רבה על מגמות האופנה. חומרי גלם סינתטיים, כגון לייקרה, ספנדקס וויסקוזה זכו לשימוש נרחב ומעצבי האופנה שצפו באופן מסורתי פני עתיד, בקשו לשלב בעיצוביהם אף את אופנות העבר.
סוגי אופנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניתן לסווג את עיצוב האופנה לשלוש קטגוריות עיקריות, אף שניתן לחלק גם קטגוריות אלה לקטגוריות-משנה:
אופנה עילית (צרפתית: Haute couture): סוג עיצוב האופנה הבולט ביותר עד לשנות ה-50, היה ביגוד שנתפר לפי הזמנה, או "אופנה עילית" (משמעותו המילולית של המונח הצרפתי היא "תפירה עילית"). עיצוב אופנה מסוג זה עסק בתכנון ובביצוע ביגוד לפי הזמנה של לקוח מסוים, על פי מידותיו. המונח הצרפתי Haute couture הוא שם מוגן בצרפת וניתן להשתמש בו רק לצורך תיאור מוצרים של מעצבי אופנה העומדים בתנאי לשכת האופנה הצרפתית. למרות זאת, רבים מיצרני הביגוד בייצור המוני, המיוצר במידות רבות לקנייה מיידית, עושים שימוש במונח כדי להקנות למוצריהם יוקרה וכוח משיכה. בגד המתאים להגדרת "אופנה עילית", נתפר באופן מיוחד להזמנת הלקוח ועל פי מידותיו בלבד, עשוי בדרך כלל מחומרי גלם יקרים, נתפר בקפידה רבה על איכות התפר והגימור, לעיתים קרובות נעשה שימוש בשיטות עבודה ידניות ומורכבות הדורשות זמן עבודה ארוך. בעיצוב ובתפירת בגד "אופנה עילית" מושם דגש עליון על מראהו של הבגד והתאמתו לדרישות הלקוח. בגדי "אופנה עילית" יקרים במידה ניכרת מביגוד המיוצר בשיטות ייצור המוני.
בגדים מן הקולב הם דרג הביניים בין "אופנה עילית" לבין ביגוד ב"ייצור המוני". ביגוד זה אינו מיוצר לדרישות לקוח מסוים, אולם שימת לב רב מוקדשת לבחירת חומרי הגלם וגזירת הבד. בגדים מן הקולב מיוצרים בכמויות קטנות כדי להבטיח את יחודם ולכן מחיריהם גבוהים יחסית. עיצובי בגדים מן הקולב מוצגים בדרך כלל על ידי בתי האופנה בכל עונה במשך תקופה המכונה "שבוע האופנה". אירועים אלה נערכים בדרך כלל בערים גדולות, פעמיים בשנה, לקראת כל עונה.
ייצור המוני. בתחילת המאה ה-21 רובה של תעשיית האופנה מתבססת על מכירות של בגדים בייצור המוני. בגדים בייצור המוני פונים לשווקים מגוונים של לקוחות. בגדים אלה מוכנים לשימוש ומיוצרים בכמויות גדולות ובגדלים תקניים. בדרך כלל, בגדים אלה עשויים מחומרי גלם זולים, אשר בהם נעשה שימוש יצירתי לצורך יצירת אופנת ביגוד עכשווית. מעצבי אופנה לייצור המוני מאמצים בדרך כלל מגמות אופנה אותן מכתיבים המעצבים המובילים בתחום. בדרך כלל קיים פיגור של כעונה אחת בין התפתחות מגמה אופנתית בתחום "האופנה העילית" ואופנת "בגדים מן הקולב", עד אשר מעצבי אופנת הייצור ההמוני מכירים במגמה החדשה ומאמצים אותה בגרסה זולה יותר. עקב שיקולי עלות כלכלית, בגדים בייצור המוני מיוצרים מחומרי גלם זולים יותר, תוך שימוש בשיטות גזירה ותפירה ממוכנות ולעיתים אוטומטיות. לכן, המוצר הגמור יכול להימכר במחירים השווים לכל נפש. לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 קיימת מגמה בתחום עיצוב האופנה לפיה מעצבי-עילית פונים יותר ויותר לתחום הייצור ההמוני ומעצבים אף בגדים זולים יותר, זאת כדי להרחיב את בסיס לקוחותיהם.
עיצוב קולקציה
[עריכת קוד מקור | עריכה]השלב הראשון בעיצוב קולקציה חדשה הוא בתכנון קולקציה. בשלב זה מבצע המעצב מחקר מעמיק ויסודי באשר לכיווני העיצוב, כך שכל פריטי אוסף הלבוש החדש יתאימו וישלימו זה את זה ויבליטו קו אופנתי עקבי עם תדמיתו של המעצב, או של חברת האופנה.
ניבוי מגמות בתחום האופנה היא אחת המיומנויות הקשות ביותר לרכישה בתחום עיצוב האופנה. לצורך ניבוי מוצלח יש לבחון בזהירות עיצובים מוצלחים בעונות מן העבר, יש לחקור מגמות התפתחות בבתי אופנה אחרים וכן ללמוד על המגמות אותן מנבאים ירחוני האופנה. ניבוי מגמות אופנתיות מתבסס אף על הכרות טובה של קהל היעד והתנהגותו ביחס להתפתחויות אופנתיות בעבר. לבסוף, מעצבי אופנה טובים ניכרים בדמיונם המפותח כדי ליצור רעיונות חדשים, לעיתים על פי נושא ייחודי וחדש.
בחירת נושא. נושא של קולקציה חדשה עשוי להיות תקופה היסטורית, מיקום גאוגרפי, קשת מסוימת של צבעים, סוג בד - או כל נושא אחר בעל תוכן ויזואלי משמעותי.
עיצוב בגד
- העיצוב. לא קיימת דרך אחידה לעיצוב בגד ומעצבים שונים נוקטים בשיטות עבודה שונות בדרכם לעיצוב המוגמר. חלקם יוצרים איור של רעיונותיהם על נייר, אחרים מקבצים בדים על בובת תפירה כשהם מעצבים את הבד בעזרת סיכות וקפלים עד לקבלת הצורה הרצויה. שיטה שלישית היא ביצירת שינויים בדגמי בגדים מוגמרים מעונות קודמות (דבר המבטיח המשכיות לקו אופנתי של המעצב).
- יצירת אב-טיפוס. לאחר שנוצר עיצוב ראשוני, בין אם על הנייר, או על בובת תפירה, יוצר תופר מנוסה אב-טיפוס של הבגד מאריג מלמלה (אנגלית: Muslin) בגוון אחיד. אב-טיפוס הבגד מוצג על בובת תפירה כדי לבדוק את האופן שבו הוא מונח על הגוף.
- יצירת גזרה. לאחר שהמעצב הגיע לעיצוב סופי של צורת הבגד על הגוף, מבצע תדמיתן מקצועי גזרה (תבנית עבודה) לבגד. זוהי עבודה דקדקנית של בניית תוכנית מדויקת של הבגד. לאחר שהחלקים השונים המרכיבים את הבגד מוכנים עוברת הגזרה לגזרן אשר מצמיד את חלקי הגזרה לבד וגוזר אותם. כעת החלקים מוכנים לתפירה וליצירת הבגד המוגמר.
- יצירת הבגד. הבד המרכיב את הבגד המוגמר נתפר לפי תוכנית הגזרה ונבדק על גופה של דוגמנית התאמה.
דרכי עבודה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קיימות שלוש דרכים עיקריות לעבודתם של מעצבי אופנה: עבודה עצמאית. מעצבי אופנה עצמאיים עובדים עבור עצמם. הם מוכרים את עיצוביהם לבתי אופנה, לחנויות בגדים, או ליצרני בגדים. הבגד המוגמר נושא בדרך כלל את תווית היצרן של הקונה.
עבודה כשכירים. מעצבי אופנה המועסקים במשרה מלאה על ידי חברה אחת בתעשיית האופנה. עיצוביהם הופכים לרכוש החברה, והמעצב אינו יכול למוכרם לאיש.
חברה עצמאית. מעצבי אופנה רבים מקימים חברה עצמאית משלהם. מעצבים רבים מוצאים סיפוק רב בדרך עבודה זו שבה יצירותיהם נושאות את שמו של המעצב.
תוכניות הכשרה וחינוך
[עריכת קוד מקור | עריכה]רבים ממעצבי האופנה בתחילת המאה ה-21 רכשו את השכלתם וכן מיומנויות עיצוב בתוכניות הכשרה של בתי ספר לאמנות. ברחבי העולם קיימים בתי ספר מקצועיים רבים בהם תוכניות להכשרת מעצבי אופנה. אחד מבתי הספר הידועים ביותר בתחום תעשיית האופנה הוא בית ספר לעיצוב מרנגוני (Marangoni) שהוקם בשנת 1935 בשלושה קמפוסים בשלוש בירות העיצוב החשובות בעולם-מילנו, פריז ולונדון. בין בוגריו הידועים נמנים: Moschino, דולצ'ה וגבאנה. בית ספר חשוב נוסף הוא Central Saint Martins College of Art and Design הנמצא בלונדון. בין הבוגרים הידועים של בית ספר זה נמנים: ג'ון גליאנו, סטלה מקרטני (בתו של פול מקרטני), אלכסנדר מק'קווין, שרה ברטון וחוסיין צ'אליאן. בלונדון שוכנים מספר בתי ספר נוספים נודעים לעיצוב אופנה, ביניהם: London College of Fashion, The Royal College of Arts, University of Westminster. בתי הספר הבולטים בתחום זה בארצות הברית הם Parsons The New School for Design, Fashion Institute of Technology, שניהם בניו יורק. בשיקגו בולט The School of the Art Institute of Chicago.
בין בתי הספר לעיצוב אופנה בישראל בעלי תוכנית הכשרה אקדמית לתואר ראשון נמצאים: בצלאל בירושלים, האקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה, שנקר - בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב[1] ברמת גן. אורכו של התואר הוא כ-4 שנים. בחלק מן המוסדות מוענקת תעודת הוראה נוסף על התואר הראשון.
בבתי הספר העל יסודיים יכולים תלמידים ללמוד במגמת עיצוב אופנה (מגמת אמנויות העיצוב בהתמחות אופנה ותלבושות), במסגרת החינוך הטכנולוגי והמקצועי[2][3].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ענת הלמן, בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה, מרכז זלמן שזר, ירושלים, 2012.
- נורית בת יער, שיכרון עיצובים - אמנות האופנה בישראל 2008-1948, רסלינג, תל אביב, 2010.
- אילה רז, חליפות העתים : מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, תל אביב : הוצאת ידיעות אחרונות, 1996.
- Barwick, Sandra A Century of Style, London, Allen & Unwin, 1984. ISBN 0043910092
- Hawes, Elizabeth Fashion is Spinach, Random House, 1938
- Lobenthal, Joel Radical Rags: Fashions of the Sixties, New York, Abbeville Press, 1990. ISBN 0896599302
- O'Hara, Georgina The Encyclopedia of Fashion, Abrams 1986. ISBN 0810908824
- Ireland, John Patrick Encyclopedia of Fashion Details, Batsford 2003. ISBN 071346433X
- Fashion Theory: The Journal of Dress, Body & Culture. Berg Publishers ISSN 1362-704X
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Fashion-Era – אתר המוקדש להיסטוריה של עיצוב אופנה (באנגלית)
- Fashion רשימת בתי ספר לעיצוב אופנה בעולם (הקישור אינו פעיל)
- שחר אטואן, עכבר העיר אונליין, עשור של שפע באופנה הישראלית, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2009
- שחר אטואן, אומרים שהיה פה שמח, באתר הארץ, 1 באפריל 2011
- תולדות עיצוב האופנה, פרויקט מיוחד, אתר הכיתה האינטראקטיבית
- בלומברג, מותם של הבגדים: הצרות הגדולות של תעשיית האופנה, באתר TheMarker, 28 בפברואר 2018
- אמיר עוז, ה-Vogue הבא: כך הטכנולוגיה כבר שינתה את תעשיית האופנה, באתר "אנשים ומחשבים", 17 ביוני 2019
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ מסלולים ללימודי אופנה, 2020
- ^ מגמת עיצוב אופנה ותלבושות, באתר משרד החינוך, פורטל תלמידים
- ^ התמחות עיצוב אופנה ותלבושות, באתר המינהל למדע וטכנולוגיה, משרד החינוך